הרב אורי שרקי
נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת וארא
מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב
מדוע יש צורך להזכיר למשה שה' הוא א-לוהי אברהם, יצחק ויעקב?
נראה שהקב"ה רצה להסביר למשה מהו השיח שעליו ליצור עם בני ישראל. אם עד כה משה דיבר בעיקר עם פרעה והסביר לו שהסיבה לרצון לצאת ממצרים היא דתית (לצאת ולזבוח לא-לוהי ישראל במדבר), כעת מודגש שהסיבה האמיתית ליציאת מצרים היא סיבה לאומית. לשם כך, צריך להסביר למשה מהיכן הכל התחיל: "וארא אל אברהם יצחק ואל יעקב באל ש-די" (שמות ו', ג'): ה' הבטיח לאבות הבטחות וטרם קיים אותן (רש"י, שם), ומצד שני - "ושמי - ה'" - שמו של הקב"ה הוא שם הוי-ה - מי שנאמן לקיים הבטחותיו (רש"י שם, ה'). כעת הגיעה השעה לקיים את אותן ההבטחות: "לכן, אמור לבני ישראל: אני ה'" (שם, ה'). ומה עומד בראש כל ההבטחות אותן עתיד ה' לקיים? הבטחה לאומית: "וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען" (שם, ד'). זוהי גם ההבטחה אשר בלשון הגאולה החותמת את כל לשונות הגאולה: "והבאתי אתכם אל הארץ..." (שם, ח').
יש כאן, אם כן, שיח כפול של משה: אל פרעה משה מדבר בתוכן דתי, ואל בני ישראל בתוכן לאומי. זאת מדוע? עם פרעה צריך לדבר בשפה שהוא עשוי להבין ולקבל; הלא הרעיון שאומה של עבדים - שהיא הבסיס של הכלכלה המצרית באותה עת - תזכה לעצמאות ותקים ממלכה משלה שבבוא הזמן תהיה יריבה למצרים, זהו דבר שכלל לא יכול להתקבל על הדעת מצידו של פרעה בשלב זה. משה צריך להרגיל את פרעה בהדרגה לרעיון הזה, ולכן הוא מתחיל ומדבר על סיבות פולחניות ליציאה ממצרים, סיבות אותן הוא עשוי להבין, ורק לאחר מכן הוא מתחיל לדבר גם אל פרעה במונחים של גאולה לאומית.
מדוע אין הקב"ה מוציא את בני ישראל ממצרים באופן מיידי?
הקורא האובייקטיבי יעיד שמתחילת המקרא ועד עתה ראינו שא-לוהים ברא את העולם ובתוך עולמו ברא אדם שהתפתח והוליד תולדות ואומות, עד שביום מן הימים הבורא החליט להתגלות את אחת מן האומות. מי היא אותה האומה שהא-לוה החליט להתגלות אליה? מצרים. כלומר, הכל סובב סביב הרעיון של: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים" (שמות ז', ה'). אנו רגילים לחשוב שהמכות נועדו לעשות רושם על בני ישראל, אבל האמת היא שבני ישראל לא חשו את המכות על בשרם - הם שתו מים במכת דם, ישבו באור בזמן מכת החושך, וכו'. מטרת הבורא בהבאת המכות היתה התגלות אל יציר כפיו. מצרים היתה האומה הראויה ביותר מבחינה תרבותית להתגלות הזו, אלא שהיא היתה מקולקלת מבחינה מוסרית - ולכן ההתגלות כילתה אותה. משום שכך, היה צורך בהתגלות נוספת של הבורא במעמד הר סיני, שם הקב"ה סוף-סוף גילה עצמו אל בני ישראל וחידש להם שהוא אותו אחד שהכה את מצרים: "אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ', ב').
המיקוד הזה במצרים מורגש בבירור בעצם ההתעסקות המתמדת בפרעה, התעסקות הנראית בעיננו תמוהה ביותר - משה מגיע אל פרעה שוב ושוב בציפייה לקבל ממנו אישור ליציאת ישראל ממצרים. היינו יכולים לצפות שמשה יכריז כי ישראל יוצאים ממצרים מבלי להגיע אל פרעה בכלל, ופשוט מורדים באומה המצרית - "היד ה' תקצר?!" (במדבר י"א, כ"ג). בפועל אנו רואים שאין זה כך, ופרעה הופך לבן השיח המובחר של הקב"ה בתיווכו של משה. כנראה פרעה אינו אדם רגיל מן השורה, אלא אדם גדול במיוחד. כפי שהזכרנו בפרשת שמות, פרעה עומד בראש האומה המצרית העומדת בראש התרבות האנושית של אותם הזמנים. על כתפי פרעה רובצת האחריות הכבדה לגורלה של האנושות כולה. כאשר באים אל פרעה שני זקנים עבריים ודורשים ממנו לוותר על הבסיס הכלכלי של מצרים (העבדים), הדבר המינימלי המתבקש מצידם הוא לשכנע אותו בצדקת דבריהם. פרעה לא הורג את משה ואהרון ולא משליך אותם לבית הסוהר בתגובה לדבריהם, אלא אומר להם בהגינות אינטלקטואלית שאם ישכנעו אותו, הוא יהיה מוכן לשלחם מארצו: "לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה', ל"א) - מכלל לאו, אתה שומע הן. החל מאותו רגע, מתחיל תהליך הדרגתי וארוך של התגלות ה' אל פרעה ומצרים דרך משה במטרה להביאם לכדי ידיעת ה' דרך המכות.
מעניין הוא הדבר שדווקא לאחר שהוא סופג את כל עשר המכות, פרעה מחליט לשלח את בני ישראל מארצו. זהו דבר שלכאורה סותר את החוזה בינו לבין הקב"ה, שהלא נאמר לו לפרעה: "שלח את בני ויעבדני, ותמאן לשלחו - הנה אנוכי הורג את בנך בכורך" (שמות ד', כ"ג), משמע שאם פרעה לא ירצה לשלח את ישראל מארצו, תבוא בסופו של תהליך מכה שבה ייהרג בנו הבכור של פרעה. פרעה "שילם את המחיר" - בנו בכורו אכן מת. אם כן, מדוע ישראל בכל זאת ראויים לצאת ממצרים? אין לנו אלא לומר שפרעה סוף-סוף השתכנע. כלומר, בסופו של דבר המכות פעלו את פעולתן על פרעה ושיכנעו אותו בכך שעם ישראל הוא עם סגולי שצריך להוביל את התרבות האנושית.
מדוע היה צורך להקשות את לב פרעה?
בדבר זה ליבי נוטה לפרש כרבנו עובדיה ספורנו, המבאר כי הקשיית לב פרעה נעשתה במטרה לשמור על דעתו הצלולה. כלומר, דווקא על מנת לשמר את בחירתו החופשית של פרעה - ה' חיזק את ליבו, שכן כל אדם אחר היה משחרר את ישראל ממצרים מיד ללא שום בירור שכלי-מוסרי טהור. וכך באמת עבדי פרעה וחרטומיו איבדו במהרה את שיקול הדעת ואמרו: "הטרם תדע כי אבדה מצרים?!" (שמות י', ז'), ואילו פרעה נותר צלול וקר-רוח לנוכח הנעשה לפניו, כמחכה לשכנוע גמור מאת ה'.
מה נותר ממצרים לאחר שבני ישראל יצאו מקרבה?
מה שנותר ממצרים הוא עם ישראל, אנו ה"מצרים האחרונים". לכן, אם ברצונך לדעת מהי מצרים הקדומה - הסתכל בעם ישראל בתור תשליל, נגטיב לאומה המצרית ודעת לנפשך ינעם. כך גם מזכיר משה רבינו לבני ישראל בסמוך לכניסתם לארץ: "שאל נא לימים ראשונים... הניסה א-לוהים לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד', ל"ב-ל"ד) - כפי שהרחם יוצר את העובר, כך מצרים היא זו שיצרה אותנו, היא האם הלאומית של עם ישראל. זהו גם הטעם לכך שהתורה ציותה אותנו שלא לחזור מצרימה, על מנת למנוע "גילוי עריות" קולקטיבי עם האם הלאומית שלנו (כלומר, קיים אצלנו מעין תסביך אדיפוס בהקשר של מצרים). וכן, התורה מצווה אותנו - "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כ"ג, ח'), כלומר - למרות הסבל הנורא שהיה שם, מצרים היא בסופו של דבר הזהות שממנה נוצרה הזהות הישראלית.
מה ראתה ההשגחה לסדר כך שמצרים תוליד את האומה הישראלית? בהגדה של פסח אנו אומרים: "וירד יעקב מצרימה - אנוס על פי הדיבור". מהו אותו הדיבור? חכמי הקבלה מבארים כי מדובר בדיבור הא-לוהי שבעזרתו נברא העולם - "בדבר ה' - שמים נעשו" (תהילים ל"ג, ו'). מאותו דיבור נברא בסופו של דבר האדם, וממנו נשתלשלו אומות הרבה, עד שהדיבור הגיע לתוצאה המשובחת ביותר שלו - האומה המצרית. אך האומה המצרית כלאה את הדיבור הזה בתוכה, היא היתה כולה סביב נושא העבדות - שכן במצרים היו הכל עבדים לטבע. כעת הגיעה השעה לשחרר את הדיבור הכלוא במצרים, יש לפתוח את הפה - פה-סח. לשם כך הקב"ה טמן במצרים זרע של חירות בדמות עם ישראל, על מנת שיהיה אפשר בבוא העת להוציא ממצרים את הדיבור יחד עימו.
מדוע אם כן יש צורך לצאת ממצרים, מדוע לא לשתף עימה פעולה מבפנים?
זו באמת היתה אפשרות שעמדה על הפרק בתחילת הדרך - מאחר והכלכלה היא המנוף העיקרי לשינויים בעולם, יוסף הצדיק חשב שהוא יהיה מסוגל לתקן את מצרים בתוך מצרים. על כך נאמר: "ויוסף היה במצרים" (שמות א', ה') - יוסף חשב שהוא יכול להתערות באומה המצרית ולתקנה מבפנים. יציאת מצרים מבררת לנו שדרכו של יוסף אין לה מוצא, אם ברצונך לתקן את מצרים באמת - עליך להוציא ממנה את הזהב, מאותו זהב תעשה משכן, במשכן הזה תשרה שכינה ואז תוכל לתקן את העולם כולו. את הרעיון הזה רואים בפרשתנו כאשר אומר פרעה למשה: "לכו זבחו לא-לוהיכם בארץ" (שמות ח', כ"א), ומשה משיב לו: "לא נכון לעשות כן... הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?!" (שם, כ"ב) - משה מראה לפרעה שלא נכון לתקן את מצרים מתוכה, הדבר מורכב מדי. ואם ישאלך ליבך - מה כל כך טוב יש בה במצרים שאנו צריכים 'להוציא' ממנה? אשיב לך - אפשר ללמוד מעוצמת החיים הגדולה של מצרים, מדעת הא-לוהים שהיתה בה (מודעות עצומה לנוכחות הא-לוהית בעולם), ועוד. נביא דוגמא אחת מיני רבות ל"יציאה" שאנו עושים ממצרים: הידעת שבכל בוקר אנו היהודים מניחים תכשיט מצרי על ראשנו? במצרים הקדומה היה נהוג להניח תכשיט בשם "טוטפות" על הראש, תכשיט בדמות נחש קדמון. זאת משום שהמצרים היו נתונים להרגשה שהאדם הוא נחש, כלומר - שכל טבעי המשועבד לטבע. באה התורה, לוקחת את הנחש העגול הזה והופכת אותו לקווים ישרים, כלומר - התורה הופכת את המוסר לריבון על הטבע. והרי לך דוגמא ל"יציאה" ממצרים שאנו עושים בכל יום ויום. למען האמת, את הרעיון הזה ניתן לראות גם ביציאה האחרונה שלנו מן הגלות: לפני זמן לא רב יצאנו מאירופה והבאנו עימנו ערכים רבים - מהם טובים, מהם רעים. כיום מתנהלת במדינת ישראל מלחמת תרבות של ממש בנוגע לערכים הללו, כמו למשל: דמוקרטיה, שיוויון זכויות, מעמד האשה וכדומה, כאשר אנו מנסים לברור את הטוב מתוך הרע.
היש טעם לסדר בו ניתנו עשר המכות?
שבע המכות הראשונות (המוזכרות בפרשתנו) באו לברר במה עם ישראל נבדל ממצרים, ובמה יש לו זכות מלאה להפריד את גורלו ממנה. בתחילה מתברר לפרעה שאנו בני אברהם - המייצג את המימד שמעל לטבע, ולכן כשנפגע היאור (המייצג את הטבע בשיאו) במכת דם, מובלטת העובדה שעם ישראל אינם נפגעים מכך, משום שהם מעל לטבע. בנוסף, אנו בני יצחק - שהיה בעל מסירות נפש אדירה, וכנגד זאת במכת צפרדע הצפרדעים מסרו את נפשם - שנכנסו לתנוריהם ולבצקם של המצרים, ואילו בני ישראל לא נפגעו מהם. נוסף על כך אנו בני יעקב, אנו א-לוהיים - דבר זה בא לידי ביטוי במכת הכינים אותה לא הצליחו החרטומים לחקות, וזאת משום ש"אין השד (כוחות כישוף) שולט על בריה פחותה מכשעורה" (רש"י על שמות ח', י"ד), כלומר - יש צורך בכח א-לוהי מיוחד על מנת להשפיע על הכינה, כח שנמצא בעם ישראל ולא במצרים (דבר זה מצאנו ברש"י על הפסוק: "אל נא תקברני במצרים" (בראשית מ"ח, כ"ט), שם נרמז בדבריו כי קיים חשש שיהפכו המצרים את יעקב לעבודת אלילים כאשר יראו במכת הכינים שאין הכינה שולטת בו).
לאחר מכן, מגיע בירור מסוג אחר: כנגד בקשת משה ואהרון ליציאה ממצרים, פרעה טוען באופן נסתר כי עוד בימי יוסף הגיעו בני ישראל למצרים בכדי להטמע בתוכה, ואין להם זכות לחזור בהם מכוונה זו. מכת ערוב באה לענות על טענה זו של פרעה ולהבהיר לו שישיבתם של ישראל במצרים היתה מלכתחילה ישיבה זמנית ובאופן נפרד מהמצרים, במעין "גטו" בארץ גושן. וכך נאמר במפורש במכה זו: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה, לבלתי היות שם ערוב..." (שמות ח', י"ח). מכה זו אם כן, באה כנגד יוסף ומטרתה להבהיר שגם כאשר עם ישראל שהה באופן ממושך אצל הגוים, הוא לא נטמע בתוכם.
שלוש המכות הבאות (דבר, שחין וברד) באות לענות על טענה אפשרית נוספת של פרעה: בסופו של דבר כולנו בני אדם, ובתור חלק מן האנושות אין בני ישראל יכולים להיבדל ממנה. התשובה לטענה זו היא שהאנושות התקלקלה במספר קלקולים מוסריים במשך ההיסטוריה, המונעים את האפשרות לשתף איתה פעולה באופן מלא (לפחות בימי משה). מהן אותן נפילות מוסריות? שפיכות דמים בדור המבול, עבודה זרה בדור הפלגה, וגילוי עריות בסדום ועמורה. כנגדן מגיעות המכות הבאות: דבר היא מכת המוות (תרגומה בארמית: מותא, מוות) הבאה כנגד שפיכות הדמים. זוהי מכה שמבהירה שמי שחוטא בשפיכות דמים איננו חסין מפני המוות. והנה, הדבר מכה את מצרים השטופה בשפיכות דמים, וממקנה בני ישראל לא מת אחד (אצלם יסוד זה תוקן בעזרתו של יצחק אבינו). לאחר מכן, בדור הפלגה שחטאו בעבודה זרה אנו רואים שההצלחה ה"טכנולוגית" של הדור גרמה לו להרגיש שהוא אלוה בפני עצמו. כנגד זאת נאמר במכת שחין: "קחו לכם מלוא חפניכם פיח כבשן, וזרקו משה השמימה" - השחין המשחית את הבשר היה תגובת הנגד לאותה גאווה העצמית המובילה לידי עבודה זרה. לבסוף, הגיעה מכת הברד כנגד גילוי העריות. הסברנו בעבר שבסדום ועמורה התקיימה לה חברה משיחית שחשבה שהיא הגיעה לאחרית הימים, מה שהוביל אותה לרצון שלא להביא יותר ילדים לעולם, אלא לבקש את הדומה ולא את השונה (מה שגרם לה לחטוא במשכב זכור). סדום נידונה בגפרית ואש ובים המלח - המים והאש התערבו בכדי להעביר מסר כלפי אותה חברה - שאם חושבת היא שהיא נמצאת באחרית הימים, בזמן שבו אמור השלום לשכון בכל, אזי הגיע הזמן לחבר את האש והמים ולבחון הכצעקתה אם לאו. זה בדיוק מה שקרה במכת הברד, עליה נאמר: "ויהי ברד, ואש מתלקחת בתוך הברד" (שמות ט', כ"ד). כל זאת היה הבירור הראשוני להתבדלות עם ישראל ממצרים, ביתר המכות נדון אי"ה בפרשת "בא".