הרב אורי שרקי

בין קבלה לפילוסופיה - חטא האדם הראשון

סיכום שיעור מתוך הסדרה "בין קבלה לפילוסופיה" בערוץ אורות

בעריכת ר' אברהם כליפא




חטאו של אדם הראשון תופס מקום מרכזי מאוד בתורה, ורבו הפרשנויות, הן בכיוונים כשרים, הן בכיוונים לא כשרים, כפי שעשתה הנצרות, שהפכה כל אדם לאשם בחטא שאינו שלו. לעומת זה, אין היהדות רואה את חטאו של אדם הראשון כאשמה, אלא כמצב נתון של העולם, הנתון בנפילה: נולדנו בתוך העולם הנפול ועלינו להעלות אותו. נולדנו בתוך עולם של ביוב, אם אפשר לומר כן, ועלינו לנקות אותו. לא משום שאנחנו אשמים, אלא משום שזהו הייעוד האידיאלי שלנו, לתקן את הנפילה של העולם ואת החטא של אדם הראשון.

מה היה חטאו של אדם הראשון? התורה מדברת בשפה משלית ועלומה על עץ הדעת טוב ורע שאכל אדם הראשון בעוד שהקב"ה אסר עליו. אלא שאם נסתכל בעומק הפסוקים, נראה שהאדם היה מצווה לאכול ממנו, שהרי נאמר "מכל עץ הגן אכל תאכל". האיסור לאכול מעץ הדעת הוא זמני, כל עוד "ביום אכלך ממנו מות תמות". אך אם יקדים את עץ החיים, לא ימות. הוא הקדים את אכילת עץ הדעת לאכילת עץ החיים. אם היה אוכל מעץ החיים תחילה, לא היה באכילת עץ הדעת כל חטא אלא אפילו מצווה. בוודאי שאין היהדות סבורה שהקב"ה פועל באופן של התאכזרות עם האדם, לאסור עליו באופן נצחי את הטעם היותר נעלה, הידיעה היותר עליונה של עץ הדעת טוב ורע, אלה יש סדר בהופעת החיים. יש להקדים את החיים לדעת, דהיינו להביא תחילה את האדם אל התכנים הפנימיים, לפני שעוסקים במסגרות של התכנים. יש קודם כל צורך במעין לפני שיש בריכות כדי לקלוט את מימי המעיין.

חטאו של אדם הראשון היה אפוא בהקדמה. ההקדמה הזו היא גם הקדמה בזמן: אומרים רבותינו, שאדם הראשון אכל מעץ הגפן, שממנו עושים קידוש בשבת. אלא שאדם רצה לאכול מעץ הדעת עוד ביום שישי. הוא רצה לאכול מעץ הדעת לא מתוך יום קדוש, לא מתוך האווירה המיוחדת של הקדושה של שבת, אלא מתוך חולין.

המקובלים נכנסים לעומק העניין, ומסבירים שהחטא של אדם הראשון היה חטא מיני: הוא בא על חוה בטרם היה המעשה הזה קדוש, ועשה אותו בתור מעשה של חול. זה פירוש מה שאמרו חז"ל שהנחש נתקנא בחווה, והטיל בה זוהמה. אין הנחש אלא האדם עצמו, שהרי נאמר ""וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" - ערום, דהיינו חכם. החיה החכמה ביותר שאנחנו מכירים היא האדם, כך שהנחש שהתורה מדברת עליו אינו אלא האדם, המשכיל, בעל השכל הטבעי, שלא התחבר אל עומק החיים ולא רצה לעשות את פעולתו הטבעית מתוך קדושה. לכן מדגישים חכמי הקבלה את החשיבות העצומה שיש לחיי האישות של האדם, כשאותם חיים נעשים מתוך הקדושה והטהרה, לא כדעתו של אריסטו שאמר שחוש המישוש חרפה הוא לאדם. המקובלים מדברים על חוש המישוש, על המצווה של הזיווג, על האישות בתור דבר קדוש, כשהוא נעשה בתוך היום הקדוש ובמקום הקדוש.