מקור סמכות המרא דאתרא

כ' בתשרי תשס"ח

שאלה:

לא זכיתי להבין כל צרכו את כלל הפסיקה שמאפשר לציבור או ליחידים לקבל על עצמם פוסק אחד וללכת לפיו בכל דבר בין לקולא ובין לחומרא. מקור כלל זה מופיע בעיקר בתשובת הרשב"א סימן רנג. הרי יש כללים בהלכה איך מכריעים במקרה של מחלוקת בין החכמים. כל מחלוקת היא סוג של ספק, ואם שני הכתות החולקות שוות וזה מחלוקת בעניין דאורייתא יש להחמיר, אם זה בדרבנן אפשר להקל, אם יש רוב הולכים אחריו, דיין מומחה שיודע להכריע בראיות הולך לפי דעתו וכו'.

ומדוע החלטת הציבור לפסוק כמו פוסק פלוני או כמו עמוד הוראה פלוני מבטלת את כל כללי הפסיקה ומתירה להם ללכת אחריו לקולא גם במחלוקות דאורייתא או להקל כמותו אפילו שרבים חולקים עליו? (כמו שאכלו עוף בחלב במקומו של רבי יוסי הגלילי).

איך "קבלת הציבור" עוקרת את שאר כללי ההוראה?


תשובה:

כללי הפסיקה בספק דאורייתא ובספק דרבנן נאמרו במקום שבו לא הוכרעה ההלכה, כגון על ידי המורה במקום. קבלת האומה היא היסוד לסמכות הרבנים לדעת הרמב"ן.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)