בשלח - המן והשבת (סיכום)

הרב אורי שרקי

בשלח - המן והשבת

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב

הציווי הראשוני של ה' אל משה בנושא המן כלל שתי מצוות:

(שמות טז,ד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. (טז,ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.

המצווה הראשונה היא ללקוט את המן כל יום והמצווה השנייה היא ללקוט כפול ביום השישי.

מטרת המצוות היא לבחון אם עם ישראל ילך בתורה. מה משמעות הביטוי? בדרך כלל אנו מכירים את הביטויים לקיים את התורה, לשמור את המצוות אך הביטוי ללכת בתורה אינו ברור?

כאשר משה פונה לעם ישראל ומעביר את דבר ה' הוא מוסר להם את הדינים בשלבים ולא בבת אחת. בשלב ראשון הוא מצווה ללקוט עומר לכל אדם ולאחר שבני ישראל לקטו את המן הוא מעביר את הציווי שצריך לגמור את המן במהלך היום ובלילה ולא להותיר ממנו כלום עד הבוקר. הציווי הזה אמנם לא נכתב בתורה אולם היות והמן הובטח כל בוקר, משה פירש זאת כאיסור להותיר עד הבוקר כיוון שזה מעיד על חוסר ביטחון בכך שגם למחרת יהיה מן.

תוצאת הציווי הייתה שהיו מבני ישראל שהותירו מן המן:

וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ; וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה.

את הציווי ללקוט כפול ביום השישי משה לא מסר לעם. הדבר מוכח מהתנהגות הנשיאים שראו כי העם לקט שני עומרים לאדם ביום השישי. הנשיאים באו למשה להתלונן על העם והדבר מעיד כי לא היה ציווי מפורש לעם אלא שעשו מדעתם:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה-שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה.

רק כאשר באו הנשיאים להתלונן משה "נזכר" כי הדבר הוא בהתאם לציוויו של ה'. משה מודיע כי העודף נועד לשבת. יש להכין את כל הכמות, לבשל ולאפות לקראת השבת, לאכול חצי ביום השישי עצמו ואת השאר להניח לשבת:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'-שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לה', מָחָר: אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר.

למחרת בבוקר, בשבת, מודיע משה שאת המן שנשאר מאתמול יש לאכול היום. בנוסף, משה מודיע שהיום לא יהיה מן ואין לצאת לשדה לחפש מן. התוצאה המיידית לדברי משה הייתה:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ.

סיכום המצוות שבפרשת המן:

רואים בבירור שכאשר יש ציווי של משה יש התנגדות בחלק מן העם לציית. כאילו שאומרים:" דוקא! לא תגיד לנו מה לעשות". במקרה היחיד שמשה לא מצווה אנו רואים שהעם יודע בחוש הטבעי שלו שלקראת שבת לוקחים פי שניים ואין צורך בציווי על כך.

כל ציווי גורם להתנגדות. המָן הוא פרשה חינוכית לעם ישראל לקראת מתן תורה. כאשר מניחים לעם ישראל לעשות כרצונו, הכלל יעשה דברים נכונים. כפי שאמרו בגמרא: פוק חזי מאי עמא עביד. שבמקרה של ספק יש לראות מה העם עושה וכך ההלכה נקבעת.

עם ישראל ראה זאת במן שבלי ציווי הם עשו את הדבר הנכון ומסקנה היא ,שכל מתן התורה הוא אמנם ציווי אך הוא מתאים לעם ישראל ובאופן נורמלי היו מתנהגים נכון גם בלי מתן התורה (כפי שעשו האבות אברהם יצחק ויעקב). למרות זאת, עקב מדרגתם הנוכחית אין אפשרות מעשית שהם יתנהגו מעצמם באופן תקין ולכן מדרגתם הנוכחי מחייבת את מתן התורה.

גם בשירת הים ראינו שעם ישראל התעורר מעצמו לעשות את הדבר הנכון גם ללא ציווי. נאמר בתחילת שירת הים "אז ישיר משה ובני ישראל. חשוב שגם בני ישראל היו שותפים להתעוררות העצמית בשירה ובקשר עם ה'. התעוררות ספונטנית ללא כפיה היא טובה אך היא זמנית, בהמשך ההתלהבות שוככת. לכן נאמר אז ישיר, אז השירה הייתה ספונטנית. לדורות יש צורך בחיוב מצוות. כפי שראינו במן, הציווי גורם לתגובת נגד של העם שלא רוצה שיכפו עליו דברים ובכך החיסרון של המצווה. המצב האופטימלי זה שיש התעוררות עצמית שמגובה אח"כ במצווה וזה מה שקרה כאן שבני ישראל אמרו שירה לפני שנכפה עליהם הר כגיגית בסיני. בפורים ישראל קיבלו את התורה פעם נוספת, מרצון. החיסרון של קבלה זו הוא בהיותה בחוץ לארץ.

כיום רובו של עם ישראל מצא דרך להיות חלק מעם ישראל בלי לשמור מצוות וכעת הם יכולים באמת לקבל תורה מרצון ואז קבלה מרצון בארץ ישראל תהיה קבלה ניצחית.

משירת הים ומפרשת המן אנו מבינים את הביטוי "הילך בתורתי". הכוונה בביטוי זה אינה לבחון את האדיקות של בני ישראל בקיום המצוות. הכוונה הייתה להראות לעם ישראל שכאשר מניחים לו להביא את נשמת העם לידי ביטוי עצמי וטבעי אז העם יעשה את דבר ה', הוא ילך מעצמו בדרך התורה.