הרב אורי שרקי

ל"ג בעומר - תורת הסוד של רשב"י

סיכום השיעור, ללא עריכת הרב

הגרסה הערוכה של המאמר נמצאת בספר "דעה צלולה" של הרב




בספר ה"זהר" נאמר שהגאולה תגיע ברחמים אם ילמדו את תכניו של הספר. חז"ל קבעו כי ללמוד את דברי תורת הסוד מצד עצמם ממש מסוכן ויש ללמדם בהקשר ומתוך "תורת הנגלה". ובכן, בתורת הנגלה, במסכת אבות, נרמז שבזכות הזוהר יגאלו: כפי שאומר שם אבטליון, "חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות!". הביטוי "הזהרו!" מכוון לכך שיש להכניס את תורת הסוד לדברי החכמים כדי שיוכר הצד הפנימי של התורה. והמשכו - "שמא תחובו חובת גלות..." פרושו שאם תחובו חובת גלות, תצטרכו להכניס את הזהר בדבריכם על מנת לצאת מן הגלות.

מה הקשר בין ה"זהר" לבין היציאה מן הגלות?!

יש לעמוד בהקשר זה על גילגוליה של תורת הסוד. ההתחלה – משה רבנו, אך היה זה רשב"י שסידר את תורת הסוד ממש כפי שר' יהודה הנשיא סידר את המשניות, אך לא חידש אותן.

מעט רקע: במסכת שבת, דף ל"ג (סימן ל"ג!) מסופר סיפור המערה של רשב"י: רשב"י נפגש עם ר' יוסי ור' יהודה בר עילאי. שיחתם נסובה אודות מהותה של רומי (הזמן הוא לאחר מרד בר כוכבא, מרד קשה שבו נהרגו מעל חצי מיליון יהודים בא"י). ר' יהודה שיבח את רומא על זה שהם בנו גשרים ותקנו שווקים (רומא היתה תפארת האנושות מבחינה חומרית באותה תקופה) ורשב"י טען שכל מה שעשו הרומאים עשו למען עצמם. התגלגלו הדברים לאזני הרומאים ורשב"י נידון למיתה. הרומאים חששו ממרד נוסף כיון שרשב"י היה תלמידו של רבי עקיבא, המנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא. משיצא גזר הדין, ברח  רשב"י למערה ובמשך שתים עשרה שנים חי חיי פרישות מתוך כורח. מסופר שכשיצא  רשב"י מן המערה וראה אנשים עוסקים בעבודה, נתן בהם את עיניו ושרף אותם (הכוונה שהביט בהם בעין קשה). במצוות ה' הוא חזר עם בנו למערה לשנה נוספת, וכשיצאו, החל בנו לשרוף את בני האדם ורשב"י ריפא אותם.

בהקשר זה מוזכרת בתלמוד מחלוקת בין ר' ישמעאל לבין  רשב"י. הראשון טען שמצווה לעסוק בעבודת האדמה: "ואספת דגנך ובחרת בחיים", ורשב"י טען: "אם אדם חורש בעת החרישה וזורע בשעת הזריעה... תורה מה תהא עליה?!". הוא היה סבור שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי האחרים, בשעה שאינם עושים רצונו - מלאכתם נעשית על ידם". מפליא שהוא מתייחס כך אל עבודת האדמה, שהרי מכל חלקי התורה כולה עולה יחס חיובי לעבודת האדמה. ישנן מצוות רבות הקשורות בה. מדוע היתה גישתו כל כך שלילית?! ובכן, מדובר "תחת שלטון רומי". דוקא מתוך חשיבות והערכה עצומה לעבודת האדמה הוא לא היה מעונין שרומא תחוזק. מי שבעל שאיפות לאומיות כמו רשב"י, מוטב שלא ישתף פעולה עם הרומאים. רשב"י לא ראה, איפוא, ברכה בעבודת האדמה בתקופתו.

אדם המתחבא במערה כל כך הרבה זמן, חולם על עולם שאין בו שלטון של כובש זר, על גאולה בא"י. חלומו קיבל צורה שיטתית במהלך שתים עשרה שנות שהותו במערה – תורת הסוד. היא משמרת את רוחה של התורה הרגילה שיש לנו במצב שבו שכינה שורה בישראל ואנחנו יושבים על אדמתנו תחת שלטון עצמאי. השרידים האחרונים של לאומיות שנשארו אצלנו בזמן הגלות נמצאים בתורה זו. עולם שבו השכינה שורה הינו עולם שאנו היום לא מכירים כלל. הרי מה קרה לאחר שבני ישראל גלו ולאחר סילוק השכינה - למעט מה שמספרים לנו חכמי הקבלה, לא נותר הרבה, רק ספר ה"זהר" המשמר את רוח העם. ניתן להשוות זאת למי שמכין זרעים של עץ - זרעים עמידים לתנאי סביבה קשים ומחכים לגשם שיצמיח מהם עץ חדש. תורת הקבלה דומה לקופסת שימורים שמכילה זרעים אלו. ההתבוננות בזרעים לא תוכל להוביל להבנה של איך העץ נראה! ההבנה האמיתית מחכה לתקופה שבה תחזור הנבואה לעם ישראל. ההתבוננות בספר ה"זהר" היום מראה דיונים לא מובנים באותיות ומילים. גם מי שכתב אותן לא הבין למעשה משום שהוא חי בעולם ללא שכינה. הגאון מוילנא טען שהמצב ישתנה כאשר "ישוב לערות רוח ממרום..." - כלומר, עם חידוש הנבואה.

בזכות הקבלה והמקובלים זכינו למספר דברים:

  1. היסוד הלאומי, קדושת הלאומיות.

הרמב"ן שהיה גדול המקובלים של ימי הביניים פסק שיש להקים מדינה. אצל חכמי הפשט נשכח הענין לאחר 1000 שנות גלות.

  1. היכולת לראות קדושה בחיי החומר. החכמים שלא היו מקובלים, כמו הרמב"ם, התייחסו לגמרי בניאוטרליות אל הגוף כמו אל כלי המכיל נשמה שיש לשמור עליו באורח בריא. לעומת זאת הרמב"ן, שעמד בראש חכמי הקבלה, ראה קדושה בחיי הגוף.

גדולי הרבנים הציונים היו מקובלים: הגאון מוילנא ששלח את תלמידיו לארץ ישראל, הרב קוק, הרב עטיה ועוד. הרב צבי יהודה קוק אמר שכל עץ שנטע בא"י מגלה את אוצרות התורה. העצים שניטעים מחדש ונותנים פירות מגלים את קדושת הארץ. באורח כזה מתגלים סודות התורה.

*

תקופות ושלבי התגלות "תורת הסוד":

סתרי התורה הם חלק מהתורה שבע"פ ולכן אסורים בכתיבה או בלימוד ציבורי. אז מדוע ראו חכמים לכתוב את תורת הקבלה? הם לא כתבו את התורה עצמה, אלא דרשות המבוססות על תורה זו. סתרי התורה האמיתיים נשארו כתורה שבע"פ. דרשות אלו נתנו מענה לצרכים הנפשיים של העם בתקופות שונות. כשעלו בעיות היה צורך להוציא מן המחסן את סתרי התורה. על כך נאמר: "וישן מפני חדש תוציאו". אם מתבוננים, הבעיות מופיעות במקביל לשלבי הופעת תורת הסוד ברבים.

שלב א' הינו שלב הנבואה:

המקובלים הראשונים היו הנביאים. הם חשו את הופעת השכינה. הגמרא עצמה מכנה את דבריהם כ"דברי קבלה". רבי חנינא בן דוסא היה מתפלל על חולים ויודע על פי תפילתו אם היא תתקבל אם לא. על פי זה ידע מי יחיה ומי ימות. הוא הגדיר עצמו כמקובל - כפי שאומר התלמוד, "שאלו אותו תלמידיו: וכי נביא אתה?" (לפי זה לומדים שתפילה אמיתית היא אצל נביאים). הוא ענה להם: "לא, מקובל אני".  רואים לפי זה שיש יחס שהמקובל יש בו משהו מהנבואה.

דבר נוסף: חשוב להבין שבזמן הנבואה היו צריכים הנביאים להתמודד עם אתגר רוחני קשה של אלילות ועבודה זרה. חוקרי מקרא מאקדמיה מנסים להסביר שיש הקבלה בין דברי הנביאים לבין תרבות העמים עובדי עבודה זרה, אך לא כך הוא - הנביאים פשוט ניסו להתמודד עם התרבות ההיא ונאלצו להשתמש בשפה וברקע התרבותי שאותם הבינו עובדי העבודה הזרה.

שלב ב' הינו שלב התנאים:

כשפסקה הנבואה מעם ישראל עם חורבן הבית הראשון פסקה המיתולוגיה אצל אומות העולם. העבודה הזרה אבדה את כוחה. מאז נותרו רק חלומות. התפתחו כל מיני תורות מיסטיות, שאינן עבודה זרה ממש, אלא ביטוי של געגוע לאותם האורות שהיו פעם. באותם ימים קבלה תורת הסוד צורה חדשה אצל החכמים כמו חוני המעגל, רבי עקיבא ורבי מאיר. מכנים אותם באוניברסיטה "צופי המרכבה" כאלו שעלו לגבהים רוחניים על מנת לקבל מסר נשמתי.

שלב ג' הינו שלב ה"זהר":

בימי הביניים התהוותה תורת הפילוסופיה. תורת הסוד הושפעה ממנה: אמנם הסגנון דומה, אך השורש שונה. בעוד שהפילוסופיה שורשה מצוי במחשבה האנושית, שורשה של תורת הסוד מצוי בנבואה מעם ה'.

מנהיגי תורת הסוד היו:

בתקופת הנביאים היה זה משה רבנו.

בתקופת התנאים היה זה ר' שמעון בר יוחאי.

בתקופת הפילוסופים – האר"י מצפת.

שלב ד' הינו שלב החסידות:

זוהי התקופה שבה תפסה מקומה תורת הנפש. הקבלה קיבלה אופי מצומצם יותר ועסקה בעיקר בצדדים הנפשיים של האדם מבלי להתייחס לצדדים התורניים. הבעש"ט – מייסד תנועת החסידות - פסל אפילו את ההתעסקות בתורת האר"י (מקור לכך ניתן למצוא בספר "שבחי הבעש"ט").

שלב ה' קדושת הכלל - הרב קוק:

במאות ה-19-20 (למניינם) צמח המימד הקולקטיבי. מימין צמחה המחשבה על זכות ההגדרה העצמית והלאומיות. משמאל עלו תורות סוציאליות וקומוניסטיות. בתורת הרב קוק קיים גילוי של המימד הקולקטיבי, קדושת הכלל.

*

האם באמת בזכות הקבלה יוצא עם ישראל מן הגלות?! האם הפצת והדפסת ספר ה"זהר" עוזרת לסיים את הגלות?!

בספר "אורות" לרב קוק, הוא מסביר שהכוונה להביא את התורה באופן שתענה על הצרכים הרוחניים של הדור. אין הכוונה ללמוד וללמד את סתרי התורה בשפה המקורית, במילא לא יבין הלומד דבר. הכוונה לדעת מהי ההשלכה מתורה על הדור - ואכן, תורתו של הרב קוק מאוד חשובה בגילוי סתרי התורה לפי צורך הדור הזה.

*

מהי משמעותו של הסוד?!  מה כל כך סודי בסוד?!

המילה סוד פרושה - הסתודדות. בהסתודדות דוקא יש מפגש.

"בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי", "אשר יחדיו נמתיק סוד". הסוד מגלה דוקא את האחדות ולא את הפרוד. תורת הסוד מגלה את האחדות הא-לוהית שבכל, היא מחברת את הקצוות. יש להבין שענין זה גם מסוכן מבחינה מוסרית, כיון שאם האדם יודע שבצדדים האפלים של המציאות קיים גם אור ה', הוא יכול להגרר להצדקת יצר הרע שבו (שבתאי צבי, שם רשעים ירקב, הלך בדרך זו). זוהי הסיבה שהסוד כל כך נסתר וישנן הרבה אזהרות מפני כניסה ללמוד את הקבלה ללא טהרת הנפש והגוף. המסקנה היא, שכאשר מיישמים אידיאה במציאות בדרך לא נכונה, אפשר להגיע למעשים גרועים מאוד. זוהי הסיבה שאת תורת הסוד גילו רק דרך הלבוש של תורת הנגלה.

בהרבה מקרים לחכמי הקבלה יש נטיה להקל: פוסקי ההלכות שמצויים גם בתורת הקבלה, מחוברים לעץ החיים. כאשר יבואו לעסוק בעץ הדעת טוב ורע – יקלו, כיון שתמיד יש להם היכולת לראות את הטוב שברע. לעומתם, מי שלא זכה למדרגה כזאת - נטייתו היא להחמיר ככל האפשר. (הרב קוק טען זאת בויכוח על איסור קטניות בפסח. הוא התיר שימוש בשמן שומשומין והיו לו הרבה מתנגדים. באחד המכתבים הוא הזכיר את דברי הרב חיים ויטאל שטען שמי שלא עוסק בתורת הסוד מחמיר גם במקומות שלא צריך להחמיר). באגרת תקנ"ה הרב קוק עונה לרדב"ז לשאלתו איך מתקרבים לחילוניים, שהרי הם עוברי עבירות רבות?! ענה לו הרב קוק: "ומה שכתב מר לתמוה עלי במה שאני מקרב את הכל, גם פושעי ישראל, כדי להחזירם בתשובה, וכתבתי לו ברמז כוונתי, שכל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי תורה, הוא מתמלא יותר מאור החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים". כלומר, אני רואה את הסגולה הפנימית המאירה בחילוניים, אך מי שלא יכול לראות נקודה טובה בכל דבר עלול להיות מושפע לרעה. לאנשים אלו נטע ה' בליבם שנאה כדי להציל אותם מן החטא.

האחדות מתבטאת לא רק בין הטוב והרע, יש בתורת הסוד גם סגולה של כוללות.

בספר "אורות הקודש", חלק ראשון, פרק ז', כותב הרב קוק:

"הפילוסופיה אינה משתרעת כי אם על חלק ידוע של העולם הרוחני, בטבעה היא נתוקה ממה שהוא חוץ לגבולותיה, ובזה עצמו היא מפורדת בפנימיותה פירוד מהותי. סיגול ההכרה, איך כל הדעות, הרגשות והנטיות כולם מקטנם ועד גדלם מחוברים זה בזה ואיך הם פועלים זה על זה, ואיך עולמות נפרדים מאורגנים יחד, זה אין בכוחה לצייר. ולזאת תשאר תמיד הגיון אריסטוקראטי, מיוחד ליחידים שבבני האדם. יתרהממנו היא הסודיות, שהיא בטבעה חודרת בכל התהומות של כל המחשבות, של כל הרגשות, של כל הנטיות, של כל השאיפות, של כל העולמות, מראש ועד סוף. היא מכרת את האיחוד שיש בכל בכל המצוי, בגשמיותו ורוחניותו, בגדלותו ובקטנותו, הכרה פנימית. ומשום כך אין לפניה גודל וקוטן, הכל חשוב והכל נערך בערך רשום, אין תנועה אבודה, אין דמיון בטל. ולעומת זה אין קץ להעליות, ואין חכמה והבנה שנאמר בה די ולא תתקשר להארה יותר עליונה ממנה, שהיא נראית לעומתה במעמד אפלולי. וארפילו כתר עליון, דאיהו אור צח, אור מצוחצח, אוכם הוא לגבי עילת כל העילות, כל נהורין מתחשכאן קמיה. ומתוך היתרון הרזי הזה של התאחדותן של כל המחשבות והניצוצות הרוחניים בתוכה, רק היא הנה מסוגלת להדרכה כללית. ע"כ רק הסוד הוא נשמת האמונה. נשמתא דאורייתא, ומלשד חייו חיי כל הגלוי, כל הקצוב, כל ההגוי בהיגיון, וכל הנעשה במעשה. האחדות המפולשת של הרז כוללת את כל היצירות, כל תנאי המחשבה והרגש, כל אופני השירה וההרצאה, כל נטיות החיים, כל השאיפות וכל התקוות, כל המגמות וכל האידיאלים, מעומק תחתיתם עד רום גבהם. ולשד החיים של הגובה העליון של העילוי הא-לוהי, שרק זוהר הנבואה ואספקלריא המאירה, זיהרא דאדם הראשון ואורות העליונים, יכולים לגלותם, שוטף ועובר הוא בכל, בכל הגות לב, בכל תנועת רוח. רק סוד שיח עליון הוא מחלק את השדרות, מה יחשב לראשית, ומה יחשב לאחרית, איזה מערכת לא תכנס האחדות, מפני שפלותה, ואיזה מערכה היא עליונה ממנה, מפני גדלה, ולפני אחד מה אתה סופר".

תורת הסוד חודרת את כל העולמות: "יתרה ממנו היא הסודיות, שהיא בטבעה חודרת בכל התהומות של כל המחשבות ושל כל הרגשות, של כל הנטיות, של כל השאיפות, של כל העולמות. מראש ועד סוף". תורת הסוד עוסקת בכל! אין שום דבר – גדול או קטן שלקבלה אין מה לומר עליו. יש לתורת הסוד מה לומר לנו בשאלה כמו: "איך ברא השם את העולם?" וכן בשאלה הקטנה : "איך צריכה להראות טבעת נישואין?" (מרובעת מבחוץ ועגולה בפנים. זאת משום שהקבלה עוסקת בתיאורים הנעזרים בעיגולים וקוים. כל חופה וחופה היא בריאה מחודשת. ישנה הכרה באחדות של הקצוות).

הרב קוק אומר: "היא מכרת את האיחוד שיש בכל המצוי, בגשמיותו וברוחניותו, בגדלותו ובקטנותו, הכרה פנימית ומשום כך אין לפניה גודל וקוטן. הכל חשוב, הכל נערך בערך רשום, אין תנועה אבודה. אין דימיון בטבע. הכל חשוב, הכל שייך למסכת אחת". זהו המסר העמוק של תורת הסוד: האחדות הכוללת של ההויה (לעומתה מנותקת הפילוסופיה מחיי היום יום ועוסקת רק בקטגוריות היסוד של חיי היום יום: האם יש א-לוהים. האם העולם נברא או קדמון?)

*

כפי שהזכרנו, ישנן הרבה אזהרות מפני כניסה ללמוד את הקבלה ללא טהרת הנפש והגוף. מדוע התייחסו לגיל 40, גיל הבינה, כגיל המתאים ללימוד קבלה?

לא מדובר דוקא על הגיל הכרונולוגי, אלא על המוכנות לכך שהאדם מחפש את לימוד העניינים הא-לוהיים מצד עצמם, לאחר שעבר את מדרגת החשיבה על החשיבה (פילוסופיה) ואת המדרגה השניה של הקשר בינו לבין הא-לוהים (התיאולוגיה).

הגמרא מסבירה למי מלמדים קבלה וטוענת שאסור לאיש ללמד: "אין מלמדים בעריות בשלושה ולא במעשה בראשית בשניים ולא במעשה מרכבה ביחיד". וההמשך: "...אלא אם כן חכם ומבין מדעתו".

יש ענינים שהמילים קטנות עליהם. הלב צריך להבין ואם התלמיד אינו מבין מדעתו, לא יעזור. מדיבורים הוא לא יבין. מה לומד החכם שמבין מדעתו?! הגמרא מצינת שמלמדים אותו ראשי פרקים. אמנם הוא מלא בתורה, אך סדר הדברים לא ברור לו.

אחד מהתנאים שנדרשים לעוסקים בסתרי תורה הוא חוש הומור. מלמדים אותו את תוכן הענינים. גדולי תורה כאשר הם לומדים סתרי תורה צוחקים בעת הלימוד: הכל קטן לעומת האמת.

*

ביום פטירתו של רשב"י עורכים הילולה. ענין זה שונה מהצער שיש על פטירתו של משה רבנו ואהרון הכהן (ה"שלחן ערוך" מציין שיש להתענות בר"ח אב בגלל מותו). כך גם על מותו של עזרא הסופר (עשרה בטבת).

ר' צדוק מלובלין מסביר שכאשר נפטר חכם של תורה שבע"פ מתחילה החיות של תורתו. הראשונים נתנו את התורה שבכתב.

ראש וראשון לחכמי התורה שבע"פ היה רבי עקיבא. מכיון שמת בייסורים לא ניתן היה לשמוח ביום הריגתו על ידי הרומאים. רשב"י ציין בפני תלמידיו, שחלק ממידותיו הן מקצת מידות ר' עקיבא. בשעת פטירתו של רשב"י נתגלתה תורתו הגדולה ומכאן ואילך היא מאירה בעולם ולכן יש לשמוח על פטירתו. רוב השמחים אינם מבינים זאת.

מנהג חץ וקשת וחרבות בל"ג בעומר בגלל ההשערה ההיסטורית של"ג בעומר מסמל את הניצחון הצבאי של בר כוכבא. הגמרא אומרת – בגלל שפסקו תלמידי רבי עקיבא למות. רואים כאן קשר נוסף בין הקבלה והגאולה האחרונה של עם ישראל.