הרב אורי שרקי

נצחיות מדינת ישראל

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




שאלה חשובה נשאלת בימים אלו: האם מדינת ישראל תתקיים לנצח?

בשאלה זו דנים הן מפני המצב הקשה שנקלעים אליו מדי פעם, והן מבחינה תאולוגית כללית. כשהמצב קשה האנשים מודאגים, אבל גם כשהמצב איננו קשה ישנה עמדה דתית תאולוגית, לפיה, אין לנו הבטחה ואין לנו תעודת ביטוח שמדינת ישראל, "ראשית צמיחת גאולתנו" אכן תתקיים לנצח.

לפעמים יש גם איזו שהיא מחשבה נסתרת מאחורי טענה זו, שכדאי לחשוף אותה (היא לא נסתרת אצל כולם אבל היא לפעמים נסתרת), והיא, המחשבה שבאופן תת מודע ובאופן נסתר מאוד אפילו ניתן למר במידה מסוימת של בושה, קיימת אצל יהודים דווקא דתיים תקווה שהמדינה לא תתקיים מפני שהיא חילונית, או מפני שמדינה זה סתם בלגן. ולפעמים ממציאים מיתוס חדש, שהרי זה לא פופולרי לומר שהמדינה תחרב, אז הם אומרים שהיא תחרב לזמן קצר, ומיד היא תקום על בסיס יותר טוב (גם שטויות כאלה נשמעות). המדינה הוקמה נגד רצון ה' ע"י אפיקורסים ולכן באמת יותר טוב שהיא תכלה, ומצד שני בודאי הקב"ה רוצה לגאול את עמו, לכן מיד תקום על חורבותיה (באותו יום). זו בודאי מחשבה אפוקליפטית (מחשבה על סוף העולם) וכן מחשבה ילדותית שהרי לקח לנו 2000 שנה להקים מדינה, אז אפשר יהיה להקימה תוך יום?

בכל זאת ראוי לדון בשאלה זו מבחינה תאולוגית כוללת שהרי נאמר בתורה במספר מקומות שישנו 'חוזה': "אם בחוקותי תלכו", אז יהיה בסדר, "ואם בחוקותי תמאסו" אני אוציא אתכם לגלות. מכיוון שדבר זה התקיים כבר מספר פעמים, יכולה להתגנב המחשבה שיש כאן מחזוריות בהיסטוריה היהודית, שמדי פעם יש בניין ומדי פעם יש חורבן, וחוזר חלילה-וחס.

ז"א שיש מחשבה כזאת שבעצם יש כאן גורל של ההיסטוריה היהודית שאנו בנויים מגלות וגאולה, ומסתמכים לצורך זה בציטוטים מקוטעים כמו מהמהר"ל מפראג ב"נצח ישראל", שמסביר שהגלות והגאולה הם קטגוריות יסוד של הקיום הישראלי. הם חושבים שתמיד יש גלות ותמיד תהיה גאולה ואין ממה להתרגש. לפי תפיסה זאת מדינת ישראל יכולה להיות חזון חולף. מחשבה כזאת נובעת ביסודה מכך שלומדים הרבה גמרא ולא מספיק תנ"ך. השקפת העולם שנבנית אצל אדם שלמד הרבה גמרא, ישר והפוך עם כל המפרשים, הסברות, ראשונים ואחרונים, אבל בתנ"ך אינו רגיל ללמוד, היא "השקפת עולם של ספק". לא מפני שחכמי התלמוד הם חס וחלילה בעלי ספק, אלא בגלל שחכמי התלמוד, אינם רואים לנכון להבהיר את מה שברור להם ממילא, והם ודאי מניחים, שהם מדברים אל יהודים שהתנ"ך חדר לעורקיהם. לכן על בסיס זה הם מביאים את כל חכמתם. אם ננתק את החכמה התלמודית מהתנ"ך נשאר בספיקות.

לעומת זאת, אם אדם קרא בתנ"ך בלבד, ולא למד גמרא ומשנה עם קהתי ולא שו"ע, אבל דבר אחד הוא יודע , תנ"ך ישר והפוך, אמנם חסרה לו הרבה תורה שבע"פ (ומה יעשה אדם ללא תושב"ע?), אבל כשאותו אדם קורא בתנ"ך ללא דעה קדומה, הוא קורא שם שהקב"ה כרת ברית עם אבות האומה הישראלית לתת להם את ארץ ישראל. ישנו עוד סעיף בהבנה הזאת והוא: שאם יחטאו יצאו לגלות, אבל בסופו של דבר תהיה גאולה אחרונה , ולא יינטשו מעל אדמתם לעולם.

רעיון זה שיש גאולה נצחית באחרית ההיסטוריה , שוזר את כל דברי הנביאים כולם, ממשה רבנו ועד אחרון הנביאים, רק מי שלא קרא את ישעיהו הנביא, את יחזקאל הנביא ואת תרי עשר יכול לחשוב שהקב"ה לא כרת איתנו ברית נצחית על השיבה לא"י.

למרות כל זאת יש מקום לשאול, אולי זאת אינה השיבה האחרונה?

כשם שהייתה שיבת ציון בבית שני, ולאחר כמה מאות שנים חרב הבית, יאמר האומר שגם בדורנו, מדינת ישראל היא מן ניסיון, אולי זה ילך, אולי לא? אלא, שכאן יש שוב להסתכל על ההיבט ההיסטורי הכולל. כשאנו מסתכלים על מה שקרה בימי בית שני, נראה ש-70  שנה בלבד אחרי חורבן בית ראשון, נבנה הבית השני. אמנם הוא היה בית לא כל כך מטוהר, רוב הזמן שלטו בו גויים, פרסים, יוונים, ורומאים, היתה תקופה קצרה מאוד של השלטון החשמונאי, וגם הוא היה שלטון חלקי. רוב תקופת בית שני הוא היה תחת שלטון זר. גם לאור זה שהעולים לארץ עם עזרא הסופר היו רק 40,000 שהם אחוז קטן מעמנו, ומיליוני יהודינו שהם רובו של עם ישראל נשארו בגלות, והיוו את הגורם המכריע בחיים היהודיים אפילו בתקופת החשמונאים.

לכן אי אפשר להשוות בין מה שהיה אז למה שיש היום, ובמיוחד שכאן מדובר על שיבה לארץ לאחר 2000 שנות גלות ולאחריהן גאולה. זה לא ציור מקרי, זו לא תאונה בהיסטוריה, או מאורע של טעות אלא 2000 שנה ולאחר מכן 5 מליון יהודים באים לארץ מכל ארצות העולם. מאורע זה הוא ייחודי מאוד ומשמעותי מאוד. הוא מצביע מעצמו על כך שה' גאל אותנו.

שמא נאמר, אולי איננו יודעים אם אנחנו עדיין בגלות. בעצם גלות זה לא 2000 שנה אלא 30,000 שנים וצריך שיחזרו לכאן מליארד יהודים, ובלי זה, זה לא נקרא גאולה אחרונה. טענה מעין זו יוצרת עובדה שאין אנחנו יכולים לקרוא את התנ"ך ואת ההיסטוריה.

מחשבה כזאת מניחה שהקב"ה מקהה אותנו. פירוש הדבר שנתן הקב"ה בידינו ספר תנ"ך שהוא לא שימושי, ואם כן אין ללמוד מספר זה.

דבר זה דומה לתזה הנוצרית הטוענת, שהתנ"ך אומר אמת אלא שהיהודים לא יודעים לקרוא אותו. אמנם הוא נכתב ע"י יהודים, עבור היהודים, אבל הם לא שמו לב למה שכתוב בספר שלהם. הנצרות טוענת, שהתנ"ך כל כולו מדבר על יש"ו, וזה שהיהודים לא מבינים זה בגלל שיש להם טעות בהבנת הנקרא.

ברור שדברים אלו הם הבל, שהרי הקב"ה לא אכזרי שייתן בידינו ספר על מנת שלא נבין מה שכתוב בו. אם ניתנה בידינו ספרות שאמורה לתת לנו את מפתח ההיסטוריה, וזה אכן תפקידו של התנ"ך, ברור הדבר שאנחנו אמורים, עשויים, ומצווים להבין את ההיסטוריה מתוכו. ואי אפשר לקרוא את התנ"ך מבלי לראות במדינת ישראל את הגשמת היעדים של אותה אמירה או אותן אמירות.

סיפור שקרה לפני כמה עשרות שנים: כשהרב יהודה אשכנזי זצ"ל פגש כומר באונייה, אמר לו הכומר: כבוד הרב, כמה חבל שהחלוצים אינם דתיים. שאל אותו הרב: למה זה כל כך חבל? אמר לו אותו כומר: הרי חם מגשימים את דברי הנביאים, לכן זה חבל מאוד שהם לא דתיים. ענה לו הרב: אדרבא, אם הם היו דתיים זה סימן שהם מאמינים בדברי הנביאים, אז הם בונים את פלסטינה כדי שהנבואה תהיה אמת, וזה חשוב שאדם עושה מעשה כשהוא מגויס אידיאולוגית. אבל אם החלוצים לא האמינו בנביאים, ובכל זאת קיימו את דבריהם, זה סימן שזה יד ה'.

צריך פשוט להתרומם מעל הפרטים הקטנים של חיי היום יום, ולהביט על ההיסטוריה בצורה כללית. אנחנו אכן רואים אומה, שיצאה לגלות וחוזרת לארצה אחרי 2000 שנה, במליוניה מכל ארצות העולם, ומקימה תוך זמן קצר מדינה מפוארת, צבא מפואר, כלכלה, ישיבות וכו'.

ספר התנ"ך הוא ספר היסטוריה עם מגמה ללמדנו כיצד יד ה' מתגלה דרך ההיסטוריה כפי שציוה זאת משה רבנו על פי הגבורה: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" (דברים ל"ב ז'), מכאן היה אומר הרב קוק, חובה ללמוד היסטוריה, ואין לך ספר היסטוריה טוב יותר מספר התנ"ך. כמובן שההיסטוריה היא מגמתית, שהרי היא מצביעה על מאורעות מסוימים ומתעלמת ממאורעות אחרים, על מנת לחשוף לפנינו את הנהגת האלהים דרך המאורעות. מבחינת מקורותיה של היהדות מלבד התנ"ך, שבודאי הוא מקור רציני, התושב"ע של רבותינו מלאה בהנחת היסוד הזאת שמדינת ישראל לא תחרב.

להלן מס' מקורות:

מקור 1: מדרש תנחומא (נח): "מסורת הגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגלויות וכבר נבנית ירושלים אל תאמין, שכך כתוב "בונה י-ם ה'" ואחר כך "נדחי ישראל יקבץ", אמרו ישראל לפני הקב"ה, 'רבש"ע, לא כבר נבנית י-ם וחרבה,' אמר להם, ע"י עוונותיכם חרבה, וגליתם מתוכה, ולעתיד לבוא אני בונה אותה, (זה לא קשור לעוונות שלכם), ואיני הורס אותה לעולם, שנאמר: "כי בנה ה' ציון..."'.

מקור 2: תנחומא שופטים: "והשלישית יוותר בה" (זכריה יג' ח'), שלא מתיישבים בארצם אלא בגאולה השלישית, גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, שניה זו גאולת עזרא, השלישית אין לה הפסק".

מקור 3: מכילתא בשלח: "התשועות שעברו היה אחריהן שיעבוד, אבל התשועה העתידה להיות אין אחריה שיעבוד".

מקור 4: ילקוט שמעוני ישעיהו ס' (וכן בפסיקתא רבתי): "אמר רבי יצחק, שנה שמלך המשיח עומד לבוא, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס מתגרה במלך ערבי והולך מלך ערבי ליטול עצה מארם, וחוזר מלך ערבי ומחרים את כל העולם, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם, וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נבוא ונלך, להיכן נבוא ונלך, מרגישים שהארץ הפכה לחיות מלכודת. אומר להם הקב"ה, בני אל תתייראו, כל מה שעשיתי עשיתי אלא בשבילכם מפני מה אתם מתייראים? אל תתייראו הגיע זמן גאולתכם. ולא כגאולה הראשונה גאולה האחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושיעבוד מלכויות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושיעבוד אחריה".

(בשנים הראשונות של המדינה היה הרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, הרב יצא לשליחות לארה"ב ונפגש עם הנשיא טרומן, שאמר לו: "כבוד הרב אל תחזור לישראל שהרי עוד מעט צבאות ערב יכבשו את א"י ולכן לא כדאי לך להיות שם". ענה לו הרב: "יש מסורת בידינו שתהיינה שתי גלויות, אין לנו מסורת על חורבן שלישי", וחזר הרב לא"י. למרות שבאותם ימים היה קשה מאוד בארץ.) בנוגע לטענה שהמקורות שהבאנו היו מדרשים (אמנם מכילתא זה דבר רציני אבל עדיין מדרש), ומדרשים אלו אינם מביאים פסוקים מפורשים מהתורה, אם כן נביא את המקור מהתלמוד הירושלמי.

מקור 5: מסכת שביעית פרק שישי הלכה א': יש מחלוקת לגבי חיוב המצוות בא"י (כמו תרו"מ, שמיטה וכד'). בתקופת בית ראשון החיוב היה מן התורה, בתקופת בית שני נחלקו בזה חכמי ישראל. ר' יוסי בר חנינא אומר שגם בתקופת בית שני נהג החיוב של תרו"מ מן התורה. ר' אלעזר בגמר' חולק על דעה זו ואומר שבימי בית שני חיוב המצוות התלויות בארץ היה רק מדרבנן ולא מדאורייתא וכך נקבעה ההלכה. שואלת הגמר', לפי דעת ר' אלעזר שתרו"מ הם מדברי סופרים איך יפרש ר' אליעזר את הפסוק, "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך" (דברים ל', ה'), שואל התלמוד כך: "מה מקיים ר' אלעזר "מאבותיך", הרי יוצא שזה פחות מאבותיך, ועונה התלמוד, "פתר לה לעתיד לבוא". "מאבותיך- אבותיך אע"פ שנגאלו חזרו ונשתעבדו אבל אתם משאתם נגאלים עוד, אין אתם משתעבדים".

יוצא אם כן שהתורה בעצמה הבטיחה שאין יותר שעבוד. כך מבין ר' אלעזר את הפסוק בפרשת ניצבים, שאחרי הגלות השניה כשכבר ניגאל אין יותר גלות. שואלת הגמר': מה הטעם? מדוע הקב"ה לא יגלה אותנו יותר? ומביאים בתשובה פסוק בירמיהו: "שאלו נא וראו אם יולד זכר? כשם שאין הזכר יולד, כך אתם משאתם נגאלים עוד אין אתם משתעבדים".

כלומר זאת הגאולה שאי אפשר לחזור אחריה אחורה. אם נעיין בפסוק זה שבירמיהו "שאלו נא וראו אם יולד זכר", נראה שמדובר בפסוק מוזר מאוד שמופיע באמצע תיאור הגאולה. בתחילת הפרק יש תיאור של שיבת ציון ומיד לאחר מכן יש תיאור נורא, ''שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו וחלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון, עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" (ירמיה ל' ו'). ואחר כך הנביא ממשיך לתאר את הגאולה כאילו שבאמצע הגאולה יש איזשהו שלב קצר מאוד, שבו אנשים ישאלו את עצמם האם לא נצא עוד פעם לגלות ועל זה מבטיח ירמיהו, "שאלו נא וראו אם יולד זכר", זאת גאולה זכרית ולא נקבית, כשם שזכר אינו יולד כך הגאולה הזו אין לאחריה גלות.

השאלה המתבקשת היא: מדוע זה כך?

למה הקב"ה החליט שהגאולה האחרונה אין אחריה גלות? לכאורה יש עיקרון או נוסחא מוסרית שמסבירה את היחסים בין ישראל לבוראם, ולפיה אם עם ישראל זכאי, ישב בארצו ואם איננו זכאי גולה מארצו.

אם כן מדוע יש ביטוח שהמדינה הזו לא תחרב?

באותה מידה אפשר לשאול: מדוע עם ישראל הוא נצחי? כנראה שכאן צריך להכניס נקודה נוספת. זה נכון שהגאולה איננה תלויה באופן גלוי בתשובה מודעת, לא ע"י שיניחו יותר תפילין תבוא הגאולה, אבל יש לעם ישראל זכות אחרת שר' חיים בן עטר בספרו "אור החיים" מבאר אותה בפירושו על התורה בפרשת האזינו (דברים ל"ב ל"ו): ומסביר שעצם המשכת הזהות היהודית לאורך הזמן, זה לכשעצמו זכות. ככל שהתהליך ההיסטורי הולך ומתקדם כך אין יותר דרך חזרה מן הקיום היהודי, אז עצם הזכות של המשכת הזהות היהודית, היא העומדת לעם ישראל אחרי 2000 שנות גלותנו. כלומר זאת זכות עצומה להיות ישראל גם אם זה ישראל שאיננו מקיים מצוות וגם אם זה ישראל ששונא מצוות, כי היה אפשר גם לכלות. אבל עצם שם ישראל שעליו, זאת הזכות היותר גדולה. אמנם בראשיתה של ההיסטוריה, לחיות ישראל זאת לא חכמה גדולה. האומה היתה נידונה לפי כמות קיום המצוות שלה. אבל ככל שהזמן ההיסטורי הולך ומתהווה, רק הזכות העצמית הולכת וגוברת, ולכן אחרי זמן מסוים שידוע לנביאים, אי אפשר יותר לחזור אחורה. וזאת הגאולה האחרונה בגלל הזכות העצמית שבדורנו.

נתאר לעצמנו מצב שיבוא יום ח"ו שבו מדינת ישראל תהיה מאוכלסת באוכלי חזיר ביוה"כ, ולא יהיה זכר לכל מפלגה עם כיפה, אך עדיין יהיה שם ישראל קיים ואז ישאלו את ראש הממשלה, מה זה עם ישראל? ישיב ראש הממשלה שהוא מוכרח להגדיר זאת, שזה העם שחלק מהגדרתו היא, שפעם הוא האמין בתנ"ך. ז"א הגדרת הזהות הלאומית שלנו, כוללת בעל כורחנו, את הספר (התנ"ך) שאנחנו סוחבים איתנו גם אם זה על מנת לדחות את המסר שלו ולכן אפשר לומר, שיש לנו את עצם הזכות של קיומה של האומה. זה מה שכתוב "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". יצרתי אותם באופן כזה שהם מספרים את תהילתי בעל כורחם. לפעמים דווקא היהודי שלא מעוניין בזהות שלו הוא המקור לקידוש שם שמים בגדול (כמו הרצל, בן גוריון וכו').

מתוך זה מגיעים לשאלה: האם הגאולה תלויה בתשובה או לא?

בשאלה זו נחלקו במסכת סנהדרין ר' אליעזר שאומר שהגאולה תלויה בתשובה ור' יהושע האומר שהגאולה לא תלויה בתשובה. השאלה היא איך ר' יהושע מסתדר עם הנוסחא המוסרית. כנראה שלדעת ר' יהושע יש זכות עצמית מעצם הטבע הישראלי.

האמת היא שהדברים מוסברים ומבוארים יותר בעמקות בספר הקדמות ושערים לר' שלמה אלישר, (על לשם שבו ואחלמה), עדיין הסברים אלה לא מספקים שהרי נראים מעטים מדי, יש להבין את הדברים יותר בפשטות ולכן צריכים להבין מה התפקיד של הגלות.

האם הגלות סיימה את תפקידה?

ננסה לעמוד על שאלה זו מתוך עיון בטעמה של מצוות שילוח הקן. "כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים או ֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים--לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כ"ב ו-ז).

אומר הזוהר הקדוש ששילוח הקן זו התבנית של הגלות, האם - זו השכינה, הקן - זה א"י, והתוכן של הקן - זה מה שאנחנו מרוויחים כל פעם שיש שילוח האם, כלומר שילוח האם - הוא שילוח השכינה. מה נשאר בתוך הקן? ביצים, אפרוחים או הבנים. אומר ספר הזוהר: ביצים - אלה הם בעלי מקרא, אפרוחים - אלה בעלי משנה, בנים- אלה הם בעלי קבלה. הביצים טעימות אבל אין הרבה מה לאכול - זה המקרא. אפרוחים הרבה יותר מפותחים, אבל אי אפשר לאכול אפרוחים - זה המשנה, התושב"ע והתלמוד, והבנים - מלשון בינה, שמבינים דבר מתוך דבר, מבינים את פנימיות התורה. (שחורות כעורב - אלו ההלכות, בנים מלשון בינה, שמבינים את פנימיות התורה, מה שמסתתר בתוך האפרוח, אז מגיעים גם לקבלה).

תפקיד כל אחת מהגלויות:

גלות מצרים - היתה סילוק השכינה הראשון, ומתוכה הוצאנו ביצים, כלומר תורה שבכתב, מקרא.

גלות בבל - מתוכה יצאנו עם התושב"ע, המשנה והתלמוד.

גלות אדום - מתוכה יצאנו עם תורת הקבלה והם הבנים, אם כך לפי הטעם של ספר הזוהר הגלות מילאה כבר את תפקידה, ואין צורך יותר בגלויות, אבל אין זה עדיין מספק אותנו שהרי זה רק סימן, ולא עצמות הדבר. עומק הדברים נמצא אצל הרב קוק זצ"ל (שכהרגלו תמיד צודק), בספר אורות בפרק הנקרא "במהלך האידיאות בישראל", שם הוא מסביר את תדמית ההיסטוריה בכלל. הרב מניח, שבאומה הישראלית ישנן שתי אידאות הצריכות לבוא לידי ביטוי.

1. האידאה האלהית.

2. האידאה הלאומית.

מערכת היחסים המסובכת בין שתי האידאות הללו היא הקובעת את מאורעות ההיסטוריה. אומר הרב למשל: בימי בית ראשון האידאה האלהית האירה מאוד את האידאה הלאומית ובמיוחד בימי שלמה המלך, ששם לא היה חסר דבר, אבל השלמות שבימי שלמה היתה אך ורק בבית המלוכה, או בַכְּלל. הארת השכינה מלאה את הכלל מאוד. אבל הפרט סבל, הם לא הרגישו את גודל השעה. מלל ששלמה ניהל מדיניות כזאת שגילתה קדושה רק בנפש הכללית ולא חדרה אל היחיד. דוגמא לכך הוא שבימי שלמה אכלו ביום כיפור, מרוב שמחת חנוכת המקדש, שהיתה שמונה ימים לפני חג הסוכות, וזה היה מותר בגלל ששמחת הכלל בחנוכת המשכן היתה כל כך גדולה עד שהצורך של הפרט לתקן את חטאיו לא הורגש כל כך.

מצב זה גרם שירבו עוונות הפרט בגילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה. עד שבסופו של דבר חרב הבית הראשון.

האנטי תזה של ימי בית ראשון הוא בית שני, לכן בין בית ראשון לבית שני, מפרידות רק שבעים שנה מהסיבה הפשוטה, כי זה לא מסובך כל כך לבנות מהר אנטי תזה לבית ראשון, עד כדי כך שבית שני כולו, מושתת על בסיס קדושת הפרט. ובשם קדושת הפרט מוכנים לפרק את הסולידריות הלאומית שהיא קדושת הכלל, כגון, הצדוקים, הפרושים, הבייתוסים, בית שמאי ובית הלל והקנאים שביניהם. בלי סוף מחלוקות, כל זה בשם הקדושה, ולכן בסופו של דבר בגלל שנאת חינם חרב בית שני.

הרב קוק משתמש בעיקרון מתמטי 3=1+2. בית שלישי קולט בקרבו ואוצר בתוכו את הניסיון המצטבר של ההיסטוריה היהודית לכל תקופותיה, כלומר זה לוקח זמן עד שמגיעים לבית שלישי מלל שיש כאן תהליך דיאלקטי ארוך בין הרושם של בית ראשון לבין הרושם של בית שני כדי לגנוב את אחדות הפרט והכלל, אבל ברגע שקדושת הכלל חודרת אל הפרט כבר אין צורך בשום גלות, ולכן בית שלישי לא יחרב.

דברי הרב הוסברו בקצרה אבל ניתן לראות דרך הניתוח ההיסטורי של הרב, כיצד כל תקופות ההיסטוריה הולכות ומצטברות עכשיו. אנחנו סוחבים איתנו את מסורת קדושת הפרט מימי בית שני ,דרך התושב"ע, השו"ע וכל ההלכות, הנוגעות לפרט, ויחד עם הקדושה הכללית, מסירות הנפש חזרה, והיום אנחנו משחזרים ומקימים לתחייה את הזהות הקנאית שלנו מתקופת בית ראשון. דבר זה בא לידי ביטוי למשל בתחייה האומנותית בראשית הציונות כשחייתה שם נוסטלגיה בלתי מוסברת לדמויות התנ"כיות, יחד עם זלזול בהלכה וכל זה על מנת להשיב את קדושת הכלל. לעומת זה המסורת של קדושת הפרט קיימת, והיא הולכת ומתמזגת עם קדושת הכלל. אפשר להבין שכל התהליכים המתהווים בחברה הישראלית, הם מאבקים, של שתי קדושות אלה. כל אחת נגד חברתה כדי לתפוס את מקומה הנכון בחברה, כך ניתן לראות את המאבקים בחברה הישראלית כיום.

על זה נאמר בשיר השירים רבה על הפסוק: "דומה דודי לצבי או לעופר איילים" (שיר השירים), דודי - הוא המשיח הדומה לצבי, וזאת משום שהצבי רץ ביער, לפעמים הוא נגלה לפעמים הוא נכסה, כך המשיח פעמים נגלה ופעמים נכסה. ומדוע זה מסובך? כי המשיח צריך לכלול בקרבו את הנסיונות ואת המשקעים הרוחניים והזהותיים של כל התקופות כולם, ולכן יש דיאלקטיקה מסובכת בתקופת ימות המשיח, כי לפעמים יסוד מסוים עולה ויסוד אחר לא עולה, למשל, פעמים שהדתיים מנצחים ופעמים שהלאומיים מנצחים ולפעמים הקוסמופולטים. אבל הקב"ה מסדר את הדברים יפה שכל פעם שאחד משלושת הכוחות הללו עשוי לנצח, הוא מגיע לסופו, כלומר אין שום כוח באומה בדורינו שמצליח להשתלט באופן מוחלט על מהלך ההיסטוריה. וזה מראה שיש כאן איזון נסתר מאחרי הדברים.

כל פעם שיש משבר בחברה הישראלית המתחדשת, זה סימן שמרכיב נוסף של זהותינו צריך להיבנות. למשל בימינו יש את משבר הציונות. משבר הציונות יכריח אותנו בבוא הזמן וכנראה קצת בעזרת הגויים, להבין את המשמעות האמיתית של הציונות. אם נתאר לעצמנו שהציונות לא הייתה במשבר אז היינו ממשיכים לחיות חיים לאומיים מרוצים מעצמנו ומייצאים תפוחי זהב בכל החופים כולם, והיינו גאים בתפוחים. אבל עכשיו שהכל עומד בסימן שאלה אז אנחנו מוכרחים להציל את נפשנו, הן כפשוטו והן כמדרשו, אנחנו נהיה מוכרחים להבין את הערך האוניברסלי של הציונות שלנו, וכמו בכל מקום ניתן גם להישבר באמצע.

מלחמת יוה"כ היתה משבר עצום, אחרי ששת הימים היינו מרוצים מעצמנו. שש שנים לאחר מכן התברר שהכל התמוטט, המדינה עמדה בסכנת השמדה, התברר שצה"ל לא כל כך חזק והדמויות המיתולוגיות שעמדו בשלטון אינן כל כך מלאכיות.

תלמיד של מרכז הרב שלחם בחזית והיה שבור מכל הסיפור של המלחמה יצא לחופשה הביתה, ובמקום לנסוע לביתו נסע אל הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שהיה רבו. בשעה שתיים לפנות בוקר דפק בדלת הרב. הרב קם, פתח את הדלת לכדי כ-5  ס"מ, ראה מי עומד שם ואמר לו, "תביא לי את החוזה". התלמיד נבהל ואמר שבא מהמלחמה. ושוב אמר לו הרב, "תביא את החוזה". חזר התלמיד ואמר את שמו, ושוב אמר לו הרב "תביא לי את החוזה". עד שהתלמיד התייאש לגמרי וחשב שהרב לא בסדר, לבסוף אמר לו הרב: "אתה אומר שהקב"ה הפר את החוזה איתנו, אז תביא את החוזה ונראה מה כתוב שם. אמר התלמיד שזה בדיוק מה שהוא היה צריך לשמוע באותה שעה (זהו מחנך דגול שיודע להסתכל בחור של הדלת ולראות מי עומד מאחרי הדלת ויודע להסתכל מה השעה, יודע את המאורעות הכלליים שעומדים באותה שעה, ולהבין מהי הבעיה שהביאה את האדם שעומד מולו בשעה שתיים לפנות בוקר. וממילא לדעת מה לומר לו, זהו מחנך דגול). לפעמים מרוב הקשיים שוכחים שיש חוזה, נכון שלא תמיד יודעים אנו כיצד כל סעיפי החוזה מתגשמים, אבל לא בגלל זה אנחנו נשכח את החוזה.

הרב בספר אורות, אורות התחיה פיסקה כ"ו אומר:

אחרי המגרעות הרבות ש... , הננו קרואים לעולם חדש מלא זוהר עליון, לתקופה חדשה שתעלה בחסנה על כל התקופות גדולות הערך שקדמו לה, מאמין הוא העם כולו, שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחלת שלפנינו, ואמונתו העמוקה הזאת היא בעצמה רז קיומו היא, סוד ד' נגלה במהלכו ההיסתורי, והמסורת העתיקה מעידה על אור נשמתו המכרת את עצמה ואת כל יחוסי מאורעותיה עד דור אחרון, דור צופה לישועה קרובה. מאמין הוא העם כולו שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתהלכת לפנינו".

ודאי שהעם מאמין. אם עם מסוגל לנהל מדיניות של התאבדות ללא הנד עפעף ולחשוב שהוא עושה ע"י כך שלום, זה סימן שזה עם, שמאמין אמונה עמוקה שלא יוגלה לעולם. מי שחושב שאולי המדינה תחרב היה צריך להיות זהיר יותר במדיניות שלו, "ואמונתו העמוקה הזאת היא בעצמה רז קיומו היא, סוד ד' נגלה במהלכו ההיסתורי, והמסורת העתיקה מעידה על אור נשמתו המכרת את עצמה ואת כל יחוסי מאורעותיה עד דור אחרון, דור צופה לישועה קרובה".

כאשר הרב אומר "מאמין הוא העם" אין הכוונה שיהודי פלוני מאמין אלא מדובר על נפש האומה בכללה, האומה מתפקדת כיצור קולקטיבי שמתנהג כמי שבטוח שלעולם לא יעקור מכאן. ולכלל ישראל, ידוע שיש רוח הקודש, אבל זה בעצמו מוליד צרה גדולה באמונה. בלילה אחרי קריאת שמע, אחרי יחוד ה' אנחנו אומרים אמת ואמונה, כי הלילה הוא זמן החושך, ובחושך, שלא רואים כלום, יש להאמין, שביום מן הימים יבוא האור. לפי זה "אמת ואמונה" הוא המעמד הטבעי של היהודי בזמן החושך של הגלות. בזמן הגלות היהודים היו מלאי אמונה לא רציונלית, שיבוא יום ויהיה טוב. בבוקר אנו אומרים "אמת ויציב", המילה יציב מקורה בארמית מהמילה "יציבא" שפירושה אמת, כלומר אנו אומרים אמת ואמת, אם כן כשמגיעה הגאולה כבר איננו רוצים להאמין בגאולה. אנו רוצים תוצאות בשטח, לכן זה יותר קשה להאמין כאשר הגאולה מתחילה להתגשם מאשר כשהיא רחוקה. כשהגאולה רחוקה אנו יכולים להאמין בכל דבר, הרי מה שעתיד להיות הוא סותר את ההווה, אבל אחרי שהמאורעות התחילו אז אתה מתחיל לשאול את עצמך האם באמת זה מה שציפינו? משל למה הדבר דומה, לאשה בהריון: אומרים לך שאשה זאת עוד תשעה חודשים תביא ילד לעולם, חולמים על ילד חמוד בתוך העריסה, מה הוא יאמר ומה יחשוב ואיך יגדל, ואחרי תשעה חודשים מגיע הזמן ואז רואים במקום הילד כאבים, דם, צער, ודמעות, ומתחילים הספקות ושואלים האם לזה חיכינו? אולי הכל נהרס? אולי אין כל תקווה? זה בדיוק הזמן שבו אין אמונה, וזה הזמן שבו הילד צריך להיוולד. לכן אומרים אמת ויציב. זה הקושי הגדול, להיות מאמין בזמן הגאולה, וזה מה שהרב אומר, "דור צופה לישועה קרובה", יש ישועה רחוקה, זה קל להאמין, ויש ישועה קרובה שקשה להאמין, "כי קרובה ישועתי לבוא וצידקתי לחיות", ככל שהדבר יותר קרוב כך האמונה בו יותר קשה, ברוך ה' בתקופה האחרונה נשמעים הרבה אנשים שהאמינו שעכשיו, זה "אתחלתא דגאולה" והפסיקו להאמין בזה. זה סימן טוב, כי כתוב במפורש בגמר' "אין בן דוד בא עד שנתייאשו מן הגאולה", לא נאמר שנתייאשו מלהגאל אלא כבר התחילה הגאולה ומתייאשים ממנה. אם כן יש מצווה להתייאש כדי שבן דוד יתגלה, אז ככל שהמעברים האלה יותר קשים זה סימן שההשתנות של זהותינו תהיה השתנות יותר גדולה, אין כאן עידוד שאננות, אלא הסבר שהתהליכים הקשים שאנו עוברים, הם בודאי חלק מעוצמת ה' הגדולה שמנהל את עמו ברחמים ולא בדין, כמו שכתוב בנביא זכריה "כה אמר ה' שבתי לירושלים ברחמים".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)