הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ה'-ג') - "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו..."
סיכום שיעור 64 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ה', משנה ג':
"עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום. עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשר על הים. עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר, שנאמר: 'וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי' (במדבר י"ד, כ"ב)".
המשנה הזו מופיעה בתוך "המשניות של עשרה": "בעשרה מאמרות נברא העולם...", "עשרה דורות מאדם ועד נח..., עשרה דורות מנח ועד אברהם...". עצם השיבוץ הזה בא ללמד, בין היתר, שמה שמתרחש אצל אנשים מהסוג של אברהם אבינו איננו דבר פרטי אלא דבר שמשתלב בסדרו של העולם. המשניות הקודמות של הפרק ("בעשרה מאמרות נברא העולם...") מראות שהסדר הכללי של העולם בנוי בעשרה, והמשנה הזו אומרת שכך גם התפתחות האישיות של אברהם אבינו.
"להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו" - לכאורה, עצם הניסיון כבר מודיע את החיבה של הקב"ה לאברהם אבינו. זה שהיו עשרה ניסיונות מראה חיבה מיוחדת, כי זה סימן שהניסיונות לא היו מקריים אלא משולבים בהנהגת ה' כוללת ובאו בהשגחת ה' מיוחדת.
העניין של הניסיונות של אברהם הוא לצאת ידי מידת הדין שבאה בטענה המפורסמת שבחירת ישראל מכל העמים אינה מוצדקת. הטענה הזאת נשמעת בעיקר אצל היהודים כי הדבר הזה קשה להם במיוחד - הרי כיצד ייתכן שריבונו של עולם מפלה בין הנבראים?!
מצד האמת הפנימית, השאלה הזאת איננה שאלה, כי היא מיחסת את המושג של אפליה, הקשור לבחירה אנושית, לקב"ה שלעומת אדם אינו רק בוחר אלא גם בורא. נסביר את העניין. כאשר אדם בוחר בין שני דברים, בבחירה שלו יש מידת שרירותיות ולכן אפשר לשאול האם הבחירה מוצדקת, כי ייתכן שהאדם לא העריך נכונה את התכונות של הדברים - כי הוא לא זה שברא אותם. מה שאין כן הקב"ה שהוא זה שבורא את מי שהוא בוחר, והוא בורא אותו מלכתחילה עם התכונות הראויות לו להיבחר. לא היה המצב בו הקב"ה ברא את העמים ואז התלבט במי מהם לבחור אלא הוא מלכתחילה ברא את ישראל במדרגה הראויה על מנת לבחור בו מכל העמים.
יחד עם זאת, אף על פי שבאופן יסודי השאלה על "האפליה" איננה שאלה, צריך לצאת ידי חובת מידת הדין שדורשת הצדקה מצד הדין לבחירת ישראל. הניסיונות על אברהם אבינו, שהוא שורש ישראל, באו לתת תשובות על כל סוגי הקטרוגים הרבים נגדו ולהראות שגם בדין הוא זוכה. היו עשרה ניסיונות כי, מצד תורת הסוד, 10 זה המספר המקסימלי של האפשרויות (בהתאם לפירוש של המהר"ל מפראג על המשנה "בעשרה מאמרות נברא העולם...").
במקורות חז"ל ואצל המפרשים יש דעות שונות איך מונים את עשרת הניסיונות של אברהם אבינו. למשל, יש דעה שצריך לספור את לקיחת שרה על ידי פרעה ולקיחת שרה על ידי אבימלך כשני ניסיונות שונים, ויש דעה שצריך לספור אותן כניסיון אחד כי הם ניסיונות מאותו סוג.
הניסיון העשירי הוא עקידת יצחק. גם היא באה לענות על הקטרוג נגד בחירת האבות. בתחילת פרשת העקידה נאמר: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כ"ב, א'). במקורות חז"ל יש כמה דעות לגבי המשמעות של הביטוי "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". אחת הדעות היא שהדברים הם דברי ישמעאל ליצחק. ישמעאל בא ליצחק ולעג לו: 'אתה נימולת בגיל 8 ימים, כאשר לא יכולת להתנגד לברית, ואני נימולתי בגיל 13 ויכולתי להתנגד, ואף על פי כן הסכמתי לברית. אם כן, אני גדול ממך'. אמר לו יצחק: 'באיבר אחד אתה בא נגדי?! אם הקב"ה היה דורש ממני להקריב את כל כולי, הייתי עושה את זה'. אמר הקב"ה: 'טוב, בואו נבדוק את יצחק'. יש פה בדיקה: 'אתה אומר שאתה, עם ישראל, עם סגולה? אתה יודע מה זה אומר ומה זה עלול לדרוש ממך?' - 'כן, אני יודע', - 'אז בואו נבדוק'. זו המשמעות של "להודיע חיבתו".
התורה וחז"ל מדגישים דווקא את הניסיונות של אברהם, ולא של יצחק ויעקב (למרות שיש מדרשים שאומרים שגם יצחק ויעקב התנסו), כי אברהם הוא ראשית הופעת ישראל. הקטרוג נגדו הוא יותר גדול, ולכן דווקא הוא צריך יותר ניסיונות.
"עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים" - הניסים שנעשו לאבותינו הם בכך שהמכות נגד המצרים לא פגעו בבני ישראל.
"עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשר על הים" - לגבי מניין המכות על הים, המשנה הזאת חולקת חזיתית על ההגדה של פסח.
היה צריך עשר מכות במצרים ועשר מכות על הים כי יש לנו שני מניעות שצריך להוכיח את עליונות ישראל לעומתן. האחת זה פרעה, והשניה זה הטבע (המיוצג ע"י הים). לפרעה, לעומת הטבע, היו דעת, הגיון ובחירה. לכן ההתמודדות מול פרעה שונה מהתמודדות נגד הטבע. בהיבטים מסוימים ההתמודדות הראשונה יותר קשה מהשנייה ובהיבטים האחרים - ההיפך.
המכות במצרים באו להוכיח לפרעה את צדקות הדרישה של בני ישראל לצאת ממצרים. הקב"ה אמר למשה להגיד לפרעה: "שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" (שמות ד', כ"ג). הקב"ה הודיע לפרעה מראש, עוד לפני שהתחילו המכות, מהו החוזה: 'או שאתה משלח את בני ישראל, או שבסוף זה יגיע עד מכת בכורות'. פרעה לא שילח את בני ישראל ומכת הבכורות באה עליו. לפי החוזה, הוא שילם ולכן, לכאורה, היה פטור מלשלח את בני ישראל. למרות זאת הוא כן שילח את בני ישראל בגלל שהוא הגיע להכרה שזה צודק. הראיה לכך היא אמירתו למשה ואהרון: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" (שמות י"ב, ל"א-ל"ב). זאת אומרת שפרעה הסכים עם התפקיד המיוחד שיש לאומה הישראלית.
פרעה לא היה סתם בן אדם - הוא היה הראש של מצרים, הגדולה שבאומות והפסגה של התרבות האנושית. בתור ראש מעצמה כזו, הוא נשא באחראיות על גורל האנושות והמשך ההיסטוריה. כשמשה ואהרון באו אליו ואמרו לו שמחובתו לוותר על הבסיס הכלכלי של האימפריה שלו ולשחרר מעבדות את עם ישראל - שגם יחליף את מצרים כראש החץ של ההיסטוריה האנושית - הוא באופן תמוה לא הורג אותם. כנראה לפרעה היתה הגינות אינטלקטואלית חסרת תקדים - הוא היה מוכן לקבל את הטענה של משה ואהרון אם הם יוכיחו את צדקותה. עשר המכות באו לענות על הקושיות שהיו לפרעה נגד שילוח ישראל. כל אחת מהמכות הראתה מימד מסוים של הזכות של ישראל. הקב"ה חיזק את לב פרעה על מנת לתת לו כוח לעמוד בבירור על ידי המכות עד הסוף. [להרחבה בנושא המכות ראו כאן].
עשר המכות באו כנגד עשרה המאמרות שבהם נברא העולם. כשהקב"ה ברא את עולמו בעשרה מאמרות, זה יצר עשרה מסכים בינו לבין הנבראים. העולם ממסך על הא-לוהות. זה הכרחי ויש בזה צורך אמיתי. מצד שני, אי-אפשר להישאר לעולמי עד במצב כזה, צריך באיזשהו שלב לעשות עשרה חורים בעשרה המסכים של הבריאה כדי שה' יתגלה לעולם.
הראי"ה קוק מבאר באיגרת המפורסמת שלו לרידב"ז (איגרת תקנ"ה) שיש שני מימדים של קדושה בישראל: הסגולה - טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, שלא תלויה במעשים, והבחירה - הקדושה הבאה לידי ביטוי במעשים הנעשים מתוך בחירה חופשית.
עשר המכות במצרים הוכיחו לפרעה שעם ישראל הוא קדוש מצד סגולתו, אבל לא סיפקו הוכחה לקדושת המעשים של ישראל, מכיוון שבמצרים בני ישראל היו עבדים השתולים על גבי אומה אחרת, ללא בחירה חופשית אמיתית, ולכן מעשיהם במצרים לא הוכיחו כלום. לפיכך פרעה היה זקוק להוכחה שבני ישראל ראויים לצאת ממצרים גם מצד מעשיהם הבחיריים. שלושת הימים הראשונים אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים והסתובבו חופשית במדבר הספיקו על מנת שתעלה השאלה של הזכות מצד המעשים הבחיריים שלהם. רדיפת פרעה אחרי בני ישראל במדבר והמכות על הים באו כדי לברר את השאלה הזאת. חז"ל מדברים על הבירור זה, הקשור דווקא למעשיהם של ישראל, בכמה מדרשים המספרים שכאשר הקב"ה עמד לקרוע את ים סוף, מלאכי השרת שאלו אותו האם זה הוגן להציל את ישראל ולהטביע את המצרים בים, כי הרי 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה!'.
לסיכום: יש צורך בעשרה ניסיונות של אברהם אבינו על מנת לענות על הקטרוג נגד בחירתו, עשר מכות במצרים כדי לברר את הסגולה הישראלית, ועשר מכות על הים על מנת לברר את הזכות של ישראל מצד המעשים הבחיריים.
"עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר" - בעקבות הניסיונות הללו הוכח שהקב"ה אוהב את ישראל באמת.
בסה"כ המשנה שלנו מדברת על ארבעה מקרים של "עשרה": הניסיונות של אברהם אבינו, הניסים שנעשו לאבותינו, המכות למצרים, והניסיונות שאבותינו נסו את הקב"ה במדבר.
יש הלכה הידועה כ"ארבעה צריכים להודות". היא אומרת שעל הצלה מארבעה סוגי צרה אדם צריך להודות לקב"ה ע"י הבאת קרבן תודה. (לצערנו הרב, בימינו אין לנו אפשרות להקריב קרבן תודה, ולכן במקרים כאלה רק מברכים את ברכת הגומל - במקום קרבן תודה...). הארבעה שצריכים להודות הם חבוש שיצא מבית האסורים, חולה שנתרפא, יורדי הים והולכי מדברות שחזרו מנסיעתם.
יש הקבלה מסוימת בין ארבעת המקרים עליהם צריך להודות לבין ארבעת המקרים של "עשרה" המוזכרים במשנתנו:
א. אברהם אבינו הוא כנגד חבוש שיצא מבית האסורים [אחרי שלפי המדרש ניצל בנס מנמרוד שניסה לשרוף אותו].
ב. אבותינו שניצלו ממצרים הם כחולים שנתרפאו, שנאמר: "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות ט"ו, כ"ו).
ג. הניסים שקרו לאבותינו בים סוף הם הצלה של יורדי הים - כפשוטו.
ד. הצלת אבותינו במדבר למרות שהם ניסו את ה' 10 פעמים היא כנגד הצלת הולכי מדברות.