הרב אורי שרקי

לבבות רחוקים




קיימים שני ביטויים שונים כדי לתאר את הפעילות של הציבור הדתי כלפי הציבור החילוני: "קירוב רחוקים" ו"קירוב לבבות". אף על פי ששני אלה מתארים את אותה התופעה, ההבדל המנטאלי בין שני הביטויים הוא תהומי. כשאני מתאר את החילוני כרחוק, אני מניח את עצמי כקרוב, ולפי זה כל אשר עלי לעשות בפגישתי עמו, הוא להשתדל להפוך אותו לכמה שיותר דומה לי, שהרי אני כבר מגלם את האידיאל היהודי והאנושי. יש בכך מידה מסויימת של גסות רוח, שניתן אמנם ללמד עליה זכות, שכן העובדה שהדתי מקבל על עצמו עול תורה הנתונה מאת ה', מעטר אותו במעלה גדולה של מי שהמצוות נוגעות לו, בעוד שהחילוני פטור מהן במידת מה, בשל מעמדו כתינוק שנשבה. אלא שבאספקלריה זו אני עשוי לגלות כלפיו אהבה, רק משום שאני רואה בו דתי פוטנציאלי, אני אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה. במילים אחרות אני שונא אותן, אלא שאני מוכן להעניק להן אהבה על סמך העתיד, כלומר על סמך היותם דתיים לעתיד לבוא.

לא כן הגישה המונחת ביסוד קירוב הלבבות. אמנם חפץ אני בכל ליבי להעניק לזולת את טוב ה', את התורה ואת מצוותיה בכל שלימותן, אבל אני מכיר בעובדה שלא מקרה הוא הדבר שחלק כל כך גדול של העם היהודי הינו חילוני, ושבודאי רוצה ההשגחה העליונה ללמדני על ידי כך תכנים שחסרים בי במצב העכשווי של זהותי היהודית, שאיננה שלימה לפי נתוני ההכרה הדתית של היום, שהרי אם לא הייתי חסר דבר, לא היה היהודי שממולי מחפש לרוות את צמאונו הערכי מחוץ לגבול המסורת הנאמנה. נמצא שהמרחק שלי ושל חברי החילוני מהא-לוהות הינו שווה. לכן אני מלמדו תורה, והוא משלים אצלי ערכים שבמצבי הנוכחי חלשים אצלי, כגון התעוזה המחשבתית, הערכת העצמאות הכלכלית, תביעות הטבע והנורמליות שבחיים, ועוד עניינים הכלולים במונח הכללי: דרך ארץ. אני אוהב את הבריות, כי בתור בריותיו של הקדוש-ברוך-הוא הן מפגישות אותי עם חלק מכוונתו של הבורא בעולמו, ומשום שהן אהובות עלי, אני גם מקרבן לתורה.

הקושי לקבל את התובנה השניה, נובע ממה שהתרגלנו לראות את הקודש כישות העומדת למעלה מהטבע ואף מתנגדת לו. זהו "הקודש הרגיל" דהיינו הדתי, בלשונו של הרב קוק. אבל יש לזכור שדוקא הטבע, הקרוב יותר להכרה החילונית, גונז בתוכו קדושה נסתרת ועליונה מאוד, "הקודש שבטבע", שקשה לחשוף אותו מבלי שיגרור בעקבותיו את כל השלילה שבטבע, והוא המבקש להתגלות דרך התנועות המחשבתיות של ימינו, והוא המניע את גלגלי החיים של התחיה הלאומית בימינו, עד כדי להילחם בקודש הרגיל, מה שלא יצלח בידו, כשם שלא יעלה בידו של הקודש הרגיל לנצח את הקודש שבטבע. המאבק הזה הוא המתואר במדרש כמלחמת האיתנים באחרית הימים בין הלויתן ושור הבר (אורות הקודש, חלק שני, עמ' שיז).

יוצא שפעולת הקירוב בין לבבות שני הציבורים, הדתי והחילוני, היא הפגשת שתי מערכות קודש זו בזו, שמתוכן אור גדול של דעת ה' אמיתית ושל בנין הזהות היהודית בכל מלוא שיעור קומתה, יצא לאור עולם.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)