הרב אורי שרקי
נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת צו
מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב
מדוע יש צורך בשתי פרשות המדברות על נושא הקרבנות ("ויקרא" ו"צו")?
שתי הפרשות אמנם עוסקות באותם הקרבנות ובהלכות דומות, אלא שמבחינה סגנונית הן בנויות על עולם רוחני שונה לגמרי: פרשת ויקרא פותחת בתיאור היוזמה של האדם, בהתעוררות ספונטנית של מי שרוצה לעבוד את ה' ללא שכופים עליו לעשות כן - "אדם כי יקריב מכםקרבן לה'" (ויקרא א', ב). לעומתה, פרשת צו פותחת בציווי - "צו!" (ויקרא ו', ב), זוהי פרשה בה האדם מתואר כמי שמביא קרבן מתוך חיוב. ניתן לראות את ההבדל הזה גם כהבדל שבין "תורת משה" ל"תורת אהרון" (כפי שהרחבנו עוד בספר שמות בפרשות תרומה-תצוה, ויקהל-פקודי), כאשר הדבר בא לידי ביטוי בפתיחת הפרשות: "ויקרא אל משה" (ויקרא א', א) – כאשר משה הוא הדמות המייצגת את הספונטניות העברית, לעומת: "צו את אהרון ואת בניו" (ויקרא ו', ב) – כאשר אהרון הוא המייצג את הקורפוס הכוהני האחראי על סדרים של כפיה, חינוך וכדומה. אפשר לומר ששורש ההבדל בין שתי הפרשות נוגע למוטיבציה של האדם להבאת קרבן; בפרשת ויקרא ההנחה היא שהאדם מגיע בתור אחד שלא חטא ורוצה להתקרב לבוראו בעזרת הקרבן, אלא שאם קרה והאדם חטא – קיימת גם האפשרות להביא קרבן חטאת ואשם. מסיבה זו קרבנות החטאת והאשם מופיעים רק בסוף פרשת ויקרא. לעומת זאת, בעוד שבפרשת ויקרא קרבן השלמים - בו האדם מוזמן ל"שולחנו של מקום" - ממוקם אחר כבוד מיד לאחר קרבן העולה והמנחה, בפרשת צו אנו מוצאים אותו רק לאחר קרבן החטאת והאשם. זאת משום שבפרשת צו האדם מתואר כמי שנדרש תחילה לכפר על חטאיו, וכל אימת שלא הביא קרבן חטאת או אשם אין הוא רשאי להביא קרבן שלמים. כלומר, היחס אל האדם בפרשה זו הוא פרגמטי הרבה יותר - כביכול לא מאמינים ביכולתו לאכול בקדושה מלכתחילה, ולכן השלמים מופיעים רק לאחר הבאת החטאת והאשם.
למרות כל הדברים הללו, ישנה נקודת עידוד יסודית אף בפרשת צו, המצויה במילים: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו', ו) - אנו מאמינים שבמעמקי לב האדם, גם כשהוא נופל, בכל זאת יש אש קודש תמידית היוקדת לה.
בפרשתנו מופיע לראשונה "קרבן המילואים". מהו אותו קרבן?
הזכרת קרבן המילואים מפתיעה אותנו: "זאת התורה לעולה, למנחה, לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז', לז). מי שיחפש פירוט של קרבן זה בסדר הכתובים עד כה - יעלה חרס בידו. הרב פרופסור דוד צבי הופמן ז"ל פתר את התעלומה כשאמר שקרבן המילואים הוא הקרבן המופיע עוד בפרשת תצוה, פרשה בה יש תיאור של הקרבנות אותם צריכים להביא אהרון ובניו ב"יום המילואים" שלהם - היום בו הם נכנסו לראשונה לעבודה. על פי פירוש זה, פרשת תצוה ניתנה יחד עם פרשת צו עוד קודם לפרשת ויקרא, אלא שכשמשה בא לכתוב את הפרשיות בספר התורה הקב"ה ציווה עליו לסדר כך שאת פירוט קרבן המילואים יסדר בספר שמות – שם מדברים על סוד הנצח, ואילו את כל הקרבנות שמביאים במהלך השוטף של החיים – אותם יסדר בספר ויקרא. ללמדנו, שהפסוק "זאת התורה לעולה, למנחה, לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (שם) מתייחס לנאמר בפרשת תצוה. כך שניתן לומר שהמשכה של פרשת תרומה היא ויקרא, ואילו פרשתנו היא המשכה של פרשת תצוה (תרומה-ויקרא, תצוה-צו).
מדוע מצווים אהרון ובניו לשבת פתח אוהל מועד שבעה ימים?
"ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מילואיכם... ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צויתי" (ויקרא ח', לג-לה) - התורה אסרה עליהם להכנס לעבודה שכן באותם שבעת ימים הכהן הגדול הוא משה רבינו בעצמו. מה רוצה התורה ללמד אותם ואותנו בכך? רצתה התורה שאהרון ובניו יחוו חויה של שבעת ימי בראשית. המקדש הלא הוא ההשלמה של שבעת ימי הבריאה, כאשר היום השביעי בבריאה מסמל את ההיסטוריה האנושית כולה, והמקדש מסמל את היום השמיני המשלים את סדר הבריאה. על מנת להכנס ליום שהוא בבחינת היום השמיני של בריאת העולם, על הכהנים לשבת פתח אוהל מועד ובאופן תמציתי לסכם את כל ההיסטוריה מבריאת העולם ועד אותה שעה קודם שהם נכנסים אל הקודש פנימה.
מעניין הוא שמי שמנחה אותנו במהלך ההיסטוריה כיצד לפעול ומה לעשות זוהי תורת משה. כך אומרת התורה מיד לאחר הציווי האמור: "ויעש אהרון ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה" (שם, לו) – ורש"י שם: "להגיד שבחן שלא היטו ימין ושמאל". ונשאלת השאלה – וכי יעלה על הדעת שאהרון ובניו ישנו כהוא זה מצו משה? אלא, מכאן אנו רואים שלקראת "היום השמיני" הכהונה מתמרדת נגד שלטון היחיד של משה (דבר שעתיד לבוא לידי ביטוי באופן גלוי בפרשה הבאה אצל נדב ואביהו שאינם שומעים לקול משה ביום השמיני לחנוכת המשכן). כלומר, במשך שבעת ימי הבריאה אנו נאמנים לתורת משה באופן מוחלט, כאשר אנו נעים לקראת זמן שבו נתעלה, כפי שאמר רב יוסף: "מצוות בטלות לעתיד לבוא" (נידה סא:), רוצה לומר: תורת משה עתידה לקבל צורה חדשה ביום השמיני של בריאת העולם – שהוא בעצם העולם הבא. רמז לדבר מצאנו בעבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, נאמר במסכת יומא שזקני הסנהדרין היו משביעין את הכהן הגדול בערב יום הכיפורים שלא ישנה מדבריהם. וכפי שאומר הרמב"ם על סמך המשנה ביומא: "הוא פורש בוכה - על שחשדוהו במינות, והם פורשים ובוכים - לפי שחשדו מי שמעשיו סתומין, שמא אין בליבו כלום" (הלכות עבודת יוה"כ א', ז). מכאן שאכן קיים איזשהו מתח בין תורת החכמים (תורת משה) לבין תורת הכהנים. אמנם במשך שבעת ימי ההיסטוריה אנו מצליחים בקושי רב להתגבר על המתח הזה, אך ביום השמיני הדברים כבר עשויים להתפרץ. זהו בעצם הפיתוי הצדוקי שהיה קיים בשעה שהכהן הגדול היה נכנס לבדו לקדש הקדשים, שאז היתה סכנה שלא ישמע לקול החכמים. ואפשר שבביטוי "משביעין אנו עליך" (יומא א', ה) רצו לרמוז לנו על המספר שבע – שרצו חכמים לחבר את הכהן הגדול לשבעת ימי הבריאה, בהם נוהגים על פי תורת משה בלבד.
מדוע נאסרו לאכילה דם וחלב הבהמה?
החלב הוא החלק השמן ביותר של הבהמה ובו טמון ה"עושר" שלה. רוב איבריה של הבהמה הם איברים החיוניים לה - הלב, הריאות, המוח וכו', ולעומתם החלב מסמל את התוספת, את המיותר. וכך, הציווי: "כל חלב - לה'" (ויקרא ג', טז) בא ללמדנו שהאדם צריך לדעת לתת לזולתו את הדבר היותר נעלה. וזהו כלל גדול: התורה ניתנת למי שמסוגל לתת את הטוב ביותר דווקא לזולתו ולא לעצמו. לעומת החלב, הדם הוא החלק היותר חי של הבהמה, הוא מסמל את החיות של הבהמה ("כי הדם הוא הנפש" (דברים י"ב, כג)), ודווקא את הדבר בו החיים באים לידי ביטוי בכל תוקפם - דווקא אותו האדם מצווה לתת לבורא.
מהו הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש במקדש?
עוד בפרשת בא עמדנו על כך שמבחינה היסטורית המצרים הם אלו שהמציאו את לחם החמץ. כלומר - האדם המציא תחילה את לחם המצה, והשמרים הגורמים להתפחת הבצק הגיעו בתקופה מאוחרת יותר. ולא עוד, אלא שיש בידנו נתונים המעידים על כך שפעמים שהמצרים היו משתמשים בדבש בתור חומר מתפיח. אם כן, בסופו של דבר יש בציווי שלא להקריב שאור ודבש במקדש שלילה של חלק מסוים מן המצריות - דבר שהיה מובן לחלוטין ליוצאי מצרים. אף הציווי שלא לאכול חמץ שבעת ימים בחג הפסח - שעבורנו נחשב חריג ודורש הסבר, עבור יוצאי מצרים היה מובן מאליו - שכן להם ברור היה שלחם החמץ הוא לחם מצרי שאותו התורה רוצה לשלול בתקופה בה יצאו ממצרים. יחד עם זאת, התורה כן מצווה אותנו להקריב קרבנות כדוגמת הכבש והגדי שהם סמלים מובהקים למצריות, וזאת משום שהדבר המתבקש מאיתנו הוא לדעת לקחת את החלקים החיוניים, את ניצוצות הקדושה המצויים בחלקה של התרבות המצרית, ואותם - ורק אותם - להעלות. כך גם כשחזרנו לארץ בתום הגלות האחרונה - הבאנו עמנו ערכים רבים שלא כולם חיוביים ולא כולם שליליים. אנו נמצאים כיום במין מעבדה תרבותית העוסקת בשאלה: מה מתוך הערכים שהבאנו עמנו ראוי להשמר, ומה צריך להדחות? כך נדחו השאור והדבש מפני שהם מסמלים את התפיחה, הגאווה של האדם; של דבר שהיה שפל נמוך, תפח והתגדל. התורה רוצה לחנך את האדם להמנע מגאווה מיגיע כפיו. איסור זה איננו תקף לכל ימות השנה, אלא הדגש מושם על נקודת המוצא: ביום הולדתה של האומה, התורה מצווה אותה לאכול מצה ולא חמץ, ולאחר מכן - כשהאומה כבר מורגלת ומחונכת לענוה, היא יכולה לצאת ולקדש את התרבות האנושית כולה גם דרך אכילת חמץ. היהדות איננה באה לשלול את ההתפתחות הטכנולוגית ואת הקדמה האנושית, אלא היא דורשת שנקודת המוצא של האדם תהיה של ענוה כלפי הבורא, ומתוך כך אפשר וצריך לצאת, לעמול ולהנות מיגיע כפינו.
מדוע יש צורך להזות דם על גוף הכהנים?
תנוך האוזן, בוהן היד ובוהן הרגל הם איברים הבולטים מגופו של האדם. לאדם יש פניה אל העולם החיצוני לו: האוזן פונה אל העולם בפניה אינטלקטואלית של קליטת רשמי העולם, היד (ובמיוחד הבוהן) מסמלת התקדמות טכנולוגית, והרגל מסמלת את ההתקדמות הפיזית, את התנועה במרחב. לכן, יש מקום לקידוש שלוש הנקודות הללו בהן יש פניה של האדם אל העולם. זאת ועוד, בעוד שהאדם המביא את הקרבן נשאר באנושיותו ואת הקרבן הוא מביא על המזבח (העושה עבורו את העבודה הפולחנית), במעמד זה של הזיית הדם על גוף הכהן - הכהן עצמו הופך למזבח, ולכן מקדשים אותו בדיוק באופן שבו מקדשים את שאר חלקי המשכן.
מדוע משה הוא זה שצריך להלביש את הכהנים?
תורת משה הוא כולה שכלית, ותורת הכהונה כל כולה דמיונית-פולחנית. היה מקום לומר שמדובר בשני מימדים שונים של החיים המנותקים זה מזה, ולכן יש להפריד בינהם לחלוטין. כנגד זה, אמרה התורה בפרשת תצוה: "ואתה, הקרב אליך את אהרן אחיך" (שמות כ"ח, א) - כלומר, לא זו בלבד שהתורה גילתה לנו שצריך ליצור חיבור בין שתי התורות הללו, אלא שהדרך לעשות זאת היא שאהרן יתקרב אל משה (ולא להפך). כך גם מצינו אצל הלל הזקן שאמר: "הוי מתלמידיו של אהרן... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א', יב) - מקרבן לתורה של מי? לתורה של משה כמובן. ומפני שאהרן הוא המתווך בין האדם הירוד לבין תורת משה הנעלה, משה הוא זה שצריך להיות מלבישו של אהרון בתהליך מיוחד זה.
כפי שאמרנו בפרשות תרומה-תצוה, הכהונה ממלאת תפקיד חשוב של טיהור הדמיון של האדם - לא על ידי הצבה של השכל כנגד הדימיון, אלא באמצעות הצבת דימיון של קודש אל מול דימיון של טומאה, עד אשר מסוגל האדם להגיע למעלות נעלות של כח הדמיון, ששיאן בנבואה - "וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב, יא). ואמנם, אחד האתגרים של התרבות המתחדשת בארץ ישראל בדורות האחרונים הוא חידוש קדושת הדימיון. הרב קוק בספרו "אורות" מרבה להזכיר שאיבדנו את חוש הדימיון כתוצאה מעודף שכליות (עשינו זאת מסיבה טובה - על מנת שלא ניפול לעבודה זרה), ושבדורות האחרונים אנו עדים לתופעה שבה התרבות המודרנית מקדשת את הדימיון ונותנת הרבה מקום לסובייקט, דבר המסייע להתחדשותה של התרבות הנבואית במהרה בימינו.
היכן אפשר למצוא את המימד הפולחני בעבודת ה' בימינו?
ראשית, עלינו לשוב אל לימוד הצד הנסתר של היהדות שממלא חסכים רבים בתחום הדמיון. דבר זה החל להתפשט בצורה קצת נאיבית על ידי לימודי קבלה להמונים למיניהם, אבל בהחלט נראה שקיימת תביעה למילוי כוחה של הנפש במימדים דימיוניים של אמת דרך האומנות, המוסיקה, הפיסול וכדומה. שנית, אפשר לומר שברית המילה היא המעשה הפולחני הבולט ביותר שנשמר בידינו גם לאחר סילוק השכינה, כאשר הסנדק מתכבד להיות כמזבח הקטורת וכו', ויש בזה איזה מין ריח רחוק של הפולחן.
יחד עם זאת, איננו ששים לחפש תחליפים לעבודת המקדש, מפני שההשתוקקות לחזור לחיי המקדש המקוריים צריכה להשאר בטהרתה. המקדש הוא חלק אינטגרלי ממתן תורה (מיד לאחר קבלת עשרת הדברות נצטוו על מזבח אדמה, ולאחר מכן על בנית המשכן), הוא בבחינת השלמת הכלי לקבלת תורה במובן השלם של המושג - כלי הכולל בתוכו את חלקי הדמיון, הרגש, הגוף והשכל של האדם בעבודת ה'.