הרב אורי שרקי
נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת ויחי
מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב
מדוע יעקב ממאן להקבר במצרים?
הפחד של יעקב להקבר במצרים מבואר על ידי הפרשנים השונים באופנים רבים, אנו נצמד לדברים המובאים ברש"י: יעקב חשש שיעשו אותו לעבודה זרה. כאן נשאלת השאלה - ממה בדיוק יש לו ליעקב לחשוש? הלא אם בחייו לא עשו אותו עבודה זרה, מדוע דווקא אחרי מותו קיים חשש כזה? כנראה שאנו רואים כאן את ראשית ההתפתחות של הנטיה הנמצאת אצל אומות העולם - לקחת יהודי מת ולהפוך אותו לאליל. הסיבה פשוטה - כל עוד היהודי בחיים, הוא יכול לדבר ולסתור כאחת נטיה להאללת דמותו, אבל ברגע שהוא מת - קולו לא נשמע והוא הופך למיתוס במקום למציאות חיה.
בנוסף, אנו רואים שיעקב פונה אל יוסף ומשתחוה לו. זוהי פעולה חריגה, שהרי יעקב הוא האב ויוסף הוא הבן. על מנת להבין אותה יש להזכר בהקשר שבו היא מוזכרת: "ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית מ"ז, כ"ט). נדייק: בזמן שיעקב "חי" - כלומר, כאשר היהודי של הגלות מתחיל להתגלות, אז היהודי האידאי - "ישראל" - קרב למיתה. (האמת היא שישראל לעולם לא מגיע לידי מיתה ממש, אלא שיש התקרבות אל המיתה, יש "עמעום האורות" בזמן הגלות). אם כן, ישראל קרב למות, והוא פונה אל יוסף - שהוא מלך הגלות, הוא זה ש"היכולת בידו לעשות" (כפי שאומר רש"י בד"ה "ויקרא לבנו ליוסף" (שם)), והוא עושה זאת על מנת להעביר את ההנהגה הא-לוהית אליו, שכן עד כה תפקיד ה'מרכבה לשכינה' עבר מאברהם ליצחק, מיצחק ליעקב, וכעת מיעקב ליוסף. זוהי הסיבה שיעקב משתחוה אל יוסף, וזהו שאמר רש"י (שם, ל"א): "וישתחו ישראל על ראש המיטה - הפך פניו כלפי שכינה" - כלפי יוסף עליו שורה השכינה בעידן גלות מצרים.
דברים אלו הם המשך ישיר לדברינו בפרשה הקודמת לגבי החשיבות שאבחון אופי התקופה: יש עת שצריך להיות בה "יעקב" ויש עת שצריכים להיות בה "ישראל". יש זמן שבו יוסף מולך, ויש זמן שבו יהודה הוא המולך. הגלות היא אופציה ראויה בזמן הגלות. אי אפשר שלא לשים לב לכך שחלק מהתוכנית הא-לוהית הכללית היא שעם ישראל יחיה למשך חלק גדול מן ההיסטוריה שלו דווקא מחוץ לעצמו ולמקומו. אין אנו עושים אידיאליזציה מהגלות, אלא אנו מתייחסים אליה כאל דבר "הכרחי אך זמני", כפי שנוהגים המקובלים לומר (דבר זה אגב הוא מנוגד ללוגיקה של הפילוסופיה המערבית הגורסת שאם דבר הוא הכרחי אז בהכרח הוא גם נצחי). אנו מביטים על הגלות במסגרת של מהלך מוסרי כולל שבו יש זמן בו אנו צריכים לקנות את זכות הקיום שלנו. חלק מזכות הקיום הזו היא המסוגלות לעבור דרך מצב הגלות שמצרף את זהותנו. מבחינה זו, הגלות משמשת כהכנה ארוכה לקראת מאורע גדול. יחד עם זאת, הגלות כמובן רחוקה מלהיות עידן מתוק ונעים, יש בה קשיים מאין כמוהם אשר בעקבותם יש בישראל מי שמחליט לצאת מן הגלות ולהטמע בגוים. יהודים אלו הם בגדר בני ישראל ש'מתו בימי האפילה', אלו הם כל אותם אחים שהגורל שלהם נעלם מאיתנו. אפשר לבוא ולשאול: מה באמת עולה בגורלן של אותן נשמות שנטמעות בגוים ומתבוללות בקרבן? מהי התוכנית הא-לוהית ביחס לאותן הנשמות? דבר זה הוא מחוץ ליכולת הקליטה שלנו, אבל בוודאי שאצל הבורא יש איזושהי כוונה לטובה בדבר - כפי שמצאנו למשל בהגדה של פסח, כאשר אין התייחסות מפורשת אל הבן החמישי שלא מגיע לליל הסדר, והקב"ה מצא לו את מקומו בכוס החמישית, יחד עם אליהו הנביא שדואג להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
מדוע שוב קורה שהבן הצעיר (אפרים) מקבל את הבכורה על פני הבכור הביולוגי (מנשה)?
יוסף אמנם רצה את מנשה בתור הבכור, אלא שיעקב תיקן אותו. זאת משום שמנשה קרוי על שם השכחה - "נשני א-לוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית מ"א, נ"א), ואפרים קרוי על שם ההצלחה בגלות: "הפרני א-לוהים בארץ עניי" (שם, נ"ב). כלומר, הסדר המקורי של מנשה ואחריו אפרים מורה על כך שעל מנת להצליח צריך חלילה להתנתק מבית אבא. לכן בא יעקב ומלמדנו שלא תהיה הצלחה אמיתית אם לא יהיה ראשית כל חיבור אל האב.
ברגע שאפרים קודם למנשה, מנשה הופך מנותן הלגיטימציה לשכחה אל המומחה לענייני זכרון - מנשה יהיה זה שיהיה אחראי שחלקים של האומה לא ילכו לאיבוד, ולכן דווקא הוא נבחר להיות זה שיחולק לשנים - חציו יהיה בעבר הירדן המערבי וחציו בעבר הירדן המזרחי (ביחד עם ראובן וגד), כאשר עליו מוטלת האחריות לשמור על האחדות שבין שני חלקי האומה שהופרדו מבחינה גיאוגרפית.
על אפרים נאמר: "אפרים בעמים יתבולל" (הושע ז', ח'). אפרים הוא מי שמנסה להיות השבט השלושה עשר של האומה, השבט שהיה צריך לקום מדינה בת יעקב בשכם מתוך שותפות עם אומות העולם (על כך הרחבנו בפרשת "וישלח"), והוא מסמל את השבט שפניו תמיד אל התרבות הכללית. אך אין הוא רק פונה אל התרבות הכללית - הוא גם יכול להתעמת עימה; הלא אפרים הוא בנו של יוסף שנקרא בלשון חז"ל "שטנו של עשו" (בראשית רבה ע"ג, ז') - כלומר, יש בו אותם הכשרונות שדרכם עם ישראל יכול להתמודד עם המעצמה הרומית המנסה להכליל את ישראל בתוך המרחב התרבותי שלה. אפרים מהווה את ה"חלק העשוי" של יוסף היודע לענות לאתגרים שאותה תרבות עשוית מציבה בפניו.
בברכה זו שנותן יעקב לשני בני יוסף יש עילוי למנשה ואפרים. הם הופכים בעצמם לשני שבטים, ו'מפרקים' את שבט יוסף לשני שבטים. מבחינתו של יוסף, אמנם יש בכך מעין קידום לבניו - אך הוא עצמו חדל להיות אחד מן הבנים והופך להיות אחד מן ה"אבות". ישאל השואל: מהו החסרון בלהיות "אב" ולא "בן"? האבות מהווים שלב קדום של ההיסטוריה, או שלב ההכנה ובנית היסודות, שלאחריו מופיעים בני ישראל הבשלים לקבל את התורה (שהרי התורה ניתנה דווקא ל"בני ישראל").
יעקב מברך את כל בניו. הנוכל לסקור בקצרה את ברכותיו?
נקדים ונאמר שהברכות כולן מורות בסופו של דבר את הבכורה האמיתית של שבט יהודה. כל הברכות שיעקב נותן לבניו הן ברכות שבאות לברר לנו מיהו באמת הראוי להנהגה.
ראשית כל - ראובן: "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז. פחז כמים אל תותר..." (בראשית מ"ט, ג') - יעקב לוקח מראובן את הכהונה, את המלכות, את המנהיגות. וכל זה למה? דווקא משום העוצמה הראשונית הגדולה שבו - עוצמה שאין הוא שולט בה. ראובן הוא "ראשית אוני" - הכח הראשון של יעקב. הכח הראשון הוא תמיד חזק, אולי חזק מדי. יש בו בראובן 'פחזות' - מדיניות של השגה מיידית של כל היעדים. וכך באמת אנו רואים למשל שראובן הוא הראשון שרוצה לנחול את ארץ ישראל כאשר כובשים את ארץ סיחון ועוג אשר בעבר הירדן המזרחי. הפחזות הזו החותרת להגעה להישגים באופן מידיי היא מעלתו של ראובן והיא גם זו שפוסלת אותו מן ההנהגה.
מיד לאחר מכן עובר יעקב אל שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי ... ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה..." (שם, ה'-ז'). הדברים נשמעים כדברי קללה ולא ברכה, אלא שעלינו לזכור שבסיום דברי יעקב נאמר: "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם" (שם, כ"ח), משמע שגם הדברים הקשים הנאמרים כאן הם ברכה עבור שמעון ולוי. הבה נראה כיצד הדברים מתיישבים: שמעון ולוי הם אנשים חזקים מאוד, "כלי חמס מכרותיהם", מצוין - אפשר להשתמש בהם במבצעים מיוחדים שדורשים קנאות דתית. כך קרה במעשה שכם, במעשה העגל (כאשר שבט לוי נענה לקריאתו של משה: "מי לה' אלי"), כך קרה במעשה פינחס, וכן בכריתת הראש של הולופרנס על ידי יהודית משבט שמעון, וכמובן כל פעולתם של החשמונאים היא מעשה קנאות גדול. הבעיה היא שהנהגה כזו היא אינה רצויה לאורך זמן. מצבים קיצוניים בהיסטוריה הם מצבים נדירים ולא ניתן להפקיר את המלכות בידי אנשים שהם מומחים לקנאות דתית כדבר של קבע. הבעיה האמיתית היא כאשר אותם אנשים הם מרוכזים ביניהם, שאז נאמר עליהם: "בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי" - כאשר הם מסתודדים ומתגודדים ביניהם יש סכנה של קיצוניות שרק תלך ותתעצם. אם כן, מהו הפתרון אותו מציע יעקב אבינו? "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" - כשהם מפוזרים בתוך העם הם הופכים מקללה לברכה, מאיום לגורם מזרז בעת הצורך. וכך באמת שבט לוי הוא שבט ללא נחלה המפוזר בארץ ישראל כולה, ונחלת שבט שמעון נבלעת בתוך נחלת שבט יהודה.
על יהודה נאמר: "יהודה, אתה יודוך אחיך, ידך בערף אויביך, ישתחוו לך בני אביך" (שם, ח'). התכונה הראשונה של המנהיג היא שהוא צריך למשוך אהדה מאחיו, כולם מכירים בו בתור המנהיג ונותנים לו את הלגיטימציה לכך. בנוסף, עליו לדעת להלחם: "מטרף בני עלית". איזו עוד תכונה צריכה להיות לו למנהיג? "גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" (שם, ט') - ראשית כל גור, אח"כ אריה, ולבסוף אריה ולביא גם יחד. כאן מגלה לנו יעקב את הסוד שטמון בשבט יהודה, שהוא כנראה זה שמכשיר אותו להנהגה, והוא: סוד הגאולה "קמעא קמעא". יהודה הוא זה שמבחין מתי עליו להיות בקטנות - "גור", ומתי להיות בגדלות - "אריה". יעקב לא מסיים בכך את ברכת יהודה, אלא ממשיך: "אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו, כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה" (שם, י"א). יעקב מדבר על היין, וידוע באמת כי בהרי יהודה יש שפע של עצי גפן. דבר זה בא לומר שאצל יהודה נוכל למצוא גם קדושה ביין. הלא סתם יין הוא דבר מסוכן - האדם עלול להשתכר ולאבד את עצמו לדעת, אלא שבמלכות יהודה נותנים גם מקום לרגשות העזים המתעוררים על ידי היין. כנגד היין נאמר בסוף ברכתו של יהודה: "חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב" (שם, י"ב) - דרום נחלתו של יהודה הוא מקום המרעה בו מייצרים חלב וגבינות. כאן אנו רואים איחוד מידות הדין והחסד - הדין שהוא אדום (ומסמל אותו היין) והחסד שהוא לבן (ומסמל אותו החלב). יעקב מלמדנו שבשבט יהודה קיימת המסוגלות לאחד קצוות - לאחד את מידת הדין ומידת החסד, וזוהי המלכות האמיתית.
על זבולון נאמר: "זבולן לחוף ימים ישכן, והוא לחוף אניות וירכתו על צידן" (שם, י"ג) - זבולון עוסק בסחר בינלאומי, הוא היהודי הסוחר המביא עושר למדינה ומרחיב את גבולותיה. אלא שאי אפשר לתת בידי אדם שכזה את השלטון משום שהוא יפעיל שיקולים איזוריים (או מסחריים), מה שיהיה חשוב בעיניו הוא הכלכלה האזורית כולה, ולמסור בידיו את השלטון יהיה מסוכן משום שהוא עלול לפעול שלא למען טובת אומתו.
"יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים. וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבל ויהי למס עובד" (שם, י"ד-ט"ו). הזוהר הקדוש אומר כי "חמור" הוא ראשי תיבות של: חכם מופלג ורב רבנן. כלומר, חמור הוא הדגם של התלמיד החכם היכול לשאת משא רב ולאורך זמן. אמנם, אדם כזה איננו יכול להיות בשלטון מפני שהוא לא בהכרח יכיר בערך של העצמאות המדינית, הוא יאמר לעצמו - מה לנו כל העצמאות הזו? תן לנו לחיות אפילו תחת שלטון זר, ובלבד שתותיר לנו עצמאות דתית. אם אתה נותן את ההנהגה בידי אנשים שכל עניינם הוא הלימוד בלבד, אזי כל הערכים של המדינה, כל האתגרים של החיים המדיניים נראים בעיניהם כמטלה מיותרת. מסיבה זו, יששכר לא יכול להיות בשלטון.
"יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי ארח הנשך עקבי סוס ויפל רוכבו אחור" (שם, יז). הנחש נתפס בעיננו כגורם שלילי, אך הוא יכול להיות גם המושיע, ואפילו החסידים נוהגים לומר שנחש עולה בגמטריא "משיח". הנחש הוא כח אדיר של המתנה (מזכיר לנו את הכח שמצאנו ביהודה), והוא גם כח מפתיע - "שלושה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין צ"ז). וכך גם דן ממנו יצא שמשון שהושיע את ישראל מיד פלישתים, היווה כוח של המתנה והפתעה כאחד. אלא, שדרך הפעולה של דן היא של מלחמת גרילה - זוהי דרך של יחיד ולא דרך לרבים. וכך, כאשר באים בני יהודה אל שמשון בטענה שהוא מסכן את בני ישראל כאשר הוא מתגרה בפלישתים, הוא אומר להם שימסרו אותו לידי הפלישתים והוא כבר יטפל בהם בעצמו. זוהי אם כן מלחמת יחיד - שהיא מצוינת כאשר אתה חי בתקופה בה צריך לשחרר את האומה מעולם של זרים, בתקופה של מחתרות. ברם, כח כזה הוא לא 'ממלכתי' ואיננו ראוי לשלטון.
"גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב" (שם, י"ט) - שבט גד הוא ההפך משבט דן: הוא מסודר בגדודים, יש בו פיקוד ואף היררכיה פיקודית. זוהי מעלתו וזהו חסרונו - כל דבר הוא רואה באופן מסודר וסכמתי, אבל מדינה לא בנויה כך. נפתלי מהווה את המשלים של גד לענין זה: "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" (שם, כ"א) - הוא פונה יותר אל הספרות והאומנות, הוא יהווה שר תרבות מצוין. בדומה לכך, אשר יהווה שר אוצר מצוין: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" (שם, כ').
נקנח ביוסף ובבנימין. יוסף הוא לכאורה המועמד הטבעי להנהגה: "בן פורת יוסף, בן פרת עלי עין. בנות צעדה עלי שור" (שם, כ"ב). מצד שני, נאמר עליו: "וימררהו ורובו, וישטמהו בעלי חיצים" (שם, כ"ג) - כלומר, הוא אדם שאיננו מושך אהדה, וזאת לא משום שהוא איננו צדיק, אדרבה - הוא "יוסף הצדיק", וזו בדיוק הבעיה - אם אתה מושלם מדי, ישנאו אותך. אתה מצידך תעמוד בזה יפה מאוד ואף יעזרו לך מלמעלה - "ותשב באיתן קשתו, ויפזו זרעי ידיו" (שם, כ"ד), אלא שאתה כל כך מיוחד ומושלם - שאי אפשר להזדהות איתך וללכת בעקבותיך (תכונה הכרחית למנהיג). אם כן, מדוע שלא בנימין יהיה המנהיג? "בנימין זאב יטרף, בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" (שם, כ"ז) - שבט בנימין הוא מצוין בבוקר ובערב - בתחילתם ובסופם של תהליכים, אך הרצף ההיסטורי צריך להיות מונהג על ידי שבט אחר, הלא הוא שבט יהודה.