הרב אורי שרקי

שביעי של פסח - מעשה ידי טובעים

"עולם קטן", פסח תשע"ו




יציאת מצרים היא מאורע בעל אופי לאומי ואוניברסלי כאחד. קיימים שני צדדים למטבע המאורע: מצד אחד, יציאת ישראל ממצרים נוגעת לנו בהיותה הופעתנו הראשונה על בימת ההיסטוריה. מצד שני, היא גם "האביב של העולם כולו" (מגד ירחים לראי"ה קוק), התגלות ישירה אל אומות עולם: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם" (שמות ז, ה).

אחת ממשימותיה של הגלות היא "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד). מכל תרבות גדולה שאיתה אנחנו באים במגע, יש להוציא ערכים שיצטרפו אל הקודש: לפעמים בדמות ערכים מופשטים ולפעמים אפילו בדמות נפשות, כדברי התלמוד: "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (פסחים פז, ב). למהלך האוניברסלי הזה מתלווה גם עשיית משפט נגד משעבדינו, אותו משפט שהביא את אבותינו לשיר את שירת הים ומחייב אותנו לדורות באמירת הלל.

אמנם, ידועים דברי דרשת חז"ל, שבשעה שעברו ישראל את הים, "בקשו מלאכי השרת לומר שירה", ואמר להם הקב''ה "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" (מגילה י, ב). אך יש לזכור: הנחיה זו נאמרה אל המלאכים, והיא הופכית להנחיה שנאמרה לישראל – כן לומר שירה. התלמוד במסכת סנהדרין (צד, א) משבח את ישראל על שאמרו שירה על הים, ואפילו מבקר אותם על שלא אמרו על כך "ברוך ה'" מיד בצאתם מן הים עד שבא יתרו והורה לומר כן.

ההבחנה בין הגערה במלאכים על שאמרו שירה לבין הציפייה מישראל לומר שירה היא הבחנה ברורה. המלאכים אינם מעורבים בתהליך; לא הם שועבדו במצרים ולא עליהם איים פרעה. אשר על כן, על המלאכים לבחון את הדברים מההיבט של ההשגחה הכוללת. בהיבט הזה, יש צער למעלה בשעה שחלק מהתוכנית ההיסטורית של האומות נכשלת, עד כדי כך שיש צורך לאבד את מצרים.

ישראל, לעומת המלאכים, הם נשוא הישועה, ולכן הם מחויבים להודות על אובדן אויביהם, שאם לא כן, יש בכך כפיות טובה כלפי מעלה. עבור ישראל, האמירה הא-לוהית אינה נאמרת בתמיהה כי אם בחיוב: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אמרו שירה"!

לא זו אף זו: התלמוד (סנהדרין שם) מציין שחזקיהו מלך יהודה היה ראוי להיות משיח, אך מעלה זו ניטלה ממנו משום שלא רצה לומר שירה על אובדן אויביו. אמנם המדרשים מביאים את הפסוק "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" (משלי, כד, יז) כדי לנמק את ההלכה שאין לומר הלל בשביעי של פסח, אך הם גם אומרים במפורש שיש לומר הלל ביום הראשון. לאמור: יש להתחשב בצער של מעלה, כך שאין להלל שבעה ימים, אך אין זה אומר שאין להלל כלל. להפך: מי שלא יהלל ביום הראשון משום צער של מעלה, הרי הוא חוטא בחטא של כפיות טובה.

מכאן יש לנו ללמוד מוסר השכל לימינו אלה. בשעה שאנו נלחמים עם אויבינו, אל לנו לנקוט עמדה של צופה מן הצד, יהא זה אפילו הצופה הא-לוהי, הרואה שוויון מוחלט בין סבלה של האומה לבין סבלו של המבקש לפגוע בה, כמו המחבלים הבאים עלינו.

אמנם, יש לכבד את נהלי הצבא, ובכלל זה את הוראות הפתיחה באש. עבירה על נהלים היא דבר הדורש הערה. אם ההוראות אומרות שלא לירות, אז אסור לחייל לירות. ברם, אין בזה כדי לשוות חלילה דימוי של רוצח למי שעבר על הנהלים. ואם ההוראות אומרות שלא לירות – אז צריך לשנות את ההוראות.

הביקורת צריכה להיות מופנית על עצם הוראות הפתיחה באש, המשוות בין דמי אויב לדמי אוהב. קשה לציין מתי ההבנות הללו היטשטשו, אך ברור שעברנו שינוי.

יש בעיה בתוכן של הוראות הפתיחה באש. אנו דנים בירי על מחבל כמו על טיפול באלימות רחוב של חבורת פושעים. היינו אמורים לדון בזה כעל חלק ממשימת מלחמה, שבה חיי האויב אינם ראויים לאותו כבוד הניתן לסתם פושע לאחר שנוטרל. מלחמה איננה בית משפט. במלחמה המטרה היא לפגוע באויב. אנחנו רוצים שיחדור להכרתם של אויבינו כי המפגע לא ייצא חי.

יש פה אי-הבנה של מהות המוסר. ירשנו מהנצרות את הרעיון שהמוסר הוא אך ורק החסד והחמלה, ואילו עשיית הצדק היא רק רע הכרחי. היהדות מדברת על כך שאחדות המידות היא היא המוסר: הצדק והחסד כאחד.

עלינו לשמש מופת של מוסריות לא רק עבור עצמנו, כי אם עבור העולם כולנו. עלינו ללמד שמידת הצדק, ולא רק החמלה והאהבה, היא בכלל המידות המוסריות וכי הכנעת הרשע היא בכלל הערכים המוסריים. המשיח מתואר בנביאים לא כמי שבא להביא לעולם חסד ורחמים בלבד, כי אם גם כמי שעושה צדק ומשפט בעולם.

עלינו לא להסתפק בקריאה לשינוי הוראות הפתיחה באש, כי אם למשהו עמוק יותר, מערכתי יותר: הפנמת המיוחדות והעליונות של המוסר היהודי. מזה מתחיל חג הפסח.