הקדמת הרמב"ם לפרק חלק

ט"ז באב תשס"ז

שאלה:

4 שאלות יש לי על הקדמת הרמב"ם לפרק חלק

1. האם לפי הרמב"ם בהבנתו בפירוש הגדות חז"ל מתכוון הרמב"ם שאין ניסים בעולם? שהרי לפי הסברו אז בגמרא שמדברת על תנורו של עכנאי אמת המים לא חזרה וכו'. ואם כן דעתו אז קשה מאד על כך שהרי בדורנו הדל ראינו ניסים ומעשה מופת של הבבא סאלי ועוד. אז בדור התנאים והאמוראים הקדושים לא היו ניסים כלל וכל אגדות חז"ל שמספרות על כך אין זה כפשוטו. או שניתן להסביר בצורה יותר פשוטה שהרמב"ם התכוון רק לאגדות רבה בר בר חנה או הגשמת הקב"ה וכדו' וזה "תפוחי זהב במשכיות כסף". אבל ניסים ודאי שיש.

2. מהי מהות הכרת לפי רמב"ם? שלפי הפשט הוא רק אומר שהאדם לא יזכה ב"קיום הנפש בקיום משכלה" (ת' הרב שילת). אז לפי הפשט אין יראת העונש כלל שהרי אין פה עונש ממשי ואפקטיבי אלא רק חוסר תענוג הנפש!

3. הרמב"ם מדבר על גן עדן ממשי שנמצא איפשהו כאן אבל בגמ' מדברים על גן עדן בעולם הבא ולא כמשהו שנמצא כאן. איך זה מסתדר?

4. שמעתי רב אומר שהרמב"ם טוען שתחיית המתים היא אינה דבר גשמי אלא רוחני בלבד. ז"א העולם הבא ותחיית המתים היינו הך והביא ראיותיו מזה שכך הבין הראב"ד אותו בהלכות תשובה אבל בשביל להסתיר את דבריו. כמו שכותב בפתיחה למורה הוא רשם את תחיית המתים כעיקר נפרד ולכן כתב גם את איגרת תחיית המתים רק בשביל ההמון כמו שנאמר "חכמים היזהרו בדבריכם" אבל בעצם הוא לא חשב כן (והתברר לי שזה טענה רווחת גם באקדמיה). מה הרב יכול להגיד על זה?


תשובה:

1. הרמב"ם אומר במקומות הרבה שיש ניסים, ושזו הטענה המכרעת כדי לקבל את אמונת בריאת העולם (מו"נ). הוא רק סובר שאנו ממעטים כמה שיותר מלהסביר תופעה על פי נס אם ניתן לפרשה על דרך הטבע (אגרת תחיית המתים).

2. להיפך, זה העונש הגדול מכל, להפסיד את הקיום הנצחי.

3. כוונת הרמב"ם היא שאפילו אם נאמר שגן עדן הוא מקום גשמי, אין הוא המטרה האחרונה לדעת בעל המשנה. אך אין הוא עסוק כאן בהכרעת מהותו של גן עדן.

4. הראב"ד לא הבין כן, אם נדייק בלשונו: "דברי האיש הזה בעיני קרובים לדברי האומר שאין תחיית המתים לגופות". זו אכן אמת שהצורך בתחה"מ להרמב"ם איננו מבורר, אך מנין להם לאקדמאים (ולמפרשי הרמב"ם בפרובנס בדור שאחריו) לקבוע שהרמב"ם שקרן?

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)