הרב אורי שרקי
תצוה - למה לצוות?
מתוך הספר "350 מילה"
פרשת תצווה, פותחת בציווי. "ואתה תצווה את בני ישראל" (כז, כ). אנחנו נפגשים עם מהדורה שנייה של מלאכת המשכן. בפרשה הקודמת, פרשת תרומה, מלאכת המשכן הסתמכה על הספונטניות של העם, על הנדיבות של כל אחד ואחד מישראל, לכן לא הוזכרה בה הכהונה. כי מי שטהור בנפשו, מי ששכלו שלם, איננו זקוק לאמצעי כדי לגשת אל הא-לוהים. אבל בפרשתנו הפנייה היא אל האדם שעלול לחטוא, ושזקוק לאמצעים דידקטיים כדי שגישתו אל הא-לוהים תהיה שלמה. הוא נצרך לפעולה גדולה על הדמיון. בגדי הכהונה שבאים "לכבוד ולתפארת" (כח, ב) נועדו לפעול על הדמיון הרע, לטהרו ולהפוך אותו לדמיון טהור.
כמו כן, בתחילת הפרשה הבאה (כי תשא) יוזכר הכיור, כהמשך לפרשתנו שבה מופיע הציווי על מזבח הקטורת (וששניהם אינם מוזכרים בפרשת תרומה) - שבעשייתם יש זכר לעבודת יום הכיפורים הבנויה על האפשרות שהאדם יחטא.
מלאכת המשכן בפרשת תצווה כאמור שונה מזו של פרשת תרומה. היא פונה אל האדם שאיבד הספונטניות של הפנייה אל הקודש, ושניתן לחזקו על ידי ציווים. הפרשה באה ללמדנו שגם האדם העלול לחטוא נכלל בתוך המערך של הקדושה, ושאל לו מלהתייאש אם איבד את הפנייה הבלתי אמצעית אל הקודש. האפשרות לגשת אל הקודש בעינה עומדת עבורו, אלא שהוא זקוק לאמצעים שהכהונה הוכשרה לספק.
קורבן התמיד מופיע לראשונה בפרשתנו. עניינו של התמיד הוא גילוי השפע המתמיד של הקודש באומה. ארבע מרכיבים יש לפעולתו: קורבני, לחמי, לאשי, ריח ניחוחי.
קורבני - משמעותו קרבת הנשמה הישראלית אל ה'.
לחמי - הוא הדבקות בצדדים הטבעיים של האומה, בדומה ללחם שהוא בסיס המזון.
לאשי - הוא ביטוי לקדושת המעשים באומה, המבוטאים על ידי האש, שהיא כוח הפעולה העיקרי של התרבות האנושית.
ריח ניחוחי - הוא העונג העולה מכלל העבודה.
קורבן התמיד הוא כבש, בעל חיים שקט, התואם את אופי החומריות הישראלית שבצורתה הקבועה איננה מחבלת, לעומת הפר, בעל חיים שעשוי להיות נגחן, המכפר על הנטייה ההרסנית של החומר. קורבנות התמיד הם בני שנה, מצד רכות החומר הישראלי, ותמימים משום שיש ביכולתה של העבודה להעלות את כל נטיות החיים כולן. אחד בבוקר ואחד בערב - כדי שהשפע יתמיד דרך כל צדי היממה, היום והלילה. הסולת למנחה והיין לנסך מקדשים את כוח הצמיחה הטבעי ואת שמחת החיים. עם הסולת מעורב שמן המכין את הטבעיות הנחוצה להתעלות אל אצילות החיים (מתוך עולת ראי"ה).