הרב אורי שרקי
בראשית - "ויהי האדם לנפש חיה"
סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
בפרשת בראשית ישנו סיפור כפול על בריאת האדם.
נאמר (בראשית, א'-כ"ד):
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן".
כלומר, הייתה ציפייה שהעולם הטבעי, המכונה פה בשם ארץ, יהיה מסוגל להוציא אל הפועל ארבעה דברים: הראשון - 'נפש חיה', השני - 'בהמה', השלישי - 'רמש', והרביעי - 'חיתו ארץ'. ארבעה דברים היו לכאורה בתכנון של הקב"ה כשהוא ביקש מן הטבע להוציא את החיים אל הפועל. בפסוק כ"ה (שם) נאמר:
"וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב".
אם כן, בפועל יצאו רק שלושה דברים. אחד מארבעת הדברים שהיו בתכנון חסר, והוא "נפש חיה". מיהו ה"נפש חיה" שעליו מדובר? נאמר בפרק ב', פסוק ז':
"...וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".
כלומר, הנפש החיה שהקב"ה רצה שהארץ תוציא - זה האדם, אלא שלא היה ביכולתה של הארץ להוציא את האדם אל הפועל מסיבה אחת, והיא ש"הנפש החיה" - זה היכולת של האדם לגבור על הטבע. בוודאי שאין הטבע יכול לתת יותר ממה שיש בו ולהוליד כח יותר חזק ממנו - לכן הטבע נכשל ביצירת האדם, או לפחות ביצירת אותו מרכיב בנפש האדם המאפשר לו להשתלט על הטבע.
יש בזה רמז לדרכי ההסברה של תורת האבולוציה. תורת האבולוציה מתארת לפנינו בצורה מדוקדקת ויפה כיצד מן החיים הצמחיים הופיעו החיים של בעלי החיים וכו' - עד לגוף האדם, ואפשר לומר גם עד היכולת האינטלקטואלית של האדם, המכונה בתורה בשם "נחש":
"וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהִים" (שם, ג'-א').
אם כן, הנחש המופיע בספר בראשית בוודאי אינו הנחש הזוחל שאנחנו רואים על פני האדמה, כי אנו לא רואים בו שום חכמה מיוחדת. "הנחש" הערום שמדובר עליו בפרק ג' הוא האדם, כפי שההתפתחות הטבעית היתה מסוגלת ליצור. במילים יותר פשוטות, תורת האבולוציה מתארת את כל ההתפתחות מן התא הראשון ועד האדם החכם, המכונה בתורה בשם "נחש". אך הטבע לא יכול ליצור את הצד שנותן לאדם יתרון על גבי הטבע, את היכולת להוסיף את המימד המוסרי לטבע - כאן היה צורך בהתערבות ישירה של הקב"ה, בהוספת המרכיב של 'חלק א-לוה ממעל' בתוך נפש האדם.
לפיכך האדם עשוי משני מרכיבים. מרכיב אחד הוא "עפר מן האדמה", כמו כל דבר בעולם הטבעי שמקורו עפר מן האדמה. אבל יש גם יסוד שהוא 'חלק א-לוה ממעל' הנותן לאדם את אותו יתרון מוסרי. כאן התורה מפתיעה אותנו בפרק א', פסוק כ"ו:
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם".
אם ניקח את הדברים כפשוטם, מכיוון שהטבע נכשל ביצירת "נפש חיה", הקב"ה אומר שהוא יעשה אותו בעצמי - לכן נאמר: "נַעֲשֶׂה אָדָם". אך לאחר מכן, בביצוע, לא נאמר 'ויעש א-להים את האדם', כי אם "ויברא" - הקב"ה רק ברא - כלומר, התחיל את עשייתו של האדם ולא השלים אותה. הוא השאיר משהו שעדיין צריך לגמור, לעשות - כפי שנאמר גם ביום השביעי, "כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת". מי יעשה את האדם וישלים את מה שהקב"ה התחיל? האדם בעצמו הוא זה שצריך להמשיך את בניית עצמו, כפי שנאמר: "נעשה אדם" - בלשון רבים, 'אני והאדם נעשה ביחד את האדם'. על האדם מוטל להשלים את צורתו, להשלים את מה שהקב"ה החל. זהו הסוד של כל ההתפתחות של התרבות האנושית - האדם הוא היחיד מבין כל בעלי החיים שעדיין משתנה בשינוי ובקצב מסחרר, משום שהוא צריך לקיים את מה שנאמר "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת".
יהי רצון שנעמוד בכבוד במשימה הגדולה הזאת להיות שותפים במעשה בראשית.