הרב אורי שרקי
איוב - התמודדות עם יסורים
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
בקהילות רבות נהגו לקרוא את ספר איוב בתשעה באב, מפני שהוא עוסק בשאלה המרכזית שבה עוסקת האומה ביום זה, היא שאלת הסבל.
סבלו של איוב היה סבל פרטי, וסבלה של האומה הינו סבל לאומי - אנו מצטערים על דברים שקרו לכלל ישראל בתור אומה. אולם חז"ל הישוו את שני אופני ההתמודדות, שכן 'כל שאירע לאיוב אירע לציון'.
יש המתמודדים עם שאלת הרע והסבל בצורה ילדותית, בטענות כמו 'נדמה לך שזה רע אבל באמת זה טוב', 'זה באמת רע אבל זה לטובתך, אז תאמר תודה על כך שאתה סובל' וכו' וכו'. אבל הנפש אינה נחה ושקטה בעקבות הסברים אלו...
ספר איוב הוא אחד הספרים הפחות נאיביים שנכתבו ביחס לשאלת הסבל. הוא עוסק באדם צדיק שרע לו.
ישנה נטיה לומר שלא ייתכן לחשוב שאיוב היה כל כך צדיק, אלא ודאי חטא בחטא כלשהו... לכן יש להדגיש את האמור בתחילת הספר:
"אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱ-לֹהִים וְסָר מֵרָע",
וכפי שאומרת המשנה (סוטה פ"ה מ"ה):
"לֹא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל' (איוב יג, טו)".
דבר זה נוגד, לכאורה, את כל הציפיות המוסריות שלנו, שכן היינו רוצים שלצדיק האמיתי יהיה באמת טוב ושלרשע יהיה באמת רע, אבל למעשה איוב הוא צדיק ויחד עם זה גם רע לו...
לאיוב ישנם חברים טובים הבאים מרחוק כדי לנחמו - אליפז התימני, בלדד השוחי, צופר הנעמתי, אליהוא בן ברכאל הבוזי. אנשים אלו מלאי חכמה 'עד קצה הציפורניים', והם באים לאיוב, שאיבד את משפחתו ואת רכושו ואת בריאותו, ומסבירים לו מדוע הוא סובל.
איוב דוחה את כל ההסברים המורכבים שלהם אחד אחרי השני, והטענה החורזת את כל דבריו הינה: 'אני סובל!' - 'וכי אין משמעות לסבל שלך?' - 'לא! אני סובל!'
הרמב"ם בספר "מורה הנבוכים" (חלק ג', פרק כ"ג) כותב שדעת אליפז היא דעת תורתנו, היינו שאין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עוון.
הדעה השניה של בלדד השוחי גורסת כי הייסורים הבאים על האדם הם ייסורים של אהבה. כלומר, הקב"ה מייסר אדם על מנת להגדיל לו את שכרו. לפי רמב"ם, כזו היא דעת כת האשעריה.
הדעה השלישית של צופר הנעמתי גורסת שנגזר על האדם לסבול, ואין בידינו להשיג את הסוד מדוע נגזר כך מן השמים:
"הַחֵקֶר אֱ-לוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא" (איוב יא, ז).
לפי רמב"ם, כזו היא דעת כת המועתזילה.
על הדעה הרביעית של אליהוא נדבר בהמשך.
מדבריו של הרמב"ם משתמע שאליפז הוא הצודק. זה קשה כי בסוף ספר איוב נאמר:
"וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי: חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִּבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (מב, ז).
הרמב"ם כותב על כך שהטענה כלפי הרעים היתה שזהו חוסר נימוס לומר את הדברים שהם אמרו לאדם השרוי באבל. 'אין מרצין לאדם בשעת כעסו', מפני שבשעה שאדם סובל - שום הסבר לא יכנס לתוך ליבו. ההסברים לא נבראו עבור אדם שכזה, אלא אך ורק עבור הצופים. (זה חל בפרט על ההסברים של השואה ואלה שנמצאים בסבל קיומי בגלל השואה). אליפז אמנם אמר דברים נכונים, אך אלה לא היו נכונים ביחס לאיוב, שהרי אם היה מקבל את הסבריו של רעיו - הוא היה משקר לעצמו! מי יכול לספק לאיוב את ההסבר המתאים לו? רק איוב בעצמו!
לכן, אם רואים אדם סובל, יש לשתוק ולא לנסות להסביר לו את כאבו. לפי ההלכה, כשאדם בא לנחם אבל, אסור לו לפתוח בשיחה עם האבל, הוא צריך לשתוק. ישנו מצב שבו אדם נפגש עם סוד השייך לו, ואין לזרים שיג ושיח בזה.
בסופו של דבר הקב"ה מתגלה לאיוב:
"וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר" גו' (לח, א),
"הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר",
"הֲתִתֵּן לַסּוּס גְּבוּרָה הֲתַלְבִּישׁ צַוָּארוֹ רַעְמָה".
תגובת איוב:
"לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ: עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר".
כלומר, עכשיו איוב מבין שכל הייסורים לא היו אלא נסיון של הקב"ה לדבר איתו.
נתאר לעצמנו מצב אחר, מצב שבו איוב היה מקבל את ההסברים של החברים שלו והיה לוחץ את ידיהם ואומר: "תודה רבה שבאתם! אלו דרשות נפלאות! עכשיו יש לי הסבר לסבל שלי" - הרי במקרה שכזה הקב"ה לעולם לא היה מדבר עם איוב! אסור היה לאיוב להסתפק בהסברים של החברים כאשר מדובר בשאלות יסוד של החיים, גם אם ההסברים הללו מספקים דרישות מחשבתיות פילוסופיות וכו'. אם הקב"ה בחר בך על מנת שתהיה הנושא החי של השאלות הגדולות של החיים - אל תוותר, כי בסופו של דבר הקב"ה ילמד אותך!
זהו עומק כוונת הרמב"ם.
אם כן, ישנם שני אופנים של גילוי רצון הבורא – דעת תורתנו, עבור הצופים, ודעת הקב"ה, עבור האדם עצמו.
מצאנו בחז"ל (ב"ב טו, א) עשר דעות מי היה איוב:
"א"ר לוי בר לחמא איוב בימי משה היה... רבא אמר איוב בימי מרגלים היה... יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה... רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה... רבי אלעזר אומר איוב בימי שפוט השופטים היה... רבי יהושע בן קרחה אומר איוב בימי אחשורוש היה... רבי נתן אומר איוב בימי מלכות שבא היה... וחכמים אומרים איוב בימי כשדים היה... ויש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא ..." וכו'.
המשותף לכל הדעות הוא כי מדובר בתקופות מעבר בהיסטוריה, ובתקופות מעבר שכאלה הצדיקים סובלים באופן מיוחד.
למה?
על איוב נאמר:
"וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת: וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם: וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם: וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱ-לֹהִים בִּלְבָבָם? כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים".
איוב חשש שמא אינו מצליח להנחיל לדור הבא את עולם הערכים שלו. הסיבה לכך היא מפני שתנאי העולם השתנו, וממילא הקריטריונים והתנאים לצדקות בדור א' אינם מתאימים לדור ב'. ישנו ביטוי שמשקף מצב דומה: 'דורנו הוא דור יתום' - כלומר, אומנם יש לדור אבות, אבל הם שייכים לדור הקודם ולא לדור הזה.
רבי נחמן מברסלב אומר ש'צדיק ורע לו' - פירושו 'צדיק שאין הלכה כמותו', 'צדיק וטוב לו' - פירושו 'צדיק שכן הלכה כמותו'. 'אין הלכה כמותו' - פירושו שהוא פוסק כפי שהיה מתאים לדורות עברו ולא כפי שמתאים לדור הנוכחי, הוא חי לפי קצב עולם אחר, הערכים שלו מתאימים לעולם אחר; הוא ללא כל ספק צדיק, אבל אינו שייך לדור הנוכחי. לפי זה 'רשע וטוב לו' - פירושו 'רשע המקורב לצדיק שהלכה כמותו', כך שיש לו סיכוי לצאת מזה, ואילו 'רשע ורע לו' - פירושו 'רשע המקורב לצדיק שאין הלכה כמותו', כך שאין לו שום סיכוי לחזור בתשובה. אם כן, איוב הוא 'צדיק ורע לו', שאינו מתאים לדור שלו, לכן בכל דברי חז"ל אודות מי היה איוב מדובר על מישהו שחי בדור מעבר.
התורה אומרת:
"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (דברים יז, ט),
והגמרא (ראש השנה כה, ב) שואלת על כך:
"וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו?! הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו! [רש"י על הגמרא: "הרי לימדך הכתוב כאן שאין לך לבקש אלא שופט שהיה בימיך"], ואומר (קהלת ז, י): 'אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה" [רש"י: "לפי שהדורות היו טובים וצדיקים מן אחרונים, לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה, שאי אפשר שיהו אחרונים כראשונים"]".
ואם נאמר שהשופטים בדור הקודם היו טובים יותר, אז מה?! וכי בכוחי לילך אליהם? ואולי באמת הם היו יותר טובים?!
לכן כותב רש"י בפירושו לתורה על אותו הפסוק:
"'ואל השופט אשר יהיה בימים ההם' - אפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו, אין לך אלא שופט שבימיך".
כלומר, עליך לבחור דוקא בשופט המבין באיזה דור הוא חי.
בעולם החרדי ישנו ביטוי: "אנו דור יתום". יתום הוא מי שאין לו אב, אך בתוך החברה החרדית הלא ישנם אבות רבים?! אלא אבות אלו שייכים לדור אחר, אין הם האבות של הדור הזה, ולכן, למרות שישנם אבות, בכל זאת הדור הוא יתום...
מהו הקריטריון כדי לדעת מיהו השופט שבימיך?
שאלה שכזו יכולה לעלות על הפרק כאשר הדור הנוכחי שונה מן הדור הקודם, ומיפנה שכזה יכול לקרות או ביציאה מגאולה לגלות או ביציאה מגלות לגאולה. כיצד נדע, אם כן, מיהו השופט המתאים לדור?
בפירושו על הפסוק "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז, כ), כותב רש"י (בפירושו לפסוק כא):
"'צדק צדק תרדף' - הלך אחר בית דין יפה: 'למען תחיה וירשת' - כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן".
כלומר, בית דין יפה הוא בית דין שהפסיקה שלו גורמת לכך שעם ישראל יחיה וישב על אדמתו - מה שאין כן, למשל, בית דין שיאמר שיש לבחור בין ארץ ישראל לבין פיקוח נפש.... אם בית הדין יבין שאין כל סתירה בין שמירה על חייהם של ישראל לבין ירושת הארץ – זהו 'בית דין יפה'! כאשר אתה הולך לשופט – אל תלך לכל שופט אלא רק לשופט שבימיך, המבין באיזה דור הוא חי!
שאלות כאלה מתעוררות בתקופות של מעבר - בפרט, ביציאה מגלות לגאולה ואז ייתכנו צדיקים שאינם מתאימים לדור, בגלל שבזמן הגלות מה שנדרש מהצדיקים זה להיות קדושים בקדושת הפרט ומה שנדרש מצדיקים בזמן הגאולה זה להיות קדושים בקדושת הכלל. ייתכן צדיק המלא בקדושת הפרט – והוא בבחינת צדיק ורע לו בזמן הגאולה.
לכן אמרו חז"ל שאיוב היה בזמן המרגלים או שהיה מעולי הגולה וכו' - מפני שבכל פעם שמגיע הזמן לצאת מן הגלות לארץ ישראל או אז מופיע איוב. איוב לא חטא בעבירה כנגד השו"ע, שהרי כפי שאמרנו הוא היה צדיק גמור, אלא איוב חטא בזהות שלו. הזהות שלו היתה חייבת לעבור שינוי! לכן אי אפשר לומר על איוב שום דבר רע, אבל הוא עדיין לא לגמרי מה שהוא צריך להיות. רבי חיים ויטאל כותב (עי' ספר הליקוטים, ספר איוב, פרק ב) על מה שנאמר ביחס לאיוב "ירא א-להים" שאיוב לא היה ירא ה', מפני שתפס את הא-להות בצורה מצומצמת.
לאיוב קרו כל מיני דברים רעים: עשרת ילדיו מתו, כל רכושו הרב הלך לאיבוד, הבריאות שלו נתקלקלה. מה עושה יהודי במצב כזה? מתפלל! איוב משלים עם המצב ולא מתפלל:
"וַיֹּאמֶר: עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה' נָתַן וה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ: בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵא-לֹהִים".
אמנם בסוף ספר איוב נאמר:
"וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב: וַיֵּלְכוּ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם ה' וַיִּשָּׂא ה' אֶת פְּנֵי אִיּוֹב: וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה".
הסבר הדברים: עד הזמן שבו איוב לא התפלל הוא עדיין היה חולה, משמע שבזמנו של איוב יש כבר מישהו שפתח את ערוץ התפילה. זה מה שמצפים מהצדיקים. איוב עשוי היה לפתוח את הערוץ הזה אצלו אך לא עשה כן, לכן באו עליו יסורים כדי לחצוב בתוך נפשו את הצינור הזה שדרכו אפשר לפנות אל ה' בתפילה.
התפילה אינה מובנת מאליה. צורת עבודת א-להים הקדומה ביותר בעולם היא הקרבן. אבל עבודה המפגישה ביני לבין הבורא – זהו חידוש גדול שהתחדש בזמנו של אברהם אבינו, ולכן ישנה דעה שאיוב הוא בן דורו של אברהם.
לפי זה נבין כמה פסוקים בספר איוב:
"וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת: וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם: וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם".
הבולט בפסוקים אלו הוא שלאיוב יש הרבה. איוב הוא אדם מסודר: יש לו ילדים, יש לו רכוש... ומה ביחס לקב"ה? גם פה הכל מסודר: איוב, כביכול, נותן לקב"ה צ'ק חתום בכל פעם שהוא מקריב קרבנות... מה שחסר לאיוב זה האין! יש לו יותר מדי יש, ואין לו מספיק אין. לכן הוא איננו מכיר את ה', מרוב יש הוא חסום, עד אשר אפילו הא-לוהים "מסודר" אצלו במערכות.
"וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָא-ֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: מֵאַיִן תָּבֹא?".
"מאין"! מישהו בא להכניס קצת 'אין' למערכת, להכניס קצת חוסר יציבות.
"וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ: וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב א-ֱלֹהִים: הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ - מלשון סככה וסוכה - וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ".
ממילא מרוב ישות, מרוב שהבאת לו טובה, הוא לא יכול לדעת את מי שברא כל זאת, הוא לא יכול לדעת שהעולם נברא יש מאין.
"וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ".
כלומר, נעשה 'סדר קטן' לאיוב, ניקח סיכה ונעשה רק חור קטן שדרכו ישנו סיכוי לאיוב לצאת ממצבו העגום – מצב שבו הכל בסדר אצלו. היסורים הללו הם ברכה לאיוב, כי מתוך כך הוא ידע את ה'. כפי שאמרנו, אם איוב חטא הרי שהוא לא חטא במעשיו אלא בזהותו, ומשהו צריך היה להשתנות אצלו.
כך היסורים אותם עוברת אומתנו אלו הם יסורים של אהבה, לא כדי לקבל שכר אלא כדי לשנות משהו בזהות שלנו. לכן אמרו חז"ל שכל מה שאירע לאיוב אירע לציון (והגמרא אף אומרת שאיוב חי 210 שנה, כפי הזמן שהיו ישראל במצרים).
נתייחס מעט לטיעוני הרעים:
אליפז טוען שהקב"ה אינו שולח יסורים בלא חטא. הוא מוסר דברים אותם שמע בחלום, כאשר המלאך אמר לו שבני האדם סובלים מפני שהם מלאים בחטאים:
"הַאֱנוֹשׁ מֵאֱ-לוֹהַ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר: הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה: אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ: מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ: הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה".
האדם הינו חוטא!
"אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל אֵל וְאֶל אֱ-לֹהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי: עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר: הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת".
כלור, נכון שחטאת, איוב, אבל אפשר לחזור בתשובה ויהיה בסדר!
המפרשים הסתבכו בהבנת דבריו של אליהוא.
לאחר ששלושת הרעים שותקים ואינם מצליחים לשכנע את איוב, קם אליהוא ואומר: "אתם לא צודקים בזה שאתם מרשיעים אותו, ואתה איוב אינך צודק בזה שאתה טוען שהינך צדיק":
"בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב: אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם: לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה: יַחְשׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת וְחַיָּתוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁלַח".
יש לקב"ה 'טריקים' כדי להציל את האדם מאובדן נשמתו. הא כיצד?
"וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ וְרוֹב עֲצָמָיו אֵתָן..." -
הוא חולה אבל עדיין עצמותיו חזקות.
"וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם וְנַפְשׁוֹ מַאֲכַל תַּאֲוָה..." -
בסופו של דבר האדם מת.
"יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי וְשֻׁפּוּ עַצְמֹתָיו לֹא רֻאוּ..." -
זה מה שקורה בקבר.
"וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לַמְמִתִים...".
רוצים לשחוט אותו בגיהנם.
"אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר".
הזכות הקטנה ביותר גורמת לכך שלא יכניסו את נשמת האדם לגיהנם אלא יתנו לה הזדמנות נוספת.
"רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו",
במילים אחרות זהו 'גלגול נשמות'.
אליהוא אומר, אם כן, לאיוב: "אתה הינך גם צדיק וגם רשע - כלומר, היית רשע בגלגול הקודם, ובגלגול הזה אתה הינך צדיק".
"יֶעְתַּר אֶל א-ֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתוֹ: יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי: פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה: הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר: לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים: הַקְשֵׁב אִיּוֹב שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר".
לכן הרעים לא צודקים – שהרי איוב צדיק בגלגול הזה, ואיוב לא צודק – מפני שהיה רשע בגלגול הקודם.
רבי חיים ויטאל כותב בספרו "שער הפסוקים", פרשת לך לך:
"אבל נודע הוא, ענין תרח אבי אברהם, שנתגלגל באיוב הנקרא ירא א-להים. ועל ידי היסורין שעברו עליו, חזר בתשובה שלימה, ורמז לו זה, באומרו ואתה תבא אל אבותיך בשלום. כמ"ש חז"ל, שתרח חזר בתשובה. ואמנם סיבת היסורין שבאו על איוב, הוא כמ"ש חז"ל, שהיה אחד מג' יועצי פרעה, ויעץ לו שידון אותם ביסורין, וכנגדם לקה גם הוא ביסורין. ונמצא כי ענין 'ועבדום וענו אותם', היה על ידי עצת איוב, ולכן נדון גם הוא ביסורין, ועל ידי כך חזר בתשובה. ולכן סמך אליו ואתה תבא אל אבותיך בשלום, כי בסיבת עצתו, והיא ועבדום וענו אותם, גרם לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום, ואח"כ ודור רביעי ישובו הנה, בסוף מ' שנה שהלכו במדבר".
שם, פרשת וארא:
" 'הירא את דבר ה' מעבדי פרעה'. הנה ר"ת 'הירא 'את 'דבר 'י-הו"ה, הם בגימטריא עשרים. וכן איוב ע"ה בגי' עשרים. וז"ש בס"ה, שפסוק זה נאמר על איוב, הנקרא ירא א-להים. והענין הוא, כי איוב מה שנתיירא היה, כי דבר ה' יתהפך לאותיות ברד, כאשר לא ישמעו אל דברו. וזהו הבנת אומרו, הירא את דבר ה', כי נתיירא משם דבר, כי יהפך אל ברד. וכמו שנתבאר בזוהר מכת הדבר נהפך לברד. האמנם טעם על מה זה נהפכה לאותיות ברד, ולא לאותיות דבר, שהוא החלוף האמתי מלמטה למעלה, הטעם הוא, כי כיון שהיה שם הירא את דבר ה', אשר לא חלה המכה עליו, ונשאר מקנהם ולא היה בהם כליה גמורה, לכן לא נתחלפה המלה לגמרי".
בספר אחר של רבי חיים ויטאל, ספר הליקוטים, פרשת וירא, פרק יח, כתוב:
"... נמצא, שעיקר הבירור הוא תלוי בחכמה, כי כל הנשמות אשר נשתעבדו במצרים, הם היו הניצוצות שיצאו לחוץ, וחזרו ונצטרפו ע"י התורה. וז"ס מ"ש (שם ד' כ') ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, ואלו כבר נתקנו במצרים, וסימנך ויאמן העם, ואלו נקראו ישראל ולא עם, כי העם הם אשר האמינו עתה, שעד עתה לא היו מתוקנים כראוי, ועליהם נאמר (שמות י"ד ל"א) ויראו העם את ה' ויאמינו וכו'. והוא בחינת הניצוץ של איוב שהיה תרח, ונרמז במלת ויראו, וכן מצינו שנקרא ירא, שכן כתיב (שמות ט' ך') הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, וארז"ל זה איוב, וכן כתיב איש תם וישר ירא א-להים וסר מרע. א"כ עתה על הים עליו היה מקטרג השטן, שאמר הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, לרמוז על תרח שהחטיא אותם, והטעה אותם בע"ז. והיה מקטרג סמא"ל, לפי שעדיין השורש שהוא איוב שהיה תרח, הוא מקולקל ולא נצטרף בישראל, וראוי שימותו כל הניצוצות שלו, מאחר שעדיין שורשם רע בלי צירוף. אמר לו הקב"ה על מה שאתה מתרעם, והוא השורש שהוא איוב, הנה בידך ובו עשה כרצונך, רק את נפשו שמור, לרמוז על הניצוצות שעתידין להתקן, וגם ישראל שנתקנו במצרים נקרא נפשו, שמור אותם ולא תגע בהם יד. וז"ס וה' שב את שבות איוב וכו', אחר היסורין שקבל ונתקן. עכמ"כ".
אמנם אפילו ההסבר הזה – שהוא הסבר מצוי – לא מתקבל על דעתו של איוב. לא בגלל שהוא לא נכון אלא בגלל שהוא לא פותר את הבעיה: "אז מה אם בגלגול הקודם הייתי רשע?! אבל עכשיו אני צדיק! ואני לא זוכר מה הייתי בגלגול הקודם!" שאלת הסבל ממשיכה לנקר במוחו של איוב, לכן אין ברירה אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו יתערב ויתגלה לאיוב ויאמר לו שכל היסורים הללו לא באו אלא להפגיש את איוב עם מקור החיים שלו. אמנם זה לא פותר את בעיית הסבל, אבל יש הבדל גדול בין סבל שאיני יודע אם יש לו משמעות, לבין סבל שאני יודע שיש לו משמעות גם אם אני לא יודע מהי.
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב" - כל הצרות קורות לנו בתשעה באב: גירוש ספרד, פרוץ מלחמת העולם הראשונה. זה שכל זה קרה באותו תאריך אומר שאנו לא עזובים, שיש מי שדואג שאם זה כבר קורה – שזה יקרה בתשעה באב. לא עזבנו ה'!