אורות התורה - הקדמת הרצי"ה קוק (סיכום שיעור)

הרב אורי שרקי

הספר "אורות התורה" לראי"ה קוק

הקדמת הרצי"ה קוק

סיכום שיעורים, מתוך סדרת שיעורים במכון מאיר

בעריכת ר' אברהם כליפא

"פתח דבריך יאיר מבין פתאים" (תהלים קי"ט), דבריו הראשונים של הקב"ה שופכים אור. חז"ל אומרים שזה נאמר על הפסוק "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור", שהוא הדבר הראשון שאמר הקב"ה.

תורתו של הרב קוק היא תורה של 'אורות', דהיינו הבנות. כפי שאומרים: "עד עכשיו ראיתי את הדברים כך, מעתה אני רואה אותם באור אחר". הנחת היסוד העומדת מאחרי מושג זה, היא שמאחר ועם הופעת הציונות המדינית אנחנו נמצאים בתהליך של תחיה לאומית, חזרת עם ישראל לארצו, התפיסה משתנה ואנו זקוקים להבנה חדשה בתורה, בא-לוהות, בעם ישראל ובשאלות המוסר. יש אם כן צורך בבירור מחודש של כל מה שלמדנו במשך אלפי שנים. מי שמתנדב להסביר זאת, הוא הרב קוק זצ"ל. ("קוק" ביידיש פירושו "מבט").

"עם העלות, מעל חיי האדמות, נאמן-בית-ד' הרועה הנאמן לעם הא-להי מתחילת הויתו..."

"עם העלות" - דהיינו כשמשה רבנו מת. ואכן כך כתוב בתורה: "וימת משה". יש אם כן לשאול מדוע משתמש הרצי"ה בביטוי שירי? אין זה אלא מפני דברי הרמב"ם בפירושו למשנה "ארע לו למשה מה שהוא עבורנו מיתה, ועבורו עילוי". כלומר נשמתו של משה הולכת ומזדככת, ומשיגה השגות עליונות יותר מאשר בחייו. במסכת ראש השנה (כא, ב) כתוב שנבראו נ' שערי בינה, ואמרו חז"ל שמשה השיג מהם בחייו מ"ט, לכשמת השיג את השער הנ', ולכן נקרא "הר נבו": הר ש-נ' בו. ולכן אצל משה אין זו מיתה אלא התעלות.

"נאמן בית ה'" - לקוח מפרשת בהעלותך "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא" (יב, ז).

"הרועה הנאמן" - זהו כינוי של משה בספר הזהר, 'רעיא מהימנא'.

"... הופיעה, לפני הכנסת ישראל לארץ והנחלתה להם על ידי יהושע, מצות ד', הקבועה לדורות, לכתיבת דברי השירה של התורה, 'האזינו השמים - וכפר אדמתו עמו' (רש"י פ' וילך),..."

במשך ארבעים שנה משה מסר לנו מצווה אחרי מצווה - סך הכל 613 מצוות. המצווה האחרונה ניתנה מספר ימים לפני עלייתו להר נבו: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". כל אחד מישראל מצווה לכתוב ספר תורה לעצמו. יש לשאול: כיצד למדו בני ישראל לפני שניתנה מצווה זו? והתשובה: בעל פה, מפיו של משה.

פירוש הדבר, שהמעבר מהחיים עם משה לחיים שאחרי משה, ומהמדבר לארץ ישראל, מוליד את הכתב ויחד עימו מוליד צורה חדשה של לימוד התורה.

על פי המהר"ל (ריש נתיב התורה), מעבר זה מהווה ירידה. כתוב במסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ... ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה ... קיבלו מהם ... קיבלו מהם וכו'". 'המסירה' גורמת לנפילה, ואנו לומדים את התורה במדרגתה הרביעית: יש "ה"תורה שלפני בריאת העולם, יש תורת משה, יש מסירה ראשונה ליהושע ויש מסירה שניה לאנשי כנסת הגדולה. תקופת המסירה השניה, מהנביאים לאנשי כנסת הגדולה, היא המכונה "סוף בית ראשון", תקופת חתימת התנ"ך. החל מגלות בבל זה כבר תקופת בית שני.

מבחינת צורת הלימוד שלנו, אנו עדיין בתקופת "בית שני" - כלומר, בלא נבואה. אנחנו משתמשים בכוחות השכל על מנת לשחזר באופן אינטלקטואלי את מה שאבותינו הכירו באופן חווייתי.

אמנם המסירה הראשונה הייתה מנביא לנביאים, אך הנביאים אינם במדרגתו של משה. משה הוא אביהם של הנביאים וגם של החכמים - באותה הנפש כלולות שתי הופעות אלה. אחד הביטוים של מסירתו של משה הוא שכשהוא הולך למות הוא מצווה אותנו לכתוב. בדורותינו, אנו עושים סינתזה של בית ראשון ובית שני וכך חוזרת נשמת משה להופיע בעולם (עי' זרעונים פ"ב). זו תורתו של משיח, וכפי שאמרו חז"ל בקהלת רבה, כל התורה שבעולם הזה הבל היא בפני תורתו של משיח. דבר זה נמצא כבר בתורה שלנו, אך בצורה סמויה, ורק מעט מתנוצץ דרך תורת הקבלה.

"...שטר העדות הגדולה, שתגיד כל המוצאות אותנו וכוללת כל העתידות לנו (רמב"ן, פ' האזינו)..."

כל מי שקורא היטב את פרשת האזינו, מבין את כל מה שקרה ויקרה בהיסטוריה כולה.

"...ואתה כל התורה בשלמות תמימותה הא-להית "שאין כותבין אותה פרשיות פרשיות", "התורה שיש בה שירה זו" (רמב"ם ה' ס"ת), ואשר לכן נקראת כולה על שמה ומתגלית על ידה".

ישנן שלש דעות בהבנת הפסוק "כתבו לכם את השירה הזאת". לפי רש"י, משה צוה את אותו הדור לפי שעה לכתוב את פרשת האזינו בלבד. לדעת הרמב"ם, יש מצווה לכל אחד ואחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' ע"ר). אמנם מודה הרמב"ם שפשט הכתוב הוא שיש לכתוב רק "את השירה הזאת", דהיינו פרשת האזינו, אך מאחר ואין כותבים את התורה "פרשיות פרשיות", אם נצטווינו בכתיבת פרשת האזינו, ממילא נצטווינו בכתיבת כל התורה כולה. לדעת הרא"ש, אין הכוונה שיש לכתוב ספר תורה כפשוטו, שהרי טעם ציווי זה הוא שיהיה לאדם ממה ללמוד, ולכן כיום שאין אנו לומדים ישירות מתוך ספר תורה, קיום המצווה נעשה על ידי זה שיהיה לכל אחד מישראל בביתו ספריה עם ספרי היסוד. לכן כאשר אדם קונה ספרי קודש, הוא מקיים בזה מצוות "כתבו לכם" לדעת הרא"ש. יש שאמרו שכוונת הרא"ש היא שרכישת ספרים באה במקום כתיבת ספר תורה, ויש שאמרו שזה בכלל המצווה.

הרצי"ה לוקח את כל הדעות ומסביר שהן לא הופיעו במקרה: אותה מצווה לשעה לכתוב את פרשת האזינו, מתקיימת לדורות על ידי כתיבת ספר תורה. אותה מצווה מקבלת לבוש אחר לשעה ולדורות. רעיון זה חוזר לעיתים קרובות במשנתו של הנצי"ב מוולוז'ין המבאר שפשט הפסוקים סותר את ההלכה הקבועה משום שבזמן נתינתה עשו כמו שכתוב, ולדורות נקבע אחרת. דבר זה מהווה חידוש עצום ומתרץ כ-30 פסוקים בתורה. למשל, הפרה האדומה שעשה משה שונה בהלכותיה מן הפרות שנעשו לדורות.

"...ואשר לכן נקראתכולה על שמה ומתגלית על ידה".

הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמתו לתורה שואל מדוע התורה נקראת 'שירה' - והלוא היא איננה כתובה בסגנון שירי אלא פרוזאי. מסביר הנצי"ב שכאשר האדם כותב פרוזה, הוא בעיקר מתכוון למה שהוא כותב. ישנן אמנם גם רמיזות, אך עיקר כוונת הכותב לכתוב. לעומת זה בשירה המשורר בעיקר מתכוון למה שהוא רומז, ולא למה שהוא כותב. עד כדי כך שישנה אמירה ידועה: "מה כוונת המשורר?" - מנסים להבין למה הוא רמז, מה הן האסוציאציות שהוא רוצה שתעלנה בראשנו וכו'. התורה נקראת שירה מפני שעיקר כוונתה במה שהיא רומזת. שאם לא כן, יש לשאול: מניין לחז"ל הסמכות לקחת פסוקים ולדרוש אותם שלא כפשוטם? אלא התורה גילתה לנו שהיא 'שירה' על מנת שנדע שהנרמז בה גדול יותר מכל הנאמר בה. מהלך זה מצדיק את כל סמכותה התורה שבעל פה.

הרב קוק הוסיף לזה הסבר שני: "כשם שיש חוקים לשירה, כך יש שירה לחוקים" [קובץ המחשבה הישראלית עמ' כג', בשם כתר תורה מובא בשיחות הרצי"ה דברים, נצבים-וילך, סדרה ב', עמ' 471]. לא מצאנו שסטודנט למשפטים מזמר את ספר החוקים של המדינה, מה שאין כן בבית המדרש, תלמידים רבים מזמרים את ספר החוקים של התורה. במסכת מגילה כתוב (לב, א): "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא נעימה אומר עליו הכתוב: 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'". כלומר, השירה מהווה חלק אינטגרלי של הבנת התורה, ולכל ספר וספר יש מנגינה משלו. אמר ר' נחמן מברסלב: "לכל דבר יש ניגון משלו". גם באוניברסיטה - עם כל קרירותה - יש גם ניגון משלה, ניגון קר.

החוקים בכללם מהווים כמין מוזיקה עליונה, כשכל הלכה היא תו נגינה. לפי זה, צירוף כל המצוות יוצר סימפוניה, הרמוניה עליונה. מכאן אנו מבינים מדוע יש לקיים את כל המצוות כולן: אם אדם מקיים חלק מהן בלבד, הוא 'מזייף', יוצר קקופוניה. נאמר בספר תהילים (יט, י): "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו". הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל היה אומר על פסוק זה שלעיתים מסתכל האדם על מצווה מסויימת ואומר: 'הלכה זו נראית לי לא מוסרית', 'אני לא מזדהה עם דין זה', 'משהו מפריע לי'. אך עליו לזכור: "משפטי ה' אמת, צדקו" - מתי? - כשהם "יחדיו". כדי שמצווה מסויימת זו תהיה בעלת משמעות אמיתית, יש לראות אותה בתוך המכלול של כל המצוות כולן; אך אם מבודדים אותה, היא אכן עשויה להראות כלא מוסרית.

עם פטירתו של משה, מתגלה התורה כשירה.

"השירה (לעומת הזמר) היא ההבעה השכלית העליונה, היוצאת מתוך ההסתכלות הרחבה והעמוקה באור א-ל עליון ופליאות מפעליו" (עולת ראיה, עמ' ר').

בגמרא (סוטה לה, א) כתוב שדוד המלך נענש במעשה "פרץ בעוזא" מפני שקרא לדברי תורה זמירות שנאמר: "זמירות היו לי חוקיך בבית נעורי", ולא קרא להם שירה. מסביר הרב קוק ש'זימרה' היא מלשון זמירה, לזמור עצים, דהיינו הפיכת המוזיקה לחוויה אסתטית מנותקת מן ההקשר הפנימי שלה, שאינה מהווה ביטוי לפנימיות הנפש; כמו אדם המתהלך בסופרמרקט, ושומע כל מיני קולות שמנעימים את הליכתו. לעומת זאת, השירה נובעת ממעמקי הנפש האנושית; שירה מלשון שרשרת, וגם מלשון לשור, להסתכל למרחוק: "שורו הביטו וראו". מתוך החיבור לפנימיותו של האדם, פורצת השירה.

אם יש שירה, יש גם משמעות לזמרה: "הבוחר בשירי זמרה". אם יש 'בוחר בשירי', ממילא יש מקום ל'זמרה'; הכל מתקדש ומתעלה. גם האסתטיקה היותר חיצונית מקבלת משמעות מכוח התוכן הפנימי. אם יש תוך, יש מקום לחוץ. ולכן צריך היה דוד לקרוא לתורה שירה. אין מעשה 'פרץ בעוזא' עונש, אלא תוצאה טבעית של העדר ההבחנה בין המדרגות, שגרם לו להניח את הארון על עגלה ולא שישאו אותו בכתף. "וישרנה הפרות" - חז"ל אמרו שהפרות שרו, וזה היה קיטרוג על דוד שזימר.

"מתוך התגלות קביעות כתיבתה זו של התורה ע"י השירה שלה, נמשכה ונתקימה לנו קביעות כתיבתם של כל מרחבי תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה כולם (רא"ש ה' ס"ת), והתחייבות התפשטותם בכל תקפם..."

הרצי"ה מסביר לנו מה היתה כוונת ההשגחה העליונה בזה ששלושת הדעות הופיעו לאורך ההיסטוריה (כעין היסטוריוסופיה של ההלכה). הוא לוקח את המחלוקת שבין רש"י, הרמב"ם והרא"ש, והופך אותה לצדדים שונים של אותה מציאות: מתוך דעת רש"י, יש דעת הרמב"ם, ומתוך דעת הרמב"ם יש דעת הרא"ש; כמו שעץ שולח את שורשיו לעמקי האדמה. אין זו ירידה אלא התפשטות, שאיפת כוחות יותר גדולים על מנת לצמוח גבוה יותר.

יש לציין כי דבר זה אינו פשוט כל כך, שהרי אסור לכתוב תורה שבעל פה, שנאמר "על פי הדברים האלה" (שמות לד, כז) ועל זה אומרת הגמרא (גיטין ס, ב): "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב", ורק משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", בדלית ברירה, כיוון שהזיכרון שלנו חלש, הותר לנו לכותבה.

טעם איסור כתיבת התורה שבעל פה פשוט מאוד: אם אדם רוצה שדבריו לא יובנו, עליו לכתוב אותם. מפני שדבריו נאמרו בהקשר מסויים, עם אינטונציה מסויימת ומתוך אווירה מסויימת. לכן יהיה צורך לפרש את דבריו הכתובים. אלא שהפירוש בעצמו גם כן נכתב לפי תנאים מסויימים של הבנה, ולכן יצטרכו פירוש לפירוש. כלומר, זה שיש בספרייה שלנו כל כך הרבה ספרים, אינו מורה על כך שאנחנו מבינים יותר אלא דווקא על כך שאנחנו מבינים פחות. כבר אמר אפלטון: ראשית הדרדרות החכמה בהמצאת הכתב.

מסופר על ר' נתן הכהן אדלר, רבם של החתם סופר ורבי עקיבא איגר, שמעולם לא כתב את דברי תורתו. אנו יודעים רק מה שמצטטים ממנונ תלמידיו, וכאשר הם מצטטים אותו, הם לא זזים מהוראתו. ומדוע ר' נתן אדלר לא כתב כלום? הוא אמר שההיתר לכתוב נובע מן השכחה, ומכיון שאני לא שוכח כלום, אסור לי לכתוב... הוא גם אמר שמי שכותב, אסור לו לכתוב באריכות, אלא המינימום הנדרש.

"...עד כדי הלינה בעומקה של הלכה, כהודעת ר' יוחנן מארא דתלמוד ירושלמי, ע"פ הערת שר צבא ד', בכבוש הארץ (ריב"ן תוס' מגילה ג: תשו' מהר"י אסאד חיו"ד סי' רע"ט)..."

לאחר הסתלקותו של משה, יהושע נכנס לארץ ישראל וכובש תחילה את יריחו. מלאך ה' מתגלה אליו ומוכיח אותו על כך שאינם לומדים תורה בלילה. ביום ניחא - נלחמים. אבל בלילה, על פי התנאים של העת העתיקה, אי אפשר היה להלחם (גדעון הוא זה שחידש טקטיקה חדשה ונלחם בלילה, ואורד וינגייט למד ממנו). כך נאמר בגמרא במסכת מגילה (ג, א):

אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה. אמר לו: על איזה מהן באת? אמר לו: עתה באתי. מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה.

עם המעבר מן המדבר לארץ ישראל, מתגלה החיוב ללון בעומקה של הלכה, דהיינו להבין טעמיה וסיבותיה ולא רק להסתפק בידיעה שטחית; יהושע הקים את הישיבה המעיינת הראשונה. רבי יוחנן, שחידש חידוש זה אינו רק חכם מחכמי התלמוד, אלא הוא מרא דארעא דישראל ואבי התלמוד הירושלמי; הוא המגלה של תורת ארץ ישראל, התורה שמתחדשת לאחר פטירתו של משה על ידי יהושע. המעבר מן המדבר אל ארץ ישראל מיתרגם על ידי העלאת הדיבור על הכתב, שהוא בעצמו הגורם להתפשטות אותו הדיבור.

הרצי"ה עושה הקבלה בין מה שקרה עם פטירת משה - היציאה מגלות מצרים וכתיבת התורה, לימינו אנו - היציאה מגלות אירופה ואגפיה. כשם שאז קיבל עם ישראל גילוי חדש של התורה, כך גם בימינו, חייב להיות גילוי חדש של התורה.

על מצוות שילוח הקן נאמר בתורה:

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים".

באשר לטעם מצווה זו, מצאנו בפרשת וישלח:

"הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים".

"אם" - זו השכינה. "בנים" - עם ישראל. "קן" - ארץ ישראל. לפי זה, מצווה זו מהווה תיאור של הגלות. בספר ישעיה נאמר:

"כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲו‍ֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם".

הנביא מתאר את הגלות כשילוח הקן; סילוק השכינה הוא שילוח הקן.

לפי זה, כל פעם שעם ישראל יוצא מגלות, הוא מקבל נדבך נוסף של תורה: ביצים או אפרוחים או בנים, כנגד שלוש גלויות: מצרים, בבל, אדום. יצאנו מגלות מצרים עם 'ביצים', אומר ספר הזוהר: בעלי מקרא - וזה מה שהרצי"ה הסביר לנו. ביצים, זה מאכל טעים אבל אין בו הרבה - כנגד תורה שבכתב. יצאנו מגלות בבל עם 'אפרוחים', אומר ספר הזוהר: בעלי משנה, דהיינו תורה שבעל פה, שבסופו של דבר ניתנה בדמות התלמוד הבבלי. אפרוח זה חי, אבל קשה לאכול; כך קשה ללמוד הלכה. מגלות אדום יצאנו עם "בנים", מלשון בינה, דהיינו תורת הקבלה, שנתגלתה בגלות אדום. כיון שכבר הפקנו את הכל, לא תהיה גלות נוספת.

לפי מה שלמדנו, יש יחס בין כתיבה להסתלקות. שואל רבי צדוק הכהן מלובלין: יש שנהגו להתענות ביום הסתלקותו של צדיק: בז' באדר - יום פטירתו של משה; בראש חודש אב - יום פטירתו של אהרון (וזאת למרות שזה ראש חודש); בח' בטבת - יום פטירתו של עזרא הסופר. כלומר, כאשר הצדיקים מסתלקים מן העולם, אנחנו מצטערים. והנה לרשב"י עושים הילולא! מסביר רבי צדוק שיש הבדל בין חכם של תורה שבכתב לבין חכם של תורה שבעל פה. מצאנו שלשה צדיקים של התורה שבכתב: משה, אהרון ועזרא. שלושתם עוסקים בכתיבת תורה שבכתב כל אחד לפי עניינו: משה ואהרון זה מובן, ולגבי עזרא, מכיוון שהוא שינה את הכתב, יש לו גם שייכות לתורה שבכתב. כאשר תפקידו של הצדיק הוא לכתוב, כיון שהוא נפטר, הוא מפסיק לכתוב, ויש בזה צער גדול משום שלא יהיה יותר ממה שיש בזמן פטירתו. לעומת זה בתורה שבעל פה, זה להיפך: כל זמן שהצדיק בחיים, אין ברירה למי שרוצה ללמוד תורה אלא ללכת אצל הצדיק, משום שהתורה נמצאת אצלו. אבל ברגע שהוא מסתלק, דבריו מתפשטים בעולם, וזה מביא לשמחה. לגבי משה, כיון שהוא אבי התורה שבכתב והתורה שבעל פה כאחד, יש גם ששמחים בז' באדר.

גם בימינו אנו, ראינו שדווקא לאחר הסתלקותם של צדיקים, תורתם מתחילה לפרוץ.

לפי זה יש לשאול: מדוע לא עושים הילולא לרבי עקיבא? עונה רבי צדוק שמכיון שרבי עקיבא מת בייסורין על קידוש השם וסרקו את בשרו, אי אפשר לשמוח; ביחוד שזה היה ביום כיפור. יש אומרים שכאשר אוכלים בט' בתשרי, יש לכוון להילולא של רבי עקיבא. אבל אומר רבי צדוק שיש פתרון יותר פשוט: לוקחים את גדול תלמידיו, שהיה יותר דומה לו במידותיו - הרי רשב"י אמר על עצמו (גיטין סז, ב): בניי, שנו מידותי, שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא - ומעבירים את השמחה על התורה שבעל פה להילולא דרשב"י.

"אַחֲרֵי הֵעָלוֹת כֹּהֲנוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל עַם ד' הַשָּׁב אֶל חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, בְּאַחֲרִית יָמֵינוּ זֹאת, בְּפֶרֶק הִתְכּוֹנְנוּת חֲזָרַת שְׁכִינַת הַתּוֹרָה מִפִּזּוּרֵי גָלֻיּוֹתֶיהָ,..."

הלוא הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שעוסק בבירור מגמת הקודש שביסוד התחיה הלאומית. הציונות לבשה לבוש שנראה לכאורה לבוש של חול: יהודים חילונים שמיישבים את הארץ מתוך מוטיבציות סוציאליסטיות. בא הרב קוק ומברר מהי הנשמה המסתתרת בתוך כל התהליכים האלה, בירור מגמת הקודש שביסוד התחיה הלאומית.

בכל פעם שעם ישראל יוצא מן הגלות, יש תקופה המכונה 'אחרית הימים'. מצאנו בתורה, שיעקב אמר לבניו: "האספו ואגידה לכם אשר יקרא אתכם באחרית הימים". מתוכן הברכות של יעקב, ברור שמדובר באחרית הימים שלהם, לאחר שיצאו ממצרים ויכבשו את ארץ ישראל, יעקב מנבא באיזה אופן יחלקו את הנחלות ומה הם המאורעות שעתידים לקרות להם.

אם כן, ישנם מספר "אחרית הימים" לאורך ההיסטוריה, והאחרונה מכונה "הקץ". לכן כאשר הרצי"ה כותב "אחרית ימינו זאת", הכוונה לאחרית הימים שהוא בעצמו חווה בעת כתיבת ההקדמה בשנת 1940, דהיינו הסיום של גלות אירופה. כל שלבי הציונות, ממבשריה ועד להקמת מדינה ישראל, מכונים אחרית הימים. בחסדי ה', "אחרית הימים" זאת הסתיימה בה' באייר התש"ח, שאז הייתה הגאולה. מאז, אנחנו עוסקים בהשלמת הגאולה, הקץ.

"...בפרק התכוננות חזרת שכינת התורה מפזורי גלויותיה, מתוך פורענות-האימים אשר ירדה השתא לעולם בשביל ישראל, עם חורבן עדרי תפוצותיה ועקירת בתי-מדרשות ומקומות כנוסיה שם,..."

למרות שעוד לא ידעו על מלוא היקפה, הרצי"ה רומז לקטסטרופה שמתרחשת בזמנו באירופה: כל מרכזי התורה דשם חרבו אחד אחרי השני. אין יותר ישיבות, אין יותר קהילות גדולות, גדולי התורה נמלטים על נפשם, כל תורת חו"ל נהרסה. כלל גדול נאמר בגמרא (יבמות סג, א): אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. אם כן, פורענות גדולה כמלחמת העולם השנייה לא באה לעולם אלא בשביל ישראל.

"...והתלקטותנו הנה אל מקום חיותנו..."

כבר רבים התחילו לברוח לארץ ישראל, כגון יהודי גרמניה, רומניה ועוד. יש גם ישיבות שלמות שנעקרות מאירופה ובאות להתיישב בארץ ישראל.

יש לביטוי 'מקום חיותנו' מספר משמעויות: הראשונה, מי שנמלט לארץ ישראל נשאר חי. שנייה, ארץ ישראל נותנת חיים, 'ארץ החיים' (ע' מהר"ל בדרך חיים על המשנה 'גלות באה לעולם').

"...מופיעים עתה, במלאת השנה החמישית לגניזת ארון-קדשנו, "אורות-התורה" האלה - בהמשך צורת סדר הדברים של "אורות-התשובה" בשעתם - שלקטתים מתוך אוצרות אורותיו, אשר עודם בכתובים, וסדרתים לפי פרקי ענינים, וקראתים בשמות, העולים מתוך גופם של הדברים..."

כידוע, הרב צבי יהודה הוא זה שסידר וערך את כתבי אביו, למעט ספר אורות הקודש, שנערך על ידי הרב הנזיר. פעם שאלתי את הרצי"ה האם ישנם הבדלים בין עריכתו לבין זו של הרב הנזיר, והוא השיב לי שאין הבדלים מהותיים.

הרצי"ה עושה הקבלה בין התורה שהופיעה עם פטירת משה והכניסה לארץ ישראל, לבין תורת הרב קוק, המופיעה בזמן חרבן גלות אירופה ושיבתנו לארץ. בכל פעם שעם ישראל יוצא מגלות ונכנס לארצו, מתרחשת טראומה אוניברסלית - יציאת מצרים, חורבן הבית, השואה - ומופיעה תורה חדשה על מנת להסביר דברי תורה בעומק חדש. תורת הרב קוק מופיעה על מנת להדריך את אורחות הגאולה. היו הרבה תלמידי חכמים בדורו של הרב קוק, מה תורתו של הרב מדריכה את הדור בכללותו.

כך שהופעת תורת הרב קוק אינה מקרה היסטורי, אלא היא בעלת משמעות במהלך ההיסטוריה של עם ישראל.

"...כדרך דברי-תורה יש למצוא בהם את השלמתם זה את זה ממקומותיהם השונים, גם מכאן גופא וגם משאר דברי-קדשו".

כתוב בירושלמי (ראש השנה פ"ג ה"ה): 'דברי תורה עניים במקום אחד, ועשירים במקום אחר'. כלומר, אי אפשר לעמוד על דברי תורה רק מתוך פסקה או רעיון שמופיע במקומו, אלא יש צורך להשוות בין המקורות. זה דרכו של לימוד תורה. הסיבה הפנימית פשוטה: התורה במהותה היא אחת, ולכן על מנת להבינה, צריך ללמוד את כולה.

מספרים על רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו הגדול של הגר"א, שכשהיה צריך לפסוק הלכה, היה חוזר על כל הש"ס תוך שלושה ימים ואז פוסק. היכולת לחזור על כל הש"ס בשלושה ימים, שייכת לגאונות המיוחדת של רבי חיים, אבל השאלה היא: מדוע הוא עשה כן? כנראה שכדי לפסוק הלכה אחת, זקוק הפוסק לכל הש"ס כולו, משום שכל הלכה נובעת ממכלול התורה כולה ואי אפשר להפריד את אותה ההלכה מכלליות התורה.

כל מי שלמד גמרא עם התוספות מבין זאת: התוספות משווים כל קטע בגמרא לשלושה או ארבעה מקומות אחרים.

אומר הרצי"ה שאדם הרוצה לעמוד על כוונתו של הרב קוק, לא די לו לקרוא כל פסקה ופסקה אלא עליו להשלים פסקה על ידי חברתה; וכפי שכתב הרמב"ם בהקדמת מורה הנבוכים, שעל מנת להבין את מה שכתב בספרו, צריך להשוות בין הפרקים. לפי זה, עיקר כוונתו של הרמב"ם אינה למה שהוא כתב אלא למה שרמז, העולה מתוך השוואה בין הפרקים. הוא הדין לכתבי הרב קוק: הבנת שיטתו דורשת העמקה של השוואת פסקה לפסקה, גם באותו ספר, וגם להשלים מתוך שאר הספרים, בעיקר אלו שנדפסו. בשנת ת"ש, נדפסו רק מעט: אורות - ללא אורות ישראל שנתפרסם שנתיים לאחר מכן. אורות התשובה - לא בשלמות, אורות הקודש חלק א', עולת ראיה לפחות חלק א', חבש פאר, עיטורי סופרם, שאר כתביו בהלכה, ועוד כמה חוברות.

בימינו, התפשטות כתבי הרב יותר רחבה למרות שיש עוד הרבה כתבי יד שלא יצאו לאור עולם.

"ביחוד אלה שכבר נתפרסמו בדפוס. מסבות חיצוניות לא עלה בידי כעת לסדר בזה כראוי את כל הענינים השייכים לכאן. נקוה עוד לחזון ולמועד בע"ה בהמשך הוצאת כל כתבי-קדשו לאור-עולם. לחזוק דברי-התורה והדרכתם הממשית צרפתי לסוף עשרה פרקים קטנים מתוך אגרות קדשו, אשר ג"כ עודן בכתובים".

ישנן עוד פסקאות בכתבי היד ששייכות לעניינו של אורות התורה, אך לא יצאו.

חלק נוסף בסוף הספר בשם 'הרצאת הרב'. זו שיחה שהרב קוק העביר בפני תלמידי חכמים בירושלים, על מנת לייסד את כתיבת החיבור 'הלכה ברורה', אותו רצה הרב שייכתב על ידי תלמידי חכמים שישבו ביחד.

"מקבילים המה דברי-קדשו הללו במדה יתירה לעומת ראשית פניתו, בתחלת הופעתועל אדמת הקודש, - במכתבו הגלוי "לא מפני שיש כח לכתוב אלא מפני שאין כחלדום", - אל תופשי התורה אשר בה".

ישנן מספר תקופות במהלך חייו של הרב קוק, ועל פיהן נותן להבין את הגותו. שתי התקופות העיקריות הן חוץ לארץ וארץ ישראל, כאשר עלייתו הראשונה של הרב בשנת תרס"ד (1904) שינתה מכל וכל את הגות ליבו הפנימית. לא שהרב שינה את דעותיו, אלא העמיק בהן. דברים שעד עכשיו לא היו גלויים, נחשפו והתבררו.

נחלקו תלמידי החכמים האם יש משנה ראשונה ומשנה שניה אצל הרב, האם זו התפתחות פנימית בלבד או האם זו אותה משנה אבל בסגנון אחר. אני סבור שכל זה עניין של סמנטיקה בלבד. יש אמנם דברים שהרב כתב כשהוא היה צעיר מאוד, שם ברור שהיו לו דעות אחרות, אך זה גם לא יצא לאור, זה גם לא עיקר משנתו, אלא ראשית הבירורים; הצטרפותו הממשית של הרב לתנועה הציונית לקחה זמן וגם לא הייתה מובנת מאליה.

כשהרב עלה לארץ, הוא ראה מחלוקת דעות קשה בין היישוב הישן לחדש. הישוב הישן, שהיה מורכב מאנשים צדיקים וחסידים, קפא על שמריו והיה סגור לעולם החיצון וכל שכן למתיישבים הראשונים. לעומתו, היישוב החדש, היה פעיל וגם מתכחש לשרשיו. הרב רצה שכל אחד משני הצדדים יתקרב אל משנהו ועל ידי זה גם יקבל מהטוב שבו. לשם כך, פנה אל 'תופשי התורה' שבארץ ישראל; זה הכרוז השני של הרב מאז הגעתו לארץ. הביטוי "תופשי התורה", לקוח מדברי התוכחה של הנביא ירמיהו (ב, ח) "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְ-הוָה וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי", ואינו ביטוי מחמיא, מכל מקום זה מורה על כך שבזמן רגיל תופשי התורה כן צריכים לדעת את ה'.

הרב מבקש מהם לעסוק בתורה בכל עומקה וללמוד לימודי אמונה - הצד הפנימי של היהדות, שנזנח על ידי הלומדים בארץ ישראל. דבר זה היה נחוץ עבור היישוב החדש החילוני, שהיה זקוק לתכנים רוחניים עמוקים שיעוררו אותו.

הרצי"ה אומר שספר זה ממלא מבחינה מסויימת דרישה זו של הרב, משום שהוא מסביר את לימוד התורה ואת מעלתה במונחים פנימיים.

"ועתה, בהיותנו מצווים, בגזרת שמים, להמשיך פרנסת הדור והדורות מתוך כתבי-האורה האלה,..."

בנוסף לציוויו ומינויו של הרצי"ה על ידי הרב להמשיך את הוצאת כתביו, גזירת שמים - של פטירת הרב - גזרה על הרצי"ה להמשיך את המפעל הזה.

"...ובהיות מהלך ההתרכזות של התורה בארצה, גם כן, הולך ובא דרך היסורים הנוראים, ממרקי גוף ונפש בעומק חיותם, במערבולת מצוקת-העתים של ימי מהומה ומבוכה אלה, לישראל ולעולם.כאשר אפשר להיות נדמה כאילו תש הכח,..."

רמז לשנת ת"ש.

"...בימי "צרה תוכחה ונאצה כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה",..."

"נאצה" רמז לנאצים. "ללידה" יש כבר הצהרת בלפור אבל עדיין לא נולדה המדינה.

"...ידריכונו-עז אמרות-קדשו הללו מפנימיות מקוריות קדושת התורה, המוארה בארץ הטובה הזאת ובקבוץ בניה לתוכה".

דברי הרב לקוחים מסתרי תורה ומבוארים בשפה שהדור יכול להבין.

"אז כדי להחזיק את המעמד, - בזמן שהחיים נופלים הם במהמורות המלאות מחשכי רשע ותוהו - , יבא התור של הצמאון הבוער אל התוכן הנעלם, אל הסקירות הפנימיות שהן מתנשאות מעל לשטח הגלוי שבחיים, שבהן לא נגעה יד המהומה העולמית. וממקור-חיים זה ילך האדם וישאב מים בששון להרטיב את העצמות היבשות של העולם הרוחני הגלוי, שנשאר במצב כל כך נדהם מפני תגרת יד החיים אשר נתבלבלו" (ראש מילין, הערות).

הערה זו לקוחה מההערה הראשונה של ספר ראש מילין, שנכתב כאשר הרב היה מעוכב בלונדון בזמן מלחמת העולם הראשונה והיה לרב קהילת מחזיקי הדת. הרב היה מטייל בהייד פארק, הוגה מחשבות עליונות ברוח הקודש ומהן נכתב הספר ראש מילין. זהו ספר מיסטי וקשה מאוד להבנה, על האלפא-ביתא, הנקודות, הטעמים והתגים. כשהרב חרל"פ, שהיה אז בירושלים, קיבל את הספר, הוא כתב לרב "ברור מעל כל ספק שיש צינור של אוויר מארץ ישראל שחופף על ראשו של כבודו". הרב קוק בעצמו כתב שהוא לא מבין את הספר: "אפילו לשונו החתום יש בו כדי לטהר את הנפש, כי מתנת חינם חנני ה' מאוצרו הטוב אף על פי שאינו ראוי".

בהערותיו לספר, הרב רואה לנכון להסביר מה דחף אותו לכתוב את הספר הזה. כאשר החיים טובים, יכול האדם לשאוב מוסר וקדושה מן השטח הגלוי של החיים. דברים טובים נאמרים, דעות נכונות, הנהגות ישרות, ומתוך התבוננות בחיים, יכול האדם להתרומם. אך ישנם מצבים של התעוותות כללית של העולם, כל יסודות המוסר הולכים ומתמוטטים, כמו בשעת מלחמת עולם. אם באותה שעה ירצה האדם להישאר תם וישר, עליו לשאוב קדושה ומוסר מתוכן נעלם וגנוז שהמהומה העולמית לא נגעה בו.

כמו שהרב הוציא לאור בזמנו את הספר ריש מילין, הרצי"ה מוציא לאור את ספר אורות התורה. אותו הדחף שדחף את הרב במלחמת העולם הראשונה, דוחף את הרצי"ה בזמן מלחמת העולם השנייה.

"עַתָּה, בְּיִתְרוֹן עֵרֶךְ הַזְּכוּת מֵאֲשֶׁר בִּהְיוֹתוֹ כָּאן בַּחַיִּים אִתָּנוּ, יֵלֵךְ וְיִפָּתַח כִּוּוּן נְתִיבוֹת עוֹלָמֵנוּ הַפְּנִימִי בְּבָתֵּי-גַּוָּאֵי שֶׁל מַעְבֶּדֶת הַחַיִּים הַיִּשְׂרְאֵלִית,..."

ספר זה מהווה מדריך לכל הישיבות שנבנות מחדש בארץ ישראל, על מנת להעלות ולרומם את התפיסות של היהודים ולימוד התורה בפרט, ושל כל העולם כולו בכלל.

"...לְעֻמַּת הַמִּפְנֶה הַיְסוֹדִי שֶׁל הַקְּלִיטָה וְהַהִתְעַכְּלוּת הַהֶכְרֵחִיִּית, וּמִתּוֹכָהּ הִתְאַזְּרוּת-הַשֶּׂגֶב וְהִתְחַדְּשׁוּת הַחֹסֶן, שֶׁל כֹּחוֹת הַתּוֹרָה בְּאֶרֶץ-חַיֵּינוּ יְעוֹרְרֵם וִייַשְּׁרֵם, יְעוֹדְדֵם וִירוֹמְמֵם, בְּטָהֳרַת קֹדֶשׁ, בְּגָלוּי וּבְסֵתֶר, בְּמֵישָׁרִים וּבַעֲקִיפִים, לְהוֹפָעַת מְלוֹא אוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, בְּכָל עֶלְיוֹנִיּוּת תִּפְאַרְתָּהּ, מִתּוֹךְ מְכוֹן נִצְחִיּוּתָהּ בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל,..."

העובדה שהתורה נעקרה מחוץ לארץ ועוברת לארץ ישראל, איננה מהווה שינוי גיאוגרפי בלבד, אלא צריכה להוליד שינוי פנימי בתפארתה של התורה: התורה תופיעה בכל מלוא קומתה. למשל, עבור רב של עיירה כלשהי, כלל ישראל היה הקהילה שלו; לה בלבד הוא צריך לדאוג, ללא כל דאגה לאומית מעבר לזה. אמנם היה ועד הקהילות של כל המדינה, כמו ועד ארבע ארצות שהיה בפולין, אבל זה עוד לא כל עם ישראל כולו! וגם אם אדם היה מתעסק בדבר שיתקן את כל העם היהודי כולו, ודאי שלא היה לזה שום השפעה על אומות העולם.

בזמנו של רב חיים מוולוז'ין, קם בפולין יהודי שטען שהוא המשיח. דבר זה התסיס מספר קהילות, שהתחילו לחשוב אולי הוא אכן המשיח. פעם אחת, רב חיים פגש אחד מחשובי הגויים בפולין ושאל אותו: מה דעתך על הסיפור הזה של המשיח? ענה הגוי: רבי! זה לא שייך אלי, אלא ליהודים בלבד. אמר לו רב חיים: כשזה באמת יהיה המשיח, זה יהיה נוגע גם לך...

התורה בארץ ישראל לוקחת אחריות לאומית וגם אוניברסלית.

דבר זה אופייני לשאלת השמיטה: יש מחלוקת אם היתר המכירה של הרבנות תקף או לא. כיון שיש סוברים שהוא לא תקף, רב הקהילה מסדר יבוא של ירקות מעזה; ובחסדי ה', לאחר כמה תלאות והרפתקאות, מגיעים המלפפונים לסלט במאה שערים. הנה, הרב דאג לקהילה שלו! אך יש לשאול: מה עם הדאגה הכלל-ישראלית, שקניית מלפפונים מעזה מחזקת את ידי אויבינו? אלא שלא הורגלנו לחשוב כך, לא הורגלנו שדבר זה נכנס לתחום אחריותו של רב הקהילה.

"...וּמִמֶּנּוּ הַקִּיּוּם הַמַּפְרֶה לְכָל מֶרְחֲבֵי הִסְתַּעֲפֻיּוֹתֶיהָ, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת, לְבֵרוּר וְדִיּוּן הֲלִיכוֹתֶיהָ וְלִבּוּן דַּעַת אֲמִתָּהּ. "כִּי כֹה אָמַר ד' אֱלֹהִים קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" "כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה" - "וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ,..."

הרצי"ה רומז כאן שדברי הנביאים אלו מדברים על גילוי של תורה עליונה יותר, תורתו של הרב.

"...נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ,..."

אמרו חז"ל (כתובות קיא, א): "ורוח להולכים בה" אמר רבי יוחנן כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא. בלשון רבי יהודה הלוי "חיי נשמות אוויר ארצך". כל מי שיודע מה זה חוץ לארץ, יודע מה ההבדל בין האוויר של כאן לבין האוויר של שם, זה עולם אחר.

"...ד' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר", "יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם. בְּעִתּוֹת חֲרָדוֹת וּפְחָדִים אֵלֶּה, "מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם", יַגִּיהוּ מַחֲשַׁכֵּינוּ אוֹרוֹת הַתּוֹרָה, הַמְגִנָּה וּמַצֶּלֶת,..."

אמרו חז"ל (סוכה כא, א) שכשאדם עוסק במצווה, המצווה מגינה ומצלת, אבל בשעה שאינו עוסק בה, אינה מצלת. אבל תורה, בין בשעה שעוסק בה, בין בשעה שאינו עוסק בה, "מגנא ומצלא".

"...וְהֶמְשֵׁךְ זְכוּתָם יַרְאֵנוּ יֵשַׁע יְמִין צִדְקוֹ שֶׁל בַּעַל הַמִּלְחָמוֹת זוֹרֵעַ הַצְּדָקוֹת מַצְמִיחַ הַיְשׁוּעוֹת מֶלֶךְ-מַלְכֵי-הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,..."

מתוך המלחמות שמחריבות את העולם, הקב"ה "זורע צדקות", כלומר מכין את הגרעינים של התפתחות העולם החדש שיבוא לאחר המלחמה, ומתוך כך "מצמיח ישועות". ומה עם כל הצרות שהמלחמה גרמה? על זה נאמר: "בורא רפואות".

"...כִּי יַגְדִּיל לַעֲשׂוֹת בִּתְקוּמַת עַמּוֹ, נַחֲלָתוֹ וְתוֹרָתוֹ, בְּחִדּוּשׁ אוֹרוֹ עַל צִיּוֹן וּדְבָרוֹ מִירוּשָׁלַיִם, כִּי שָׁם צִוָּה אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם".

"אור חדש על ציון תאיר", "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים": ישנה בשורה על תוכן רוחני מיוחד שיוצא מארץ ישראל על ידי שיבת ציון. כלומר יש תורה מיוחדת לארץ ישראל, לעומת תורת חוץ לארץ.

"צְבִי יְהוּדָה הַכֹּהֵן קוּק

ראש חדש מנחם אב תושיה".

רמז לשנת ת"ש. תש, לשון חולשה; תושיה, לשון כוח. מתוך החולשה מגיע הכוח.

אמרו חז"ל שתורה נקראת תושיה מפני שהיא מתשת כוחו של אדם, שנאמר לי עצה ותושיה. לכן תלמידי חכמים חלשים. אך מצאנו בספר הזוהר תלמיד חכם שהלך בדרך ופגע בנהר, ולא היה שם גשר. ליד הנהר עמדו ילד וזקנה, שרצו אף הם לעבור. אמר התלמיד חכם: אני אעביר אתכם. ענו לו: הרי אתה תלמיד חכם, ותורה מתשת כוחו של אדם! הוא לקח אותם והעביר אותם.

ההסבר הוא שיש תלמיד חכם של הגמרא - נמצא בתחילת לימודו, ויש של ספר הזהר - שכבר למד הרבה תורה. התורה מתשת כוחו של אדם בתחילת הלימוד, משום שהאדם נפגש עם תוכן גדול יותר ממה שהיה בו עד עכשיו; מפגש ראשוני זה מתיש אותו. דומה לזה, התעמלות: בפעם הראשונה שהאדם מתעמל, הוא חוזר עייף, אך עם הזמן הוא מתחזק. לכן מ-'תש' עוברים ל-'תושיה'.