הרב אורי שרקי
הספר "אורות התורה" לראי"ה קוק - פרק א' - תורה שבכתב ותורה שבעל פה
סיכום שיעורים, מתוך סדרת שיעורים בבמכון מאיר
בעריכת ר' אברהם כליפא
פסקה א'
"תורה שבכתב אנו מקבלים ע"י הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו".
התורה שבכתב היא כללית ומטרתה לספר לנו מהי נשמת ישראל; אין לומדים שום הלכה מן התורה שבכתב.
"אנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום".
כמו שהשמש זורחת ברקיע, הנוכחות הא-להית זורחת במציאות. ניתן לחוש הזרחה זו דרך לימוד התורה שבכתב. לכן כאשר האדם עוסק בתורה שבכתב, הוא מתחבר ליקום כולו.
"דאים אנו על ידה למעלה מכל הגיון ושכל,..."
יש בתורה שבכתב דברים שלא היינו מגיעים אליהם באמצעות השכל, כגון הידיעה שהעולם נברא. על פי השכל, אין אפשרות לברר זאת, אין שום פילוסוף שיכול להכריע שהעולם נברא או שהוא קדמון. קאנט ראה בשאלה הזו אחת מ"האנטינומיות של התבונה הטהורה". דהיינו, לא ניתן להכריע על פי התבונה. לכן התורה שבכתב מגלה לנו שהעולם נברא.
"...חשים אנו רוח א-להים עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינו ממעל להם ומזרחת אותם באורה".
כל הביטויים האלו אינם ביטויים שיריים בלבד, אלא רומזים למדרשים ולדרשות של תורת הסוד: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" - העולם שבור - "וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א', ב'). אומר המדרש: כציפור המרחפת על קינה, והיא נוגעת ואינה נוגעת. מדוע "רוח א-להים" צריכה לרחף? אומר ספר זוהר שהיא דומה לאם שגנבו לה ביצים או אפרוחים או שמצאה את קינה שבור, והיא מרחפת ומתייפחת ומנסה לתקן את המצב. הנחת היסוד של תורת הסוד היא שהעולם שבו אנו נמצאים אינו עולם ישר ופשוט, אלא הוא בנוי על השברים של עולם קדום. כל זה מכונה "סוד שבירת הכלים". רוח א-להים מרחפת על מנת להדביק את השברים.
התורה שהקב"ה הנחיל בעולמנו באה לתקן את השברים הללו: אנחנו חיים בעולם של פיצול ערכים והתורה מורה לנו כיצד לאחד אותם.
"רוח א-להים" - רוח א-להים מרחפת ומדבקת את הערכים שהזכרנו. ניתן גם לומר שהיא מדבקת חסד ודין, שהרי תורה שהיא כולה חסד בלבד איננה תורה.
"נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינו ממעל להם ומזרחת אותם באורה" - התורה שבכתב אינה מן העולם הזה, ולכן היא לא יכולה לנגוע בנו. מאידך, היא ירדה לעולם הזה, אז היא קצת נוגעת. לכן אומר הרב 'נוגעת ולא נוגעת'. כך מצאנו אצל תלמידי חכמים, שצריכים להיות גם מעורבים עם הבריות וגם מרוחקים מהן. "וענקים לגרגרותיך" - ענק הוא שרשרת הדוקה לצוואר: כאשר מרימים את הראש רואים אותו, וכאשר מורידים, לא רואים. זה אופיה של התורה.
מכל זה עולה כי התורה שבכתב הינה הבהקה של ההארה הקוסמית שבאה להחזיר אותנו למה שאנחנו היינו צריכים להיות. כלומר: אנו מתחילים את החיים שלנו בעולם הזה ואת ההיסטוריה בכלל מנקודת מוצא לא טובה, ואנו צריכים לתקן ולרומם אותם.
"האור מבהיק, נוצץ וחודר בכל, תחת כל השמים ישרהו. לא רוח האומה חוללה אור גדול זה, - רוח א-להים יוצר-כל יצרה,..."
המוסלמים כינו אותנו 'עם הספר', אך לא עם ישראל יצר את הספר הזה. עם ישראל הוא עם ה', עם שא-להים שוכן בקרבו, שקיבל את הספר מא-להים.
"...תורת חיים זאת יסוד יצירת כל העולמים כולם".
כפי שכותב המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התורה, א') התורה היא "סדר העולם". אמנם זו לא התורה שגלויה לפנינו, אבל אנו חשים שאותה תורה שבכתב מהווה הופעה של הסדר העליון הזה, השתלשלות של התורה העליונה, שאנו קוראים לה סדר העולם. ומתוך כך, נמשכת ההארה לתוך הסיפורים, התיאורים והמצוות של התורה שבכתב.
יש יהודים שלומדים תורה שבכתב באקדמיה, כאשר מה שמעניין אותם זה לדעת מתי זה נכתב והאם יש מילה מקבילה בכנענית עתיקה. כל אלו דברים חשובים, אבל אינם העיקר. צריך קודם לפתוח את צינורות הנשמה ולנסות להבין מה התורה הזאת אומרת. רק אז, ניתן לשמוע את דבר ה'.
בורא העולמות כולם פונה אלינו דרך התורה שמספרת לנו שאברהם הלך לעקוד את יצחק ושאליעזר עבדו ביקש מים לשתות. כנראה שיש מה לקלוט מכל זה.
אין לשלול ביאורים מדעיים או ניתוחים ספרותיים שנעשו באקדמיה, הם חשובים ומאפשרים לנו לפעמים להתקרב לריאליה של תקופת אבותינו. אבל אין בהם דיון בעיקר.
"בתורה שבע"פ אנו יורדים כבר אל החיים".
הספרות היסודית של התורה שבעל פה היא המשנה והתלמוד. היא נוצרת מתוך פיהם של הרבנים שיושבים בבית המדרש.
"אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצנור השני שבנשמה, בצנור המתקרב לחיי המעשה".
"המתקרב לחיי המעשה" - דווקא מפני שניתן ללמוד סוגיות שלמות שאין להן שום השלכות מעשיות.
צינורות אלו נחצבו בנשמה היהודית במעמד הר סיני. אם נשאל מה קיבלנו במעמד הר סיני, התשובה תהיה, שבשישי בסיון לא קיבלנו שום דבר בידיים; רק שמענו את עשרת הדיברות, ויש אומרים שרק שניים מתוכם. הרי משה ירד עם הלוחות הראשונים בי"ז בתמוז, שבר אותם באותו היום, ולוחות שניים ניתנו מאה ועשרים יום לאחר מכן. אלא שבמעמד הר סיני נחצבו בנשמתנו הצינורות המאפשרים לנו לקבל את התורה. וכך כתוב במסכת ברכות (ה', א'):
"א"ר לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב: 'וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם' (שמות כ"ד, י"ב)? לוחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני".
מכאן שלא קיבלנו כלום בפועל במעמד הר סיני, אבל ה' קדח בנו צינורות של למידה, העתידים להתמלא.
"אנו חשים, שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת,..."
יש קשר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
"...היא גרמה באופיה המיוחד, שתורה שבע"פ נוצרה בצורתה המיוחדה".
קיים קשר בין האופי הלאומי לבין צורת היווצרותה של התורה שבעל פה.
"ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ד', - תורת ד' היא גם היא. העין הפקוחה של צופה באספקלריה המאירה, הנאמן בכל בית ד',..."
הלוא הוא משה רבנו ע"ה.
"...לא אפשר שממנה תהיה נעלמת שפעת-חיים זאת לכל פתוחיה. גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני. ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו".
משה לא 'ידע' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אבל זה בכל זאת 'נאמר לו'.
נשאלת השאלה, האם ניתן לומר שאף התורה שבכתב מושפעת מאופיו המיוחד של עם ישראל? לפי תורת הנגלה, אין שום קשר בין משה רבנו לבין התוכן שאותו הוא מעתיק מפי ה'. הרי מרים באה בטענה נגד משה על כך שהוא פורש מאשתו, למרות שהקב"ה הוא זה שאמר למשה לעשות כן, שנאמר: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי..." (דברים ה', כ"ו-כ"ז). אומרים בעלי התוספות במסכת שבת (פ"ז, א') שמרים סברה שמכיון שבדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו, יש למשה אחריות על כך שהוא פיתח אישיות כזו שאלו הנבואות שהוא מקבל. מכאן אנו לומדים שאצל כל שאר הנביאים, יש אכן קשר בין אישיותו של הנביא לתוכן הנבואה. אך מתגובתו של הקב"ה, לומדים שאין הדבר כן אצל משה: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר י"ב, ז'). כלומר תוכן התורה וסגנונו לא מושפע מאישיותו של משה.
נאמר: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" (דברים ל"ג, א'), ועל זה אמרו חז"ל: "חציו ולמטה איש חציו ולמטה א-להים". אנו רגילים להקשות על "חציו ולמעלה א-להים", אך הרב קוק בספרו עין איה כותב שדבר זה מובן מאליו, הרי תורת ה' עוברת דרכו! הביטוי הקשה הוא "חציו ולמטה איש", דהיינו איך יתכן שתהיה למשה אישיות משלו? מבאר הרב: בזכות התעלותו במשך ארבעים שנה, משה זכה שגם 'חציו ולמטה איש' שלו הצטרף.
פסקה ב'
פרק זה עוסק בהבחנה שבין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה, כאשר פסקה זו עוסקת בעיקר בתורה שבעל פה.
עצם זה שיש לנו שתי תורות, כבר מעורר תמיהה. לפי הציור ההמוני, ישנה תורה אחת - התורה שבכתב, עם פירוש - התורה שבעל פה. לפי זה יש לשאול מדוע לכנות את הפירוש 'תורה שבעל פה'? אין זה אלא שעצם הביטוי 'תורה' בא להורות שישנן שתי תורות. אף חז"ל התייחסו לשתיהן כאל תורות שונות, וכפי שענה הלל לאותו גוי שבא להתגייר ושאל אותו כמה תורות יש ליהודים, ענה לו הלל: יש שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו הגוי: תורה שבכתב אני מקבל, אך לא תורה שבעל פה. וההמשך ידוע.
במילים אחרות, ניתן לומר שמה שאנו לומדים מהתורה שבכתב אינו זהה למה שאנו לומדים מהתורה שבעל פה; ישנם מסרים שונים ומגמות שונות. יחד עם זאת, יש נקודה משותפת: שתי התורות ניתנו על ידי אותו הא-לוה, בורא העולם.
אם כן, יש לעמוד על היחס שביניהן. לומר שהתורה שבעל פה הינה הפירוש של התורה שבכתב ודאי אינו נכון, כדלעיל. יותר מדוייק לומר שהתורה שבכתב הינה אחד מן האופנים של התורה שבעל פה.
יחד עם זאת, נשאלת השאלה: איזו תורה עליונה יותר? זו השאלה שדן בה הרב בפסקה זו.
"תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיה של האומה".
תורה שבעל פה של האומה. לפעמים בפה של חכמי ישראל, לפעמים בפה של העם כולו - הן דרך מנהגי האומה 'מנהג ישראל תורה היא', והן כאשר הרבנים לא מצליחים להכריע בשאלה מסויימת, וכפי שכתוב בגמרא (ירושלמי פאה, פ"ז ה"ה): "אם ההלכה רופפת בידך, ראה היאך ציבור נוהג ונהוג כן".
דבר זה לכאורה אינו מובן: אם הרבנים בספק, עליהם להכריע על פי דיני ספיקות: דאורייתא לחומרא, ודרבנן לקולא. אם כן מדוע לסמוך על העם? אלא שאם ההלכה רופפת, סימן שהתורה כבר לא נמצאת אצל הרבנים, אלא חזרה אל העם, לכן הלכה כעם.
וכך הוא בתולדותיה של התורה שבעל פה: יש לנו שני תלמודים, ירושלמי ובבלי. על ארץ ישראל נאמר שהיא מחכימה. ועל בבל כתוב: "ראוי היה רב הונא שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה לו" (ע"פ מועד קטן כ"ה, א'). רב הונא, ראש ישיבת סורא, היה מוסר שיעורי תורה בפני 800 תלמידים. הם היו לומדים כל כך הרבה זמן ברצף, שכאשר היו קמים, היה נוצר ענן שהיה נראה מארץ ישראל. מכאן שהישיבה בבבל משפיעה גם על אופיה של התורה שבעל פה.
או כפי שמצאנו במס' פסחים (ל"ד, ב'), שאחד מאמוראי ארץ ישראל אמר לאמורא של בבל: "משום דיתביתו בארעא דחשוכא, אמריתון שמעתתא דמחשכו".
לאחר התלמודים, מצאנו גם מנהגי עדות שונים: אשכנזי וספרדי, חסידי, מתנגד, מנהגי תימן ואתיופיה. מכל זה עולה שיש להלכה קשר עם ההתהוות של הזהות היהודית, הזהות האנושית של היהדות. ולכן זה תענוג ללמוד גמרא ולהשתעשע בדברי תורה. להשתעשע יחד עם הקב"ה בתורתו, והוא משתעשע מזה שאנו ממשיכים את דברי תורתו. במסכת גיטין (ו', א') מצאנו שחכמים נחלקו על מעשה פילגש בגבעה, כששאלו את הקב"ה מה היה שם, הוא השיב: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר.
"תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיה של האומה שמצאה את ברכתה על ידי הגילוי השמימי של תורה שבכתב".
אופי האומה, המתגלה בתורה שבעל פה, קיים עוד לפני התורה שבכתב. החלק הראשון של התורה שניתן לעם ישראל הוא דבר ה', התגלות ה' דרך האומה. אם היינו שואלים את עם ישראל למחרת ו' בסיון ב'תמ"ח "מה קיבלתם אתמול בהר סיני?", הם היו עונים: "תורה שבעל פה". לכן הכל מתחיל מן הדיבור. לאחר מכן, אופי מיוחד זה קיבל את ברכתו, כלומר השתכלל, על ידי נתינת התורה שבכתב.
לפי האמת, הכל מתחיל עוד לפני מעמד הר סיני: התורה לא ניתנה על חלל ריק, אלא היא ניתנה לאומה חייה וקיימת, שדיברה בשפה העברית, אותה למדו מאבותיהם. אם התורה כתובה בעברית, זה משום שהיא כתובה בשפה של אומה שכבר דיברה עברית לפני כן.
כמו כן, לא כתוב בתורה מה גובה הקנס של המפתה אלא "כסף יתן כמוהר הבתולות" (שמות כ"ב, ט"ז), כלומר יתן כנהוג באותם ימים, דהיינו 50 כסף. התורה סמכה דין מן התורה על מנהג דרבנן הקדום לה. לאמור שהמנהג דרבנן הגדיר את גבולו של הדין דאורייתא. על זה נאמר "חביבין דברי סופרים מיינה של תורה" (ע"ז ל"ה, א').
"בהתגלותה נמוכה היא תורה שבעל פה מתורה שבכתב. כי הרי הגורם הראשי למצא את נתיבתה היא התורה שבכתב".
ניתנה לנו תורה שבכתב, ומסביב לה מתכוננת תורה שבעל פה. הרי בכל הלכה של התורה שבעל פה, מחפשים פסוקים להסתמך עליהם: דכתיב, שנאמר, מנלן.כך שבאופן רשמי וגלוי, התורה שבעל פה משנית.
"כי הרי הגורם הראשי למצא את נתיבתה היא התורה שבכתב, היחש העליון של האומה עם האלהות העליונה, עם המגמה של המגמות, עם הנצח וההוד שבעולמים ומלמעלה של כל כללותם. אבל בצורה הפנימית הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה א-להית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם, ונמצאת עליונה תורה שבע"פ בשרשה משורש תורה שבכתב, 'חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה'".
יש הטועים לחשוב שעם ישראל הוא אומה בעלת ערך משום שהוא קיבל את התורה בהר סיני. אך מדוע ניתנה תורה זו לעם זה ולא לעם אחר? מכאן שיש דבר שקדם לתורה, והיא הסגולה; ומכיוון שעם ישראל הוא עם גדול, היא קיבל את התורה בהר סיני. לפי זה עם ישראל עליון מן התורה; ואם יש חלק בתורה שהוא פרי הרוח של האומה - התורה שבעל פה, אותו החלק עליון מכל שאר חלקי התורה.
מכל מקום נשאלת השאלה: מדוע התורה שבעל פה החליטה לסמוך את דבריה על התורה שבכתב? מדוע מופיעים הביטויים 'שנאמר', 'דכתיב', 'מנלן', לעיתים כל כך קרובות בתלמוד, על אף שאנו יודעים שההלכות לא הגיעו אלינו מן הכתוב אלא דרך מסורת אבותינו?
נראה לומר שיש לתורה שבעל פה ענווה כלפי התורה שבכתב, ולכן היא מביאה אותנו לחשוב שהיא מסבירה את התורה שבכתב, למרות שמצד האמת היא איננה פירוש התורה שבכתב, אלא היא מסורת האומה, דבר ה' בפי האומה, אשר חלק ממנה הועלה על הכתב. אלא שהאומה מחשיבה את עצמה למשנית לעומת התורה. לפי זה החומש הוא אותו החלק של התורה שבעל פה שנכתב משום שהוא המתאים לכלל כולו.
שורש ענווה זו נמצא במידת הענווה שיש לכנסת ישראל כלפי הקב"ה, שהרי התורה שבעל פה הוא החלק של התורה שבא לידי ביטוי באופי המיוחד של האומה - כפי שכתב הרב - לא כבתורה שבכתב, שאין לנו מבוא ביצירתה.
יש להוסיף, שחכמי הקבלה מרבים לדבר על 'ייחודים', שהם מחשבות של חיבור ההארה והבלטת האור הא-לוהי בעולם. כאשר התורה שבעל פה מחפשת את מקורה בתורה שבכתב, היא בעצם עושה ייחודים. זאת משום שמכיוון שאותו א-לוה נתן את שתי התורות, לא יתכן שזו לא תהיה רמוזה בזו.
ניתן לנסח זאת בצורה אחרת: התורה שבעל פה היא הנוכחות של דבר ה' באומה. דיבור זה חייב להמשך לאורך כל הדורות, ולכן תורה שבעל פה ניתנת מחדש כל הזמן, ועל זה נאמר: "וחיי עולם נטע בתוכנו - זה תורה שבעל פה". שהרי אם הקב"ה כרת ברית עם כנסת ישראל דרך התורה, התורה הזו חייבת להימצא בקרבו תמיד, מכיון שלא יתכן שעל מנת להבין את כוונת הבורא נצטרך לערוך מחקר ארכיאולוגי-רוחני כדי לדעת למה התכוונו בימי משה כשאמרו כך וכך. כי אז ככל שהזמן יחלוף, נוכל פחות לעמוד על כוונתה של התורה. אלא הקב"ה כרת ברית עם ישראל על התורה שהתחילה בסיני וממשיכה עד ימינו.
יתירה מזו, התורה שבכתב נראית לכאורה מיותרת: אנו יודעים שהקב"ה בחר בעם ישראל, הוציא אותו ממצרים, נגלה אליו בהר סיני ונתן לו את ארץ ישראל על ידי שליחים נאמנים. גם אם לא היתה ניתנת לנו תורה שבכתב, היינו יודעים את כל זה במסורת.
יש אם כן לשאול מדוע נכתבה התורה שבכתב? מצאנו לכך מספר סיבות:
א. עבור הגויים. דבר זה מפורש בפירוש רש"י בתחילת התורה: "מה טעם פתח בבראשית?" כי יש צורך לדבר עם הגויים. משמעות הדבר הוא שהתורה שבכתב נכתבה עבור הקורא החיצוני שלא נכח באירועים המתוארים.
ב. התנ"ך הוא ספר היסטוריה א-לוהית: ממנו ניתן ללמוד את סוד ההשגחה הא-להית בהיסטוריה כלומר איך הקב"ה מביט על ההיסטוריה ומנהיג אותה.
ג. ספר התורה נכתב עבור המלך עבור הנהגת ממלכתו, כפי שנאמר "והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו".
ד. תורה שבכתב נכתבה על מנת ללמדנו את מוסר היהדות, ולכן המשנה המתארת את העברתה מדור לדור, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", נמצאת 'במסכת המוסר'.
פסקה ג'
הרב רומז כאן למה שלמדנו בפסקה הקודמת: באופן גלוי, התורה שבעל פה יונקת מן התורה שבכתב, אבל באופן פנימי ונסתר, ההיפך הוא הנכון. זאת משום שהתורה ניתנה בשביל ישראל, ולא ישראל בשביל התורה. אם כן, אותו החלק של התורה שהוא יצירתה של האומה, עליון מאותו החלק שבא מן העליונים.
אבל עם ישראל, מתוך הענווה היתרה שיש בו, מחשיב את התורה שבכתב לעיקר. אנחנו מאוד מכבדים את התורה שבכתב, משום שדבר טבעי הוא שנכבד יותר את התורה מאשר את עצמנו. אבל אל לנו לשכוח שהתורה ניתנה לישראל משום שישראל בני מעלה הם; כיון שאנחנו בני מעלה, התורה ניתנה לנו. לפי זה ישראל חשובים מן התורה, והתורה שבעל פה עולה בערכה על התורה שבכתב. לכן, כאשר יש מקום להתלבט מה לשבור - הלוחות או את עם ישראל - משה שובר את הלוחות.
"יניקת תורה שבעל פה היא בגניזו מן השמים ובגילוי מהארץ".
באופן גלוי, התורה שבעל פה מתחילה מן הארץ: אביי ורבא מתווכחים. לפעמים נשמעות דעות הטוענות שיש בתוך דברי הרבנים דברים שהקב"ה מסכים איתם, אבל יש גם הרבה דברים שהם המצאות שלהם והקב"ה לא מסכים איתם.
כל האמירות הללו נובעות מטעות בסיסית ביחס למהותה של פעולת הקב"ה בעולמו: הקב"ה פועל בעולמו הן באופן ישיר והן באופן עקיף. כאשר הקב"ה פועל בצורה ישירה, מתרחש נס. כאשר הוא פועל בצורה עקיפה, הקב"ה משתמש בכוחות הטבע,למשל, בהורדת גשמים. אנו יודעים שהקב"ה חפץ בגשם על מנת לזון את כל העולם כולו. אבל יש אופן נוסף של פעולה עקיפה: פעולה שבאה מתוך הבחירה החופשית של האדם. כלומר, הקב"ה ברא אותנו בני חורין, בעלי בחירה חופשית, והוא פועל גם דרך הבחירה החופשית שלנו. בניגוד לתפיסה המוסלמית שסבורה שהבחירה החופשית מנוגדת לשלטון הבורא - ולכן העמדה המרכזית באסלאם היא שאין בחירה חופשית לאדם; אנחנו, תלמידי משה, סוברים שיש לאדם בחירה חופשית ואף על פי כן הקב"ה פועל דרכה.
לפי זה, הקב"ה יכול לתת לנו תורה גם דרך הבחירה החופשית שלנו. במילים אחרות, הקב"ה יכול להחליט שדרך הבחירה החופשית של הרבנים הוא נותן את התורה שבעל פה. יוצא שכל הסברות של תלמידי החכמים, שנראות אנושיות, ואפילו הטעויות שלהם או של עם ישראל, שמהן נבעו מנהגים מסוימים, גם הם תורת ה'. ולפי זה מובן הביטוי: "מנהג ישראל תורה הוא", ומובנים דברי הרב לעיל: תורה שבעל פה נראת עולה מן הארץ, אך לאמיתו של דבר, היא מגיעה מן השמים.
נביא דוגמה לטעות: כתוב בתורה שיש להריע בראש השנה. מן הפסוקים עולה שלפני התרועה ולאחריה, יש תקיעה. פשוט להגדיר תקיעה, זהו קול אחיד. אך לגבי תרועה, מלשון רעוע, כותב הרמב"ם שהסתפקו חכמי ישראל, האם אלו שלושה קולות של אדם הנאנח - 'שברים'; או של אדם המיילל - 'תרועה'. על מנת לצאת ידי חובת כל הדעות, אנחנו עושים את הכל: תשר"ת תש"ת תר"ת. לפי זה שני שליש מהתקיעות של ראש השנה הן בטעות. יתרה מזו, האר"י ז"ל מסביר שכאשר תוקעים תשר"ת, יש מחנה אדיר של מלאכים שעושה כל מיני דברים בשמים. כאשר תוקעים תש"ת, מחנה אחר ניגש אל המחנה האחד וכו'. בתר"ת בא מחנה שלישי ודברים גדולים קוראים בשמים. יוצא ששני שליש מהמלאכים, הם מלאכים שבטעות!
אלא כוונת האר"י היא לומר שיש סדרים בעולם - כגון המלאכים - שהם אמתיים מצד עצמם, ומחכים רק להופיע. על מנת שהם יופיעו בהיסטוריה, יש צורך בטעות. כותב הרמב"ם שאורך הגלות וצרותיה בהכרח מביאים לשכחה. מכאן שדברים מתרחשים דרך הטעויות שלנו.
ניתן להביא דוגמה פשוטה יותר: אם יש בבית הכנסת כהן ותלמיד חכם, הלכה מפורשת היא שלא הכהן עולה ראשון אלא התלמיד חכם; וכך היה נוהג הרב עובדיה יוסף בבית הכנסת שלו. אך עם ישראל התרגל לכבד את הכהן, שיעלה ראשון גם אם הוא עם הארץ. זו אמנם טעות, אך ממנה אנחנו מרוויחים את הערצת הכהונה, שלא ישתכח מישראל מעמדו של הכהן בבוא הזמן לחדש את הכהונה.
מצאנו גם הרבה פעמים שרבותינו בעלי התוספות העירו על מנהג ישראל זה או אחר שהוא איננו תואם מה שנפסק בגמרא, אך במקום לבטל את המנהג, הם מתאמצים להסביר באופן דחוק את דברי הגמרא כדי שהם יתאימו למנהג.
"וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם, מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם,..."
כלומר, כשהמצב הלאומי תקין מכל הבחינות,
"...אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה נצה ומתחברת לתורה שבכתב בכל שעור קומתה".
קיים בהלכה תחום המכונה 'הלכות מדינה', המשתרע לכל היותר על פני חצי מדף בספרייה התורנית. לעומת זאת, ניתן למלא עשרות מדפים בספרים על הלכות בשר בחלב. הסיבה לכך היא שבזמן הגלות, כל הלכות מדינה אינן הלכה למעשה והרבנים לא הוזקקו לדון בדיני כיבוש, החזקת שבויים, ענישה קולקטיבית וכו'. אבל בשר וחלב, זה נמצא בצלחת של כל יהודי ויהודי, ולכן צריך שהרבנים ירבו בכתיבה על הנושאים הללו, להביא מקרים שונים ומשונים וכו'.
לפי זה, בגלות, התורה שבעל פה חסרה. בימינו, חוזרת התורה שבעל פה להיות תורת המדינה, ובמידה מסויימת אף תורת האנושות, שהרי בני אומות העולם מתחילים לשאול אותנו מה עליהם לעשות.
בזמן שכל סדרי החיים במיטבם, התורה שבעל פה לא רק עוסקת בתחומים רבים, אלא גם דורשת את פסוקי התנ"ך, "מעלה ניצה ומתחברת לתורה שבכתב". בזמן שהסנהדרין ישב בלשכת הגזית, הוא היה לפעמים דורש דרשות חדשות מן הפסוקים או מתקן תקנות חדשות. בימינו התורה שבעל פה מאוד קפואה מבחינה זו, אך בגלל התנועה הרפורמית, טוב שכך. הרפורמים סבורים שעל התורה להתפתח ולהתאים את עצמה לצרכים חדשים של העולם המודרני, והקונסרבטיבים מנסים לתת לזה אופי הלכתי. טעותם נובעת מאינטואיציה נכונה. אך לא באופן שבו הם עושים את זה, כי הקריטריון שלהם כדי לקבוע מה לתקן לקוח מהתרבות הסובבת ולא מפנימיותה של היהדות. זאת בין היתר משום שהם פועלים בעידן שבו לא שבה עדיין האומה לחוסנה הלאומי. מלבד זאת, אינם מאמינים בתורה מן השמים, כך שהבסיס התיאורטי מעורער.
נבאר את עמדתה של היהדות הנאמנה על ידי משל: אם ננענע אדם מת, הוא יתקלקל מהר יותר, לכן על מנת לשמרו אנו מקפיאים אותו. עם ישראל בגלות, דומה למת, ולכן יש לשמר אותו בצורתו הקבועה. כל שינוי בהכרח יהיה על פי התרבות הדומיננטית שבאותה תקופה, שהוא קריטריון חיצוני לרוח האומה. הרוצה להתאים את התורה לסולם הערכים של תרבות כלשהי, מאבד את אופיה המקורי של התורה. מה שאין כן בזמן שישראל יושבים על אדמתם, יש מקדש, הסנהדרין בלשכת הגזית, השכינה שורה עליהם, אז כל התפתחות תהיה נאמנת לרוח האומה.
לפי זה, ניתן לומר שבזמן שישראל על אדמתם כמעט ואין הבדל בין התורה שבעל פה לבין התורה שבכתב. באגרות ראי"ה (ח"א, עמ' פ"ט-צ') מובא מכתבו של הרב משה ד"ר זיידל, שבו הוא שואל את הרב בעניין דין "יום או יומיים": אדם שהרג אדם אחר, בין בן חורין בין עבד, חייב מיתה. אך אם הרג את עבדו, והעבד לא מת מיד אלא לאחר יום או יומיים, האדון פטור ממיתה, "כי כספו הוא". שאל הרב זיידל מדוע העובדה שהוא עבדו גורמת לקולא בעונשו? ענה הרב קוק, שחומרת העונשים של התורה מותאמת למידת ההרתעה הנחוצה. מכיון שעבדו של אדם הוא ממונו, פחות שכיח שהוא ייהרג על ידי אדונו; לכן האדון זקוק להרתעה פחותה. חזר ושאל הרב זיידל: אם כך, יש להקל גם על אב שהרג את בנו! משיב הרב: א- זהו עקרון כללי. ב- אולי בימי בית ראשון, התקופה שבה דינים אלו היו הלכה למעשה, היו דורשים כך. אך כל זה אבד מאיתנו מחוסר מעשיות מזה אלפי שנים.
לפי דברי הרב עולה שבזמן שעניינים אלה הם הלכה למעשה, מתחדשות דרשות והלכות שלא תמיד מצויות בתלמוד, שהרי דיני מיתת בית דין בטלו ארבעים שנה עוד לפני החורבן. חלקם אמנם מוזכרות, מכל מקום כבר לא היו הלכה למעשה.
הספרות התורנית מרחיבה מאוד בנוגע להלכות הנהוגות למעשה. לכן בזמננו, הספריות עמוסות בספרים על דיני בשר בחלב, תערובות איסור וכו', ואנו מוצאים רק מספר חוברות בודדות על הלכות עבודה זרה, שבקושי לומדים אותן. ואילו בתורה שבכתב, הפרופורציה בין הלכות עבודה זרה לבין 'לא תבשל גדי בחלב אמו' בדיוק הפוכה.
ההויה החברתית-סוציולוגית שבתוכה חיו אבותינו בימי בית ראשון, זהה להויה החברתית שהתורה שבכתב מדברת עליה: עולם מושגים זהה, אקלים מסויים, חברה חקלאית, מוקפת אויבים עובדי עבודה זרה וכו'. כל זה משתנה בבית שני, התקופה שבה מופיעה התרבות ההלניסטית הקוסמופוליטית. חז"ל חיים בעולם שונה לגמרי מן העולם התנ"כי.
גם בתוך התנ"ך עצמו, ישנו הבדל משמעותי מבחינה התוכן והאווירה, בין הספרים שנכתבו בימי בית ראשון או בגלות בבל לבין הספרים שנכתבו בתחילת ימי בית שני כגון עזרא ונחמיה, דברי הימים; בהם עולמה של המשנה כבר מתחיל להופיע.
לכן כותב הרב:
"בגלות נפרדו התאומים, נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה,..."
התורה שבכתב נמצאת בארון הקודש, מאוד מכבדים אותה, מנשקים אותה, וקוראים בה את פרשת השבוע. היא כל כך קדושה ועליונה, שאנחנו כבר לא דורשים אותה על ידי י"גמידותיה. שלא לדבר על לומדי התנ"ך, מעטים וחשודים באפיקורסות... מרוב קדושה ועליונות, התורה שבכתב הפכה להיות כמעט לא רלוונטית.
"...וירדה תורה שבעל פה בעומק תחתית, ומכל מקום היא מקבלת יניקה חשאית מאור תורה שבכתב מספיח העבר, המספיק להעמידה בחיים מצומצמים. והיא יורדת ונופלת בכל יום ויום".
התורה שבעל פה הולכת ומתרחקת ממקורה. אדם הרוצה לדעת איזושהי הלכה, פותח משנה ברורה. מניין למשנה ברורה דין זה? כתוב בשער הציון שהוא נלקח מבעל הלבוש. מניין ללבוש? מהרשב"א. מניין לרשב"א? מהגמרא. מניין לגמרא? מן הברייתא. מניין לברייתא? מן הפסוק. אם כן, למה הלכת למשנה ברורה, תגש ישירות לפסוק! אלא שיש התרחקות מהמקור, וככל שהדברים יותר רחוקים מהפסוקים, הם מאבדים את טעמם המקורי.
אחד הלוחמים נגד תופעה זו היה הגאון מוילנא. לצורך זה הוא כתב את ביאור הגר"א על השולחן ערוך, שמטרתו להחזיר את ההתפשטויות המרוחקות של התורה שבעל פה אל שרשן הקדמון. אחד הדברים המדהימים בביאור הגר"א הוא שסעיף הנראה לכאורה כתולדה של תקנה מאוחרת של חכמים יכול להתברר כמשנה מפורשת או אפילו פסוק. למשל, בדיני טבילת אישה: האם שיער צבוע חוצץ? השולחן ערוך פוסק שאינו חוצץ, בייחוד אם זה צבוע יפה. את זה הוא לומד מתשובה של אחד האחרונים, שדייק מלשון הגמרא. כותב הגר"א: מניין לדין זה? יש משנה מפורשת שהיו מטבילין את הפרוכת, שהיא צמר צבוע, אם כן צבע לא חוצץ.
יש לציין שהתורה שבעל פה הגיעה עד דורנו דרך התנאים והאמוראים. הם היו אנשים ענקיים, בתורה, בחכמה וביראת שמים אדירה. אך יש בכל זאת לציין שלפי חכמת הקבלה, התנאים והאמוראים יונקים מספירות נמוכות, משום שהם לא משה רבנו וגם לא נביאים. כלומר, למרות גדולתם - שאלוואי שנתקרב אליה - בסופו של דבר יש דרכם הקטנה מסויימת.
"עד אשר יפוח היום ואור חיים יבא מאוצר גאולת עולמים, וישראל יעשה חיל, ינטע על ארצו וישגשג בכל הדר סדריו. אז תחל תורה שבעל פה לצמוח מעומק שרשה, תעלה מעלה מעלה, ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש, חדשים לבקרים".
בספרות ההלכתית, דורנו מכונה 'דור המאספים'. אוספים את הרכוש הגדול של הדורות, בספרים כמו האנציקלופדיה התלמודית, ספר הלכה ברורה של הרב קוק זצ"ל, ספר תורה שלמה של הרב מנחם מנדל כשר, כאשר המגמה היא לרכז את כל מה שנאמר כדי שבבוא הזמן יתאפשר זינוק חדש.
"והדודים יתאחדו בנוה אפריונם, ואור נשמת אל חי העולמים, המתגלה בתחית ישראל וברום קרנו,..."
בין היתר דרך מלחמת ששת הימים, ושאר מלחמות ישראל.
"...יאיר באור שבעת הימים של אור החמה ואור הלבנה גם יחד,..."
אור החמה - תורה שבכתב; אור הלבנה - תורה שבעל פה. נשאלת השאלה: מה יותר גדול, החמה או הלבנה? התשובה היא הלבנה, משום שבלעדיה, אין לשמש על מי לזרוח. לכן הלבנה מיטיבה לשמש לקבל אור מאיתו.
"...והיה אורם ישר חודר ומושך מזה לזו, ועונה את הארץ ואת העם בכל יפעת חיים. והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא".