וירא - סדום

הרב אורי שרקי

וירא - סדום

(פורסם ב"תנועה מתמדת" - בטאון "עזרא" קרית מוצקין - תש"ס)

העיר סדום הנה אחת התעלומות הגדולות בהיסטוריה. בשלוותה היתה "כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית י"ג י'), ויחד עם זאת התפתחה שם החברה המושחתת ביותר, שידעה האנושות בימי קדם, "רעים וחטאים לה' מאד" (י"ג י"ג).

התורה מקדישה פסוקים רבים בעניינה של העיר, המופיעה שלש פעמים בספור חייו של אברהם אבינו. האחת בשעה שנפרד לוט מאברהם - "ויאהל עד סדום" (י"ג י"ב), השניה במלחמת המלכים כשהתקיימה שיחה בין אברהם - עמוד החסד בעולם, לבין מלך סדום - אבי האגואיזם החברתי, ובשלישית בפרשתנו - בהפיכת סדום ועמורה.

מעצם ההתעסקות המרובה של התורה בעיר זו, נראה שגנוז היה בסדום פוטנציאל של חיים עצום, שמכיוון שלא הופנה לאפיקים נכונים, נהפך לרועץ, ודִרדֵר את החברה הסדומית עד לעמקי תהומות.

השלוה החומרית המרובה, הולידה בסדום, את הרעיון שיכולה חברה להגיע לידי הגשמתה העצמית כבר בעולם הזה, שניתן לראות אוטופיה במציאות, שהאידיאל של חברה ללא צרות אפשרי למעשה, ולא רק בחזון. כך היתה סדום. עיר ללא צרות, ללא עוני וללא מחסור. כאן נולד הגרעין של הרעיון המשיחי, "שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר" (רמב"ם סוף הלכות מלכים). אך דווקא רעיון זה, הַכָּשֶר ביסודו, נהיה בסדום לזוועה. משום שאמנם הגיעה סדום לשלמות, אך לא כל העולם. הסדומיים הסתפקו בכך שהם בשלווה, ומתוך ידיעתם שהעולם בכללו אינו במצבם, תחת להתחיל בהנחלת טובם לשאר האנושות, החליטו הם להתנתק מגורל האחרים. "נְשַכַּח תורת רגל מארצנו" (סנהדרין קט.). כך נוצרה חברה אגואיסטית כלפי הזרים, שגם שתי רעות עשתה: האחת, אסרה את הצדקה ע"פ חוק, כי בחברה מושלמת אין צורך בצדקה. שנית, שקעה בעריות של איסור, כי בתור חברה מושלמת לא ראתה צורך להמשיך להעמיד תולדות, אז הופנה יצר העריות כלפי הדומה ולא כלפי השונה. ייתכן כי הידרדרותה של סדום היתה נמנעת לו הכניס אברהם את אנשי סדום תחת כנפי השכינה (נדרים לב.), אך אולי העריך אברהם אבינו, שטרם הגיעה העת לתקן את החברה הזאת, ואף לוט תלמידו - לא עלה בידו להצילה.

אך למרות כל זאת, הגרעין היסודי שהיה גנוז במעמקי הרפש הסדומי - התקווה המשיחית, זה נותר לדורות, והופיע אחרי דורות רבים בישראל בדמותה של רות המואביה, המולידה את בית דוד שממנו יעמוד משחינו.

מהלך בירור האור מתוך החושך הסדומי, מתחיל ברמז קל בפרשתנו: "וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט" (י"ט ט"ו). השחר הוא המורה על גאולתם של ישראל (ירושלמי ברכות ב.). המשך הבירור נעשה ע"י בנות לוט המבקשות להקים שם לסדום החרבה, ע"י התחברותם לפליט האחרון של סדום, אביהם לוט. מעשה מוזר זה, הינו עשיית החסד עם עיר שֶכֹּל כּוּלָה הייתה הפך החסד. האומות הנולדות מזיווג זה, עמון ומואב, בהכרח יישאו בקרבם זהות כפולה, חסד של אברהם עם אגואיזם סדומי. הצד הסדומי הוא זה שגבר בסופו של דבר בכללות האומה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'… על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כ"ג ד'-ב'). אך בכל זאת אי אפשר היה שיסוד החסד לא יתגלה בדור מן הדורות. והנה זה הופיע ברות המואביה הגומלת חסד עם חמותה, ומצטרפת לעם ישראל על מנת לייסד את השושלת המשיחית לתיקון עולם ותיקונה של סדום בכלל, במלכות ש-די.