הרב אורי שרקי
בא - הדם אשר בסף
"שבת בשבתו", שבט תשע"ד
קרבן פסח מיוחד במינו בהלכותיו. הוא קרבן יחיד שיש לו דינים של קרבן ציבור. זמנו קבוע, ולכן דוחה את השבת כקרבן ציבור, ונאכל בחבורה, ובעסק גדול של עולי הרגל כולם כאחד. כפילות זו באה מאחר והוא מציין את המאורע של לידת האומה כיישות מדינית, והרי יש חסד מיוחד ברגע של לידת האומה, והוא שיש אז הופעה של הנשמה הכללית בקרב כל יחיד ויחיד מישראל. באותה שעה היה לכל יחיד ערך כללי. מכאן נובעת מעלה נוספת, והיא שאף על פי שאין היחיד מישראל יכול לבחור לצאת מהגורל הלאומי, שהרי אין אפשרות לחדול להיות יהודי, דווקא ביציאת מצרים ניתנה האפשרות ליחיד להחליט אם להצטרף או שלא להצטרף להסטוריה הישראלית. הלוא כך אנו משיבים לבן הרשע בהגדה של פסח כאשר הוא מבקש להוציא את עצמו מן הכלל: "אילו היה שם לא היה נגאל", דווקא אז, היתה הזדמנות שלא להיגאל, אבל עכשיו הוא כאן ולא שם, ועל כן עליו לממש את זהותו הישראלית ולא לבעט בה.
בפסח מצרים נתגלתה מעלה נוספת. בעוד שכאשר יש לישראל מזבח כפרה ומקדש, נזרק דמו של הפסח על קיר המזבח, במצרים ציווה הכתוב לטבול אגודת אזוב בדם אשר בסף, כלומר בספל שבו נקלט דם השחיטה של השה, ולתת אותו על פתח הבית. ההקבלה ברורה: הבית הוא תחליף למזבח, והמשקוף והמזוזות הן כקירותיו וקרנותיו. יוצא שאכילת הבשר נעשית לא מחוץ למזבח, כי אם בחלל המזבח עצמו. המסר העולה הוא שבראשית ההסטוריה שלנו הופיעה מדרגת קדושה של המזבח בעצם מעשה האכילה, מה שעתיד להתברר בתור הרעיון של הקדושה הגנוזה בטבע, אותה מברר הדור של עקבתא דמשיחא, כפי שבאר הראי"ה קוק (אוה"ק ב, הקודש הכללי, כג).
הפסח הוא כבש, אלוהי מצרים הנאכל על ידי בני ישראל. אכילתו ערב היציאה לחירות היא הפנמת ערכיה של מצרים הראויים להיגאל על ידי גאולתם של ישראל, בבחינת ניצוצות של קדושה המצויים במרחבי התרבות הכללית, המצטרפים לעיצוב הזהות הישראלית, הכוללת באופן תמציתי את כלל פרצופיה של האנושות, כמאמר הכתוב "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל".
זמנו של הקרבן הוא במילוי הירח של חודש האביב. זמן ההתחדשות במיטבה, המזמין את הופעת גורם החידוש הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית: עם ישראל. אותו סף=ספל שמכוחו היה דם הפסח לרצון, משמש בעצמו סף=פתח אל עבר המהלך ההיסטורי של תיקון עולם.