תצוה - סיכום שיחה מהסדרה "נפגשים בפרשה"

הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת תצוה

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב

בפרשת "תרומה" בלטה דמותו של משה, ואילו בפרשת "תצוה" - שמו של משה לא מוזכר כלל. הכיצד?

יתירה על זאת, בפרשת "תרומה" דווקא אהרון הוא זה שלא מוזכר, ובפרשת "תצוה" מצאנו הפך הדבר - אהרון מוזכר ומשה לא. דבר זה רומז לנו על שני משכנים (או אם תרצה: מקדשים) המורכבים זה על גבי זה: המשכן האחד מבטא את נפשו של משה, והאחר מבטא את נפשו של אהרון. ישנם שני כוחות שונים היכולים לשלוט על נפש האדם - השכל והדמיון. משה מייצג את מי שהוא מלכתחילה טהור מפני שהוא נשלט על ידי השכל, בעוד שאהרון מסמל את מי שבא בשם כח הדמיון - עם בגדי השרד המפוארים והמעמד הנכבד. ברור כי זהו מודל יותר סביר לאדם הרגיל והרוב המוחלט של בני האדם פועלים על פי מודל זה שבו החטא אפשרי ואז צריך לתקן.

הקורא חד העין יבחין כי החל מפרשת "בא" ועד פרשת "שמיני" הפרשיות מתחלקות לפרשה ראשונה של תורת משה ופרשה עוקבת של תורת אהרון. תורת משה פונה אל האדם הצדיק, שאין כלל חשש שמא יחטא אך הוא זקוק להנחיות איך להתקרב אל ה'. בפרשיות השייכות לתורה זו יהיו הנחיות בשפה רכה המניחה שהאדם מעוניין לעשות את הישר והטוב בעיני ה' ואין צורך לצוות עליו באופן מפורש. בנוסף, לא יהיו בפרשות אלו הנחיות הנוגעות בכפרת החטא. תורת אהרון לעומתה, מניחה שהאדם עלול לחטוא ויש צורך בהדרכה גם לאדם החוטא - איך למנוע ממנו מלכתחילה את הרצון לחטוא ואיך לתקן לאחר ביצוע החטא. בפרשיות אלו ההנחיות יהיו באופן של ציווי ותהיה התייחסות לתיקון החטאים.

מה בין משכן משה למשכן אהרון? נוכל למצוא הבדלים רבים בעלי משמעות, נביא כמה מהם: במשכנו של משה מצאנו כי משה נכנס אל קדש הקדשים בבגדים פשוטים ורגילים, והוא אף אינו זקוק לכהן שיהווה גורם מתווך בינו לבין הבורא. כמו כן, במשכן משה יש אמנם מזבח שעליו מקריבים קרבנות מן החי, אך אין בו מזבח קטורת (שבו מקריבים מן הצומח). מזבח הקטורת ניצב בדרכו של הניגש לעבר קודש הקדשים מתוך הקודש ו"מעכב" אותו מלגשת אל קודש הקדשים ישירות. על גבי מזבח הקטורת המיוחד למשכנו של אהרון מקטירים סמּנים. אחד מסמּני הקטורת היתה החלבנה שכוונה כנגד הרשעים - היא שכשלעצמה היתה נותנת ריח רע, ובצירוף עם יתר הסמּנים היתה נותנת ריח טוב). הדבר בא ללמדנו שבמקדשו של אהרון יש גם מקום לרשעים ואפשרות התיקון שלהם.

איזה מבין שני המשכנים גובר על חברו? האם השכל גובר על הדמיון או שמא להפך?

המודל של אהרון מניח שיש חטא ואילו היה מובא רק מודל נפשי זה, היה מצטייר מצב שבו החטא הינו הכרחי וכי לא ניתן לחשוב על חיים נטולי חטא (כפי שנעשה בנצרות). לשם כך הובא בראשונה המודל של המשכן של משה, שאומר לנו כי יתכן להשליט את השכל ולעבוד את ה' כראוי ללא חטא, ואם בכל זאת חטא - יש גם דרך תיקון. יש לציין כי מודל זה מנוגד לדעת הנצרות, שגורסת כי מאז חטא האדם הראשון האדם נולד בחטא. הדבר נובע מההנחה שקין והבל נולדו אחרי חטא האדם הראשון, היות שהחטא קדם להולדתם לא יתכן שילוד אישה לא יהיה חוטא. לפי הבנת חז"ל על הפסוק: "והאדם ידע את חוה אישתו" (בראשית ד', א), הפעול "ידע" בא בעבר מוקדם (past perfect), רוצה לומר: עוד קודם החטא האדם ידע את חוה אשתו. לפי הבנה זו, יצירתם (ואף הולדתם) של קין והבל קדמה לחטא ולכן לכל אדם באשר הוא יש פוטנציאל אמיתי לחיים ללא חטא. נחזור למשכנו של משה: על אף שאנשים כמשה (שאינם חוטאים) מהווים תופעה נדירה, חשוב שהדגש יושם דווקא על משכן משה בתור האידיאל אליו יש לשאוף. וכך נאמר לו למשה: "ואתה, הקרב אליך את אהרון אחיך" (שמות כ"ח, א) - אהרון הוא זה שמתקרב למשה ולא להפך, עבודת הפולחן דרך הדמיון היא זו שמתקרבת אל העבודה דרך השכל.

ובכל זאת, מה יעשה אדם שנפל אל החטא? התגברות הדמיון ואבדן השכל הם אלו שהפילוהו אל החטא (כפי שאומר הרמב"ם). לפיכך, היינו עשויים לחשוב שיש להגביר באופן מיידי את הכח השכלי וכתוצאה מכך כח הדמיון יתמעט מאליו, אלא שהמציאות הראתה לנו שהדבר איננו מעשי. כאשר הדמיון משתלט על האדם מוכרחים אנו להציב דמיון חלופי אל מול הדמיון שהוביל אותו לחטא. דמיון שכזה ניתן לכנותו בשם: "דמיון של טהרה". וכך, בימינו התפתחה תופעה של הפצת תמונות רבנים שנהפכה לפופולרית ביותר - אנשים מתרשמים מדמויות רוחניות על סמך חזותן בלבד (על כך נאמר בלשון מליצה: 'תולה ארץ על גלימה'...). ה"נקודה הטובה" בתופעה זו היא אותו דמיון של טהרה - פעמים רבות האדם מוצא את הנתיב שלו בחזרה אל הקודש דווקא על ידי שהושיטו לו קנה של דמיון טהור המסייע לו לגבור על הדמיון המוטעה השולט בו.

מדוע אם כן הקב"ה ברא אותנו עם כח הדמיון ולא עם כח השכל בלבד?

שאלה דומה שאל רבינו סעדיה גאון: מדוע הקב"ה לא ברא את האדם נשמה בלבד? והשיב - אילו היה הקב"ה עושה כן - האדם לא היה "אדם". האתגר של הזהות האנושית הוא דווקא המעורבות בכל המימדים הסובייקטיביים. אמירה זו יש בה כדי להפיח אופטימיות גדולה באדם - הקב"ה מוכן לדבר עם האדם על אף כל חסרונותיו.

האם הקרבנות מובאים מלכתחילה או בדיעבד?

הקרבן הבסיסי הוא קרבן של "לכתחילה" - כאשר האדם באשר הוא אדם חפץ בהתקרבות אל הבורא. זוהי התקרבות רצויה מפני שהנברא מטבעו נברא כשהוא רחוק מן הבורא. יחד עימו ישנו קרבן של "בדיעבד" - כאשר האדם חטא, התרחק עוד יותר מהקב"ה ונדרש לכפר על מעשיו. וכך מצאנו בהגדה של פסח שאנו אומרים: "אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה, דיינו", ובהמשך אנו אומרים: "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שהוציאנו ממצרים... והכניסנו לארץ ישראל, ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו". ברשימה הראשונה לא הוזכר ענין כפרת העוונות ובשניה כן, משמע שמלכתחילה הקב"ה בנה לנו את בית המקדש לשם הבאת קרבנות שאינם לצורך כפרה, אך אם האדם חוטא הוא יכול להשתמש בקרבן גם על מנת לכפר.

בפרשות המשכן התורה מעודדת הוד, הדר ופאר. במה אנו נבדלים מדתות אחרות בענין זה?

הרב יהודה אשכנזי (מניטו) ז"ל היה אומר שכשאדם אומר "אמן" יש להבחין האם המילה נאמרת בלשון הקודש או בלטינית. רוצה לומר: יש דברים שרק נראים או נשמעים דומים, אך מצד האמת הם שונים בתכלית זה מזה. כאמור, אילו היתה היהדות מורכבת רק מ'תורת אהרון' - היא היתה הופכת לדת שבאה לתקן את חטאי האדם ותו לא (מין סוג של נצרות), כל חווית המפגש עם הא-לוהות היתה חויה של כפרה על החטאים גרידא. אלא שהיהדות מציבה מלכתחילה אידיאל אופטימי - היא שמה את בטחונה באדם שלא יחטא, ומניחה לו את האפשרות לתקן אם יש צורך בכך. כתוצאה מהבדל זה, ריחה של הקטורת הנוצרית נודף אשמה, ואילו ריחה של הקטורת הישראלית הוא כל כולו של טהרה.

נתייחס בקצרה למהות האסתטיקה בעיני היהדות. התלמוד (בבא מציעא פד.) מאריך מאוד בתיאור יופיו של רבי יוחנן הפוגש את ריש לקיש, ומספר לנו (ברכות ה:) על מעשה בו הלך רבי יוחנן לבקר את תלמידו רבי אלעזר. בשלב מסוים החל רבי אלעזר לבכות, ורבי יוחנן שאלו לסיבת הבכי. השיב לו רבי אלעזר: בוכה אני על יופייך שעתיד לבלות בעפר. אמר לו רבי יוחנן שאכן על כך ראוי לבכות, ובכו שניהם יחד. על מנת להבין את עומקו של הסיפור יש לזכור שרבי יוחנן היה העדות האחרונה לתפארתה ויופיה של ירושלים בימי הבית, ואם כן מותו של רבי יוחנן עתיד לגנוז עימו כל זכר לאותה התפארת. הבכי אם כן היה על חרבן הבית. המימד האסתטי הוא דבר הכרחי על פי היהדות בזמן שבית המקדש קיים, שכן כאשר יש השראת שכינה בישראל - יש התפשטות של הקודש גם אל האסתטיקה. בשפת הקבלה אפשר לתאר זאת כנצח המאיר בתוך ההוד. וכך, בבית המקדש היו תוקעים בראש השנה גם בשופר וגם בחצוצרות - השופר הוא כלי טבעי שהאדם לא התערב בייצורו, ולעומתו החצוצרה היא כלי מעשי ידיו של האדם. את שניהם היה בכוחנו לקדש בתוככי בית המקדש. ברגע שחרב המקדש, ברגע שעמידתנו איננה "לפני המלך ה'" (תהילים צ"ח, ו) - אנו תוקעים רק בשופר הטבעי. יש סכנות גדולות מדי בהאדרת המימד האסתטי כשאין השראת שכינה בעולם, כי בזמן כזה האסתטיקה מצויה אצל אומות העולם, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב: "כי עכשיו (בזמן הגלות), עיקר החשיבות והחן הוא אצלם [=אומות העולם]" (ליקוטי מוהר"ן א). עם חרבן המקדש, הפכנו למדולדלים ולחסרי כח, ואין אנו יכולים לקחת על עצמנו לקדש גם את המימד האסתטי. לפיכך אפשר לומר שכאשר אנו רואים בימינו שהרגישות האסטטית חוזרת אלינו והיופי הפיזי של עם ישראל חוזר לבלוט - אין זאת אלא סימן מובהק לחזרת השכינה.

מהי חשיבותם של בגדי הכהונה?

כשם שיש לגוף לבוש ("מדים") - כך גם לנפש יש לבושים - הלא הן המידות. וכשם שאם בגדי הגוף של האדם יהיו גדולים מדי, או צרים מדי - האדם לא יכול לתפקד כראוי, כך גם מידות הנפש שלנו מודדות אותנו וצריכות להתאים לנפשנו. לפי הסבר זה, בגדי הכהונה החיצוניים באים ללמדנו על מידותיה של נפש הכהן פנימה. לכהן הגדול היו ארבעה בגדים נוספים על אלו של הכהן ההדיוט, וזאת משום שלאדם הגדול יש אתגרים מידותיים גדולים יותר מאשר לקטן ממנו. האדם ה"פשוט" יש לו התמודדות עם גילוי עריות - כנגדו באים המכנסים. האבנט המפריד בין החלק העילאי של האדם לחלק הנמוך והבהמי שלו בא כנגד הרהור הלב. המצנפת באה כגד גסות הרוח, שכן האדם נדרש שלא להתגאות כלל ולכן המצפנת מונחת דווקא על ראשו. הכתנת באה כנגד שפיכות דמים - היצר הבסיסי התחרותי שיש לאדם (כפי שנאמר אצל יוסף ואחיו - "ויטבלו את הכתנת בדם" (בראשית ל"ז, לא)). לעומתם, בגדי הכהן הגדול מסמלים כאמור את נפש האדם היותר נעלה. אותו אדם צריך להשמר מעבודה זרה - כנגדה בא המעיל, הציץ - כנגד עזות המצח, החושן - כנגד המשפט והאחריות החברתית, והאפוד - כנגד לשון הרע. בגדים אלו הם לבושים לגוף, ומכוונים כנגד לבושי הנפש של הלובשים אותם, אלא שיש לזכור שכשם שהבגדים הללו יכולים להועיל ללובשם ולמביטים בהם - כך הם יכולים לגרום לאדם לבגוד ולמעול בתפקידו (וההיסטוריה תעיד שכך היה לצערנו). על דרך החידוד נביט באותיות הא"ב הראשונות: א, ב, ג, ד. אם נסיר את האות א' - את הראשית - הבגד אינו מסמל אלא בגידה, והמעיל אינו אלא מעילה.