הרב אורי שרקי

"כי שם ד' נקרא עליך"

הספד לסג"מ יואב דורון הי"ד




מורי ורבותי!

יואב נשא את שמו של גיבור ישראל - יואב בן צרויה. והוא, כיואב בן צרויה עסק בקיום ולחת המצוות הנדירות והמיוחדות שנצטווינו בהן והיא - מצוות כיבוש ארץ ישראל. מצווה זו היא מצווה מיוחדת במינה שעלה בידינו לקיימה פעמים ספורות במהלך ההיסטוריה, לא כל דור זכה לקיום המצווה הזאת. ומצווה זו, מצוות כיבוש ארץ ישראל, מצווה זו של "והורשתם את הארץ", מצווה זו "שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת"1, מצווה זו המתקיימת בידם של חיילי ישראל, של מתנדבי הצבא בישראל ושל חיילי המילואים בישראל, ומצווה זו היא מצווה כללית.

ישנן מצוות שניתנו לגברים, ישנן מצוות שניתנו לנשים, ישנן מצוות שניתנו לכוהנים, לכהן גדול, למלך, ישנן מצוות לכל אחד בישראל, וישנן מצוות שניתנו לכלל ישראל, כלומר - האישיות הנושאת את חיוב המצווה איננה אישיות פרטית כי אם הכלל כולו. מעטות הן המצוות האלה, והבולטת בכולן היא - כיבוש ארץ ישראל, כשהמושג של כיבוש משמעותו לא רק הפעולה המוציאה, המפקיעה את הארץ מידי אויבינו ומעבירה אותה לרשותנו, כי אם המצווה להחזיק את הארץ בידינו תמיד. זאת מצווה מיוחדת במינה שזכינו לה מספר פעמים בהיסטוריה, כמו שאמרתי. פעם ראשונה בימות יהושע בן-נון עד ימי דוד המלך, פעם שנייה בימי החשמונאים, ופעם שלישית מאז הקמת המדינה ועד היום. כלומר, אנו חיים בתקופה מיוחדת במינה שבה מצווה כללית מתקיימת על ידינו. ולכן באמת חיובה של המצווה הזאת איננו על אדם פרטי זה או אחר, כי אם מצווה הנתונה לכלל ומתקיימת ע"י המתנדב לקיימה.

מצווה זו, מקדם, קוימה בשלמותה דווקא ע"י יואב בן צרויה. דוד המלך אומר "בני צרויה קשים ממני"2. אמנם היה לדוד המלך קשה עם יואב בן צרויה, מאבקים וחיכוכים רבים היו בן דוד לבין יואב, אבל בסופו של דבר עולה כך מספר שמואל - ממלכתו של דוד לא הייתה עומדת אלמלא כוחו של יואב.

אותו יואב שאנו מספידים היום, הוא היה בבחינת המשך לאותו יואב הגדול שכל חייו הוקדשו למען האומה ולמען אחיזתה בארץ קודשה.

יש להבין את ערכה של המצווה הזאת. המצווה הזאת איננה מצווה בין המצוות, זה לא כמו שאדם אומר יש לי מצוות תפילין בידי, מצוות תפילין שקולה כנגד כל התורה כולה, איזה יופי יש לי עוד מצווה. או שמא יאמר אדם, מצוות שבת שקולה כנגד כל התורה כולה, אז גם מצוות כיבוש ארץ ישראל היא אחת מן המצוות שאמרו עליהן שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה. לא כך, אלמלא אחיזתנו בארץ ישראל אין לנו יכולת למלא את תפקידנו בעולם כלל. הרי התפקיד שהוטל על עם ישראל, עוד בטרם שניתנה לו התורה הוא "ואעשך לגוי גדול... ונברכו בך כל משפחות האדמה"3, זאת אומרת - עליך להגיע לארץ אשר אראך ולהפוך שם לישות מדינית, לישות פוליטית. גוי פירושו - יחידה לאומית-פוליטית, ורק על ידי כך יתקיים בך "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

מזה 53 שנה זכינו ליכולת הזאת, לאפשרות לקיים סוף סוף את ייעודנו ההיסטורי, את ייעודנו האלוהי - שיתברכו על ידינו כל משפחות האדמה. במשך 4000 שנה היינו מנועים מלקיים את הייעוד של הקב"ה לאברהם. סוף סוף הקב"ה ריחם עלינו. אחרי 53 שנה הקים לנו את מדינת ישראל, וסוף סוף התחלנו לצאת מהגניזה ההיסטורית, ובידינו היום להתחיל לחשוב על קיום רצונו של הקב"ה, שהוא רצון לאומי, רצון של השפעה בין-לאומית. ברוך השם שזכינו לכך.

רוצה אני להזכיר גמרא במסכת סנהדרין4, שם נידונה השאלה של תחיית המתים מן התורה. נשאלת השאלה - מניין לתחיית המתים מן התורה? התלמוד מביא על כך ראיות רבות. הראיות שמביאים הינן לכאורה רחוקות מאד, למשל "ונתתם ממנו [את] תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים?" אלא שאהרון יקום לתחייה ויגיע לא"י ויתנו לו תרומה. וכן מצאנו עוד הרבה רמזים מהסוג הזה כגון - "ויאמר ד' אל משה הנך שכב עם אבותיך וקם" שוכב וקם, אם כן, מכאן תחיית המתים מן התורה. והגמרא בעצמה מקשה על כל הראיות האלה ומראה בהחלט שכל הראיות שהובאו אינן אלא ראיות על דרך הרמז ולא ראיות מפורשות. עד שבסוף התלמוד שואל "ונילף ממתים שהחיה יחזקאל" אולי אפשר להביא ראיה לתחיית המתים מזה שיחזקאל החייה מתים? מדוע אנו לא מביאים ראיה משם? אומרת הגמרא "סבירא ליה כמאן דאמר אמת משל היה". זאת אומרת שחזון העצמות היבשות שקמות לתחיה בספר יחזקאל, אינו מדבר על תחיית המתים, כי אם מדבר על תחייתה של האומה, על שיבת ציון.

והגמרא שואלת "ומה הם המתים שהחיה יחזקאל?" מי הם המתים שהוחיו? מצאנו בזה בגמרא מספר דעות, אך לפני שנביא את הדעות- (ולא נבין את הדעות) נבין מה פירוש שאלת הגמרא- מי הם המתים שהחיה יחזקאל? שאלת הגמרא היא לדעת - מיהי האוכלוסייה המרכיבה את הציבור שיזכה לתחיה הלאומית - זה משמעות שאלת הגמרא - כלומר אתה אומר שיחיו המתים באחרית הימים, ברור, אנחנו מאמינים שתהיה גם תחיית המתים למתים הפרטיים. עם זאת יחזקאל לא דיבר רק על תחיית המתים הפרטית, יחזקאל דיבר על תחיית המתים הלאומית.

ומי יהיו האנשים שיחיו באותם הימים? ע"י מי הקב"ה יביא את התחייה הלאומית? הגמרא מביאה כמה דעות. אחת הדעות היא שמדובר בבני אפרים. מדוע דווקא בני אפרים? אותם אלה שרצו לצאת ממצרים לפני שעברו ארבע מאות שנה מהולדתו של יצחק. אז אולי הם לא בסדר שרצו לצאת ממצרים לפני הזמן? על זה אומרת הגמרא: דע לך- שהן אותן הנשמות של אלו שחפצו בגאולה ומאסו בגלות. הנשמות הללו הן שיזכו להשתתף בבניין א"י באחרית הימים.

אומרת הגמרא, תדע לך שיש עוד אנשים שיחיו בתחיית המתים, אנשים, שאין בהם לחלוחית של מצווה. מה זאת אומרת שאין בהם לחלוחית של מצווה? אולי הכוונה לאנשים שאין להם מצוות, אם זהו הפירוש היה צריך להיות כתוב "אלו אנשים שאין להם מצוות". אלא כנראה ש"לחלוחית של מצווה" הכוונה היא- שבזמן התחייה הלאומית יהיו אנשים עם מצוות, יקיימו את התורה כולה, את כל השו"ע כולו, אבל ללא לחלוחית.

יהיו אנשים, שבגלל שאצלם המצוות מתקיימות ללא לחלוחית, ללא שום אמונה, ללא בירורי אמונה, מפני כך, יהיה צורך בעבודה מיוחדת של צדיקים כדי להחזיר את נשמת ישראל למקומה. כלומר, יהיו אנשים דתיים, אין שום ספק: בזמן התחייה הלאומית יהיו אנשים דתיים, אבל דתיים ללא "לחלוחית מצווה" מפני שאינם עוסקים בעמקי אמונה, אלא מעוניינים אך ורק בקיום המצוות בלבד. ועל זה נאמר "ותהי יראתם... מצות אנשים מלמדה"5.

עוד ראיה מובאת בגמרא, דעה האחרונה שמובאת בשם רבי יוחנן. רבי יוחנן אומר שהמתים שהחיה יחזקאל אלו בחורים. בחורים שמתו בזמן גלות בבל. כשנבוכדנצאר מלך בבל הגלה את גלות ירושלים, היו שם בחורים, שהיו מגנים על החמה ביופיין, היו בחורים יפים. (מעניין מאד שרבי יוחנן שבעצמו הגמרא מספרת על יופיו פעמים רבות, רבי יוחנן היה מציין את העובדה הזאת, שהגולה הייתה הגלות של היופי מישראל) ואותם בחורים יפים שהיו מגנים על החמה ביופיים, גרמו לנשים של הכשדים להתרגש, התרגשו מיופיים של בחורי ישראל והן סיפרו לבעליהן ובעליהן למלך, ציווה המלך ורמסום. הרגו אותם ורמסו אותם כדי שהיופי הזה ייעלם מן העולם. ומאז גלות בבל יש הפרש בין היופי הפיזי לבין הקודש.

ואומרת הגמרא שמאז ככל שאדם הוא יותר מכוער כך יש בו יותר חוכמה. וכשרבי יוחנן אומר שבאחרית הימים אותם בחורים יפים יקומו לתחייה, זה בא לומר לנו שחלק אינטגראלי של התחייה הלאומית זאת חזרת היופי והאסטטיקה. לעם ישראל חוזר היופי הגופני לגופותיהם של בחורי ישראל, זאת אומרת, אותו טיפוס, שאנו מכנים אותו הטיפוס של "הצבר", אותו טיפוס אנושי, זקוף הקומה, הגאה, המקרין בטחון עצמי ובריאות נפשית מפליאה, הוא אותו הטיפוס שכאשר הוא ישוב אלינו, יציין לנו שהנה חוזרת השכינה לציון, אותם חיילים צעירים, אותם אנשי ביטחון, אותם אנשי מילואים, המתנדבים היום באומה, המתנדבים על בטחונו של עם ישראל, ובכללם יואב ז"ל, שהתאספנו לכבודו, הם אותם אנשים המקרינים רוח חדשה באומה, המראים שגמרנו כבר עם התקופה הזאת של גלותיות, של כפיפות הקומה מול הגויים, של שפלות הקומה, של יראת שמים קטנה המנמיכה את רוח האדם והגיע זמנה של יראת שמים שבאה לזקוף את גבו של האדם, יראת שמים שבאה מעומק אמונה, מתוך אהבה, מתוך חכמה, מתוך תחייתה של התרבות בכל מלוא מובנה.

אני לא אוהב את המילה הזאת, אבל אני אשתמש בה הפעם- אולי יש איזה שהוא סמל בכך שהתאספותנו היום לזכרו של יואב, במוצאי פורים דמוקפין, והייתי רוצה להתייחס למנהג שנהגו ישראל. יש מנהג ישראל למשוך את סעודת פורים, עד הלילה שאחרי פורים. זה דבר שגם הביאו הפוסקים- מניין המנהג הזה? יש מן הפוסקים שכתבו שהמקור של המנהג זה כדי לתת כבוד לשושן פורים. זאת אומרת, אלו שעושים את הפורים בפרזים ממשיכים את הסעודה גם עד ליל ט"ו, בגלל שגם בט"ו זה פורים. אס כך למנהג זה יש מקור רק בערים הפרזים, ובירושלים לכאורה, לא יהיה מקום לדבר זה, בירושלים אנו נוהגים בט"ו.

אבל, יש מקור אחר למנהג הזה, מובא בספר "מי השילוח" לאדמו"ר מאיזביצ'ה, רבו של רבי צדוק מלובלין, שמאחר וסעודת פורים היא לכבוד זה שהרגנו את אויבינו, הרגנו את הרשעים, את השבעים וחמישה אלף עמלקים, הרי שסעודה זו דומה לאכילת קורבן, וקודשי קודשים נאכלים ביום ובלילה שלמחרת אם כך, צריך שהסעודה תהיה דומה לאכילת הקורבנות שנאכלים ביום ובלילה שאחריו. ומניין שהריגת הרשעים דומה לאכילת הקורבנות? שנאמר " כי זבח לה' בבצרה"6 יש זבח, עתיד הקב"ה להינקם בשרו של אדום, ואיפה ינקם? בבצרה.

ועל יסוד זה אומר בעל המי שילוח מכיוון שזבח השם בבוצרה, יש להמשיך את סעודת פורים עד מוצאי פורים, ואז יוצא שיש מקור למנהג הזה גם בירושלים שבה אנו נוהגים לעשות את הסעודה בט"ו. אם כך יש לקוות שקורבנו של ידידנו היקר, אהובנו, חיילנו היקר יואב דורון יהיה הקורבן האחרון לפני שיעשה השם נקמה באדום ויתקיים במהרה בימינו "כי זבח לד' בבצרה" במהרה בימינו ממש, השנה הזאת. 
 
 

1 הוספות לספר המצוות, מצוות עשה ד'.

2 שמואל ב', ג' לט.

3 בראשית י"ב, ב-ג.

4 סנהדרין צ' ב.

5 ישעיהו כ"ט, יג.

6 שם ל"ד, ו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)