הרב אורי שרקי
בשלח - שירת הים והלל
שבט תשע"ב
כאשר נגאלנו מאויבינו פרצו אבותינו בשירה על הים. השירה נאמרת מתוך מצב של רוממות מיוחדת, שבו צופה האדם את העולם השלם, שעתיד להתגלות באחרית הימים. אמנם אין העולם עדיין מושלם לגמרי, אבל לעיתים ניתן לצפות מתוך מצב ההווה את העתיד, היפה והזוהר. משום כך פותחת שירת הים בלשון עתיד: אז ישיר משה.
הירושלמי בפסחים מלמד ששירת הים היא בעצמה המקור להלל הנאמר בהגדה בליל פסח על הגאולה. אלא שבשעת יציאת מצרים לא אמרו שירה עד שעברו את הים משום שהיו עדיין בתחילת גאולתם ולכן המתינו עד השלמת הגאולה, כשראו את מצרים מת על שפת הים. אבל לדורות, כשאנו באים להלל על הגאולה, כבר ידוע לנו שמשעת מכת בכורות נגאלו ולכן אנו אומרים את ההלל בשעה שבה הוציאם פרעה מרשותו.
הר"ן מביא בשם רב האי גאון שמאחר והשירה היא מעשה ספונטני, של התעוררות הנפש, לא שייך לדבר על ציווי לשיר, על כל פנים בפעם הראשונה שבו תופעה זו התרחשה, ולכן אין ברכת "וציוונו" על ההלל של לילי פסחים, כי הוא זכר להתעוררות עצמית של האומה בשעת הגאולה.
יש קשר בין אופיה של השירה כהתעוררות עצמית של הנפש בשעה של רוממות, לבין דברי הרב קוק זצ"ל באגרתו להנהלת בית ספר "בצלאל" לאומנויות, שבה הוא מבאר שהיוזמה להשיב את הרוח האסתטית לאומה גם בראשית צעדי התחיה הינה סימן מובהק לכך שזו גאולה אותנטית, כי היא כוללת את הדאגה גם למה שהוא לכאורה מותרות, החוש של היופי, שאף הוא ביטוי למהלך המתחיל מפנים הנפש ופונה אל עידון העולם כולו.