הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ד'-ה') - "כל המחלל שם שמיים בסתר..."

סיכום שיעור 49 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב




פרק ד', משנה ה':

"רבי יוחנן בן ברוקא אומר: כל המחלל שם שמיים בסתר, נפרעים ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם".

"לחלל", "חילול" - מהמילה "חלל", מקום ריק.

"כל המחלל שם שמיים בסתר, נפרעים ממנו בגלוי" - לכאורה, לפי העקרון "מידה כנגד מידה", אם אדם עושה בסתר, צריך לפרוע ממנו בסתר, ואם אדם עושה בגלוי, צריך לפרוע ממנו בגלוי. אלא פה מדובר בחילול שם שמיים. יש או נוכחות של שם שמיים או חלל בנוכחות הזאת. ברגע שאדם מחלל שם שמיים, גם אם הוא עושה את זה בסתר, החלל נעשה והוא מורגש במציאות. חילול השם פועל את פעולתו בכל מקרה - בין שהאדם רוצה, בין שהוא לא רוצה. לפיכך: "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם". זה לא אומר שהעונש בשני המקרים הוא אותו עונש - מי שעושה במזיד נענש יותר ממי שעושה בשוגג - אבל התוצאה היא בעצם אותה תוצאה. לכן "נפרעים ממנו בגלוי".

נביא דוגמא ברמת הכלל לכך שחילול השם באמת מורגש. חז"ל אמרו: "כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם" (מגילה כ"ט, א'). הרבה פעמים יש נטייה לראות את המשפט הזה כעידוד: 'נכון, אתם בגלות - אבל בכל זאת השכינה עמכם, אז זה לא כל כך נורא'. אכן גם בזמן הגלות היהודים הרגישו בתוכם, בתוך בתי כנסת ובתי מדרש ובתוך חיי המשפחה היהודית, את הנוכחות של השכינה. לפעמים נזדמנו גויים לתוך עולמה של היהדות וקיבלו איזה הארה, וחלקם גם התגיירו - כי הם ראו שהשכינה שורה בישראל. אבל זה גורם לסמיות עיניים: מכיוון שאנו יודעים שהשכינה עימנו, אנחנו לא רואים משהו אחר - שהשכינה עזבה את כל שאר העולם. כלומר, השכינה גלתה והיא אצל היהודים, אבל הגויים מרגישים שהשכינה הסתלקה מן העולם. יש בכך חילול השם. הנביא יחזקאל אומר שהגלות זה חילול שמו של הקב"ה.

כשעם ישראל יצא לגלות והתחילה גלות השכינה, הגויים הרגישו פתאום שקרה משהו בעולם: א-לוהים כבר לא נמצא כאן. הם תירגמו את התחושה הזאת למונחים של ע"ז: 'מישהו הרג א-לוהים'. הם הרגישו שבאיזשהו מקום הדבר הזה קשור ליהודים, אבל הם לא ידעו איך להסביר את זה. המסקנה שלהם היתה: 'היהודים הרגו א-לוהים'. ואז הם נוקמים את נקמת חילול השם הזה, והיהודים לא מבינים: 'למה אתם אומרים שהרגנו אותו? הוא חי! אנחנו פגשנו אותו בבית הכנסת!'. יש פה אי-הבנה מוחלטת. המיתוס הנוצרי נובע מההכרה העמומה של עובדי האלילים שיש איזושהי הסתלקות של הנוכחות הא-לוהית. הם המציאו את המיתוס הנוצרי כי זה ביטא את מה שהם הרגישו.

היום יש חזרה של השכינה לציון. מאז שהתחלנו את המעשה הציוני, ובמיוחד מאז מלחמת השחרור ועוד יותר מלחמת ששת הימים, יש שיבה של השכינה להיראות בציון. יש לזה תוצאה גם אצל אומות העולם שפתאום התחילו להמציא כל מיני תירוצים תיאולוגיים כדי להסביר שכל מה שהם אמרו עד עכשיו, שאנחנו הרגנו א-לוהים, זה לא היה ממש - כי הם מרגישים שהשכינה קמה לתחייה...

"המחלל שם שמיים בסתר" - כלומר, בפני מעט.

הרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה שמצוות קידוש השם נעשית בפני עשרה מישראל - זה עיקר המצווה. אבל יש גם קידוש השם בין אדם לעצמו: אם אדם היה חוטא ואף אחד בעולם לא היה יודע זאת, ואע"פ כן עשה מפני ה', הרי זה קידש את השם. זה נקרא קידוש שם שמיים בסתר - כמו יוסף במעשה אשת פוטיפר.

לפי זה יש גם חילול שם שמיים בסתר. כשאדם נוהג לא לפי המדרגה הראויה לו, זה נקרא חילול השם. באיזשהו מקום, כל מצווה היא קידוש השם וכל עבירה היא חילול השם - אך זה תלוי בהקשר. למשל, אם אדם פשוט עושה עבירה בגלל לחץ או בגלל שנתנו לו כסף, זה כבר לא כל כך חילול השם אלא יצר הרע. אבל יש עבירה "נקייה" שבאה לא מצד לחצים על האדם אלא מצד בחירתו הגמורה. יש מציאות כזאת. יש אנשים גדולים שהם גדולים בעבירה. זה נקרא חילול השם. יש גם אנשים גדולים במצווה.

שאלה: הקב"ה הוא שלמות, אז איך אפשר שיהיה חלל?

תשובה: אם תשים לב בשום מקום בתנ"ך ואצל חז"ל לא נאמר ש"מחללים את ה'", אלא שמחללים את שמו - למשל, "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כ"ב, ל"ב). הרבה רבנים טועים וכותבים "חילול ה'" במקום "חילול השם". הביטוי "חילול ה'" (ולא "חילול השם") הוא כפירה: אי אפשר לחלל את ה', אבל אפשר לחלל את שמו - את הוודאות של הנוכחות הא-לוהית, את רצונו.

מאז שחרב בית המקדש אנחנו חיים בעולם שבו התחושה המיידית של האדם היא שאין מי שמנהל את העולם. בימי בית ראשון לא היה דבר כזה. בתנ"ך, שמדבר על תקופת הנבואה כשהשכינה הייתה שורה, אין זכר לאתאיזם בעולם. אצל הנביאים אין רבע פסוק נגד האתאיזם. היינו מצפים שהנביאים, שנלחמו מלחמות רוחניות כ"כ חזקות נגד עבודה זרה, יגידו לפחות משהו נגד מי שאומר שאין א-לוהים. הם לא דיברו נגד התופעה הזאת - כי היא לא הייתה קיימת. בזמן הנביאים לא היה אפשר לאדם שפוי בנפשו לומר שאין א-לוהים. הנוכחות הא-לוהית הייתה גלויה. לפעמים - למשל, כשהיה מדובר על הרעה הבאה על ישראל - הנביאים דיברו על סילוק השגחתו של ה'. הם לא אמרו, כמו בהשקפה הפילוסופית הקלאסית, שבאופן מהותי אין השגחה א-לוהית בעולם, אלא שהקב"ה סילק את השגחתו מאיתנו. זוהי פעולה אקטיבית וגם היא גם סוג של השגחה. הרמב"ם אומר שכשיש צרות לאומה, נראה כאילו הקב"ה לא משגיח עלינו. אדם שאומר "א-לוהים עזב אותי" לא דומה לאדם שאומר "א-לוהים בכלל לא יודע מי אני". השיטה הפילוסופית האומרת שאין בכלל השגחה א-לוהית בעולם נולדה רק בימי בית שני.

הנוכחות הא-לוהית זה עניין כללי. כל הנשמות קשורות זו בזו. הגמרא אומרת: "ראוי היה הלל הזקן שתשרה עליו שכינה אלא שדורו גרם לכך". הלל היה זכאי - אבל הוא היה חלק מדור שלא היה זכאי, ולכן השכינה לא שרתה עליו.