הרב אורי שרקי
נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת בשלח
מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב
באופן תמוה, הפרשה פותחת במילים "ויהי בשלח פרעה" ולא מזכירה את הקב"ה כגואל עמו.
כאשר יש מאורעות גדולים בהם ההשגחה פועלת באופן ישיר וגלוי, לא תמיד אנו נותנים את הדעת לכך שהדברים קורים בסופו של דבר דרך אנשים, דרך הטבע וכדומה - ושיש לכך משמעות. עלינו להשקיע מאמץ מיוחד בכדי לראות מי באמת עומד מאחורי אותם מאורעות, ומדוע. כלומר, כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, בהחלט היה ניתן לומר שפרעה הוא זה ששילח אותם, שכן על אף כל הניסים הגלויים שקדמו ליציאה - בשורה התחתונה המתינו לאישורו של פרעה ורק אז יצאו, ויש לכך משמעות. נוסף לכך, הלשון "בשלח" מורה כידוע על גירוש, אך גם על: ליווי (כמו בפסוק: "ואברהם הולך עמם לשלחם" (בראשית י"ח, ט"ז)). וכך, הפסוק: "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ" (שמות י"ב, ל"ג), כמו גם הפסוק: "ויהי בשלח פרעה את העם" (שם י"ג, י"ז), מורים על כך שהאומה המצרית עודנה מלווה את בני ישראל בצאתם ממצרים. וכבר עסקנו בסיומה של פרשת "בא" באותה שליחות שיש לו לעם ישראל בשם מצרים והעולם כולו - מדובר בחוב המוסרי של עם ישראל כלפי מי שהיה שותף לגאולתו.
כיצד נתפס הנס בעיני היהדות?
מצאנו אצל אומות העולם שתי שיטות שעל פיהן הנס הוא בלתי אפשרי. ישנה השיטה הרציונליסטית הגורסת שהטבע הוא המציאות, ולפיכך הנס הוא מחוץ למציאות ובלתי אפשרי. לעומתה, השיטה הפרגמטיסטית סוברת שאין טבע במציאות בכלל, וכל מה שאנו רואים במציאות ונדמה לנו כבעל חוקיות איננו מוכרח כלל ועלול להשתנות בכל רגע. גם על פי שיטה זו אין משמעות לנס, שכן ממילא הטבע איננו קיים ואין משמעות מיוחדת לחריגה ממנו. מה יש ליהדות לומר בענין? לצורך כך נחזור לראשית התורה. התורה מתארת לנו את בריאת העולם באופן כפול - מצד אחד, במהלך שישה ימים נערכים כל הזמן שינויים בעולם - מה שמזכיר לנו את השיטה הפרגמטיסטית, כאשר היום השביעי מתואר כיום שבו שום דבר לא משתנה - זהו ה"טבע" (כמו השיטה הרציונליסטית). המסר המועבר לנו דרך התיאור הכפול הזה הוא שהטבע אמנם קיים, אך הוא איננו ראשוני. מסיבה זו יתכן ותתרחשנה חריגות בטבע (לעיתים נדירות) וכך יראה כביכול שהעולם חזר למצבו קודם היום השביעי - אל מציאות שנוהגים לכנותה בשם: "נס". על כך אמרו חז"ל במסכת אבות (ה', ו') שהניסים נבראו בערב שבת בין השמשות - הוא זמן המעבר שבין היום השישי ליום השביעי.
היתכן שבני ישראל לא מכירים בטובות שנעשו להם ביציאת מצרים ובאים בטענות כלפי משה?
ראשית, אני מציע שנראה את אבותינו כאנשים בעלי היגיון בריא שאינם באים בטענות ללא סיבה. בעיון קצר בפסוקים עצמם נוכל למצוא לפחות חמש קבוצות שונות שהכתוב מדבר אודותן בזמן היציאה: יש אלו שצריך לשלחם בכח ממצרים, עליהם נאמר: "ויהי בשלח פרעה את העם" (שמות י"ג, י"ז). יש אלו שמוכנים לצאת, אך אם יש קשיים - מעדיפים הם לחזור. עליהם נאמר: "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שם). יש המוכנים לצאת ואינם מפחדים מקשיים, אך בתנאי שהכל יעשה על פי התורה. עליהם נאמר: "וישם א-לוהים את העם המדבר דרך ים סוף" (שם, י"ח), כאשר המעבר דרך המדבר מסמל את קבלת התורה. את הקבוצה הרביעית נמצא בפסוק: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שם) - אלו הם אלו שכבר מוכנים לצאת למלחמה. אחרונים חביבים הם אלו שאינם מפחדים מדבר, הם מלאים בגאווה לאומית: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שם י"ד, ח'). אנו רואים אם כן, שכנגד חמש מדרגות אשר בנפש האדם (נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה) - נמצאות שלוש קבוצות אותן מכנה הכתוב בשם: "העם" (אלו הם ה"ערב רב" ואותם אלו שאינם מוכנים להשלים עם המהלך הלאומי ללא תוכן דתי), ושתי קבוצות שאינן יראות כלל שאותן מכנה הכתוב בשם: "בני ישראל".
על רקע הדברים הללו, רבה היא התמיהה בקראנו את הפסוק: "ופרעה הקריב, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'". הניחא אם הכתוב היה מדבר על "העם", אך כיצד יתכן שדווקא "בני ישראל" הם אלו היראים ממצרים?
המדרש (מדרש תהילים ט"ו, ה', וכן בליקוט שמעוני סימן תקנ"ב) מספר לנו שבאותה השעה נשאו בני ישראל את עיניהם וראו את "שר מצרים", הלא הוא המלאך הממונה על מצרים, קרי: הרצון הא-לוהי המעורב בהיסטוריה המצרית. אותו שר מצרים קטרג על עם ישראל והציג לפני המקום קושיה מוסרית על גאולתם: "הללו (=מצרים) עובדי עבודה זרה והללו (=בני ישראל) עובדי עבודה זרה, הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות, הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים, מפני מה הללו יורדין לגיהנם, והללו אין יורדין? וכי יש משוא פנים לפניך?!". הקושיה היא קושיה אמיתית, שהרי על אף שעשר המכות הוכיחו למעלה מכל ספק כי מצד סגולתו עם ישראל הוא עם מיוחד, הוא טרם הוכיח את עצמו כראוי להיגאל מצד מעשיו. מכאן נבע חששם של כל העם באותה שעה - ו"בני ישראל" בראשם. העיתוי שבו נעשה הקטרוג איננו מקרי; כל אימת שהאומה משועבדת, אין מקום לקטרוגים כלפי מעשיה. מרגע שהשעבוד סר - יש מקום לתהות האם האומה ראויה לכך או לא.
עוד באותו ענין - המדרש (אבות דרבי נתן ל"ג, ב') מספר שכאשר ציוה משה את בני ישראל לעבור את הים, הם הציבו לפניו לא פחות מחמש עשרה דרישות (!) לפני שהיו מוכנים לעבור. על כך אמר המהר"ל שהיותנו "עם קשה עורף" (שמות ל"ג, ה') יכולה להתפרש גם כמעלה - אנו עם שאיננו מקבל בקלות כל תביעה אליו, זהו עם שדורש הוכחות והסברים מלאים לכל דרישה ממנו.
האם יש מקום לתודעת העבדות בחיינו?
אנו מזכירים בכל שנה ש"עבדים היינו לפרעה במצרים" (הגדה של פסח), וכנראה שאנו אכן צריכים ללמוד משהו מאותה עבדות מצרית על מנת לדעת כיצד לעבוד את ה'. אמנם עבודת ה' היא עבודה שיש בה חירות פנימית, כפי שכתב ר' יהודה הלוי: "עבדי זמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חופשי" ("עבדי הזמן", ריה"ל), אך נקודת המוצא של עבודת ה' היא אכן הכניעה כלפיו. רק לאחר שרכש האדם את מעלת הבסיס של העבד, עליו להתעלות ולהפוך לבן העובד את אביו מאהבה. על גבי שתי מדרגות אלו קיימת מדרגה שלישית השמורה לגדולי האומה, מדרגה הקרויה: "עבד ה'". כך למשל כינה הכתוב את משה רבינו, ישעיה, המשיח, ועוד. "עבד ה'" הוא אדם שכבר הגיע למדרגת "בן", ומרוב אהבתו אל בוראו הוא נוהג לפניו כעבד, זוהי עבדות שמקורה בריבוי אהבה.
היתכן שבני ישראל אומרים שירה בראותם את שונאיהם נופלים לפניהם?
שני צדדים למטבע. מבחינתו של הקב"ה - כולם בניו, כולם יצירי כפיו. לכן, כאשר יש הכרח שחלק ממעשי ידיו יאבד ויטבע בים - כמובן שיש גם צער לפניו. וכך מובא בגמרא שהמלאכים רצו לומר שירה בזמן קריעת ים סוף, ואמר להם הקב"ה: "מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה לפני?!" (סנהדרין ל"ט). מצד שני, דווקא כאשר משה ובני ישראל פצחו בשירת הודיה לפניו - הקב"ה לא בא אליהם בטענות. ולא עוד, אלא שמצאנו בתלמוד (סנהדרין צ"ד) שהסיבה שחזקיה מלך יהודה לא נעשה משיח היתה משום שנמנע מלומר שירה בנפול אויבו סנחריב מלך אשור לפניו. כנראה שעלינו לחלק בין הצופה מן הצד (כדוגמת המלאכים) - שאסור לו לומר שירה, לבין הנוגעים בדבר - עם ישראל שהם הנושא של הנס ומחויבים לומר שירה. בעל ה"חוות יאיר" הסביר זאת באופן הבא: נאמר "עזי וזמרת י-ה" (שמות ט"ו, ב'). מדוע? מפני ש: "ויהי לי לישועה" (שם). כלומר, הצורך להודות על ההצלה האישית גובר על השיקולים של הצער הכללי מפני הפגיעה בצד השני; את הצער הזה הקב"ה לוקח על עצמו כביכול, ו"מטיל" אותו על המלאכים. ובכל זאת, עדיין יש מקום לשאול כיצד אמר לנו שלמה המלך מצד אחד: "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כ"ד, י"ז), ומצד שני: "באבוד רשעים - רינה" (שם י"א, י')? הבה ננתח את דבריו של החכם באדם: "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל ליבך. פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו" (שם כ"ד, י"ז-י"ח). נדייק: המילים - "והשיב מעליו אפו" - כלפי מי הן מכוונות? כלפי האויב. כלומר, התרחיש הוא כזה שהאויב טרם הושמד, הוא רק נפל, כשל. בשעה כזו - אומר לנו שלמה - אל לך לשמוח. אבל, ברגע שהאויב אבד לגמרי, אז יש לך חובה להודות לה'. אם נדייק בפסוקים נמצא שגם בשירת הים היה הדבר כך. תחילה נאמר: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שמות י"ד, ל'), ורק לאחר מכן: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" (שם ט"ו, א'). יחד עם זאת, חשוב להדגיש שגם כאשר שמחים - יש לדעת על מה בדיוק באה השמחה: "ישמח צדיק כי חזה נקם" (תהילים נ"ח, י"א) - הצדיק יודע לחלק ולהפריד, הוא שמח בעצם עשיית הצדק הא-לוהי בעולם, ואיננו שמח לאיד על מפלת הרשע.
היאך היתה מותרת על פי ההלכה שירת מרים המופיעה לאחר שירת העם?
צריכים להבין שכאשר אנו אומרים "קול באישה ערווה" (ברכות כ"ד) אנו מדברים על תקופה שיש בה ירידה מוסרית. החיד"א כתב (בספר "ראש דוד" פרשת בשלח דף נ"ד ע"ד, ובספרו "מראית העין" על נדה י"ג) שבשעה שיש השראת שכינה בעם ישראל (כפי שהיה בשירת הים בה אמרו: "זה א-לי ואנוהו" (שמות ט"ו, ב')) - אין יצר הרע, ואין דין של "קול באישה ערווה". וכך היה בזמן שירת מרים, שירת דבורה, שירת הנשים הפומבית לפני דוד, ועוד. החיד"א מביא רמז לדבר: "צהלי ורני יושבת ציון..." (ישעיהו י"ב, ו') - מדוע? "...כי גדול בקרבך קדוש ישראל" (שם): כאשר הקב"ה שוכן בקרב עמו בציון, יצר הרע נמוג והנשים יכולות לצהול ולרון.
מהי משמעותו של נס ירידת המן?
הטעם להורדת המן נאמר במפורש בתורה: "הנני ממטיר להם מחר לחם מן השמים למען אנסנו - הילך בתורתי אם לא" (שמות ט"ז, ד'). הביטוי "אנסנו הילך בתורתי" הוא ביטוי חריג במקרא, ולא בכדי - כנראה שהוא עומד ביסוד התורה כולה. נבאר: סיפור ירידת המן מופיע בין קריעת ים סוף לבין מעמד הר סיני. עם ישראל עומד לקבל את התורה, ואז מתעורר לו הספק - שמא התורה שעתידה להיכפות על עם ישראל אינה מתאימה לטבעו. לספק זה יש מקום, שהרי כלל ידוע בחינוך הוא שהכפיה מטבעה גוררת דחיה גם כאשר הדבר מגיע מתוך ידיעת הטוב שבה (זוהי אגב גם תמצית תגובתה של החילונות בדורות האחרונים שהופיעה על רקע אלפי שנות "כפיה דתית"). לכן, ראתה ההשגחה צורך להקדים תרופה למכה - לערוך לעם ישראל "מבחן" קודם קבלתם את התורה. זהו שנאמר: "אנסנו - הילך בתורתי". המבחן המדובר הוא מבחן המן: קודם ירידת המן לראשונה, משה מצווה שלא יותירו ממנו עד בוקר, אך עם ישראל משאירים ממנו עד בוקר - וכתוצאה מכך באש המן. בימים שלאחר מכן לא מסופר לנו שהעם לקטו יתר על המידה - מהסיבה הפשוטה שהם הסיקו שדבר זה איננו משתלם, ולכן נהגו כפי שציוה משה. והנה, "ויהי ביום השישי לקטו לחם משנה" (שם, כ"ב) - העם מחליטים ללקוט מנה כפולה לקראת יום השבת. זאת מי אמר להם? אף אחד, מעצמם עשו כן. בראותם זאת, "ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה" (שם) - הגיעו נשיאי העדה במטרה לדווח למשה על מעשה העם. לתדהמתם, לא זו בלבד שמשה איננו מגנה את המעשה, אלא שהוא אומר להם: "הוא אשר דיבר ה'!" (שם, כ"ג) - כלומר, כך אמר לי ה' שיקרה, וכך היא הלכה למעשה. לאחר מכן, משה מוסיף ומצווה את בני ישראל שלא לצאת וללקוט בשבת - מפני שלא ימצאוהו בשדה, אך למרות זאת יצאו גם יצאו מן העם ללקוט ביום השבת, ולא מצאו. נמצאנו למדים שכאשר יש ציווי מפורש לעשות או שלא לעשות דבר מה (כפי שהיה ביום הראשון והשביעי) - הנטיה הטבעית של עם ישראל היא לעשות הפך הדבר, ואילו דווקא כאשר אין כל צו מפורש - הנטיה הטבעית של עם ישראל היא לעשות את רצון ה'. כאן התגלה לנו שטבעם של ישראל מוכן לקבל את התורה, ועל יסוד זה מצאנו לאורך הדורות אמירות כדוגמת: "מנהגן של ישראל תורה היא" (שו"ע אור"ח ק"פ ס"ו), ו"כל מקום שהלכה רופפת בידך – צא וראה מה הצבור נוהג" (ירושלמי יבמות פ"ז ה"ז). יסוד זה התחדש לראשונה בניסיון המן, ועל פיו הובטח לנו שכאשר יקבלו ישראל את הצו: "שמור את יום השבת" (דברים ה', י"ב), קדם לכך הרצון הטבעי לשמור את השבת - שבא לידי ביטוי בלקיטת לחם המשנה באופן ספונטני ביום השישי.
מיהו אותו עמלק הנלחם עם ישראל ברפידים?
עמלק הוא זה שמשיב לנו את זהותנו כאשר מתעורר אצלנו ספק אודותיה. לא מדובר רק בישות לאומית הפועלת מולנו, אלא גם בדבר הנמצא בקרבנו. וכבר אמרו הדרשנים ש"עמלק" עולה בגימטריה "ספק", זוהי נקודת הספק שישנה בכל אחד מאיתנו ותובעת מאיתנו את בירורה. רבי צדוק מלובלין אמר שעמלק מופיע בלב כאשר האדם פתר כבר את כל בעיותיו ויחד עם זאת הוא עדיין איננו חש את הנוכחות הא-לוהית בקרבו. באותו הרגע הוא חש ספק גדול בזהותו, ורק הוא עצמו יכול להסיר את הספק מקרבו.