הרב אורי שרקי

הספר "ליקוטי מוהר"ן" לרבי נחמן מברסלב - תורה ג'

סיכום השיעורים 8, 9, מסדרת השיעורים במכון מאיר - עוד לא עבר את עריכת הרב




תורה ג' היא המשך הפירוש של רבי נחמן על האגדות של רבה בר בר חנה.

 

"אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: לְדִידִי חָזִי לִי הַהִיא אַקְרוּקְתָּא, דְּהַוֵי כְּאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא. וְאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא כַּמָּה הֲוֵי? שִׁתִּין בָּתֵּי! אָתָא תַּנִּינָא בַּלְעָהּ. אָתָא פּוּשְׁקַנְצָא וּבַלְעָה לְתַנִּינָא, וְסָלִיק יָתִיב בְּאִילָנָה. תָּא חָזִי כַּמָּה נָפִישׁ חֵילֵיהּ דְּאִילָנָא".

תרגום: "אמר רבה בר בר חנה: 'אני ראיתי צפרדע שהיתה גדולה כמו הכרך של הגרוניה (כרך בבבל). מה גודלו של הכרך בהגרוניה? שישים בתים. בא התנין (נחש) ובלע את הצפרדע, באה פושקנצא (עורב נקבה) ובלעה את התנין והתיישבה על העץ. בוא וראה כמה גדול כוחו של האילן. אילן היכול לשאת עורב נקבה - הבולעת תנין, הבולע צפרדע גדולה כמו שישים בתים של הגרוניה' ".

כמובן שסיפור זה הוא לא כפשוטו - כשרבותינו מביאים סיפור כזה כוונתם שזהו משל. על מנת להבין את הדברים נקרא את פירוש הרשב"ם:

"אַקְרוּקְתָּא = צְפַרְדֵּעַ. כְּאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא = גָּדוֹל הָיָה כְּאוֹתָהּ כְּרָךְ. וְאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא כַּמָּה הֲוֵי? שִׁתִּין בָּתֵּי = תַּלְמוּדָא קָאֲמַר לָהּ. אָתָא תַּנִּינָא = רַבָּה קָאֲמַר לָהּ. פּוּשְׁקַנְצָא = עוֹרֵב נְקֵבָה".

חשוב לשים לב לדיוק בדברי הרשב"ם שבמקום אחד אומר: "תַּלְמוּדָא קָאֲמַר לָהּ", ובמקום אחר אומר: "רַבָּה קָאֲמַר לָהּ". בהמשך נראה שרבי נחמן מייחס לזה חשיבות.

רבי נחמן מפרש את האגדה הזאת כמדברת על מוסיקה שהיא שפת הנשמה.

האם מוסיקה יכולה לקבל טומאה?

התשובה בפשטות היא - 'לא', מפני שמוסיקה היא כל כך עליונה ונובעת ממישור חיים כל כך אדיר, שלא יתכן שהוא יתקלקל בגלל ענייני העולם הזה.

יחד עם זאת, מוסיקה בהחלט יכולה לקבל טומאה במישור הנמוך, דרך נפשו של המוסיקאי - האיש היוצר, המנגן את המוסיקה. יש סכנה שאדם עם נפש רגישה מאוד, שאין לו הגנות, עלול להיות מושפע לרעה מהמוסיקה או מהמוסיקאי. יש אנשים שאינם מסוגלים לשאת תכנים מוסיקאליים מסוימים, זה מקלקל את נפשם. לכן הם צריכים להיות זהירים בסוג המוסיקה שהם שומעים, למרות שאין כמעט הלכות בזה. אסור לשמוע מוסיקה של עבודה זרה או שירים המעוררים את היצרים הנמוכים ויצר הרע של האדם. אך יש מבחינה תרבותית טומאה מוסיקאלית.

למשל, מזה שנים לא משמיעים במדינת ישראל את היצירות של אותו רשע - וגנר. מדוע?

יש האומרים: "מה הבעיה? הרי זו תרבות!". מי שאומר כך באמת לא מבין מהי תרבות. תרבות היא הביטוי היותר פנימי של נפש האדם. ישנם בנפש האדם תכנים חיוביים ותכנים ברבריים פסולים. דווקא גאונותו של וגנר היתה להוציא אל הפועל בצורה מוסיקאלית את הצדדים האפלים והנוראים הקשורים לזה.

הרב מרדכי פרום זצ"ל (חתנו של הרב נתן רענן זצ"ל) היה תלמיד חכם גדול ויחד עם זה היתה לו רגישות מוסיקאלית מאוד גבוהה. הוא אהב במיוחד מוזיקת ג'אז, אך היה גם מסוגל דרך שמיעת המוסיקה לזהות את מהות נפשו של המוסיקאי שכתב את היצירה. פעם השמיעו לו את וגנר והוא הזדעזע עד עמקי נשמתו ואמר: "רוצח כתב את זה!" מי שיודע תרבות מהי, לא יכול להיות אדיש לאופי המוסיקה הנשמעת. אין פלא שאדם כמו דניאל בארנבוים עושה הכל כדי להשמיע את המוסיקה של וגנר, כשהוא עצמו הפך לשונא מדינת ישראל - כנראה יש קשר בין הדברים.

לפעמים שומעים בכלי התקשורת אנשים האומרים כי נכון לא להשמיע את המוסיקה של וגנר ברדיו משום שצריך להתחשב ברגשותיהם של ניצולי השואה. הם מציעים לחכות קצת כי רובם של ניצולי השואה כבר זקנים, ובעוד כמה שנים, אחרי שימותו, נוכל לשמוע את וגנר. המחשבה המונחת כאן היא שזה נעשה רק משום שיש כמה אנשים חלשי אופי וזה לא בסדר לפגוע ברגשותיהם, לכן לא נשמיע מוסיקה זאת. אמירה זו מורה על חוסר הבנה מהותי בעניינה של התרבות ובמיוחד בחלק היותר עליון שלה - המוסיקה.

בתלמוד מובא סיפור ארוך, עצוב וטראומטי של אלישע בן אבויה שהיה מגדולי התנאים והפך לאפיקורס. בגידתו של אלישע בן אבויה ומעברו לצד הרומי במרד בר כוכבא גרמו לזעזוע עמוק בחוג התנאים שהיה סביבו. בכמה סוגיות המפוזרות בתלמוד מסבירים מה קרה לו ודנים במה שהתרחש בנפשו של אלישע בן אבויה עד שהפך לשונא ישראל. באחת הסוגיות נאמר על "אחר" (כינוי לאלישע בן אבויה) ש"לא פסק זמר יווני מפיו". וכי זמר יווני הוא דבר רע?! אלא שאצל אלישע בן אבויה הוא לא פסק. זה מתאר את האווירה התרבותית שבה אלישע בן אבויה היה חי. עולם המושגים שבתוכו נקלטו הידיעות אצל אלישע בן אבויה, היה עולם המושגים היווני. לכן בבוא הזמן הוא עבר לצד היווניות שבו הוא הרגיש בן בית. המוסיקה היוונית, במובן הרחב של המילה מוסיקה, היא זו שמשכה את ה"אחר" אליה.

המוסיקה לא שייכת רק לצלילים. למשל, הרב הפרופסור דניאל שליט כותב בספרו "הקניון" על המוסיקה, השדרים הסמויים שיש באדריכלות - בניין בנוי משדר משהו, ישנה כוונה מאחורי זה. לכל דבר מוסיקה משלו: יש מוסיקה של בית המדרש, יש מוסיקה לאוניברסיטה ויש מוסיקה לג'ונגל. אם אדם יודע לנגן כראוי, הוא גם יודע את טון הדברים ויודע כיצד לכוון אותם.

מצד אחד, אדם רוצה להתחבר ולהעלות את כל עולמו של הקדוש ברוך הוא - כולל את כל הניגונים שבעולם במובן הרחב של המילה: לא רק הצליל, אלא האינטונציה, התוכן הגנוז במוסיקה שיש בעולם. אם אי-אפשר לשמוע כל מוזיקה, נפסיד אוצרות אדירים של רוח, של התרוממות, של עדינות, של תפיסה.

מצד שני, יש סכנה בשמיעת מוסיקה וצריך לדעת ממי שומעים ואיך להישמר מההשפעות המזיקות.

רבי נחמן מסביר איך אדם יוכל גם לשמור על קדושתו הפנימית ויחד עם זה להיות שייך אל הכל.

 

"הִנֵּה מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ נְגִינָה מִמְּנַגֵּן רָשָׁע קָשֶׁה לוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא. וּכְשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִמְּנַגֵּן כָּשֵׁר וְהָגוּן, אֲזַי טוֹב לוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר כִּי הִנֵּה קוֹל הַנְּגִינָה נִמְשֶכֶת מִן הַצִּפֳּרִים כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (ויקרא רבה, ט"ז): מִפְּנֵי מָה מְצרָע טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בִּשְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת? יָבוֹא קַלַּנְיָא וִיכַפֵּר עַל קַלַּנְיָא. כִּי נִלְקָה מֵחֲמַת קוֹלוֹ שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע".

"קַלַּנְיָא" - מי שמשמיע קול, קולני.

אדם מצטרע מפני שהשתמש בדיבור לא במקום הראוי. הוא הפך למצורע כי הוא 'מוציא רע', מדבר לשון הרע. לכן, כפי שאומר המדרש, יבוא המפטפט (הציפור) ויכפר על קלניא (הדיבור הזה). לאחר שהמוצרע חזר בתשובה הוא מיטהר מצרעתו על ידי שתי ציפורים חיות טהורות, כפי שנאמר בפרשת המצורע. לפי זה יוצא שהאינטואיציה של המוזיקה באה לעולם מכוח הציפור - שתי הציפורים שבהם מיטהר מצורע.

 

"נִמְצָא, מִי שֶׁהוּא כָּשֵׁר, נִמְשֶׁכֶת הַנְּגִינָה שֶׁלּוֹ מִן הַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת. וְכָתוּב בַּזֹּהַר (ויקרא נ"ג), שֶׁהַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים הַנַּ"ל יוֹנְקִים מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יָנְקִין. לְכָךְ נִקְרָא הַמְּנַגֵּן חַזָּן מִלְּשׁוֹן חָזוֹן, הַיְנוּ לְשׁוֹן נְבוּאָה כִּי לוֹקֵחַ הַנְּגִינָה מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יַנְקִין".

הציפורים של המצורע הן השתקפות של ה-ציפורים ב-"ה" הידיעה, הציפורים הגדולות, שהן מקור ההשראה של הנביאים. המוסיקה היא הענף של עולם הנביאים.

תלמידי חכמים מקבלים השראה מבית המדרש, מלימוד התורה. אצל הנביאים הדבר שונה לגמרי: אומנם, כפי שאומר הרמב"ם, השגתם בחוכמה היא זו שמביאה אותם לנבואה, אך גם אחרי שהם ראויים לנבואה הם זקוקים לאווירה מוסיקלית מיוחדת. בלשון הרמב"ם: "כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה לפיכך בני הנביאים [תלמידי הנבואה] לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה...". הנביאים מתנהגים כמו נוער הגבעות: הם הולכים לוואדיות ולכל מיני מקומות מבודדים כדי להתחבר עם ההרמוניה הקוסמית. הם יונקים מציפורים חיות אלו ואז מרוב שמחה חלה עליהם רוח הקודש.

בספר מלכים ב', פרק ג', מסופר על שלושה מלכים: יהורם מלך ישראל, יהושפט מלך יהודה, ומלך אדום שיצאו בצבא משותף להילחם במלך מואב. באמצע המערכה הם טעו במדבר ועשרות אלפי חיילים היו בסכנת מוות מידי בצמא. הם חיפשו נביא ומצאו את אלישע בן שפט, תלמידו של אליהו הנביא, שהיה מגויס גם. יהושפט מלך יהודה שישב ליד מלך אדום וליד יהורם מלך ישראל, הזמין את הנביא לדבר. אלישע כעס על מלך ישראל ואמר לו כי אלמלא יהושפט היושב לצדו של יהורם, לא היה מתסכל אפילו לכיוונו. בסיטואציה זו, במצב של מצוקה צבאית נוראה ובפני מלך אדום, מטיח אלישע את הדברים ביהורם ומזכיר גם את איזבל אמו ואת תזנוניה. מתוך סגנון הדברים רואים שאלישע כועס אך ישנה גם מצוקה שבגללה המלכים פנו אליו. בהמשך כתוב: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'". חז"ל מסיקים מכאן שאם נביא כועס, נבואתו מסתלקת ממנו. (המגיד ממזריטש מוסיף דיוק יפה: לכאורה, הכלי (החליל, הנבל, הכינור) הוא זה שמנגן - אז למה כתוב: "כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן"? המגיד עונה שכשהכלי היה מנגן בעצמו, "ותהי עליו רוח ה'").

לפי חכמי הקבלה, הנביאים יונקים משתי ספירות הנקראות 'נצח' ו'הוד' - מן ההרמוניה הקוסמית. מי שרגיש לאותה הרמוניה קוסמית, יודע גם לנגן. הציפורים הבאות לטהר את המצורע אף הן יונקות מאותה הרמוניה קוסמית ממנו יונקים הנביאים. גם הציפורים שעל האילנות בחוץ נושאות בקרבן את ה-מנגינה הנמצאת בהוויה הקוסמית. המנגינה הנמשכת מהוויה הקוסמית נקראת 'ציפורים'.

אם כן, המוסיקה באה ממקום גבוה מאוד - מעולמה של הנבואה. מכיוון שזה לעומת זה עשה הא-לוהים, הכוחות שבקדושה מושכים התנגדות וזה יוצר כוחות של טומאה. באותה מידה ישנה גם יניקה של מוסיקה טמאה או של אדם טמא, לדוגמא: יש ניגונים מאוד מאוד יפים - אך הם של עבודה זרה. פעם השמיעו בירושלים את "המשיח" של הנדל. מאחר וזו יצירה מלאה בפסוקים מהברית החדשה, הרב צבי יהודה שלח את תלמידיו לבנייני האומה כדי להפריע, וזה דווקא מפני שהיתה לרב צבי יהודה רגישות מוסיקאלית.

כיוון שמוסיקה באה מעולם הנבואה ורוח הקודש, מאז שחרב המקדש אין יותר מנגינה טהורה בעולם, מקור המוסיקה נדם. בתהילים, פרק קל"ז, כתוב: "כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה. שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן - אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר!". האויבים חושבים שיש לנו שירים, פולקלור לאומי, כמו שיש לכל עם ועם ומבקשים: "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן!". תגובת הגולים היא: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר!". אנחנו יודעים מה שהאויבים שלנו לא יודעים - שהשירים שלנו הם שיר ה', דרכו אנחנו מתחברים לרוח הקודש, אז איך אפשר לשיר על אדמת נכר?!

לכן חז"ל גזרו על האירוס  - כלי נגינה בו הם השתמשו, ובכלל על כל כלי הנגינה. החכמים אסרו גם שירה בציבור, חוץ משירה בחתונות, שירה של מצווה וכד'. לפי בעלי התוספות, האיסור הוא רק על היין: בזמן שבית המקדש היה קיים היו מנגנים מנגינות ושותים יין, ולכן אם אדם היום שותה יין בסעודת חולין ויש רדיו פתוח ושירים, עליו לכבות את הרדיו או לא לשתות יין מפני שזו שמחה יתרה, והרי בית המקדש חרב. כל ההיתרים היום לשמוע מוסיקה, לשמוע רדיו ולנגן נסמכים על אותה הפסיקה של בעלי התוספות. לדעת הרמב"ם, גם זה אסור, וכך נפסק גם ב"שולחן ערוך": מאז שחרב בית המקדש אסור לנגן". אומנם הפוסקים הצליחו לגרום לכך שלא ישמעו מוסיקה רק בימי ספירת העומר ובתקופת 'בין המצרים'.

שאלה: מה עושים בפורים?

תשובה: פורים זו שמחה של מצווה. בסעודת מצווה מותר לשתות יין ולשמוע מנגינות - למשל, בפדיון הבן, ברית מילה, חתונה וכו'.

אם כן, המוסיקה שייכת לעולם הנבואה, לעולם ההתגלות, עולם שנעלם מאתנו.

בימי קדם היתה מוסיקה גדולה. כך אומר לנו רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, מאמר שני, פסקות ס"ד-ס"ה: "אשר לחוכמת הנגינה - צייר לך אומה המחשיבה את הניגונים ומטילה את זמרתם על החשובים באנשיה, הם 'בני לוי', העוסקים בנגינה כבמלאכת הקודש בבית הקדוש במועדים המקודשים, ואנשים אלה חופשים מעול הפרנסה, בהיותם נהנים מן המעשרות, ואין להם עסק כי אם בנגינה; והאומנות הזאת, החשובה מצד עצמה אצל כל בני אדם בכלל, נכבדת אז ביחוד בעיני כל בני האומה אצילת היחש וזכת התכונה, ובראש העוסקים בה דוד ושמואל. מה דעתך איפוא: האם היו יודעים את הנגינה ידיעה יסודית אם אין?". "אמר הכוזרי: אין ספק כי במקום הקדוש ההוא הגיעה האומנות הזאת לשלמות ולשכלול ושם עוררה את הנפשות, כאשר ייאמר עליה - כי היא מעתיקה את הנפש ממידה אל הפכה. אולם אין לדמות מידת חשיבותה היום למדרגתה אז, כי פחת ערכה ואין עוסקים בה כיום כי אם משרתים וקלי דעת - אכן, ירוד ירדה, החבר! על אף אצילותה, כאשר ירדתם אתם חרף אצילותכם".

הלויים עסקו כל ימיהם בדבר אחד - במוסיקה. בימי דוד ושלמה המוסיקה היתה נמצאת בשיא מעלתה, ומאז החורבן ירדה מאוד המוסיקה ורק כמה משרתים קלי דעת עוסקים בה. כמה מאות שנים אחרי רבי יהודה הלוי החלה המוסיקה להתעורר והפכה שוב לעסק אצילי - המוסיקה הקלאסית: באך, מוצרט, בטהובן ועוד. המוסיקה הקלאסית החלה במאות ה-16-17. עד אז, בימי הביניים, לא היתה המוסיקה מפותחת - חוץ מהתפתחות מסוימת בשירה הפוליפונית בכנסיות. בשאר העולם היתה אז רק מוזיקה עממית שברובה היתה משמשת ליצר הרע - למשל, ישנה תשובה חריפה מאוד של הרמב"ם נגד שמיעת המוסיקה הערבית שהיתה כל כולה יצר הרע וקלות ראש.

להתפתחות המוזיקה הקלאסית היתה משמעות. כשבכנסיה רצו לשמור על אוצרות התרבות העתיקה, הם קבעו כללים מה מותר ומה אסור לנגן. לא כל אקורד היה מותר בניגון. גם במוסיקה הסינית נהגו כך: מועצת הקיסר היתה מחליטה אילו תווים לנגן, ולא היו מנגנים סתם. גם אפלטון כתב בספר החוקים שישנן מנגינות שאסור להשמיע לצעירים ועל מועצת הזקנים להחליט אילו מנגינות מותרות ברפובליקה (החברה האידיאלית עליה כתב אפלטון).

מנין לקחו האפיפיורים את המוסיקה הכנסייתית?

האפיפיור גרגוריוס הראשון פנה אל היהודים ובקש מהם ללמד אותו את המנגינות שנוגנו בבית המקדש. השאריות של המנגינות הללו נשמרו בתוך המקום הטמא הזה, בכנסיה, ומשם התפתחו למוסיקה הקלאסית וחזרו אלינו.

הרב יוסף קפאח זצ"ל היה חוקר כתבי יד של הרמב"ם וראשונים אחרים. לצורך זה הוא הגיע לספריית הוותיקן על מנת לחקור כתבי יד. תוך כדי שהייתו שם, שמע מנגינה העולה מאחת הכנסיות. הרב קפאח התפעל ואמר: "מנגינה זו מוכרת לי מימי ילדותי בתימן". הוא הלך ושאל את אחד הכמרים בכנסייה מנין להם מנגינה זו. הכומר ענה לו שיש להם מסורת שזו מנגינה אותה ניגנו בבית המקדש. מזה אנחנו מבינים שהתוכן המוסיקאלי אינו תוכן סתמי, יש לו היסטוריה ותקופות בהן הוא בכל תוקפו, ותקופות בהן הוא נאחז בקליפה.

"לְכָךְ נִקְרָא הַמְּנַגֵּן חַזָּן מִלְּשׁוֹן חָזוֹן" - כלומר, הציפורים יונקות מאתר הנביאים, מהמקום ממנו יונקים הנביאים, לכן נקרא המנגן חזן - מלשון 'חזון'. חזן הוא מי שרואה היכן אוחזים התינוקות בלימוד - חזן הוא מלמד תינוקות. מזה השתרבב המנהג שהחזן אחראי על המנגינה הכללית בציבור. רבי נחמן מסביר שזה לא במקרה, האינטואיציה של השפה קושרת בין החזנות לבין הנבואה.

 

"וּכְשֶׁהַמְּנַגֵּן הוּא רָשָׁע אֲזַי הוּא לוֹקֵחַ הַנְּגִינָה שֶׁלּוֹ מִצִּפֳּרִים אֲחֵרוֹת שֶׁבִּקְּלִפָּה וְכָתוּב בַּזוהַר: כִּי הַצִּפֳּרִים שֶׁבַּקְּלִפָּה יוֹנְקִין מִדַּדֵּי הַמַּלְכוּת,..."

"דַּדֵּי הַמַּלְכוּת" - מלכות היא מלכות ה' שצריכה להתגלות בעולם ולשכון בעם ישראל. כשעם ישראל בגלות, השכינה שורה בארמונות המלוכה של הגויים, אצל האומות, ומניקה אותן. אז יש צער גדול לשכינה שהיא שורה בארמונות של מלכי הגויים, בפוליטיקה של אומות העולם.

הקב"ה אומר למשה: "ויאמר ה' למשה בא אל פרעה". והיכן היה הקדוש ברוך הוא?! אומרים חז"ל: אצל פרעה! אם היה אצל משה, היה אומר: 'לך אל פרעה'. הזוהר אומר: "באותה השעה נתיירא משה מפני התנין הגדול" - מפני הכוח הא-לוהי המצוי שם. לפעמים יש אחיזה, גניבת אורות, של הקליפה היונקת מ'דדי המלכות'.

שאלה: מה ההגדרה למילה 'קליפה' ?

תשובה: קליפה היא משהו שמצד אחד מגן ומצד שני שואב את הכוחות של מה שמגן עליו. אפשר להוציא מהקליפה ניצוצות ולרומם אותה, תלוי באיזה מדרגת צדיק אתה. ישנם צדיקים המסוגלים רק להוציא ניצוצות מהקליפות, וישנם צדיקים המסוגלים לרומם את הכל.

שאלה: האם כשם שהצלחנו על ידי הרמב"ם לקחת ניצוצות של קדושה מתוך קליפת הפילוסופיה, אנחנו מסוגלים גם לקחת מנגינות מתוך המנגינות של אומות העולם?

תשובה: זו בדיוק הבעיה בה אנו עוסקים. אגב, באותה מידה רבי נחמן מזהיר שלא לעשות מה שהרמב"ם עשה. הרמב"ם לקח ניצוצות מהפילוסופיה היוונית ורבי נחמן אמר שבגלל זה אסור ללמוד "מורה נבוכים".

 

"...וְכַד אִתְפָּלֵג לֵילְיָא כְּדֵין כְּרוֹזָא כָּרִיז: 'כַּצִּפֳּרִים הָאֲחוּזוֹת בַּפַּח, כָּהֵם יוֹקְשִׁים בְּנֵי אָדָם' (זוהר, ויחי רי"ז)".

עד כאן הבעיה. הפתרון לכאורה יכול היה להיות פשוט: לשמוע מנגינות מאדם טהור ולא לשמוע מנגינות מאדם טמא. אך רבי נחמן לא מוכן לוותר על המונותאיזם שלו. (אגב, רבי נחמן לא דן בסוג הכתבים הבאים עם המוסיקה. לדוגמא: היום מוסיקה כשרה היא פסוק או מאמר חז"ל שמנגנים אותו במנגינה קיצ'ית קלילה, מוסיפים קצת "אוי-אוי-אוי", ואז זה הופך להיות מוסיקה של יראת שמיים. קשה להזדהות עם מוסיקה כזו).

שאלה: מה פירוש "כציפורים האחוזות"?

תשובה: בלילה ישנה הרגשה שהציפורים החיות הטהורות כלואות. הן לא יכולות להתבטא בגלל שאומות העולם שולטות, זה הצער שאנו שומעים בחצות הלילה. ישנם כל מיני אופנים בהם אדם יודע כי הגיע חצות הלילה, זמן תיקון חצות. למשל, מעל מיטתו של דוד המלך היה תלוי כינור. בחצות הלילה היתה רוח צפונית עוברת ופורטת על מיתרי הכינור ומעירה את דוד. כינור דוד המלך הוא בעצם נשמתו: "עורה כבודי, עורה הנבל וכינור - אעירה השחר" (תהילים, נ"ז-ט').

בזמן הזוהר לא היה שעון כמו היום, אך היה "טיקלא" - שעון מים. בספר הזוהר יש תיאור בפרטי פרטים כיצד שעון זה בנוי. כשמגיע חצות הלילה, טיפת המים האחרונה נופלת ומפעילה מנגנון המעיר את האדם.

כיצד אדם מתעורר בחצות לילה? הרב קוק אומר ב"אורות הקודש": יש מי שאצלו זה מכאני - "טיקלא" [היום זה יכול להיות שעון מעורר, פלאפון וכו'] -  אך זה רק מפני שאין לו מספיק רגישות. לעומתו יש אדם שבאמצע הלילה מרגיש את השינוי בהוויה הקוסמית: נפילת העולמות ועליית העולמות. בגלל זה הוא לא יכול יותר לישון ומתעורר. יש מי ששומע את הציפורים האלה, שומע את צער השכינה המתעורר בעולם באותה השעה. מי שרגיש מרגיש בחצות הלילה את החיסרון האדיר, את גלות השכינה, ולכן הוא בוכה.

שאלה: למה אומרים את התיקון בחצות הלילה?

תשובה: חצות היא נקודת השבירה של הלילה. הלילה הולך ומעמיק עד חצות. מחצות ואילך זה מתהפך והעולם מתקרב אל האור. לכן הכאב על זה שהאור עוד לא הגיע גדול יותר.

 

"וְהַתִּקּוּן הוּא שֶׁיּוּכַל לִשְׁמעַ נְגִינָה מִכָּל אָדָם הוּא עַל יְדֵי שֶׁיִּלְמַד בַּלַּיְלָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הַיְנוּ גְּמָרָא שֶׁהִיא בְּחִינַת לַיְלָה".

הלילה הוא זמן הגלות, זמן החולשה של עם ישראל. זה בדיוק הזמן בו יש לנו נשק מיוחד הבונה את התודעה שלנו באופן כזה שנדע גם לסנן - התורה שבעל פה. אם אדם לומד תורה בלילה, הוא יכול לשמוע כל מוסיקה מכל אדם. הגמרא היא בחינת לילה - היא ההיגיון היהודי אחרי הנבואה. בזמן הנבואה היה מפגש ישיר עם הדיבור הא-לוהי - חוויה בלתי אמצעית. כדי להיפגש עם הדיבור הא-לוהי הזה היה צורך בהתעוררות תרבותית מוסיקאלית רחבה, כמו שאומר הרמב"ם: "הנביאים לפניהם תוף וחליל וכינור". במקום ששמעו מוסיקה - שם התנבאו הנביאים. מאז שחרב המקדש ובטלה הנבואה נשאר בידינו השכל. השכל שלנו שונה מהשכל של אומות העולם מפני שהוא נסמך על הנבואה. השכל הוא צורת הקיום האפשרית בזמן הגלות, וזה בא לידי ביטוי בתלמוד. דווקא בלילה, המכוון כנגד הגלות, אנחנו עסוקים בחוכמה התלמודית הנותנת לנו מגע עם התרבות העולמית ללא סכנה. הגמרא היא זו שבונה את הנפש היהודית בזמן הגלות. היא האינטואיציה היהודית בצורה מתומצתת. מי שלומד תלמוד בלילה הוא בטון הנכון של תקופת הגלות, ולכן הוא יכול לשמוע את המנגינות מכל הכיוונים בלי להיפגע. מוסיקה זו אינה מטמאת אותו יותר מפני שיש לו את הגנת השכל וכל הקליפות הנאחזות ברגש המוסיקאלי לא נוגעות בו.

רבי יצחק שניאורסון זצ"ל, בן דודו של הרבי מלובביץ זצ"ל, היה אומר שמי שלא לומד זוהר - הוא לא בן אדם, אך מי שלא לומד גמרא - הוא לא יהודי, כי הזוהר שייך למיסטיקה כללית וגם גויים מאומות העולם יכולים לינוק מזה משהו. יש משהו אוניברסאלי בתורת הסוד. לעומת זאת, הגמרא היא הכלי של התודעה היהודית המיוחד לנו. להיות יהודי - זה ללמוד גמרא, להגיב דרך התלמוד.

שאלה: האם היהודי לא מכיל בסופו של דבר את האדם?

תשובה: לא תמיד זה גלוי. הרב קוק קורא לזה: "החיבור של קודשה בריך הוא ושכינתה". לחבר את המגמה הא-לוהית שבכללות ההוויה עם המגמה הא-לוהית המתגלה בישראל הנקראת שכינתה. לא תמיד זה מחובר. אנחנו יודעים שבאופן פנימי זה מחובר על ידי ההוא טמיר ונעלם, אך מצפים שזה יהיה גלוי.

 

"כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (שוחר טוב, תהלים י"ט): 'כְּשֶׁהָיָה משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. לא הָיָה יוֹדֵעַ מָתַי יוֹם ומָתַי לַיְלָה, רַק עַל יְדֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה לוֹמֵד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹם, וּכְשֶׁלָּמַד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לַיְלָה'. נִמְצָא, שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הִיא בְּחִינַת לַיְלָה וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין כ"ד) "בַּמַּחְשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי" 'זֶה תַּלְמוּד בַּבְלִי'".

ההארה הדקיקה של שארית הזהות הישראלית בתוך החשיכה של בבל נקראת תלמוד בבלי.

 

"וזהו: 'וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה' (בראשית, א'-ה') הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיִּלְמַד שַׁ"ס יְתַקֵּן הַשִּׁית עִיזְקָאִין שֶׁבַּקָּנֶה, שֶׁמֵּהֶם יוֹצֵא הַקּוֹל".

התלמוד נקרא ש"ס - ראשי תיבות של 'שישה סדרים'. על ידי זה יש תיקון לקול היוצא מן הקנה המשמיע את הקול, ויש לו שש טבעות מהם בנוי הקנה ממנו יוצא הקול. שישה סדרים מסדרים את הקול.

שאלה: איך התלמוד הבבלי מתקן?

תשובה: התלמוד הבבלי מייצר את דרגת ההשכלה של תקופת הגלות בה המנגינה איננה שלנו. אך יוצא שיש ניצוצות של קדושה מעורבים בקליפות בתוך המנגינה של הגויים. על מנת להתחבר לזה בלי להתקלקל, יהודי צריך לשמור על הזהות שלו. התלמוד מאפשר לו להיפגש עם מנגינות הגויים ולהעלות אותן. חסידים עשו זאת - הם שמעו מנגינות של גויים והפכו אותם לניגונים. למשל - מרש נפוליאון שבא מחסידות חב"ד. הרבי מלובביץ זצ"ל עמד פעם בפני אלפי חסידים ושר יחד איתם את "האדרת והאמונה" במנגינה של המרסייז (ההמנון הלאומי של צרפת).

 

"וְזֶהוּ: 'קוּמִי רנִי בַלַּיְלָה' (איכה, ב'-י"ט), הַיְנוּ שֶׁתִּהְיֶה תְּקוּמָה לְהָרִנָּה הַיְנוּ עַל יְדֵי הַלַּיְלָה שֶׁהִיא גְּמָרָא שַׁ"ס אַךְ כְּשֶׁלּוֹמֵד שֶׁלּא לִשְׁמָהּ, הַיְנוּ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְקָרֵא רַבִּי הַלִּמּוּד אֵינוֹ בַּחֲשִׁיבוּת כָּל כָּךְ וּכְשֶׁלּוֹמֵד בַּלַּיְלָה חוּט שֶׁל חֶסֶד נִמְשָׁךְ עָלָיו וּמֵגֵן עָלָיו, שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ הַמַּחֲשָׁבָה הַנַּ"ל".

צריך להקים מנפילתה את הרינה, דהיינו את המוסיקה בלילה, על ידי שלימוד תורה שבעל פה, שהוא בחינת לילה. הלימוד בלילה הוא לימוד "לשמה", לימוד מרצון, לא בתוך שעות הלימוד ב"כולל".

לימוד של תורה בפעל פה היום הוא בבחינת לילה, אך כשיבוא המשיח כל הלימוד שלנו ישתנה. הגאון מוילנא אומר בפירושו לליקוטי זוהר שלעתיד לבוא נלמד הלכה לשמה. אנחנו עושים היום פלפולים כי אנחנו לא יודעים את האמת. כשיודעים את האמת זו מדרגה אחרת לגמרי של המציאות.

 

"וְאִיתָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל כִּי צִפֳּרִים שֶׁבִּקְלִפָּה הֵם מחִין שֶׁבְּמַלְכוּת דִּקְלִפָּה,..."

הארי ז"ל אומר שהחוכמה הנמצאת אצל הגויים, חכמה תרבותית גדולה, באה מהציפורים הטמאות האלה. הן אלה המחיות את מלכות אומות העולם שהיא מלכות של טומאה. כמו שלמדנו בתורה א', זו מלכות של חכמה בלי פנים, בה נפגשים עם משהו ולא עם מישהו - חוכמה מהעורף ולא מהפנים. זה מה שרבי נחמן אומר פה (בשם האר"י ז"ל): ציפורים שבקליפה הן מוחין - תוכן רוחני המחייה שבמלכות דקליפה.

 

"...וְהַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת, הֵם בִּנְיַן הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה לפיכך נשתבח דוד לפני שאול (שמואל א', ט"ז-י"ח): 'וְיוֹדֵעַ נַגֵּן',..."

כשרצו לומר על דוד כי הוא מסכן את מלכות שאול, אמרו כי דוד "יודע נגן" - ואז שאול התחיל לפחד ממנו. חז"ל מפרשים: הכוונה ב"יוֹדֵעַ נַגֵּן" היא - יודע לשאול שאלות בהלכה. מה שהיה נגינה בימי דוד המלך, הופך בימי האמוראים לשאלות בהלכה. שבחו של דוד, המופיע לראשונה בתור אלטרנטיבה למלכות שאול, היה שהוא יודע נגן. דואג האדומי אומר כך כדי לעורר את קנאת שאול.

 

"...כִּי הַנְּגִינָה הִיא בִּנְיַן הַמַּלְכוּת לְכָךְ רָאוּי הוּא לְמַלְכוּת,..."

למלכים היו מנגנים - כל מלך ראוי לשמו היה מזמין אליו אומנים ומנגנים לבית המלכות. גדלותו של מלך נמדדת לא רק בכיבושיו ולא רק בהתפתחות כלכלית במדינתו, אלא גם בפיתוח התרבות. לואי ה-14 לדוגמא, נחשב לגדול המלכים באירופה בתקופתו והיה ידוע ככובש גדול אך גם כמעודד תרבות.

בתלמוד מסופר על אחד מראשי הגולה שהיה הולך לישון לקול מנגינות ומתעורר לקול מנגינות שנוגנו בכלי נגינה. שלח לו אחד האמוראים: "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים" (הושע, ט'-א') - כלומר, 'לא ראוי לך כמלך ישראל בגלות לשמוע ניגונים'.

שאלה: מדוע המנגינה היא בניין המלכות?

תשובה: האפשרות לשלוט נובעת מהיכולת לשלוט בטון. הטון בנפש מעביר מסרים, אם אדם ראוי למלכות, דהיינו - לשלוט בבני אדם, הוא צריך לדעת את סוד המנגינה.

 

"...וזה שכתוב אצלו: 'מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ' (תהילים, ע"ח-ע"א), הַיְנוּ מֵאַחַר הַמֵּינִיקוֹת, הַיְנוּ נֶצַח וָהוֹד כִּי הֵם מְנִיקִין לַנְּבִיאִים וְהֵם בִּנְיַן הַמַּלְכוּת".

"עָלוֹת" - הן צאן, כבשים מניקות. הכבשה נושאת את העולל העולה, מטפס עליה. לפני שנמשח דוד למלך, טיפל בכבשים העלות.

מקור הנבואה נקרא 'נצח והוד'. הוד - אסתטיקה. נצח - כפשוטו. האסתטיקה מחוברת אל הנצח ומשם יונקת הנבואה, או בלשונו של הרמב"ם במורה נבוכים: הנבואה היא השפע הא-לוהי החל על השכל והדמיון כאחד. השכל שייך לנצח, הדמיון שייך להוד. כשיש נצח והוד ישנה אפשרות לשפע נבואי.

 

"וְזֶה שֶׁאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חָזִי לִי הַהִיא אַקְרוּקְתָּא. וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ"ם: צְפַרְדֵּעַ, הַיְנוּ צִפּוֹר דֵּעָה. דַּהֲוֵי כִּי אַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא מִלְּשׁוֹן 'קְרָא בְגָרוֹן' (ישעיהו, נ"ח-א') הַיְנוּ שֶׁהַנְּגִינָה נִמְשֶׁכֶת מִמֶּנּוּ. וְאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא כַּמָּה הֲוֵי? שִׁתִּין בָּתֵּי. הַיְנוּ עַל יְדֵי מָה תְּתַּקֵּן בְּחִינַת קְרָא בְגָרוֹן? עַל יְדֵי שִׁתִּין בָּתֵי, הַיְנוּ עַל יְדֵי שִׁתִּין מַסֶכְתּוֹת וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ"ם: תַּלְמוּדָא קָאֲמַר לָהּ, הַיְנוּ שֶׁיִּלְמַד תַּלְמוּד. אָתָא תַּנִּינָא בַּלְעָהּ - וּפֵרֵשׁ רַ"שׁ: רַבָּה קָאֲמַר לָהּ, הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיִּלְמַד שֶׁלּא לִשְׁמָהּ, יִבְלַע אוֹתָהּ הַנָּחָשׁ. וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשְׁבַּ"ם, רַבָּה קָאֲמַר לָהּ, הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיִּלְמוֹד בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְקָרֵא רַבִּי. אָתָא פּוּשְׁקַנְצָא - וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ"ם: עוֹרֵב הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיִּלְמַד בַּלַּיְלָה, מִלְּשׁוֹן עַרְבִית וּבַלְעָהּ הַיְנוּ וּמֵגֵן עָלָיו מִן הַנָּחָשׁ הַנִּזְכָּר לְעֵיל".

רבה רוצה להסביר לנו כאן מהי המנגינה המביאה דעת. רבה אומר שהוא ראה את הצפרדע, ורשב"ם מפרש: 'צפרדע' - מלשון 'ציפור-דעה'.

"אַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא" - מלשון 'קְרָא בְגָרוֹן' כמו שכתוב בפסוק: "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ" (ישעיהו נ"ח-א'). המנגינה נמשכת "משישה עיזקאין" - משש טבעות שבגרון. איך אפשר לשמוע כל מוסיקה שבעולם? על ידי 'שִׁתִּין בָּתֵּי' - "שישים בתים", שישים מסכתות, היינו לימוד תורה שבעל פה בחינת גמרא בלילה, ללמוד תלמוד.

אך אם אדם ילמד תורה שלא לשמה, אלא רק כדי שיקרא "רבי", הלימוד לא יעזור לו - הנחש יבלע אותו. הנחש הוא כוחות הטומאה. על מנת להינצל מהנחש עליו ללמוד תורה לשמה בלילה - 'עורב' מלשון 'ערבית'.

 

"וְסָלִיק יָתִיב בְּאִילָנָא - פֵּרֵשׁ הַמַּהַרְשָׁ"א, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב אֶצְלוֹ: 'וַיִּטַּע אֵשֶׁל' (בראשית, כ"א-ל"ג), שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד, הַיְנוּ שֶׁהַחוּט שֶׁל חֶסֶד שֶׁנִּמְשָׁךְ עָלָיו מֵגֵן עָלָיו מִן הַנָּחָשׁ הַנַּ"ל".

"וְסָלִיק יָתִיב בְּאִילָנָא" - אם אדם לומד תורה לשמה, הוא עולה ויושב על האילן, ופרש המהרש"א שהוא בחינת אברהם עליו כתוב "ויטע אשל" - שהוא בחינת חסד, וחוט החסד המשוך עליו מגן עליו מהנחש.

 

"תָּא חֲזִי כַּמָּה נָפִישׁ חֵילֵיה דְּאִילָנָא, הַיְנוּ שֶׁרַבָּה מַתְמִיהַ אֶת עַצְמוֹ שֶׁכָּל כָּךְ גָּבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, שֶׁאֲפִילּוּ עַל זֶה יָכוֹל לְהָגֵן".

רבי נחמן אומר: בוא וראה כמה גדולה הסכנה במנגינה הבאה מאדם לא כשר, וכמה גדול הכוח של חוט החסד הנמשך על ידי לימוד גמרא בלילה - עד כדי כך שמגן על האדם מפני התנין העלול לבלוע את הפושקנצא. הכוונה ב"חוט של חסד" היא שהוא ניצול מן המזיקים.

לדוגמא, נאמר במגילת אסתר שאסתר המלכה היתה נושאת חן בעיני כל רואיה. התלמוד לומד מהפסוק הזה שאסתר לא היתה יפה - מפני שאילו היתה יפה, הכתוב היה מציין זאת. היא נשאה חן - חן מלשון 'חינם'. חז"ל אומרים שאסתר היתה "ירקרוקת" (כלומר, חיוורת), אך חוט של חסד היה משוך על פניה, שנאמר: "ותהי אסתר נושאת חן". חוט החסד זה משהו שמגן מהשיפוט לרעה.

 

"וּבָזֶה יִתְיַשֵּׁב הַסְּמִיכוּת שֶׁל הַמִּשְׁנָה: 'עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת'. כִּי עַל יְדֵי שֶׁשּׁוֹמֵעַ הַנְּגִינָה כַּנַּ"ל, הוּא מְתַקֵּן בִּנְיַן הַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ, וְזֶה 'עֲשֵׂה לְךָ רַב', הַיְנוּ שֶׁיְּתַקֵּן בְּחִינַת מַלְכוּת, וְזֶה עַל יְדֵי 'קְנֵה לְךָ חָבֵר', הַיְנוּ עַל יְדֵי קָנֶה, שֶׁהַקּוֹל יוֹצֵא מִמֶּנּוּ. שֶׁמְּחַבֵּר הַשְּׁנֵי כְּרוּבִים לִהְיוֹת פָּנִים בְּפָנִים 'כְּמַעַר אִישׁ וְלוֹיוֹת' (מלכים א', ז'-ל"ו). 'בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם'".

המשנה במסכת אבות אומרת: "עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת". אלו הם שלושה דברים שלכאורה אינם קשורים האחד בשני. עשה לך רב - תקן לעצמך את המלכות על ידי שה"קנה", בו אתה מוציא את הקולות, יהיה לך חבר. כיצד? - "שֶׁמְּחַבֵּר הַשְּׁנֵי כְּרוּבִים לִהְיוֹת פָּנִים בְּפָנִים 'כְּמַעַר אִישׁ וְלוֹיוֹת' 'בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם'". לשתי הציפורים יש גם ביטוי מעשי - שני הכרובים בבית המקדש, להם היו כנפיים כמו לציפורים והיו מסתכלים זה על זה. התלמוד שואל: מתי היו מסתכלים זה על זה באהבה כשל איש ואשה? - ועונה: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום. כשישראל לא עשו רצונו של מקום, הכרובים הפנו עורף זה לזה.

בתלמוד מסופר על הכרובים בקודש הקודשים שהיו מסתכלים זה על זה כשישראל עשו רצונו של מקום, וכשלא עשו רצונו של מקום, היו מפנים עורף זה לזה. אם רוצים שהמלכות שלנו תתוקן, דהיינו שהציפורים תסתכלנה האחת על השניה, דהיינו שיהיה קשר בין הקב"ה לכנסת ישראל והמנגינות יהיו כשרות, או אפילו שמנגינות טמאות שלא יטמאו אותנו. כדי שזה יקרה, צריך שה"קנה" יהיה לך חבר, שאתה תעשה חיבור על ידי חיבור הקנה, דהיינו הכוח של המוסיקה.

 

"וַאֲזַי כְּשֶׁיְּתַקֵּן בְּחִינַת מַלְכוּת שֶׁלּוֹ, וְיוּכַל לִמְשׁל בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה, וְיוּכַל לְהָמִית לָזֶה וּלְהַחֲיוֹת לָזֶה, וְנִמְצָא עוֹלָם חָרֵב. לָזֶה אָמַר: 'וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת'..."

המוסיקה היא דבר חזק מאוד. הגאון מוילנא אמר שעל ידי המוסיקה ניתן להמית אנשים ולהחיות מתים. מסופר בתלמוד שחייליו של סנחריב מתו כששמעו את שירת מלאכי השרת. ישנה מוסיקה שהיא כל כך נוסטלגית עד שמפגישה את האדם עם שורש נשמתו. כשזה קורה, האדם נשאב אל שורש נשמתו כמו ברזל אל המגנט, וזה מסוכן כי זה עלול להרוג את האדם.

"וְנִמְצָא עוֹלָם חָרֵב לָזֶה אָמַר: 'וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת'" - דווקא מי שיש לו כוח כזה (להמשיך את הכוח של נבואה משתי ציפורים חיות טהורות) צריך להשתמש בו באופן בונה ולא מחריב.

רבי פנחס מקוריץ דן בספרו "מדרש פנחס" בשאלה מדוע כתוב שהצדיקים צריכים להתפלל על הדור. הוא עונה: זו אשמתם של הצדיקים שיש צרות בדור. ההוכחה שהוא מביא: עשרה דורות עברו מאדם הראשון עד נוח ולא קרה דבר. בא צדיק אחד, נח - ובא המבול. עשרה דורות עברו מנח עד אברהם ולא קרה דבר. בא אברהם - וסדום ועמורה נהפכו. רבי פנחס מקוריץ מסביר שזה קורה מפני שהצדיק מעלה את הרף המוסרי בדורו ומקטרג על כל מי שאיננו במדרגה שלו. אדם צדיק המתעלה צריך להיזהר מאוד שצדקותו לא תגרום לקטרוג על הדור, אלא ישתמש בצדקותו לרומם את הדור יחד עמו.

רבי נחמן אומר לאדם במדרגה רוחנית גבוהה שעליו להיזהר! 'עֲשֵׂה לְךָ רַב' - ובכך תמשיך כוח אל מידת המלכות שלך על ידי שתשתמש ב"קנה", בלימוד הגמרא בלילה כדי לחבר שתי ציפורים טהורות. 'וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת' - אל תשמיד את העולם.

 

"... שֶׁצָּרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּחֻרְבַּן הָעוֹלָם, 'כִּי לא ְתֹהוּ בְּרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ' (ישעיהו, מ"ה-י"ח). וּבִשְׁבִיל זֶה מַרְגְּלָא בְּפוּמָא דְּאִינְשִׁי עַכְשָׁו לוֹמַר שֶׁהַחַזָּנִים הֵם שׁוֹטִים וְאֵינָם בְּנֵי דֵּעָה. כִּי עַכְשָׁו מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה בַּגָּלוּת, וְעַל כֵּן הַנְּגִינָה שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים מִבְּחִינַת מחִין וְדַעַת דְּמַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, וְעַכְשָׁו שֶׁהַמַּלְכוּת בְּגָּלוּת, וְעַל כֵּן הַנְּגִינָה נִפְגֶּמֶת וְעַל כֵּן הַחַזָּנִים הֵם בְּלא דַּעַת..."

אין הכוונה לומר שהחזנים הם ח"ו טיפשים, אלא שהם בלי אותה הדעת הראויה לאותה המוסיקה. הם מנגנים, ומנגינה זו גונזת בתוכה חוכמה ודעת עצומה. רבי נחמן אומר שחוכמה זו לא מגיעה אל החזנים מפני שעם ישראל בגלות.

 

"...כִּי אֵין לָהֶם כּחַ עַכְשָׁו לְהַמְשִׁיךְ הַנְּגִינָה מִשָּׁרְשָׁהּ שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מחִין וְדַעַת שֶׁל מַלְכוּת דִּקְדֻּשָּׁה, כַּנַּ"ל. אֲבָל לֶעָתִיד שֶׁיִּתְעַלֶּה מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה וְיִהְיֶה 'ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ', אֲזַי תִּתְעַלֶּה וְתֻשְׁלַם הַנְּגִינָה בִּבְחִינַת דַּעַת דְּמַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשֶׁכֶת הַנְּגִינָה כַּנַּ"ל. וזהו: 'כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱ-לוהִים, זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל" (תהילים, מ"ז-ח'). כִּי אֲזַי כְּשֶׁיִּהְיֶה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ וְיִתְעַלֶּה מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, אֲזַי: 'זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל', הַיְנוּ שֶׁהַחַזָּנִים הַמְזַמְּרִים יִהְיוּ בְּדַעַת וּבְשֵׂכֶל עַל יְדֵי שֶׁיִּתְעַלֶּה מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה וִיקַבְּלוּ הַנְּגִינָה מִשָּׁרְשָׁהּ שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת וּמחִין שֶׁל מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל.

[שַׁיָּךְ לְעֵיל].

וזהו 'כִּי גָּדל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ' (תהילים, ק"ח-ה'). 'שָׁמַיִם' הוּא בְּחִינַת קוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ קוֹלֶךָ", כִּי עַל יְדֵי הַחֶסֶד, הַיְנוּ בְּחִינַת חוּט שֶׁל חֶסֶד, הַנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה בַּלַּיְלָה, עַל יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן הַקּוֹל כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: "כִּי גָּדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" כַּנַּ"ל.

הַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁמִּשָּׁם הַנְּבוּאָה נִמְשֶׁכֶת, הֵם בִּנְיַן מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, וְעַל כֵּן הַעֲמָדַת מֶלֶךְ הָיָה עַל פִּי נְבוּאָה, כְּכָל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד שֶׁהָיָה עַל פִּי נְבוּאָה. וְהַנְּבוּאָה נִמְשֶׁכֶת מִן הַכְּרוּבִים שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁתֵּי צִפֳּרִים הַנַּ"ל, שֶׁהֵם בִּנְיַן מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל.

מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ, הַיְנוּ מֵאַחַר הַמֵּינִיקוֹת, כִּי הֵם יַנְקִין לַנְּבִיאִים וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ 'מֵאַחַר עָלוֹת', הַיְנוּ שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה יָכוֹל לְתַקֵּן וּלְהַעֲלוֹת גַּם הַנְּגִינָה שֶׁאֵינוֹ מֵאָדָם כָּשֵׁר, לְהַעֲלוֹתָהּ אֶל הַקְּדֻשָּׁה. וְזֶהוּ: 'מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ', הַיְנוּ גַּם הַנְּגִינָה, שֶׁהִיא מֵאֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה בִּבְחִינַת 'מֵאַחַר עָלוֹת', מֵאַחַר הַמֵּינִיקוֹת כִּי הַנְּגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הוּא מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יַנְקִין, וְהַנְּגִינָה שֶׁאֵינוֹ בִּקְדֻשָּׁה הִיא בְּחִינַת מֵאַחַר עָלוֹת, מֵאֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה יָכוֹל לְתַקֵּן נְגִינָה זוֹ גַּם כֵּן, וְעַל יְדֵי זֶה נִתְעַלָּה מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: 'מֵאַחַר עָלוֹת הֵבִיאוּ לִרְעוֹת בְּיַעֲקב' וְכוּ', כִּי עַל יְדֵי זֶה זָכָה לְמַלְכוּת כַּנַּ"ל".

על דוד המלך נאמר "מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ" (תהילים, ע"ח-ע"א). מה שלא כשר נקרא "אחור", מה שכשר נקרא "פנים". דוד המלך בא 'מאחר עלות', מאחור, מצד הטומאה והיה מסוגל להעלות מנגינות גם משם.

 

סיכום:

על מנת לשמוע מנגינה מאדם לא כשר ולא להתקלקל - ואדרבא, להעלות הכל - דרוש לימוד גמרא בלילה, כי לילה הוא בחינת גלות. הלילה זה הזמן בו המנגינה היא של הגויים, כי הם יונקים מהאתר דנביאים, ממלכות דקליפה. על ידי זה שאנו לומדים גמרא בלילה, אנחנו מתאימים את עצמנו לזהות היהודית הנדרשת כדי להתמודד עם העולם בשעה של קטנות. מכוח זה אנחנו יכולים לבנות את המלכות דקדושה.

וזה מה שכתוב: יש אקרוקתא - צפרדע - ציפור דעה - הציפור של הדעת, היא גדולה כמו הכרך של הגרוניא. כלומר, צריך ללמוד תלמוד כדי לתקן שישים בתים דהגרוניא, מלשון 'גרון'. שישים בתים כנגד שישים מסכתות. אם אדם יעשה זאת כדי להיקרא רבי, יבוא התנין-נחש ויאכל אותו. על מנת להינצל מהתנין צריך ללמוד תלמוד בלילה בחינת ערבית - עורב נקבה - ועל ידי זה אפשר להמשיך חוט של חסד על השומע את המנגינה וזה בחינת האילן, בחינת אברהם אבינו - בחינת חסד. אדם המגיע לזה הוא אדם חזק מאוד, ועל כן עליו להיזהר ולהשתמש בכוחו לבנות את העולם ולא להחריבו. זה שנאמר: "עשה לך רב" - בנה את המלכות שלך על ידי ש"קנה" יהיה לך חבר. כוח ה"קנה" מחבר בין שתי ציפורים חיות טהורות ומביא עליך את רוח הנבואה. עליך להשתמש בזה ולדון כל האדם לכף זכות ולא לקלקל. על זה נאמר שהיום החזנים (מלשון חזון) הם בלא דעת, כי חסרה להם הדעת העליונה. עוד נאמר: "גדול מעל שמים חסדך". 'שמים' - בחינת קול, שנאמר: "מן השמים השמעת קולך". והוסיף עוד, לגבי "מאחר עלות הביאו", שדוד המלך ידע להעלות את המנגינות מאחור, מהצד האחורי של הרוחניות העולמית ומכוח זה יכול היה לרעות ביעקב עמו.