הרב אורי שרקי
קרח - הקדושה שבאומה
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
בפרשתנו מופיעה טענתו של קרח, "כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז ג). טענתו של קרח היא, שאין הבדלים בין קדושתו של כל אחד ואחד מישראל לבין קדושתו של אהרון, וקדושתו של משה.
בימינו הופיעה דמות - פרופ' ליבוביץ', שאמר: "שלשה אמרו דבר אחד, והם: קרח, ר' יהודה הלוי - להבדיל והרב קוק". שלשתם אמרו, כך היא טענתו של פרופ' ליבוביץ', "כל העדה כולם קדושים". אמנם אם נחפש בכל כתביו של ר' יהודה הלוי, ובכל כתביו של מורנו הרב קוק, לא נמצא דברים כאלה. אדרבא, להפך, בספר אורות מבקר הרב קוק בחריפות רבה את שיטתו של קרח. אמנם למה היתה כוונתו של פרופ' ליבוביץ'? לומר, שאנחנו - המאמינים בתורת משה, מתייחסים אל כל אחד ואחד מישראל כקדוש, מבלי להביט על אורחותיו ועל מוסריותו, וזה מה שכנראה הטריד אותו.
אמנם לא כך האמת. האמת היא שלא "כל העדה כולם קדושים", אבל האמת היא שכל העדה כולה - קדושה. מצד כלל ישראל הרי יש קדושה בכל אחד ואחד מישראל, ומצד כללות האומה הרי שיש בהחלט קדושה בעם ישראל. מה שאין כן אצל היחיד, היחיד יכול ליישם את הקדושה, שאליה הוא מחובר מצד הכלל, יכול גם שלא ליישם אותה, ואז הוא איננו קדוש. אבל מצד החיבור של כל אחד ואחד בנפש האומה הכללית, הרי שכל אחד מאתנו קדוש. כמו שאמר ר' אברהם אזול"י: כל הדר בארץ ישראל הוא צדיק גם אם הוא למראה העיניים נראה רשע. מצד מה הוא צדיק? הוא צדיק מצד התחברותו לנפש האומה.
מכאן הזהירות, לא להוציא מכלל ישראל אפילו רשעים גדולים. אבל אין הדבר הזה פוטר אותנו מלבקר ביקורת חריפה, התנהגות או מדיניות שאינם כשורה, אינם כתורה, אינם כמוסר. אף על פי כן, אין לשכוח, גם כשאנחנו מטיחים ביקורת חריפה על תופעה זו או אחרת באומה, שאנחנו מטיחים את הביקורת הזו כלפי אנשים מבני ישראל. לכן צריך זהירות בביטויים מסוימים.
מעשה היה בימי הנצי"ב מוולוז'ין, שיהודי אחד ירא שמים, מתוך מרירות נפש על חילול שבת, או על חילול קודש, אמר על יהודי אחר את הביטוי החריף 'ימח שמו'. אמר לו הנצי"ב מוולוז'ין: לוּ אותו היהודי היה אחיך, והיה נפטר ללא בנים, לא היית צריך ליבם את אשתו?! אמר לו: כן. אם כך, אמרה תורה (דברים כה ו) שצריך ליבם את אשתו כדי שלא יימחה שמו מישראל, ואתה אומר ששמו יימחה?! מכאן למדנו שאין לומר את הבטוי הזה, החריף כל כך, נגד אדם מישראל. משום שאף אם אדם רשע הוא בהתנהגותו, רשע במעשיו, או אפילו עושה טעויות חמורות ביותר, או נוקט במדיניות מסוכנת ביותר, הרי בסופו של דבר הוא שייך למהלך הדורות של כלל ישראל, ואנו מצפים שאף אם הוא אישית אינו זכאי, הרי שלא יימחה שמו מישראל, מצד ההתחברות שלו אל נפש האומה הכללית.
כמובן אין הדבר הזה בא לומר על הרשע שהוא צדיק. האומר "לרשע צדיק אתה - יקבהו עמים, יזעמוהו לאמים" (משלי כד כד), האומה אינה מסכימה שבשמה יחפו על כל פשעים של כל יחיד ויחיד. אך עם כל זה - יש לזכור שאחינו מנדינו מכלל ישראל המה.