הרב אורי שרקי
נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת בא
מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב
מדוע המסורת הפרידה בין שבע המכות הראשונות שבפרשת "וארא" לבין שלוש האחרונות שבפרשתנו?
כנראה שיש הבדל מהותי בין שתי הסדרות הללו. אפשר לומר שהמכות הראשונות "מתפשרות" עם הילדותיות המיתולוגית של המצרים, וכך חז"ל דיברו על כך שמשה נהג בתחילה כמכשף מצרי בהגיעו לפני פרעה עם מטה ובעשותו מעשים הדומים למעשי החרטומים. הרעיון מאחורי הדברים היה לרדת בשלב ראשון לרמתו של פרעה, ואט אט לעלות אל עבר הסוגיות היותר יסודיות, כאשר הסוגיה העיקרית שצריכה להתברר היא: האם עם ישראל באמת ראשי לנתק את גורלו ההיסטורי ממצרים ולהיות מוביל האנושות?
אם כן, סגולת ישראל היא זו שעומדת על הפרק בפרשתנו. בפרשה הקודמת נתנו את ליבנו על שבע המכות הראשונות ומשמעותן בהקשר זה, אך עדיין נותרה לה קושיה מטאפיזית רצינית ביותר שלא נשאלה עד כה, והיא: גם אילו נניח שישראל ומצרים הן אומות שונות זו מזו, אם נחזור לראשית הכל - ההיתה גם אז הבחנה כזו? הנחת היסוד של פרעה היא שלא, ולכן מבחינתו אין הצדקה מוחלטת לניתוק בין ישראל למצרים. כתוצאה מכך, אין ברירה אלא שמשה יתמודד עם הענין ויבוא אל פרעה. הזוהר אומר שצו ה' לבוא אל פרעה הפחיד את משה שלא ידע היאך יתמודד הוא עם "התנין הגדול" (לשון הזוהר בשמות ל"ד) - הלא הוא פרעה. הסיבה לכך היתה שעד לאותה שעה מעולם לא התברר האם השפע הא-לוהי שמתגלה דרך ישראל הוא עדיף באופן מוחלט מהשפע הא-לוהי המתגלה דרך מצרים. דרך שלוש המכות האחרונות המשחזרות את מעשה הבריאה נעשה הבירור המיוחל.
כיצד משתחזרת בריאת העולם במכת הארבה, החושך ובכורות?
היהדות מלמדת אותנו שהבריאה נעשתה בשלושה שלבים: א' - רצון הבורא לברוא את העולם, ב' - האין, ג' - היש. שלוש המכות האחרונות מתאימות לשלבים אלו בסדר הפוך:
מכת הארבה באה כנגד השלב השלישי בבריאת העולם - ה"יש". היש הוא מרובה, קיים ריבוי עצום של "יש" בעולם, וכמוהו הארבה ("ארבה" מלשון "הרבה"). אומר משה לפרעה: "הנני מביא מחר ארבה... אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה, עד היום הזה" (שמות י', ו'), כלומר - מדובר במשהו שקדם אפילו לאדם הראשון, והוא: ה"יש". היה אפשר לטעון בצורה רציונלית שמדובר במאורע טבעי ותו לא, אלא שפרעה בעצמו ידע להבחין בהתערבות א-לוהית במאורעות טבעיים. במקרה דנן - התזמון של המכה מורה על ההתערבות הא-לוהית, שכן משה אומר לפרעה מראש שהארבה יבוא דווקא בעיתוי מסוים. בכל אופן, הארבה מכסה את "עין הארץ" (הלא היא השמש במיתולוגיה המצרית), מצרים מוכת ואילו ישראל לא מוכים. טוען פרעה - אמנם יש כאן הוכחה שבתחום ריבוי הנבראים קיים הבדל בין ישראל למצרים, אך יחד עם זאת - היש הלא בא מן האין, וכשלא היינו כלום - לא ניתן לדבר על הבדלה בין דבר למשנהו. מבחינת פרעה, עדיין קיים איזשהו מישור של מציאות שבו אין הפרדה בין ישראל למצרים, וטרם הוכח לו אחרת. אומר משה, אם כך - נצעד צעד אחד אחורנית ונשחזר את האין עצמו. זהו שנאמר: "וימש חושך" (שם, כ"א) - החושך אין לו משל עצמו כלום, הוא העדר של אור. גם כאן - מצרים מוכים ואילו ישראל לא: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" (שם, כ"ג). אומר פרעה: אף על פי כן, לא הוכח לי שהיתה הבחנה בין ישראל למצרים בנקודה שבה הבורא החליט לברוא את עולמו, בַּראשית. והנה, מצאנו שלוש אומות בתנ"ך הטוענות לכתר ה"ראשית" שבעבורה נברא העולם: "קודש ישראל לה', ראשית תבואתו" (ירמיהו ב', ג'), "ראשית גוים עמלק" (במדבר כ"ד, כ'), "ויך כל בכור במצרים, ראשית אונים באהלי חם" (תהילים ע"ח, נ"א). כאן מתבררת אחת ולתמיד שאלת הראשית, ולכן אין ברירה אלא שהקב"ה בעצמו יפעל: "אני - ולא מלאך, אני - ולא שרף, אני - ולא שליח..." (הגדה של פסח). הקב"ה בוחר לברר את הראשית באמצעות פגיעה בראשית המשפחה - דהיינו הבכור, ועל ידי כך להראות לכל מיהו בכורו של מקום, ומיהו לא. ומשעשה כן, למרבה הפלא - פרעה משתכנע, ועל אף שבמפגש הראשון עם משה אמר: "לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה', י"ב), כעת אומר פרעה: "ולכו עבדו את ה' כדברכם... וברכתם גם אותי" (שם י"ב, לאלב) - פרעה מבין שצודק הוא שישראל יהיו אלו שיובילו את התרבות האנושית ומהם תבוא ברכה לכל. כאן אגב מצאנו פער בין מנהיג האומה המצרית שהשכיל להבין זאת, לבין האומה המצרית עצמה שרק חפצה בהפסקת הסבל: "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו: כולנו מתים" (שם, ל"ג).
מדוע נצטוו ישראל לסמן את משקופיהם בדם קודם מכת בכורות?
בהגדה של פסח אומר הבן הרשע: "מה העבודה הזאת לכם?" ועל כך דרשו חז"ל: "לכם - ולא לו", שהוציא את עצמו מן הכלל. וההגדה מוסיפה: "אילו היה שם, לא היה נגאל". בכך רמזו לנו חז"ל שבראשית ההיסטוריה של עם ישראל היתה זכות ליחיד להחליט לאיזו היסטוריה הוא ישתייך. אמנם הכרחי הוא שכלל ישראל יגאל ויצא ממצרים, אבל מי בדיוק יצא ממצרים, מי יצטרף למהלך ההיסטורי של עם ישראל - זהו דבר שכל אחד ואחד מישראל היה צריך לבחור בעצמו; על העברי היה להחליט בעצמו האם לצבוע את המשקוף בדם, האם לבצע פעולה הפגנתית המראה את שייכותו לעם ישראל ולא למצרים, או שמא להטמע במצרים באופן סופי. אותו בן רשע, אילו היה שם - דהיינו: במצרים, לא היה נגאל, כיוון שהוא היה בוחר שלא להשתייך לעם ישראל. כל זה נכון לגאולת מצרים, לגאולה הראשונה, מה שאין כן בימינו - כשהבן הרשע איננו "שם", אלא הוא כאן - בארץ ישראל, הוא לא יכול שלא להגאל. רק "שם" - בגאולת מצרים - היה היחיד יכול להוציא עצמו מן הכלל, אבל "כאן", בגאולה אחרונה - אין בידו הכח לעשות כן, אלא הוא נגאל בעל כרחו.
מדוע נצטוו ישראל לשחוט שה בליל היציאה ממצרים?
נביא שני טעמים לענין. האחד - באותה תקופה רווחה תפיסת הדטרמיניזם האסטרלי העוסקת בכוכבים. מזל טלה הוא המזל הראשון בגלגל המזלות השולט בחודש ניסן, ולכן שחיטת הטלה מהווה מעשה סמלי שמשמעו שחיטת אלוהי מצרים (אמון-רע), המראה שבני ישראל מתנשאים מעל לכח הזה ומסוגלים אף להעלותו עימם דרך האכילה. טעם נוסף לענין זה: בימי קדם, עוד קודם יציאת מצרים, היה מקובל שבתקופת האביב בה הצאן היה ממליט - היו הרועים אוכלים שה כאות שמחה. והנה, גם אצל בני ישראל היוצאים ממצרים שייך מושג "המלטה", שכן באותה שעה שיצאו ממצרים "נולד" לו עם ישראל (כשניתנה לו חירות פוליטית). ואפשר שהקב"ה איחד בין המוטיבים הללו לכדי אכילה של הצאן לשם מצווה דווקא באותה שעה.
מדוע היה כה חשוב שישראל יאכלו דווקא מצות ולא חמץ?
עוד מהתקופה הפרה-היסטורית, הלחם הקדום היה מצה ולא לחם. הרעיון להתפיח את הלחם ולהפוך אותו (בעזרת השאור) לשמן וטעים יותר - היה של המצרים; המצרים היו אלו שהמציאו את השאור (השמרים), ולפעמים היו משתמשים גם בדבש בתהליך ההחמצה (מה שמסביר אגב את ציווי התורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', י"א)). על רקע זה מובן מדוע ביציאת מצרים (או: ביום בו אנו מציינים אותה לדורות) אנו פוסקים מלאכול את ה"לחם המצרי" וחוזרים אל הלחם הקדום. מוטיב זהה מצאנו באיסור לבישת שעטנז: איסור זה היה מובן לכל יוצא מצרים, שכן המצרים (עובדי האדמה) נהגו ללבוש פשתן ואילו העברים (רועי הצאן) נהגו ללבוש צמר. התורה כאומרת כאן: הפרד הצמר מן הפשתים, אין לערבב מצריות בעבריות! יחד עם זאת, ניתן וצריך להוציא ממצרים את הטוב שבה, ולכן בתוך הבית פנימה - בבית המקדש - היו הכהנים לובשים שעטנז, כי שם מובטחנו שידעו לברור את הטוב מן הרע.
מיהם ה"ערב רב" העולים עם בני ישראל?
נבאר את הענין בהדרגה. נאמר לנו שבצקם של בני ישראל לא הספיק להחמיץ מפני שיצאו ממצרים בחפזון. ענין זה הוא תמוה ביותר, שכן את קרבן פסח אכלו בני ישראל בליל היציאה לאחר שקיבלו מראש תדריך באשר לאופן אכילתו: "וככה תאכלו אותו: מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם..." (שמות י"ב, י"א). נשאלת השאלה, בני ישראל הלא היו מודעים לכך שבכל רגע הם עשויים לצאת ממצרים, ואם כן - יכלו להערך מראש ובצקם היה מספיק להחמיץ! אלא שאם נעיין ביתר הפסוקים נגלה שפסוק זה עוסק בקבוצה אנושית אחרת לגמרי. לשם כך נחזור לפסוק הקודם למכת בכורות: "גם האיש משה גדול מאוד... בעיני עבדי פרעה ובעיני העם" (שם י"א, ג'). "העם" - זוהי קבוצה מצרית המזדהה עם משה ויש לה משיכה מיסטית אל אישיותו. מיד לאחר מכת בכורות, כאשר פרעה מחליט לשלח את ישראל, הכתוב אומר: "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ" (שם י"ב, ל"ג) - המצרים החליטו לשלח מתוכם גם את הקבוצה המצרית הפרו-עברית שכלל לא התכוונה לצאת. על פי דיוק זה, כאשר נאמר לנו: "וישא העם את בצקו טרם יחמץ" (שם, ל"ד) - אנו מבינים שמדובר באותה קבוצה מצרית שלא תכננה לצאת, ולגביה מובן מדוע לא הספיק הבצק להחמיץ. קבוצה זו כונתה אמנם בתחילה בכינוי ניטרלי - "העם", אך מאוחר יותר ניתן לה שם גנאי: "וגם ערב רב עלה איתם" (שם, ל"ח). זאת מדוע? משום שבאותה שעה היו במשארותם של בני ישראל מצות שהוכנו מראש, ואילו במשארותם של הערב רב היה בצק שאחת דינו - להחמיץ. כיוון שכך, היה בידול וניעור של ישראל מאותה קבוצה מצרית לא רצויה - וזהו הטעם לכינוי הגנאי שניתן להם. והנה, כאשר הגיעו למקום הנקרא "סוכות", פתחו הכל את משארותם וגילו שבצקם של הערב רב לא החמיץ. הסיבה לכך נאמרה במפורש: "וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" (שם, ל"ד), כלומר - כיוון שהיו משארותם על שכמם והיו בתנועה מתמדת, הבצק לא החמיץ (כך באמת פסק השולחן ערוך - שאם מהפכים בצק ללא הפסקה, הוא איננו מחמיץ (אור"ח תנ"ט, ב')). כעת מובן שהפסוק המופיע לאחר מכן: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צדה לא עשו להם" (שמות י"ב, ל"ט) - עוסק אף הוא בערב רב, שבסופו של דבר אכלו מצות כיתר כל בני ישראל, ובכך נעשה ה"גיור" למפרע. אך אין זה נגמר כאן; מיד לאחר מכן מופיעה פרשיה מפתיעה בה נאמר שגר יכול לאכול קרבן פסח רק לאחר שמל: "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו" (שם, מ"ח), דבר שלא הוזכר קודם לכן כאשר ניתנו לישראל יתר דיני קרבן הפסח. מובן אם כן, שדין זה הפך לאקטואלי לאור ההצטרפות המפתיעה של הערב רב. נוסף על כך, מגלה לנו ה"כלי יקר" שאותה קבוצה מקבלת כינוי נוסף: "ויהי בעצם היום הזה, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (שם, מ') - המכונים כאן "צבאות ה'" משום ש"חביבים הגרים לפני הקב"ה אע"פ שאינן בכלל בני ישראל" (כלי יקר שם, מ"ד). יחד עם זאת, הערב רב רחוקים מלהיות תמימים. אדרבה, אפשר לומר שהם הקבוצה ה"בעייתית" בעם ישראל. לאחר חטא העגל אמר הקב"ה למשה "לך רד כי שחת עמך" (שמות ל"ב, ז') - אלו הם הערב רב שיצאו ממצרים על פי רצונו של משה. ועל אף שחטאו, משה אומר שאם ה' יכלה אותם יהיה צורך לרדת שוב למצרים בכדי להביא אחרים במקומם, מפני שהכרחי שתהיה קבוצה מן האנושות המצטרפת אל עם ישראל ביציאתו ממצרים. וכבר קדמנו הרב קוק באמרו: "יציאת מצרים תשאר לעד האביב של העולם כולו!" (עולת ראיה ח"ב, עמ' רסח).
בימינו אנו מתרחש תהליך דומה כאשר באים אנשים שהם לא מזרע ישראל ועל פי חוק השבות הם הופכים לחלק מאיתנו. נראה לומר שיש פה כוונה של ההשגחה שבכל פעם שעם ישראל נגאל - מופיעות קבוצות חיצוניות המצטרפות אליו ומהוות עבורו אתגר. מעניין הוא שהדבר שמשך את הערב רב לצאת ממצרים לא היה ארץ ישראל, שכן היא איננה ארץ אבותיהם, אלא - דמותו של משה היא זו שמשכה אותם (כפי שהסברנו קודם לכן). כלומר, בעוד שהמוטיבציה של בני ישראל לצאת ממצרים היתה מוטיבציה לאומית, זו של הערב רב היתה דתית (ולכן הם נטו להאליל את משה, הם דרשו לחזור למצרים כשנתקלו קשיים במדבר, ועוד). בימינו, אנו רואים תיקון לענין זה: דווקא הצד ה"חילוני" של החברה הוא זה שקולט את ה"ערב רב" של ימינו, והוא זה שמקנה להם תחילה את הגאווה הלאומית: שירות בצבא, לימוד השפה העברית, ועוד. לאחר מכן, כשהם מעוניינים להינשא - הם מגיעים אל הרבנות ושם מבקשים מהם לעבור "גיור לחומרא". כלומר, הם מקבלים את תורת משה דווקא לאחר שהם קנו תחילה את ה"דרך ארץ", את ההזדהות והסולידריות עם הלאומיות הישראלית.
ניתן לומר שבכל אחד מישראל יש משהו מעין ה"ערב רב", איזה מין חוב שכולנו נושאים כלפי האנושות. נבאר את דברינו: המשנה מדברת על "מי שחציו עבד וחציו בן חורין" (גיטין ד', ה') - אדם שהיו לו שני אדונים, ובשלב מסוים אחד מהם החליט לשחררו. במצבו הנוכחי אין הוא רשאי לשאת לא בת חורין ולא שפחה, ועל כן נפסק ש"מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו" (שם). כך גם העבדות שלנו במצרים היתה כלפי שני אדונים - הקב"ה (שגזר את גזרת השעבוד) ופרעה (ששעבד בפועל). בשלב מסוים, אחד מן האדונים החליט לשחררנו, והשני סרב. לכן, "מפני תיקון העולם" כפה הקב"ה את פרעה ושחרר את ישראל. ברם, יש לנו חוב כלפי פרעה (נציג אומות העולם), שהרי: "וכותב לו שטר על חצי דמיו", כלומר - על העבד לשלם דבר-מה עבור שחרורו. ונראה, שהחוב שלנו לאנושות בא לידי ביטוי בחוליית הקשר ביננו לבין אומות העולם - בקליטת הערב רב לתוכנו. וכבר אמרו חז"ל במדרש רבה (שיר השירים רבה, ה'): "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ', כ"ו) - ולא הבדלתי את העמים מכם!