חשיבה בזמן התפילה

כ"ב בניסן תשס"ז

שאלה:

בשבת מסופר על רב ורב המנונא שפסקו מלמוד מפאת שהגיע זמן תפילה. במאמר ארוך המדבר על היחס למושג הא-לוהי קראתי, בהתיחסות אל גמרא זו, שבאמת כשמתפללים אין לחשוב באמירת "ברוך אתה ה'.." וכד', על פשר המושג הא-לוהי ואל מי אני פונה כרגע וכו', אלא תפילה זה כבר דבר אחר, בתפילה לא חושבים (כך גם נראה ע"פ באור הראי"ה בעין אי"ה על גמרא זו והסמוכות לה) זה כבר עולם של רגש, שתורה ותפילה, כל אחת לחוד ואלו דברים נפרדים לגמרי.

שאלתי היא, האם לדעת הרב זה נכון? ואם כן, הרי מה עניין כונה בתפילה, וכונות השמות בפרט, שבהם באמת יש חשיבה עמוקה ומאומצת על כל שם המבוטא בשפתיים? האין זו תורה בזמן תפילה?

ואם באמת אין מקום לחשוב על מה שבררתי בשכלי אודות המושג הא-לוהי בזמן שאני מתפלל, אולי אני מתפלל אל אל מוגשם?


תשובה:

יש ללמוד היטב ובעמקות את כל ענייני כוונות התפילה בשעת הלימוד, כך שבתפילה הכל יזרום באופן טבעי. משל למה הדבר דומה, לאדם שמלמדים אותו שעליו לפגוש אדם פלוני, שמראהו כך וכך ושהשכלתו ומידותיו כך וכך, שמשפחתו פלונית, וששמו הפרטי ראובן. אם ישנן היטב את הדבר, אחרי פגישה אחת או שתים, כל המידע הנרחב הזה ייכלל בהעלאת השם "ראובן" בזכרונו. כך התפילה, היא מפגש של נפש הילד שבנו עם מושג האלוהות המזוקק שהתברר בלימוד.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)