תשעה באב - קמצא ובר קמצא (סיכום שיעור)

הרב אורי שרקי

תשעה באב - קמצא ובר קמצא (אגדות החורבן ממסכת גיטין)

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב

אנחנו נלמד אגדות החורבן שבמסכת גיטין.

"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב [מהו זה שכתוב] 'אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה' (משלי כ"ח, י"ד)?"

"מְפַחֵד" - הכוונה זהיר. אדם צריך להיזהר.

"מַקְשֶׁה לִבּוֹ" - מי שהוא אכזרי.

מי שאכזרי - יפול ברע.

עונה על זה רבי יוחנן:

"אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם" -

ירושלים חרבה בגלל המעשה של קמצא ובר קמצא.

"אַתַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגוֹלְתָּא חֲרוּב טוּר מַלְכָּא" -

על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך - אזור השומרון.

"אַשָּׁקָא דְרִיסְפַּק חֲרוּב בֵּיתֵּר" -

בגלל דופן של מרכבה חרבה ביתר.

אז מהו הסיפור הזה של קמצא ובר קמצא?

אומר התלמוד:

"אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּרָחֲמֵיהּ קַמְצָא [אותו אדם שאוהבו היה קמצא] וּבְעֵל דְּבָבֵיהּ [והשונא שלו] בַּר קַמְצָא".

איזה מין שמות אלה?! מה זה קמצא? חגב. יש לזה עוד משמעות. משהו מתקמץ, קטן. גם חגב זה דבר קטן - כפי שהמרגלים מספרים על עצמם בספר במדבר (י"ג-ל"ג): "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים".

זה בא לומר שירושלים חרבה בגלל הקטנות ובגלל ההתקמצות - שכל אחד חשב רק על עצמו. זה נקרא "קמצא". הפרטיות גברה ואז אין מה שמדבק את החברה והיא לא יכולה לעמוד מול אויביה. לכן סיפרו לנו את השמות של האנשים האלה. יש אחד מהמפרשים שאומר שבר קמצא היה בנו של קמצא, אבל זה לא פשט הגמרא. אם מדובר על אב ובנו, אז מצב היחסים שלהם לא היה משהו.

"עֲבַד סְעוֹדְתָּא" -

אותו אדם עשה סעודה.

"אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי קַמְצָא" -

אמר למשרתו: "תביא את קמצא לסעודה".

"אֲזַל אַיְיתִי לֵיהּ בַּר קַמְצָא" -

הביא לפניו את בר קמצא.

למה אותו אדם שעשה סעודה אוהב את קמצא ושונא את בר קמצא? אדם לא אוהב ושונא ללא סיבה. כנראה הוא אוהב מסיבה טובה ושונא מסיבה טובה. הבעיה היא שזה שיש לך סיבות טובות לא בהכרח מצדיק את השנאה. אנחנו נראה בהמשך שאכן היו סיבות טובות לשנוא את בר קמצא כי הוא היה היהודי הגרוע ביותר בירושלים באותם הימים. הוא היה שונא ישראל שאין כמוהו ולכן בוודאי השנאה של אותו בעל בית כלפיו הייתה שנאה מוצדקת. זה דבר שצריך לשים לב אליו.

"אֲתָא אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה יָתֵיב" -

פתאום בעל הבית בא ורואה את בר קמצא יושב בסעודה.

"אֲמַר לֵיהּ: מִכְּדֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּעֵל דְּבָבֵאּ דְּהָהוּא גַּבְרָא הוּא. מַאי בָּעֵית הָכָא? קוּם פּוֹק" -

בעל הבית אמר לבר קמצא: "אתה הרי השונא שלי. מה אתה עושה פה? קום וצא".

"אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וַאֲתַאי שִׁבְקַן וְיָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי מָה דְּאָכֵילְנָא וְשָׁתֵינָא" -

בר קמצא אמר לבעל הבית: "כיון שבאתי תניח אותי פה, ואני אשלם לך עבור מה שאני אוכל ושותה". הכוונה היא: "אני אשלם כמו במסעדה. נכון, אתה שונא אותי. אבל באתי - אז תן לי לאכול".

"אֲמַר לֵיהּ: לָא" -

בעל הבית אמר לבר קמצא שאינו מעוניין.

"אֲמַר לֵיהּ: יָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי פַּלְגָא דִּסְעוֹדְתָּיךְ" -

בר קמצא הציע לשלם חצי ממה שעלתה כל הסעודה.

"אֲמַר לֵיהּ: לָא" -

בעל הבית אמר לו: "לא".

"אֲמַר לֵיהּ: יָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי כּוּלַּהּ סְעוֹדְתָּיךְ" -

בר קמצא הציע שישלם את כל מה שעלתה לו הסעודה.

"אֲמַר לֵיהּ: לָא נַקְטֵיהּ בִּידֵיהּ וְאוֹקְמֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ" -

בעל הבית אמר לו: "לא", לקח אותו בידו, העמיד אותו והוציא אותו.

"אָמַר: הוֹאִיל וַהֲווֹ יָתְבִי רַבָּנַן וְלָא מַחוֹ בֵּיהּ שְׁמַע מִינַּהּ קָא נִיחָא לְהוּ" -

אמר בר קמצא: "כיוון שישבו שם רבנים ולא מחו בו, מזה אני לומד שהם הסכימו אתו".

האם הרבנים באמת הסכימו אתו? עובדה שהם שתקו, וזה סימן שהם באמת הסכימו.

שאלה: אולי הם פחדו מפני בעל הבית?

תשובה: ממה יש לפחד?! אתה רואה שמביישים מישהו בפני כולם, ואתה לא מגיב?! אתה יכול לצאת בעצמך. הרי היו מקרים כאלה: פעם רבי [רבי יהודה הנשיא] כמעט ביזה מישהו בפני הציבור, ואז רבי מאיר יצא כדי שלא יהיה ביזוי לאותו אדם. כלומר, אפשר לעשות משהו. אם החכמים לא הגיבו, סימן שהם חושבים שהיה מוצדק להוציא את בר קמצא.

האמת, הם צדקו לחלוטין. זה היה בסדר גמור להוציא את בר קמצא. אז למה אומרים שבגלל זה חרבה ירושלים? היא חרבה בגלל משהו אחר שקשור לבר קמצא - היא חרבה בגלל בר קמצא! בר קמצא היה איש רע ובגללו חרבה ירושלים. זה כתוב בהמשך:

"אֵיזִיל אֵיכוֹל בְּהוּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא" -

אמר בר קמצא: "אני אלך להלשין בבית המלך".

הוא הולך להלשין על כל עם ישראל - הוציאו אותו מהסעודה והוא רוצה לנקום בעם ישראל כולו.

"אֲזַל, אֲמַר לֵיהּ לְקֵיסָר: מְרַדוּ בָּךְ יְהוּדָאֵי" -

בר קמצא הגיע לקיסר ואמר לו: "מרדו בך היהודים". לפי המעשה הזה טוב מאד שהוציאו אותו מהסעודה.

שאלה: אם לא היו מוציאים אותו, הוא לא היה עושה את זה?

תשובה: אם לא היו מוציאים אותו, הוא לא היה עושה את זה, אבל זה שהוציאו אותו היה מוצדק, כי הוא היה אדם רע.

שאלה: אולי זאת לא הדרך?

תשובה: נראה בהמשך מי זה בר קמצא, במי מדובר. אדם, שבגלל שביזו אותו או צחקו עליו, מוכן להחריב את המדינה - זה אדם רע.

שאלה: האם זה אומר שהחכמים ידעו שהוא היה אדם רע?

תשובה: אבל למה החכמים הסכימו?! כנראה שהכירו את אורחותיו. הרי זה לא היה במקרה. אותו בעל הבית שחכמי ישראל אוכלים אצלו, הוא כנראה אדם טוב. אז כנראה אותו אדם, שאוהבו היה קמצא - אדם טוב. החכמים הסכימו שצריך להוציא את בר קמצא, כי בר קמצא היה אדם רע. והראיה לכך שבר קמצא היה אדם רע זו העובדה שאח"כ הוא היה מוכן להביא לחורבן בית המקדש וכל המדינה כולה.

שאלה: האם גם קמצא אשם?

תשובה: אבל קמצא לא היה שם בכלל! נכון ש"קמצא" זה שכל אחד חשב רק על עצמו. עוד מעט יתברר גם מי היה קמצא.

שאלה: האם זו לא היתה הלבנת פנים?

תשובה: ודאי שזו הלבנת פנים.

שאלה: האם זה לא חטא?

תשובה: אולי הם לא חטאו, אולי היה צריך להלבין את פניו של אותו אדם.

שאלה: מתי מותר להלבין פני אדם?

תשובה: כשהוא אויב של האומה. אחר כך מתברר באמת שהאיש הזה הוא אויב של האומה והלבנת פניו היתה מוצדקת לחלוטין.

שאלה: מה ההוכחה שלפני כן הוא היה כזה?

תשובה: זה שהחכמים הסכימו שיוציאו אותו.

"אֲמַר לֵיהּ: מִי יֵימַר?" -

הקיסר שאל את בר קמצא: "איך אתה יודע שמרדו בי?"

"אֲמַר לֵיהּ: שַׁדַּר לְהוּ קוּרְבָּנָא חָזֵית אִי מַקְרְבִין לֵיהּ" -

בר קמצא ענה לקיסר: "תשלח להם קורבן ותראה אם הם מקריבים אותו".

יוספוס פלביוס מספר איך התחיל המרד: הקנאים השתלטו על המקדש ומנעו את הקרבת הקרבן היומי של הקיסר. כל יום היו מקריבים קרבן מטעם הקיסר בבית המקדש, ובאותו יום הקנאים מנעו את הקרבת הקרבן של הקיסר - וכך התחיל המרד. ראו את גרסת הגמרא בנושא הזה:

"אֲזַל שַׁדַּר בִּידֵיהּ עִגְלָא תִּלְתָּא" -

הקיסר הלך ושלח בידיו של בר קמצא עגל שמן.

"בַּהֲדֵי דְּקָאָתֵי שְׁדָא בֵּיהּ מוּמָא בְּנִיב שְׂפָתַיִם וְאָמְרִי לַהּ בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן" -

תוך כדי הנסיעה מרומא ליהודה בר קמצא הטיל בקרבן מום בניב שפתיים, ויש אומרים בדוקין שבעין. הוא עשה חתך קטן בשפה או בעפעף של העגל.

"דּוּכְתָּא דִּלְדִידַן הָוֵה מוּמָא וּלְדִידְהוּ לָאו מוּמָא הוּא" -

מקום שלנו נחשב למום ואי-אפשר להקריב קרבן כזה, אבל אם זה קרבן של גויים זה לא נחשב למום ומותר להקריב קרבן כזה.

יוצא לפי זה, שכיוון שהקרבן הוא קרבן של מלך גוי - מותר להקריב אותו, אבל בתור קרבן של ישראל הוא בעל מום. לכאורה, זה לא צריך להפריע. כשגוי מקריב קרבן לה', הוא יכול להקריב אותו בכל מקום. אם היום גוי בא אלינו ואומר לנו שמתחשק לו מאוד להקריב קרבן לא-לוהי ישראל על מזבח פרטי בחצר האחורית שלו, עוזרים לו - כך אומר הרמב"ם, וכך נפסק להלכה. אסור לעזור לו בידיים כי לנו אסור להקריב מחוץ למקדש, אבל אפילו היום אם גוי רוצה להקריב קרבן לה', אנחנו נותנים לו הדרכות כיצד להקריב. בין היתר יש דיני מומים, אבל המום הזה, של חתך בשפתיים או בדוק, אינו פוסל קרבן של גוי. מה שכן פוסל זה מחוסר איבר - למשל, אם חסרה לו אצבע או נפלה לו עין. קרבן כזה פסול גם אם הוא של גוי. יוצא לפי זה שהקרבן של הקיסר היה כשר להקרבה מבחינתו של הקיסר וגם על פי ההלכה, אלא שזה לא כל כך יפה שעל המזבח בבית המקדש שלנו בירושלים יקריבו קרבן בעל מום.

שאלה: למה לא הטיל מום בולט לעין יותר?

תשובה: אסור להטיל מום בקדשים. מבחינתו של הגוי זה עדיין קודש.

"סְבוּר רַבָּנַן לְקָרוֹבֵיהּ מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת" -

החכמים רצו להקריב מפני שלום מלכות.

אמרו: 'המלך מבקש, בואו לא נדקדק. אם זה היה סתם גוי היינו אומרים לו להביא משהו אחר. אבל כיון שזה המלך, לא נעשה בעיות'.

"אֲמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס:" -

היה חכם אחד, רבי זכריה בן אבקולס, שהגיע לשם והתחיל לעשות פלפולים. הוא אמר:

"יֹאמְרוּ בַּעֲלֵי מוּמִין קְרֵיבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ" -

'אם תעשו את זה, יתפרסם בכל ירושלים שהחכמים הסכימו להקריב קרבן בעל מום, ולא יתחשבו בכך שזה היה של קרבן של הקיסר'.

"סְבוּר לְמִיקְטְלֵיהּ דְּלָא לֵיזִיל וְלֵימָא" -

החכמים אמרו: "אם כך, נהרוג את בר קמצא כדי שלא ילך ויספר".

כלומר, יש איזו בעיה קטנה של כשרות, ואולי יגידו שמותר להקריב קרבן כזה ולא ישימו לב שזה קרבן של גוי - אז נעשה משהו כדי שלא יהיו פה בעיות: נהרוג את בר קמצא.

"אֲמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה: יֹאמְרוּ מֵטִיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים יֵהָרֵג" -

רבי זכריה טען שלא טוב להרוג את בר קמצא - כי יגידו שמי שמטיל מום בקודשים דינו למיתה, והרי גם זו טעות הלכתית.

אז לא הקריבו את הקרבן ולא הרגו את בר קמצא. כתוצאה מכך הוא הלך לקיסר ואמר: 'הנה אתה רואה - הם לא הקריבו', וכך התחילה המלחמה.

"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עִנְוְותָנוּתוֹ [כלומר, ההססנות] שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס הֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהִגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ".

זה לא מובן: בהתחלה של האגדה היה כתוב שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, ופתאום מספרים לנו שלא קמצא ובר קמצא החריבו את ירושלים אלא רבי זכריה בן אבקולס?! צריך להבין מיהו רבי זכריה בן אבקולס. זה אדם, מן הסתם תלמיד חכם, מהתנאים, שמשרת במקדש, אבל מה שחשוב לו זה טכניקה הלכתית יבשה, ה"שולחן ערוך": 'אם אתה עושה כך יחשבו כך, אם אתה עושה כך יחשבו כך. לכן לא עושים כלום' - ומה עם גורל האומה?! כשהדאגה היא רק לטכניקה הלכתית יבשה ולא עושים שיקולים מדיניים, ירושלים חרבה.

עכשיו ברור מי זה קמצא. קמצא זה דמותו של רבי זכריה בן אבקולס. הוא רואה את הדברים בצורה מקומצת, בקטן. ובר קמצא? הוא דמותו של יש"ו. נסביר למה.

בר קמצא עושה מום שפסול לנו וכשר לגויים. הרי היה אפשר להסביר לגוי שיש פה בעיה הלכתית ולכן אי-אפשר להקריב את הקרבן, והגוי היה מקבל את ההסבר. אבל אז הגוי היה שואל: 'למה כשאנחנו מביאים דבר כזה אתם מקריבים, וכשאתם - לא?' - והיה צריכים להסביר לו למה. המהר"ל אומר שדוק שבעין - זו החכמה (הרי "עיני העדה" אלה החכמים), ניב שפתיים - זו הנבואה (הרי נביא הוא מי שמדבר בשם ה'). לפי זה יש משהו שמבדיל בין ישראל לעמים - חכמה ו\או נבואה. תשובה כזאת הייתה מרגיזה את המלך עוד יותר. ה"גזענות היהודית" היא זו שמרגיזה, וזה בדיוק מה שבר קמצא רצה להבליט - שהיהודים הם גזענים, כי הם אומרים שהם עם סגולה, שהם מיוחדים וכו'. זה בדיוק מה שהמלך רוצה לבטל וזה בדיוק מה שיש"ו עשה. הוא רצה לבטל את ההבדל בין ישראל לעמים והביא משום כך לשנאת ישראל גדולה. זה בדיוק בר קמצא. כלומר, הרעיונות האלה שהתחילו אז לעלות - הם החריבו את ירושלים.

שאלה: מה לא טוב עשה רבי זכריה בן אבקולס?

תשובה: רבי זכריה בן אבקולס לא עשה טוב שלא הרג את בר קמצא. הוא היה צריך להסכים שיהרגו אותו. חבל שלא הרגו אותו מיד בסעודה ורק הוציאו אותו. זה אדם שלא יכול לשבת בסעודה אתנו. (אגב, המוטיב של הסיפור על הסעודה האחרונה של יש"ו לקוח מפה וגם המוטיב של ההלשנה - כל המוטיבים חוזרים אצלם בצורה שלהם). הטענה של אותו האיש כלפי היהדות הייתה שהיא מחוסרת אהבה - ואכן כלפיו לא הייתה אהבה.

"שַׁדַּר עִלָּוַיְיהוּ לְנֵירוֹן קֵיסָר" -

שלחו נגדם את נירון קיסר.

יש מהמפרשים שלא הכירו כל כך את ההיסטוריה וחשבו שנירון קיסר הוא גנרל שנשלח ע"י הקיסר. מצד האמת, נירון היה הקיסר בעצמו והוא זה שהתחיל את המלחמה. כשהתחיל המרד הגדול בשנת 66, מי שמלך ברומא היה נירון.

"כִּי קָאָתֵי שְׁדָא גִּירָא לְמִזְרָח אֲתָא נְפַל בִּירוּשָׁלַיִם. לְמַעֲרָב אֲתָא נְפַל בִּירוּשָׁלַיִם. לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם אֲתָא נְפַל בִּירוּשָׁלַיִם" -

נירון רצה לבדוק האם יש לו סיכוי לנצח. לפי מנהג הכשפים של הרומאים, הוא ירה חיצים לכל הכוונים, וכל פעם החץ היה נופל על ירושלים. לא ברור האם זה היה דגם של ירושלים או הכיוון של ירושלים. על כל פנים היה לו סימן ברור שהוא הולך לנצח.

"אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָיךְ" -

הוא ביקש מילד מתלמוד תורה יהודי ברומא לספר מהו הפסוק האחרון שלמד (כנראה שהיו ברומא תלמודי תורה). הייתה זו דרך נוספת לניחוש.

"אֲמַר לֵיהּ: 'וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל' (יחזקאל, כ"ה-י"ד) וְגוֹ'" -

כלומר, 'הקב"ה ינקום בך. אתה תחריב את המקדש, אבל הקב"ה ינקום בך'.

"אָמַר: קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לַחֲרוֹבֵי בֵּיתֵיהּ וּבָעֵי לְכַפּוֹרֵי יְדֵיהּ בְּהָהוּא גַּבְרָא" -

נירון חשב שהקב"ה רוצה להחריב את ביתו ולקנח את ידיו בנירון ואמר לעצמו: 'אני הולך למלא תפקיד בהיסטוריה, אבל אני אשלם על זה'.

"עֲרַק וַאֲזַל וְאִיגַּיַּיר וּנְפַק מִינֵּיהּ רַבִּי מֵאִיר" -

נירון ברח והלך והתגייר, ויצא ממנו רבי מאיר.

מבחינה היסטורית נירון מת בארמונו בקפואה, אבל כבר אחרי מותו של נירון היו מספר אנשים באימפריה שהתחזו לנירון ואמרו שנירון לא מת. הגמרא מספרת לנו שהוא התגייר. אגב, ידוע לנו מבחינה היסטורית שאשתו של נירון, פופיאה, נטתה ליהדות והייתה בכיוון להתגייר. נירון רצח אותה. יש לזה עדויות היסטוריות. 

אבל לפי חז"ל, הוא התגייר ויצא ממנו רבי מאיר - אותו רבי מאיר שמכנים אותו 'רבי מאיר בעל הנס'. רבי מאיר זה לא סתם בן אדם - כתוב שלא היה בדורו כרבי מאיר. בתורתו של רבי מאיר היה כתוב: "כותנות אור" ולא "עור". הוא אחד מגדולי האומה. זה שרבי מאיר יוצא מנירון זה דבר מדהים. אם מנירון יכול לצאת אדם כמו רבי מאיר, זה סימן שבתוך אדום, בזרעו של עשיו דרך קיסרי רומא, יש ניצוץ של קדושה, והניצוץ הזה בא לידי ביטוי בנשמה המיוחדת של רבי מאיר.

יש מקומות בחז"ל שבמקום להגיד "רבי מאיר אומר" אומרים: "אחרים אומרים". זה רבי מאיר שקוראים לו "אחרים". יש לזה כמה סיבות שלא ניכנס אליהן עכשיו. נזכיר רק דבר אחד: בספר בראשית, כשיעקב עומד להילחם בעשיו, כתוב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית ל"ב, ח'). רש"י מפרש: "ויירא - שמא ייהרג, ויצר לו - שמא יהרוג הוא את אחרים". למה יש פה התוספת "את אחרים"? אפשר היה להגיד: 'שמא יהרוג'. התשובה היא: יעקב לא רוצה להרוג את רבי מאיר! יעקב לא מכיר את רבי מאיר, אבל הוא הרגיש שיש בעשיו משהו שאסור להרוג וזה בא לידי ביטוי אחרי כמה דורות דרך הנשמה המיוחדת של רבי מאיר. (יש לפעמים עיכוב במלחמה, בגלל שאתה מרגיש שיש ערכים בצד של האויב, וזה מה שמונע ממך להילחם. זו חולשה ידועה בצה"ל). מה היה הפתרון לחששות של יעקב? באותו לילה נלחם השר של אדום מול יעקב, ויעקב הוכרח לנצח אותו. כשיעקב הוכרח לנצח אותו, הוא הפך מיעקב לישראל ויכול היה להיכנס לארץ. כלומר, כל זמן שעושים שיקולים של חיפוש הערך הגנוז בתרבות של האויב, אי-אפשר לנצח. לכן, היה צריך שיעקב ילחם במלאך.

שאלה: האם זה שאני אדע מה טוב באויב זה "גלי מסכתא" [לקלף מסכה לגלות טוב מאחורי רע]?

תשובה: אם אתה מצליח להיות "גלי מסכתא" ולגלות מה הטוב שבאויב, אין שום בעיה - אבל תהרוג אותו.

התשובה לספקו של יעקב מה יהיה עם הניצוץ של רבי מאיר אם הוא, יעקב, יהרוג את עשיו, היא שבעיות כאלה צריכות להשאיר לקב"ה - הוא יפתור אותן וימצא איך לגלגל את הניצוץ הזה, כמו שהוא מצא פה, עם נירון ורבי מאיר.

על כל פנים, נירון היה מספיק חכם כדי לדעת שהוא לא צריך לעשות את זה.

"שַׁדְּרֵיהּ עִילָּוַיְיהוּ לְאַסְפַּסְיָינוּס קֵיסָר" -

שלחו במקום נירון את אספסיאנוס.

הגמרא עושה פה קצת קיצורי דרך. אחרי מות נירון היה תוהו ובוהו בממלכה והיו ארבעה קיסרים אחד אחרי השני תוך זמן קצר: גלבה, אותו, ויטליוס ואספסיאנוס. כל אחד מהארבעה טען שהוא יהיה הקיסר. אספסיאנוס היה אז במזרח בסוריה, ותוך כדי כך הוא גם יצא להילחם בירושלים. בעקבות הניצחונות שלו הוא הפך לקיסר אספסיאנוס. הגמרא מקצרת לנו את התהליכים האלה.

"אֲתָא צָר עֲלַהּ תְּלָת שְׁנֵי" -

אספסיאנוס בא ושלוש שנים עשה מצור על ירושלים.

איך עושים מצור על עיר שלוש שנים?! המהר"ל אומר שזו מעלתה של ירושלים שהיא לא דבר ש"אוכלים" אותו מהר. במשך השלוש השנים האלה הרומאים הקימו מחנות מסביב לירושלים וחיכו עד שירושלים תיכנע. בינתיים היהודים בתוך ירושלים רבו ביניהם. יוספוס פלביוס מספר שלירושלים הגיעו שלושה צבאות: הצבא של יוחנן מגוש חלב, הצבא של שמעון בר גיורא והצבא של אלעזר בן שמעון. שלושת המפקדים חילקו ביניהם את העיר: אחד לקח את העיר העליונה, אחד את - העיר התחתונה, ואחד - את הר הבית. הם רבו כל הזמן מי המפקד העליון והיו יורים אבני בליסטראות אחד על השני. בסוף הם לא היו מסוגלים להילחם ברומאים.

כלומר, כשאומרים שעל שנאת חינם חרבה ירושלים, זו לא איזו פראזה מיסטית. זה משהו במציאות. המציאות האסטרטגית היא ששנאת חינם החריבה את ירושלים.

הגמרא מספרת על זה כך:

"הֲווֹ בַּהּ הָנְהוּ תְּלָתָא עַתִּירֵי [היו שם שלושה עשירים] נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ וּבֶן צִיצִית הַכֶּסֶת".

"נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן - שֶׁנָּקְדָה לוֹ חַמָּה בַּעֲבוּרוֹ".

נקדימון בן גוריון נקרא כך כי היה לו נס נפלא שמופיע במסכת תענית שהשמש עצרה בשבילו.

"בֶּן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ - שֶׁכׇּל הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ כְּשֶׁהוּא רָעֵב כְּכֶלֶב יוֹצֵא כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ. בֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת - שֶׁהָיְתָה צִיצָתוֹ נִגְרֶרֶת עַל גַּבֵּי כְּסָתוֹת, אִיכָּא דְּאָמְרִי [ויש אומרים] שֶׁהָיְתָה כִּסְתּוֹ מוּטֶּלֶת בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי".

יש פה שלושה סוגי עשירות. יש עשירות שבאה מברכת ה' - כמו נקדימון בן גוריון שהוא צדיק גדול שהקב"ה עושה לו ניסים. יש עשירות שבאה כי צריך שתהיה פרנסה לבני אדם - זהו בן כלבא שבוע שמספק צרכי בני אדם. ויש מי שהעשירות שלו באה מפני הכבוד - כמו בן ציצית הכסת שמפני כבודו לא הולך על האדמה או יושב בין גדולי רומי.

"חַד אֲמַר: לְהוּ אֲנָא זָיֵינָּא לְהוּ בְּחִיטֵּי וּשְׂעָרֵי" -

אחד מהעשירים אמר שהוא ייתן לכל העיר כל מה שצריך בחיטה ובשעורה.

"וְחַד אֲמַר לְהוּ בִּדְחַמְרָא וּבִדְמִלְחָא וּמִשְׁחָא" -

אחד אמר שייתן יין, מלח ושמן.

"וְחַד אֲמַר לְהוּ בִּדְצִיבֵי" -

ואחד אמר שייתן עצים לבישול והסקה.

כנראה שנקדימון בן גוריון הוא זה שנתן את העצים, כי הוא עוסק במה ששיבחו חכמים, איפה שיש הרבה ברכה, בן כלבא שבוע הוא כנראה זה שהציע את החיטה והשעורה, כי הוא עוסק בלזון את האנשים, ובן ציצית הכסת שעוסק במותרות הוא זה שנתן את היין, השמן והמלח. אלה שלושת סוגי הנהגה: חסד, דין ורחמים. החסד הוא העצים - זה הרבה וזה רק ההכנה. הדין הוא החיטה והשעורה - זה מה שצריך. ויין, שמן ומלח זה טוב ונחמד, אבל אפשר להסתדר גם בלי זה - זה רחמים, פינוק. אלו הן שלוש המידות של העושר של ירושלים.

"וְשַׁבַּחוּ רַבָּנַן לִדְצִיבֵי" -

הרבנים שבחו במיוחד את מי שהבטיח את העצים.

"דְּרַב חִסְדָּא כֹּל אַקְלִידֵי הֲוָה מָסַר לְשַׁמָּעֵיהּ בַּר מִדְּצִיבֵי" -

רב חיסדא היה מוסר את כל המפתחות שלו למשרת שלו חוץ ממפתח מחסן העצים.

"דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: אֲכַלְבָּא דְחִיטֵּי בָּעֵי שִׁיתִּין אֲכַלְבֵּי דְצִיבֵי" -

שאמר רב חסדא: "בשביל אוצר אחד של חיטה צריך שישים אוצרות של עצים".

"הֲוָה לְהוּ לְמֵיזַן עֶשְׂרִים וְחַד שַׁתָּא" -

היה מספיק משאבים כדי החזיק מעמד בירושלים עשרים ואחת שנים במצור, וזה היה מספיק כדי לייאש את הרומאים.

"הֲווֹ בְּהוּ הָנְהוּ בִּרְיוֹנֵי" -

היו ביניהם אותם בריונים - הכוונה, ראשי צבאות: יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. הם אלה ששלטו בעיר.

"אֲמַרוּ לְהוּ רַבָּנַן: נִיפּוֹק וְנַעֲבֵיד שְׁלָמָא בַּהֲדַיְיהוּ" -

אמרו החכמים לבריונים: "אנחנו נצא מן העיר ונעשה הסכם שלום עם הרומאים". היו מהרבנים שראו שהמצב קשה והיו בצד של פשרה. אמרו שצריך להיות ריאליים.

"לָא שַׁבְקִינְהוּ" -

לא נתנו להם.

"אֲמַרוּ לְהוּ: נִיפּוֹק וְנַעֲבֵיד קְרָבָא בַּהֲדַיְיהוּ" -

הבריונים אמרו שהם יצאו למלחמה נגד הרומאים.

"אֲמַרוּ לְהוּ רַבָּנַן: לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא" -

הרבנים אמרו להם שהם לא ינצחו.

ירושלים היתה מפולגת בין אלה שבעד שלום ובין אלה שבעד מלחמה. במצב כזה אי-אפשר לנהל שום מדיניות אחידה. מה עשו הבריונים?

"קָמוּ קְלֹנְהוּ לְהָנְהוּ אַמְבָּרֵי דְּחִיטֵּי וּשְׂעָרֵי וַהֲוָה כַּפְנָא" -

הם שרפו את אוצרות החיטים והשעורים, והיה רעב. ברגע שיש רעב כולם מסכימים שצריך לעשות משהו.

"מָרְתָּא בַּת בַּיְיתּוֹס עַתִּירְתָּא דִּירוּשָׁלַיִם הַוְיָא" -

מרתא בת בייתוס הייתה עשירה בירושלים.

השמות 'בייתוס' ו'מרתא' הם שמות זרים: 'מרתא' - זה בלטינית, 'בייתוס' - זה ביוונית. זה מראה על החברה הגבוהה, אלה שמדברים שפות זרות.

"שַׁדַּרְתֵּהּ לִשְׁלוּחַהּ וַאֲמַרָה לֵיהּ זִיל אַיְיתִי לִי סְמִידָא" -

היא שלחה את השליח שלה לשוק לקנות סולת.

"אַדַּאֲזַל אִיזְדַּבַּן" -

עד שהוא בא, הכול נמכר.

"אֲתָא, אֲמַר לַהּ: סְמִידָא לֵיכָּא חִיוָּרְתָּא אִיכָּא" -

הוא חזר ואמר לה שאין סולת אבל יש קמח לבן.

"אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי" -

היא אמרה לו שילך להביא את זה.

"אַדַּאֲזַל אִיזְדַּבַּן" -

עד שהוא הגיע, נגמר כל הקמח הלבן.

"אֲתָא וַאֲמַר לַהּ: חִיוָּרְתָּא לֵיכָּא גּוּשְׁקְרָא אִיכָּא" -

הוא חזר ואמר לה שאין קמח לבן אבל יש קמח שחור.

"אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי" -

היא אמרה לו ללכת ולהביא את זה.

"אַדַּאֲזַל אִזְדַּבַּן. אֲתָא וַאֲמַר לַהּ: גּוּשְׁקְרָא לֵיכָּא קִימְחָא דִשְׂעָרֵי אִיכָּא" -

עד שהוא הגיע נגמר הכל. הוא אמר לה: "אין קמח שחור אבל יש קמח של שעורים, שזה גרוע מאוד".

"אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי" -

אמרה לו: "לך תביא".

"אַדַּאֲזַל אִיזְדַּבַּן" -

עד שהוא חזר הכול נמכר, בגלל הרעב.

למה השליח מתנהג בטיפשות כזאת?! שיקח מה שיש! זה השיתוק שיש לחברה אריסטוקרטית כשהיא פורמלית מאד - מה שהגברת אומרת, זה מה שעושים, לא מפעילים את הראש. כלומר, זה מראה על חולשתה של האצולה. לאצולה לא היתה יותר אחיזה בקרקע.

שאלה: איך אפשר להסיק מסקנה כזו על החברה האריסטוקטית כאשר מדובר רק על שליח?

תשובה: השליח גדל באווירה כזאת. זאת אווירה שבה במקום להפעיל את הראש, המשרתים צריכים לעשות בדיוק מה שאומרים להם, כי יש מרחק בין האדונים לבין המשרתים.

שאלה: אבל משרתים הם תמיד כאלה - לא?

תשובה: זה לא תמיד כך. לפעמים אדם סומך קצת על שיקול הדעת של המשרת ואז המשרת מתרגל לחשוב לבד.

"הֲוָה שְׁלִיפָא מְסָאנָא" -

מרתא בת בייתוס הייתה יחפה, בלי נעליים. הרי בתוך הבית יש שטיחים או מחצלות ואין צורך בנעליים. היא לא הייתה רגילה בכלל לנעול נעליים, כי היא לא יצאה מהבית.

"אֲמַרָה: אִיפּוֹק וְאֶחְזֵי אִי מַשְׁכַּחְנָא מִידֵּי לְמֵיכַל" -

אמרה: "אני אצא ואראה אם אמצא משהו לאכול".

"אִיתִיב לַהּ פַּרְתָּא בְּכַרְעַאּ וּמִתָה" -

היא החליקה על גללים ומתה.

ממה היא מתה? היא לא רגילה למגע הזה.

"קָרֵי עֲלַהּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: 'הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ' (דברים כ"ח, נ"ו)" -

רבן יוחנן בן זכאי, שחי אז בירושלים, ראה את הסיפור הזה אמר עליה את הפסוק מספר דברים - הוא ראה שהקללה שבפרשת כי תבוא מתחילה להתקיים.

"אִיכָּא דְּאָמְרִי: גְּרוֹגֶרֶת דְּרַבִּי צָדוֹק אֲכַלָה וְאִיתְּנִיסָא וּמִתָה" -

ויש אומרים שהיא אכלה גרוגרות של רבי צדוק ומתה. זה מה שהיא מצאה לאכול. היא לקחה גרוגרת של רבי צדוק, אכלה אותן, וזה היה מאוס בעיניה, והיא מתה.

מה זה גרוגרת של רבי צדוק?

"דְּרַבִּי צָדוֹק יְתֵיב אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּתַעֲנִיתָא דְּלָא לֵיחָרֵב יְרוּשָׁלַיִם" -

במשך ארבעים שנה רבי צדוק היה יושב בתענית כדי שירושלים לא תחרב.

"כִּי הֲוָה אָכֵיל מִידֵּי הֲוָה מִיתְחֲזֵי מֵאַבָּרַאי" -

כשהוא היה אוכל משהו, מרוב שהיה רזה אפילו גרגיר אורז היו רואים מהצוואר.

"וְכִי הֲוָה בָּרֵיא מַיְיתִי לֵיהּ גְּרוֹגְרוֹת" -

וכשהוא היה בריא, היו מביאים לו גרוגרות - כלומר, תאנים שמנות.

"מָיֵיץ מַיַּיְהוּ וְשָׁדֵי לְהוּ" -

הוא היה מוצץ את המיץ של הגרוגרת וזורק את השאר.

זה מה שהיא מצאה - היא מצאה מהגרוגרות הזרוקות האלה ברחוב, אכלה אותן ומתה מזה. האם היא מתה מחסרון של הגוף או מחסרון של הנפש?

"כִּי הֲוָה קָא נִיחָא נַפְשַׁהּ, אַפִּיקְתֵּהּ לְכֹל דַּהֲבַהּ וְכַסְפַּהּ, שְׁדֵיתֵיהּ בְּשׁוּקָא אֲמַרָה: הַאי לְמַאי מִיבְּעֵי לִי? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: 'כַּסְפָּם בְּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ' (יחזקאל, ז'-י"ט)".

כשהיא עמדה למות, היא הוציאה את כל הכסף והזהב שלה וזרקה לרחוב. אמרה: בשביל מה אני צריכה את זה? זה מה שכתוב: "כַּסְפָּם בְּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ" (יחזקאל, ז'-י"ט).

כל הדברים האלה באים להראות שחורבן ירושלים היה מכוון, עד כדי כך שאפילו אישה עשירה כמוה לא מוצאת במה להזין את עצמה.

"אַבָּא סִקְרָא, רֵישׁ בִּרְיוֹנֵי דִּירוּשָׁלַיִם, בַּר אֲחָתֵיהּ דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה" -

אבא סקרא, מראשי הבריונים בירושלים, היה בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי.

'סיקרא' ביוונית פירושו פגיון. אבא סיקרא - אדם שמשתמש בפגיון. אלו היו הסיקריקים המפורסמים, הסיקרים. אבא סיקרא היה אחד מהם.

"שְׁלַח לֵיהּ תָּא בְּצִינְעָא לְגַבַּאי. אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: עַד אֵימַת עָבְדִיתוּ הָכִי וְקָטְלִיתוּ לֵיהּ לְעָלְמָא בְּכַפְנָא? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֶיעֱבֵיד דְּאִי אָמֵינָא לְהוּ מִידֵּי קָטְלוּ לִי" -

רבן יוחנן בן זכאי קרא לו בשקט. הוא הגיע ורבן יוחנן בן זכאי שאל אותו עד מתי הבריונים תעשו את זה ותהרגו את כל העולם ברעב. אבא סיקרא ענה לו שהוא לא יכול לעשות כלום - אם הוא ידבר, יהרגו אותי.

"אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי לִי תַּקַּנְתָּא לְדִידִי דְּאֶיפּוֹק אֶפְשָׁר דְּהָוֵי הַצָּלָה פּוּרְתָּא" -

רבן יוחנן בן זכאי אמר לו: "אולי תמצא איזו דרך ואני אצא ואציל את מה שאפשר להציל".

"אֲמַר לֵיהּ: נְקוֹט נַפְשָׁךְ בִּקְצִירֵי וְלֵיתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא וְלִישַׁיְּילוּ בָּךְ..." -

אבא סיקרא אמר לו: "תעשה את עצמך חולה, וכל העולם יבואו וישאלו לשלומך".

"...וְאַיְיתִי מִידֵּי סַרְיָא וְאַגְנִי גַּבָּךְ וְלֵימְרוּ דְּנָח נַפְשָׁךְ..." -

"...ותיקח משהו מסריח ותשים לידך, ויחשבו שאתה מת" - כי המת מסריח -

"...וְלִיעַיְּילוּ בָּךְ תַּלְמִידָךְ וְלָא לֵיעוּל בָּךְ אִינִישׁ אַחֲרִינָא דְּלָא לַרְגְּשׁוּן בָּךְ דְּקַלִּיל אַתְּ דְּאִינְהוּ יָדְעִי דְּחַיָּיא קַלִּיל מִמִּיתָא" -

"...ושיכנסו אצלך תלמידיך, ושאף אחד אחר לא יישא את מיטתך, כדי שלא ירגישו בך, כי אתה יותר קל" - כי יודעים שאדם חי שוקל פחות מאדם מת.

"עָבֵיד הָכִי" -

עשה כך. כולם חשבו שרבן יוחנן בן זכאי מת וצריך לקבור אותו מחוץ לעיר.

שאלה: למה לא קוברים בירושלים?

תשובה: מכיוון שירושלים זה מקום קדוש, אז שם לא קוברים. בניגוד למה שמקובל אצל הנוצרים שקוברים במקום קדוש. אצלם הקדושה מזדהה עם המוות, אצלנו הקדושה מזדהה עם החיים.

"נִכְנַס בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִצַּד אֶחָד וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִצַּד אַחֵר. כִּי מְטוֹ לְפִיתְחָא בְּעוֹ לְמִדְקְרֵיהּ" -

כשהגיעו לשער, השומרים רצו לדקור את הגופה (כדי לוודא שבאמת מדובר במת).

"אֲמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ רַבָּן דָּקְרוּ" -

אמר לשומרים: "יאמרו שהם דקרו את הרב שלהם. לא עושים דבר כזה".

"בְּעוֹ לְמִדְחֲפֵיהּ" -

השומרים אמרו: "אז אולי נדחוף אותו קצת".

"אֲמַר לְהוּ יֹאמְרוּ רַבָּן דָּחֲפוּ" -

אמר להם: "יאמרו שדחפו את הרב שלהם".

"פְּתַחוּ לֵיהּ בָּבָא נְפַק" -

פתחו את השער ויצא.

"כִּי מְטָא לְהָתָם אֲמַר: שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא" -

כשרבן יוחנן בן זכאי הגיע לשם (למחנה של אספסיאנוס), אמר (לאספסיאנוס): "שלום עליך המלך, שלום עליך המלך". באותו זמן אספסיאנוס עוד לא היה קיסר, הוא היה רק ראש הצבא.

"אֲמַר לֵיהּ מִיחַיְּיבַתְּ תְּרֵי קְטָלָא. חֲדָא דְּלָאו מַלְכָּא אֲנָא וְקָא קָרֵית לִי מַלְכָּא, וְתוּ אִי מַלְכָּא אֲנָא עַד הָאִידָּנָא אַמַּאי לָא אָתֵית לְגַבַּאי" -

אספסיאנוס אמר לרבן יוחנן בן זכאי: "אתה חייב מיתה פעמיים. אני לא מלך וקראת לי מלך, אז אתה חייב מיתה למלך, ואם אני באמת המלך, אז למה לא באת קודם? בין כך ובין כך, אתה חייב מיתה".

"אֲמַר לֵיהּ דְּקָאָמְרַתְּ לָאו מַלְכָּא אֲנָא, אִיבְרָא מַלְכָּא אַתְּ. דְּאִי לָאו מַלְכָּא אַתְּ לָא מִימַּסְרָא יְרוּשָׁלַיִם בִּידָךְ דִּכְתִיב: 'וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל' (ישעיהו י', ל"ד), וְאֵין אַדִּיר אֶלָּא מֶלֶךְ דִּכְתִיב: 'וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ' (ירמיהו ל', כ"א) וְגוֹ', וְאֵין לְבָנוֹן אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן' (דברים ג', כ"ה)" -

רבן יוחנן בן זכאי אמר לאספסיאנוס: "זה שאמרת שאתה לא מלך, בטוח שאתה כן מלך. כי אם לא היית מלך, ירושלים לא הייתה נמסרת בידיך" - ברור שירושלים, שהיא עיר של מלך, לא יכולה ליפול אלא בידי אדם חשוב.

"וּדְקָאָמְרַתְּ אִי מַלְכָּא אֲנָא אַמַּאי לָא קָאָתֵית לְגַבַּאי עַד הָאִידָּנָא בִּרְיוֹנֵי דְּאִית בַּן לָא שָׁבְקִינַן" -

"זה שלא באתי עד עכשיו - הבריונים עשו לי צרות שם". היה אסור לרבן יוחנן בן זכאי להגיד את זה - הוא לא היה צריך לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

"אֲמַר לֵיהּ [אמר לו]: אִילּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן?"

דרקון זה נחש. הדרקון הם הבריונים. לפי אספסיאנוס, הבריונים הם כמו דרקון על חבית של דבש - כלומר, על ירושלים - וצריך לשבור את החבית, כדי להרוג את הדרקון. אספסיאנוס בעצם אומר לרבן יוחנן בן זכאי: 'תגיד לי תודה שאני בא להרוג את כל אנשי ירושלים, ומציל אתכם מכול האנשים הרעים האלה'.

"אִישְׁתִּיק. קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא:"

רבן יוחנן בן זכאי שתק. רב יוסף אמר עליו - נראה בהמשך מה בדיוק - ויש אומרים שזה היה רבי עקיבא שאמר את זה. זה קצת מוזר. רב יוסף הוא אמורא ורבי עקיבא הוא תנא. איך אפשר להגיד: 'רב יוסף, ואולי רבי עקיבא, אמר את זה'?! תגיד הפוך! אלא שרבי עקיבא ורב יוסף הם באותה אסכולה - האסכולה המשיחית בעם ישראל. רב יוסף הוא זה שאמר (בפרק חלק של מסכת סנהדרין) שהוא מוכן לשבת בצל הגללים של החמור של המשיח, ורבי עקיבא הוא זה שמרד ברומאים ותמך בבר כוכבא. מתאים לכל אחד מהם לומר את זה.

"'מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל' (ישעיהו מ"ד-כ"ה)" -

זו הטעות הגדולה של רבן יוחנן בן זכאי.

"אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימַר לֵיהּ: שָׁקְלִינַן צְבָתָא וְשָׁקְלִינַן לֵיהּ לִדְרָקוֹן וְקָטְלִינַן לֵיהּ וְחָבִיתָא שָׁבְקִינַן לַהּ" -

היה צריך להגיד לאספסיאנוס: "לוקחים צבת והורגים את הדרקון ומשאירים את החבית". אם יש לך בעיה עם הבריונים, תטפל בבריונים ולא יותר.

שאלה: מה רב יוסף, או רבי עקיבא, רצה שרבן יוחנן בן זכאי יעשה? למה רבן יוחנן בן זכאי שתק?

תשובה: הוא שתק כי לא הייתה לו תשובה לדברי אספסיאנוס. רב יוסף, או רבי עקיבא, רצה להגיד שניטלה חכמתו של רבן יוחנן בן זכאי. אם אספסיאנוס מדבר על הבריונים - שלא יציב על זה את חורבן ירושלים! רבן יוחנן בן זכאי סבר שהגיע הזמן של הגלות. כיוון שהגיע הזמן של הגלות, מפרקים את כל העסק. לא אכפת לו אפילו שירושלים תחרב. מבחינתו, ירושלים כבר הלכה לאיבוד. יכול להיות שרבן יוחנן בן זכאי מהותית לא רואה את הצלת ירושלים כאופציה. אולי כיוון שיש שם בריונים, אז זו כבר לא אופציה - כלומר, העם לא ראוי להצלה. באיזשהו מקום רבן יוחנן בן זכאי מסכים להשגחה העליונה שרוצה להחריב את ירושלים. הבעיה היא שזה לא התפקיד שלו לעשות את זה.

שאלה: אבל הוא כן ביקש "הצלה פורתא" (הצלה מועטה)?

תשובה: כן, הוא רצה קצת להציל - את יבנה וחכמיה, להציל את הרבנים. השאלה היא האם הוא צדק או לא צדק. במסכת ברכות (כ"ח-ב') מסופר שכשרבן יוחנן בן זכאי הלך למות, הוא התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק - מפני מה אתה בוכה?". מה יש לו לבכות - הרי הוא הולך לחיי העולם הבא?! הוא ענה להם שהוא לא יודע באם הוא הולך לגן עדן או לגיהינום. למה הוא לא ידע? בגלל הסיפור הזה. בשעת פטירתו כשנשמתו עמדה לצאת, אמר: "פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא". כשסנחריב בא על ירושלים וביקש שהיהודים ייכנעו, חזקיהו לא הסכים והקב"ה עשה נס ונהרגו 185 אלף חיילים של האויב. רבן יוחנן בן זכאי במשך שנים רבות שאל את עצמו האם הוא לא היה צריך להתנהג כמו חזקיהו מלך יהודה, עד שבפטירתו בא חזקיהו מלך יהודה לקראתו ובעצם סימן לו שמה שהוא עשה בדורו היה מוצדק. ז"א, תמיד צריך לדעת להעריך מהי התקופה ההיסטורית שבתוכה אנחנו נתונים: האם זוהי תקופה של בניין או תקופה של חורבן. אם אתה בתקופה של בניין מתנהג כבימי חורבן, או אם בתקופת חורבן אתה מתנהג כבימי בניין, אז אתה משלם מחיר כבד - גיהינום. מזלו של רבן בן זכאי הוא שכנראה הוא כיוון לדעת המקום.