הרב אורי שרקי
אמור - המועדים, המקלל ויום העצמאות
סיכום שיעור (מכון מאיר, חשון תשס"ח) - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק כ"ג, פסוק כ"ב: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם. ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אותם אני ה' א-לוהיכם".
השאלה היא: מדוע מופיע פסוק כ"ב בו מדובר על דיני לקט ופאה באמצע כל המועדים? אומרת הגמרא: ללמדך שכל הנותן לקט, שכחה ופאה לעני כמו שצריך, כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו כל הקורבנות כראוי.
לכאורה, המצווה הזו היא ממש לא הוגנת: טרחת וזרעת בשדה ובסוף, כשאתה בא לקצור, אומרים לך שלא הכל שלך. וזה מפני שאתה לא שייך באופן מוחלט לעולם הזה ולכן אתה לא יכול להשתלט עליו לגמרי אלא תמיד יש חלק שלא שייך לך!
חז"ל אומרים שיעקב היה למעלה ברחם שכן היה מטיפה ראשונה ועשיו היה למטה כי היה מטיפה שנייה. המהר"ל מסביר כי ליעקב יש נטייה לעולם הבא ואילו לבני עשיו יש נטייה לעולם הזה. לכן לבני אדום אין בעיה עם העולם הזה. הם שולטים על הפוליטיקה העולמית וקובעים איפה שרוצים שלום ואיפה שרוצים מלחמה (כמו הביטוי "שלום רומאי" וכיום "שלום אמריקאי"). אך השאלה שלהם היא: מה עם העולם הבא? הם המציאו תיאולוגיה שלמה סביב איך יזכה האדם לחיי נצח בעולם הבא - זהו יסוד בנצרות. וכל זה הוא כי העולם הבא אצלם לא מובטח. אם הם היו כותבים משניות, הם היו כותבים שכל אדם יש לו חלק לגיהינום ואם קורא נס יגיע לעולם הבא. לעומת זאת, לנו יש אלפי שנים של היסטוריה אך אנו מפחדים מאחיזה בעולם הזה ולכן לא מצליחים פוליטית, למעט שלוש פעמים: ימי שלמה - שנגמרו בחלוקת הממלכה, ימי המכבים - שנגמרו במלחמות האחים, והתקופה ממלחמת ששת הימים ועד להסכמי אוסלו. לכן מובן מדוע אחריתן של התרבויות הגדולות היא כיליון. הן יודעות כי סופן כיליון וכי הן רק זמניות. מה שאין כן ישראל שיודעים שהם נצחיים ולכן עצם חולשתם בעולם הזה מראה על חוסר שייכותם לעולם הזה ועל שייכותם לעולם הבא.
בספר ירמיהו הקב"ה אומר שאת הגויים הוא יכלה אך את עמ"י לא. חז"ל אומרים שזה בגלל שעם ישראל משאיר לקט שכחה ופאה.
למה לעתיד לבוא ייעלמו האומות? כי מציאות האומות היא אגואיזם מורחב, דאגה לעצמם. זה בעצם רשע גדול שיכלה מן הארץ האומה היחידה שהקיום הלאומי שלה הוא מוצדק - היא האומה הישראלית שמטרתה היא לא פרטיות טובה יותר, אלא תיקון העולם.
הכתוב מדבר על "לא תלקט פאת שדך" והמהר"ל מסביר שזה מראה על נצחיות האומה. וכן חז"ל הסבירו את הפסוק בירמיהו שעמ"י לא יכלה, שזה בשל מצוות פאה שמראה שאין לעמ"י חפיפה עם העולם הזה אלא עם העולם הבא. וגם אם עמ"י לא ישמרו את מצוות פאה בכ"ז המצווה תשמור על עמ"י רק מעצם קבלתה. עצם קבלת המצווה היא שמעידה שאנו לא מחוברים לעולם הזה אלא לעולם הבא.
(עמוס עוז כותב בספרו "פה ושם בארץ ישראל" כי הוא לא מתלהב מדגל, צבא ומדינה - כי זה "נחת של הגויים ולא מתאים לעמ"י". הוא טוען שהוא כמו משה רבינו שרואה את הארץ אך לא נכנס. אלא שהוא יותר דומה למרגלים שלא רוצים כניסה לארץ כי הם מפחדים מההתמודדות.)
לכן יש לנו תכונה שמצד אחד גורמת בעיות בעולם הזה אך מצד שני היא מביאה את העולם הבא. מדוע זה מופיע דווקא בין שבועות לר"ה? שכן ביניהם יש שלושת השבועות "ימי בין המצרים" וזה בא לרמז שאלו הימים הבעייתיים מבחינה מדינית של עמ"י.
הפסוק בירמיהו מדבר על הגאולה: "הנה ימים באים וקיבצתי... וכבשוה...", ויש כאן ממש תיאור של חזרה לארץ בתש"ח ומלחמת ששת הימים. ואז אומר ירמיהו: "כה אמר ה': קול חרדה שמענו פחד ואין שלום". מי דיבר על שלום? אלא כנראה יהיה מי שיבטיח שלום ומה שנקבל במקום יהיה פחד - טרור. הנביא ממשיך ושואל האם גבר יכול ללדת ומדוע כל גבר הולך עם ידיו על חלציו" - ומסבירים חז"ל שכל גבר זה מי שכל גבורה שלו. כלומר, אפילו לקב"ה ולמלאכים תהיה בעיה בזמן הגאולה. גם עמ"י, וגם הקב"ה, וגם המלאכים יהיו בבעיה שהקב"ה אומר: "הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי, מדוע אדחה אלה מפני אלה?!". ואומר רב פפא שזהו שנאמר: "רק ונפל השור והלך והעמיד חמור באבוסו". מסביר רש"י שמדובר על בעל בית שיש לו שור שהוא אוהב אותו וחורש לו בשדה. והוא נפל ולא יכול לחרוש וגם לא לעמוד ולאכול מהאבוס. לכן בינתיים לוקח סוס ע"מ שיחרוש והוא גם אוכל מהאבוס של השור. כשהשור מתרפא, קשה לו להוציא את הסוס מפני השור לאחר שהעמידו שם. כי הסוס כבר נקשר לאבוס שלו. שור זה יוסף = הכוח הלאומי בישראל. כשהקב"ה רואה כי עמ"י נפל הוא נותן את הגדולה בינתיים לגויים וכשעמ"י חוזר קשה לו להחזיר להם את הגדולה. "אוי כי גדול היום ההוא מעין כמוהו ועת צרה היא ליעקב" – הפסוק הזה נאמר על זמן הגאולה שבו תהיה לישראל בעיה מוסרית קשה. ושם הנביא אומר שבסופו של דבר הקב"ה יעשה כלה בגויים ובעמ"י – לא, בשל מצוות הפאה.
נאמר בספר ישעיהו: "וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו, יהודה לא יצור את אפרים ואפרים לא יצור את יהודה. ועפו בכתף פלשתים ימה יחדיו יבוזו את בני קדם..." - רק לאחר שתהיה השלמה בין אפרים, שהוא הצד החילוני בעמ"י, ובין יהודה - הצד הרוחני, שגם כן לא יחשוב שהחילונות היא עגלה ריקה.
ברור, איפא, מדוע התורה הכניסה את עניין הפאה שהיא בעצם מראה על הברכה הגדולה שלנו אבל גם על הבעיה בעולם הזה בין שבועות לר"ה (ימי בין המצרים) בהם יש לנו תמיד בעיה לאומית.
התכונות של עמ"י הן תכונות טובות, אבל בעייתיות בעוה"ז. "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים" -אלו תכונות בעייתיות. חז"ל אומרים: "לא הביישן למד". הם גם אומרים שלרחם ללא גבול זה לא טוב. על הקב"ה נאמר: "גומל חסדים טובים" - ולא סתם חסד שזה לא טוב. אך אלו תכונות מולדות בעמ"י וצריך להוציאן לפועל בצורה טובה ומושכלת עם גבולות.
הרב קוק אומר ב"אורות הקודש": "חפץ ההטבה לכל ..." - היא נטייה שבאה מאברהם אבינו - "הרגש הטוב הזה כפי עומקו וגודלו צריך להיות מעוטר בגבורה גדולה על מנת לדעת איך להוציאו אל הפועל". כלומר, ההומניזם השמאלני הוא בעל אמת מידה מוסרית אך ללא יכולת להוציאו לפועל בחכמה.
פסוק כ"ד: "דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש".
זו אחת הפעמים שבא אנו רואים שהתורה יוצאת מנקודת הנחה שאתה יודע כבר מראש על מה מדובר. כאן לא נאמר כלל שזה ראש השנה. והיום בו יש מצווה בתורה לתקוע בשופר הוא ביוה"כ של היובל בבית דין על מנת לשחרר את העבדים. זה מוכיח את קדמותה של התורה שבע"פ שכן אנו רואים שהתורה שבכתב מניחה שמי שקורא אותה מכיר את הפירוש בתושב"ע. אנו רואים בתפילת ר"ה שהחג הוא זכר ליציאת מצרים. מה הקשר ליציאת מצרים? אומרים בגמרא שבר"ה בטל העבדות במצרים. לכן משמע שהמאורע הראשון של יציאת מצרים חל בר"ה והשני חל בניסן. מכת בכורות ויציאת מצרים - זה ביו"ט ראשון של פסח. מאורע שני - קריעת ים סוף, ולזכרו יום טוב שני של פסח. אח"כ קבלת הלוחות - בשבועות. ואח"כ יוה"כ - קבלת לוחות שניים. לכן משמע מכאן שהמאורע הראשון היה בר"ה ולאחר שנה ועשרה ימים היה המאורע האחרון שהוא יוה"כ. גם המבול היה שנה ועשרה ימים - מז' בחודש השני ועד י"ז בחודש השני. המבול היה חורבן העולם ויציאת מצרים היתה תיקון העולם. בין ר"ה ליוה"כ אין רק 10 ימים אלא יכולה להיות שנה ו-10 ימים. לכן כל שנה אנו עושים יוה"כ שהוא השלמה של ר"ה של שנה שעברה. ולכן גם יוה"כ מכפר על כל העבירות של כל שנה שעברה.
***
נראה, לכאורה, שהכתוב מצווה פעמיים על חג הסוכות. בהתחלה יש ציווי שנראה כמו הציווי הרגיל של כל החגים אך לא ברור מה מקורו ומה בא חג זה לומר. אך דבר אחד ברור - שזה סיום, היום השמיני, העצרת, הוא חג בו עוצרים את הכל. לכן יש כאן מעין חג של שמחה שהוא כלי קיבול של הכל ומכיל את הכל. זהו חג של שלום, כי סוכה היא מקום בו מכנסים את כולם ביחד ולשם כך צריך שלום.
ולעתיד לבוא הקב"ה נותן לאומות מצווה אחת קלה - היא מצוות סוכה, על מנת לבחון אותם. מדוע דווקא סוכה? כי אומות העולם לא בסדר, הם עושים מלחמות ולכן הסוכה היא מבחן השלום. ולכאורה, החג הזה איננו במקומו כי כתוב: "ויסעו מרעמסס סוכותה". (זה היה בחג הראשון של פסח). החג היה אמור להיות בחג הראשון של פסח, אך הוסט בשישה חודשים והועבר לחודש השביעי.
מדוע עם ישראל יוצא ממצרים באביב? כי עמ"י הוא עם עם גישה אביבית לעולם. שמחה וגדילה של העולם. לכן תקופת האביב מתאימה לו. שכן זה עם שיודע שהוא צועד אל הנצח ולכן הוא אופטימי ואביבי. לאומות העולם יש גישה סתווית אל העולם. כמו שאמר המשורר פול ולרי: "האומות יודעות שהן בנות חלוף". לכן כל המציאות אצל אומות העולם היא סתווית. לכן גם נאמר לגבי ניסן "החודש הזה לכם ראש חודשים". דווקא לכם ולא לאחרים. אז מדוע אנו חוגגים את ר"ה כר"ה?! אלא שאנו חוגגים את ראש השנה של הגויים כראש השנה בלוח שלנו בתור מחווה לגויים. למעשה, לקחנו את החג שלנו של יציאת מצרים והעברנו אותו מהחודש שלנו לחודש של הגויים.
לחג הפסח היינו אמורים לקרוא "יציאת ישראל" או "יציאה ממצרים" - ולא "יציאת מצרים", אלא שהיתה אמורה להיות יציאה של כל העמים מעבדות לחירות, אך ענין זה נכשל. היו רבים מהעמים שיצאו עם עמ"י: "גם ערב רב עלה עימם..." - למרות שהם עשו בעיות והקב"ה רצה להשמידם לאחר חטא העגל ומשה התווכח ואמר (לפי מדרש): "אם כך אני אחזור למצרים להביא אחרים במקומם".
הקביעה של יציאת מצרים בחודש האביב נקבעה כבר בברית בן הבתרים שהייתה בליל ט"ו בניסן ולכן נקרא: "ליל שימורים הוא לה'" - לילה שמשומר לקב"ה ליציאת מצרים.
השאיפה היתה שיציאת מצרים תהיה ישירות לסוכות וכך כל האנושות תגאל יחד עמנו ואז קורבן פסח לא יהיה העיקר אלא הסוכה וגאולת כל העולם, וכך כבר יתקיים תיקון כל העולם. החג נדחה ולכן אנו מזיזים את גאולת כל העולם את החלק של חג הפסח ששייך לגויים לחג הסוכות בתשרי. אומנם יצאנו ממצרים אך האומות לא הדביקו עדיין את הקצב שלנו. לכן יש לוחות שונים של ישראל שמונים לפי חודש ניסן ולפי חודש תשרי. לכן עשיית חג הסוכות היא חידוש וכך מתחילים להבין מדוע מודגש בפסוק שוב "בחודש השביעי תחוגו אותו" - שכן היה אמור להיות בניסן אך העברנו אותו. וזה "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י". היינו אמורים ישר להגיע לא"י אך היה עיכוב של משהו שלא יצא לפועל והתעכב.
לעתיד לבוא בשיתוף עם האומות לא יהיה מתן תורה אלא שמחת תורה. שכן במתן תורה יש אלמנט של כפיה ואילו לעתיד לבוא תהיה התאמה בין האדם לתורה ולכן תהיה שמחת תורה.
כמו שאומר ירמיהו בפרק ל"א, פסוק ל':
"הנה ימים באים וכרתי את עמי ישראל ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים, אשר המה הפרו את בריתי, ואנוכי בעלתי בם נאום ה'. כי זאת הברית אשר אכרות א בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה'... ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה'... כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
יציאת מצרים היתה כמו ילד שאביו מחזיק את ידו ומעביר אותו את הכביש והוא מתנגד (ומאז זה משחק של הורדות ידיים בינינו לבין הקב"ה). לעתיד לבוא תהיה השלמות של שמחת תורה. ומה לעתיד לבוא יעזור לנו להגיע לשלמות כזו?! ר"ה ויוה"כ שעוזר לנו להתמודד עם הרע בעולם ומתוך זה ניתן להגיע לחיבור לתורה של שמחת תורה. שזה כינוי חדש כלפני אלף שנה באשכנז. שכן לעמ"י יש רוח הקודש: הוא מבין את מהות היום ולכן מבין מדוע יש לקיים שמחת תורה ביום זה. ומדוע מקיימים את הושענא רבה?! זה מעין שביעי של פסח . ישנן הרי הלכות שלומדים מליל ראשון של פסח לליל ראשון של סוכות. וכך הושענא רבה הוא היום השביעי של פסח שמתקיים בסתיו.
ולכן כתוב אח"כ: "אך בחודש השביעי תחוגו...", שכן עד לכאן היה מדובר על חג לגויים ועכשיו מדובר מדוע החג הוא גם לנו. מה קרה ביום חג הסוכות בזמן יציאת מצרים? יעקב נסע סוכותה ובזמן דויד אוריה החיתי שבא מהמלחמה ברבת עמון אומר שהעם יושב בסוכות, ולכן אנו רואים שכל הזמן היחס לרבת עמון הוא של סוכות וזה חלק מא"י. חג הסוכות הוא חג של הכניסה לארץ ישראל. ולכן ברור מה כתוב בפסוק מ': "ולקחתם לכם... פרי עץ הדר...". כלומר, פיוס עם הטבע של ארץ ישראל וזה נקשר לדברי הרמב"ם, שמסביר בסוף "מורה נבוכים" שיושבי מדברות - הצבע הירוק חביב עליהם ולכן ציווה לקחת את המינים הירוקים בארץ על מנת לשמח את עמ"י. הענין מסתיים בשמיני עצרת שבו אומרים "שהחיינו", אומרים "הלל", רוקדים עם דגלים וזה היום היחיד שבו יש מצווה לברך את המלכות ויש דעה שמתירה לעשות זיקוקים ביום זה וכך נהגו בסרייבו וזה ממש יום כמו העצמאות.
***
משה רבינו זכה לרוחניות יתרה ולכן פרש מן האשה ולא הייתה בו חוצפה ולכן הוא לא היה המשיח.
שאלה: האם מלכות יוסף במצרים לא מראה כי יכול להיות שלטון חרדי באימפריה?
תשובה: כן, אבל בסופו של דבר שלטון כזה מביא לשעבוד מצרים. הרש"ר הירש אמר כי על היהודים לחיות בגלות, להקים שם קהילות ולהיות אות ומופת לגויים בגרמניה. ובסוף הגרמנים יגידו לנו תודה (ואכן הם "אמרו לנו תודה").
לדתיים קשה לקבל את הגודל של הכלל, אך הצדיקים הגדולים כוללים בתוכם גם את החוצפה של האחרים ומעלים גם אותם.
אחת הבעיות של הדתיים-הלאומיים היא שמרוב שהם למדו את כתבי הרב קוק הם התרגלו להיות מפרשי מהלכי הגאולה ולא מובילי מהלך הגאולה. לכן יש ךהם רתיעה מלקיחת רסן השלטון בידינו.
יום העצמאות הוא גאולה שהגיעה לעולם דרך החוצפה. המקלל המופיע ברשתנו הוא פוטנציאל של שורש של משיח בן יוסף שהגיע קודם זמנו.
מראיין בצרפת שאל אותי פעם האם אני לא חושש שהציונות וכו' זה חטא בני אפרים. עניתי לו שכשמשה הגיע לעם ישראל ואמר כי הוא הגואל, בדקו אותו - כי חששו מחטא בני אפרים. אם לאחר קריעת ים סוף עדיין מנסים את משה כדי לראות האם הוא גואל זה כבר לא לגיטימי אלא זה להיות דתן ואבירם.