הרב אורי שרקי

בראשית - בריאת העולם

כ"ד באלול התשס"ב

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




"בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ"

כך פותחת התורה את סיפור בריאת העולם. על מנת להבין את משמעות העניין יש להתבונן בפסוקים הראשונים של התורה המתארים את סיפור בריאת העולם ועל ידי כך לברר את הכוונה האמיתית של הפסוק.



פירוש המילה "בראשית"

לדוגמא, נתבונן באופן בו קראו חז"ל את הפסוק הראשון. רגילים לחשוב שהפירוש של המילה בראשית הוא בהתחלה, כלומר: בהתחלה ברא הקב"ה את העולם. הסבר זה ודאי אינו נכון. כבר רש"י מסביר כי פירוש המילה בראשית אינו בהתחלה אלא בהתחלת, כלומר זוהי מילה נסמכת שאינה עומדת בפני עצמה. הפסוק אינו מציין בהתחלת מה ברא ה' את העולם, אך מכל מקום ברור שלא ניתן להבין זאת בתור ציון של זמן. גם מצד הסברה קשה לומר שהמילה בראשית מציינת זמן. שהרי ברור שהעולם נברא בהתחלה, ואם זו כוונת הפסוק הרי הוא מיותר לחלוטין. וגם אם נאמר שהמילה בראשית משמעותה בהתחלה, הרי היה צריך להיות כתוב: בַראשית, כלומר בַהתחלה. יש להבין את המילה בראשית באופן סמלי ולא כתיאור של זמן, וכפי שאומר רש"י, אין אומר מקרא זה אלא דרשני.

בראשית – על ידי ראשית או בעבור הראשית ברא ה' את השמיים ואת הארץ. האות ב' משמעותה בעבור, כפי שמצאנו אצל יעקב אבינו (בראשית כט, כ – כה):

"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ... הלא ברחל עבדתיך"

האות ב' משמשת כתיאור התכלית והמטרה של הבריאה. על פי הבנה זו, שהיא התפיסה היהודית של הבריאה, רואים שיש בבריאה משהו מיוחד, שקיים תהליך חדש בעולם שזוהי תחילתו. לעומת תפיסה זו קיימת התפיסה המערבית / נוצרית המושפעת מהתרבות היוונית, הרואה בתורה ספר פילוסופיה יהודי.

על פי תפיסה זו התורה היא ספר המתאר עובדות, ולכן גם ברור כי תאור העובדות צריך להתחיל מתחילת הבריאה. כלומר לפי התפיסה המערבית / נוצרית המילה בראשית פירושה התחלה, ובעקבות כך יכולות להישאל שאלות עובדתיות כגון: גיל העולם ומתי נברא האדם. לפי התפיסה היהודית סיפור הבריאה אינו בא לתת עובדות, ואין זה מתפקידו לספק אינפורמציה על בריאת העולם ולענות על שאלות פיסיקליות וגיאולוגיות. השאלה אם העולם נברא או לא כלל אינה קיימת. על פי ההשקפה היהודית, הידיעה כי העולם נברא קיימת כבר בתודעה עוד לפני שמתחילים לקרוא את התורה. אנו יודעים זאת ידיעה מוקדמת משום שקהל היעד של התורה הוא עם ישראל, שאצלו כבר קיימת הידיעה המוקדמת כי העולם נברא.



מטרת סיפור הבריאה

אם כן מה תפקידו של סיפור הבריאה? סיפור הבריאה בא לענות על השאלה מדוע נברא העולם, בעבור מה או מי נברא העולם. תאור הבריאה אינו תאור של עובדות אלא של משמעויות, לא ספר מדעים אלא ספר ערכים. התורה באה על מנת לעזור לנו לברר מהי הסיבה שבשבילה או בגללה נברא העולם. יש לציין שעדיין לא ברור לנו מהי הראשית אליה מתכוון הפסוק. ישנם מפרשים רבים והסברים רבים לגבי משמעותה של המילה ראשית המופיעה בפסוק הראשון בתורה (עיין במהר"ל נצח ישראל פרק ג') ושעבורה נברא העולם. אך בכל אופן פסוק זה מודיע לנו שיש ראשית, יש משמעות ותכלית לעולם הזה.

על מנת להבין יותר לעומק את סיפור הבריאה, נערוך השוואה בינו לבין סיפורי הבריאה שהיו מקובלים בתרבות המערבית. סיפור הבריאה המקובל ביותר הינו המיתולוגיה היוונית, והוא מייצג את שאר סיפורי הבריאה בקרב עובדי האלילים. בזמן שמשה רבנו נתן את התורה לעם ישראל היו מקובלים אצל אומות העולם הסברים אחרים למקור העולם ולמי מנהיג אותו. במיתולוגיה היונית האלים הם ההסבר להנהגת המציאות, הכל מקורו באלים. כל האלים הינם צאצאים של אלים גדולים יותר. זאוס למשל, הוא בנו של אל שקדם לו – קרונוס, שהוא למעשה כינוי של הזמן. קרונוס עצמו הוא בנם של שני אלים גדולים יותר: אורנוס וגאיה, שהם למעשה הזוג הראשון, מעין שמיים וארץ. כאשר אורנוס וגאיה עצמם הם ילדיו של האל כאוס, שכשמו כן הוא – תוהו ובוהו. ולפני כן אין שום דבר.

למעשה המיתולוגיה היונית מתחילה לקרוא את התורה החל מהפסוק השני של התורה:

      "והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים"

זוהי ההתחלה לפי התרבות היונית. אך לפי ההשקפה היהודית, יש התחלה קודמת לכך, שכן עוד לפני התוהו ובוהו היתה ראשית, כפי שמצוין בפסוק הראשון של התורה.

זהו ההבדל העיקרי בין תפיסת היהדות את הבריאה לבין התפיסה המערבית / נוצרית. לפי שיטת התרבות המערבית ראשית הבריאה זה הבאלגן, התוהו ובוהו, ולכן כל היווצרות של סדר לאחר מכן היא מקרית בלבד. כיון שכל דבר שואף לחזור למקור שלו, אזי כל סדר מקורו בבלגן ולכן גם סופו ותכליתו בבלגן, שעתיד כל דבר לחזור לשורשו. ולכן על פי שיטה זו אין תקווה שהעולם יהיה מסודר ובעל משמעות.

לפי תפיסת היהדות את הבריאה, אכן יש תוהו ובוהו בעולם, אי סדר קשה וחמור מאוד, אך מקורו של הבלגן הגדול הזה הוא בראשית שקדמה לו. הייתה ויש תוכנית אלוקית לבריאה, והתוהו ובוהו הוא רק חלק מהתהליך.

יש תכלית לבריאה כי יש ראשית לבריאה, כפי שהנביא ישעיהו מתאר זאת (ישעיהו מו, י): "מגיד מראשית אחרית". כיון שיש ראשית לעולם, ניתן לדעת בוודאות מוחלטת שיש לו גם אחרית, שיש מטרה ומשמעות לעולם. זוהי משמעותה של הראשית: יש אחרית, יש לאן להגיע. זוהי הסתכלות אופטימית על העולם, יש לאן ללכת וההליכה אינה לחינם.



סיפור הבריאה

את פרק א' בספר בראשית המכיל את סיפור הבריאה ניתן לחלק לשלושה חלקים: הפסוק הראשון, הפסוק השני, ומהפסוק השלישי ועד לסוף הפרק. נסביר כל חלק בפני עצמו.

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"

מה משמעות דבר זה? קשה להבין. הדבר היחיד שברור הוא שמי שברא זה אלוקים. אין זה דבר של מה בכך, שכן אם אלוקים ברא את העולם ואלוקים הוא מושלם, הרי בהכרח נובע כי גם הבריאה של אלוקים היא מושלמת. כלומר העולם שנברא הוא עולם מושלם. העולם של הפסוק הראשון הוא אופטימי לחלוטין, הטוב בהתגלמותו, הכל בסדר גמור. ואז מגיע הפסוק הבא:

"והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים"

פתאום נהיה חושך בעיניים, העולם כבר לא מושלם, כאילו מישהו בא וטרף את הקלפים. זהו עולם שבור, עולם שעבר שבירת כלים. ורק לאחר מכן, מפסוק ג' ואילך מתחילים לעשות שוב סדר בעולם, לנסות להחזיר אותו לקדמותו. הקב"ה בורא את האור, הרקיע, הדשא, המאורות,הדגים, החיות ואת האדם. מתחילים שוב לראות עולם מסודר.

כלומר לפי הכתוב בתורה העולם מופיע בשלושה שלבים או מצבים שונים: אידיאלי, מציאותי, מתעלה. בפסוק הראשון מופיע העולם האידיאלי כפי שברא אותו הקב"ה. בפסוק השני מופיע העולם המציאותי, שבור ולא מוצלח. ואילו מפסוק ג' ואילך מופיע עולם המתעלה בהדרגתיות, על מנת להביא את העולם מהמצב של הפסוק השני למצב של הפסוק הראשון.

מה שגורם לשבירת העולם הוא הרצון המיידי לקבל עולם מושלם. רוצים את מצב אחד ומייד מקבלים מצב אחר. אבל לאט לאט ובסבלנות ניתן לתקן ולהשלים (ואף להגיע ליותר ממה שהיה בהתחלה). באופן גרפי ניתן לשרטט את השינוי במצב העולם כמו האות הלטינית: √, כאשר המצב ההתחלתי הוא בקצה הזרוע השמאלית של האות – זהו העולם המושלם. אחר כך מגיעה הנפילה הגדולה לתחתית, אך משם מתחילה התעלות אינסופית, המגיעה אף מעבר למצב ההתחלתי. אילולי השבירה העולם היה נשאר במצב ההתחלתי ללא יכולת להתעלות אל מעבר לכך. השבירה אפשרה את ההתעלות, וכך למעשה פרצה את הדרך להתרוממות אינסופית.

למעשה התהליך המתואר בפסוקים הראשונים של התורה, תנועה מלמעלה למטה וחזרה למעלה, זוהי התשובה. כפי שאמרו חז"לu שהתשובה קדמה לעולם, שאילולי התשובה לא היה תהליך ההתעלות של העולם מתאפשר. הפרק הראשון של התורה מתאר באופן כללי כיצד ההוויה הכלל עולמית יורדת למדרגה נמוכה ושבה אל האלוקות. ניתן להבין שההוויה נמצאת בתהליך של תשובה מתמדת אל האלוקות.



סוגי הנבראים

לאחר הבנה זו יש מקום להיכנס קצת יותר פנימה לפירוט הדברים בפרק א'.

הקורא את פרשת בראשית מקבל מספר רב של פרטים על תהליך בריאת העולם. בהתחלה הכל פשוט, יש רק אור וחושך. לאחר מכן נוספים הרקיע והים והיבשה, ואחר כך הצמחים וכן הלאה עד שבסוף נהיה הרבה באלגן. יש לברר מדוע התורה מספרת לנו את סיפור הבריאה באופן זה, לאיזה צורך הובא ריבוי הפרטים לפנינו. על מנת להבין את הדברים נתבונן בפסוקים עצמם [על פי שיטתו של ר' אברהם בר חייא מברצלונה, המאה העשירית] וננסה לדייק מהם את משמעות סיפור הבריאה. נשים לב להבדל הקיים בתיאור הציוויים של הנבראים השונים (בראשית א, ג – כה):

היום הראשון "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור"
היום השני "ויאמר אלוקים יהי רקיע... ויעש אלוקים את הרקיע"
היום השלישי "ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע... ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו"
היום הרביעי "ויאמר אלוקים יהי מאורות ברקיע השמיים... ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים"
היום החמישי "ויאמר אלוקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ... ויברא אלוקים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת... ואת כל עוף כנף למינהו"
היום השישי "ויאמר אלוקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ... ויעש אלוקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו"

ניתן לראות שבבריאת האור מופיע הביטוי 'יהי' פעמיים: פעם 'יהי' ופעם 'ויהי', הן בציווי והן במעשה הבריאה עצמו. לעומת זאת בבריאת הרקיע מופיעה המילה 'יהי' רק בציווי ואילו בבריאה עצמה נאמר "ויעש אלוקים". בבריאת הצמחים המילה 'יהי' אינה מוזכרת כלל. וכן גם ביום הרביעי בבריאת המאורות מופיעה המילה 'יהי' פעם אחת, ואילו בבריאת כל החיות ביום החמישי וביום השישי לא מופיעה המילה 'יהי' כלל.

על מנת להבין עניין זה, יש לברר מהי המשמעות של המילה 'יהי'. הפירוש המילולי של המילה 'יהי' הוא: קיום, להיות נמצא. כאשר התורה משתמשת במילה 'יהי' כוונתה היא לקיום מתמיד, לדבר הנמצא באופן מתמיד וללא הפסקה בעולם. לכן המילה 'יהי' מופיעה רק בבריאת האור, הרקיע [והימים] והמאורות. שכן אלו הם הנבראים היחידים הקיימים במשך כל ימי העולם. אין אף נברא אחר שיכול להתקיים במשך כל התקופה בה העולם קיים. כל הצמחים ובעלי החיים השונים קיימים לתקופת זמן מוגבלת, ולאחר זמן מסוים הם מפסיקים להתקיים, ולכן לא נאמרה בהם המילה 'יהי'. אך עדיין צריך להבין מדוע בבריאת האור מופיעה המילה 'יהי' פעמיים?

כפי שהסברנו, המילה 'יהי' מלמדת על קיום תמידי. אם כן כאשר התורה כופלת את המילה 'יהי', כוונתה היא שלאור יש שני קיומים. כלומר האור קיים בשני מישורים בו זמנית: בעולם הזה ובעולם הבא. המילה 'יהי' מציינת את הקיום בעולם הזה ואילו המילה 'ויהי' מציינת את הקיום בעולם הבא. כבר בפסוקים הראשונים התורה רומזת לנו על העולם הבא ועל כך שיש בו רק את האור בלבד, ואין בו אף נברא אחר, שכן באף אחד מהנבראים האחרים לא נאמר 'ויהי'.

אם כן ראינו שיש שלושה סוגי נבראים:

  1. 'יהי' + 'ויהי': האור בלבד, בעל קיום תמידי בעולם הזה ובעולם הבא.
  2. 'יהי' בלבד: הרקיע והמאורות, שם בעלי קיום תמידי אך רק בעולם הזה ואינם קיימים בעולם הבא.
  3. ללא המילה 'יהי' כלל: הצמחים ובעלי החיים, שלהם אין קיום תמידי, אלא קיום זמני בלבד בעולם הזה.

קיימת גם אפשרות רביעית: נברא שבו כתוב רק 'ויהי' ולא כתוב 'יהי'. זהו כמובן האדם כפי שמופיע בפסוקים (בראשית ב, ז):

"וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"

ישנם שני נבראים שקיימים בעולם הבא: האדם והאור. ואכן זהו העולם הבא, אדם ואור בעלי קיום נצחי בלבד. כך כותב גם הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים", שהאדם לא נברא עבור מצבו בעולם הזה, אלא הוא רק עובר בעולם הזה בדרכו אל העולם הבא. כפי שראינו יש הסבר מלא לכל דבר, וניתן להבין כל תופעה כיצד היא משתלבת בתיאור הבריאה. זה נותן הרגשה טובה כאשר מבינים בדיוק מהם הכוחות הפועלים ומהי המטרה. בזכות זה ניתן להתקדם ולהתעלות. לימוד זה עדיין אינו מספיק, אך רבותינו אמרו שאין ללמד זאת ברבים. בשיעור זה לא לומדים לעומק את הדברים, אלא מבצעים ניתוח של הכתוב בפסוקים.



סדר הבריאה

כעת נתבונן קצת יותר לעומק, באופן קצת שונה, והוא סדר הופעת הנבראים בפרשת בראשית. אלו הם דברים שצריכים הסבר. ביום הראשון נברא האור. אור הוא דבר אצילי, בלתי מדיד. אור הוא האינסוף, והוא גם אינו מוחשי הוא נעלם ומסתורי (גם בגימטרייה: אור = אינסוף = רז). למעשה יש כאן הקבלה לתיאוריות המדעיות על בריאת העולם, הידועות כ"מפץ הגדול". גם על פי תיאוריות אלו יצירת היקום החלה בכדור אור גדול. ביום השני נברא הרקיע שהוא נברא גשמי יותר מהאור. הרקיע אינו דבר ברור מאליו (אין הכוונה לשמיים הכחולים שאנו רואים, שהם אוויר רגיל), אבל הרקיע קצת פחות מופשט מהאור, ויותר קל לתפיסה. ביום השני נברא גם הים שהוא יותר  גשמי מן השמיים. ביום השלישי נבראו היבשה והצמחים, שהם שוב גשמיים יותר מן הנבראים שקדמו להם. ניתן לראות כי יש סדר בתהליך הופעת הנבראים בעולם. סדר הבריאה הוא מן האצילי והמופשט אל המגושם יותר.

ביום הרביעי נבראו המאורות: השמש, הירח והכוכבים. בריאה זו אינה מובנת, כיון שהיא אינה לפי הסדר שהופיע בשלושת ימי הראשונים. שכן ודאי שהשמש הירח והכוכבים יותר אצילים ומופשטים מהצמחים ואף מהיבשה והים, אם כן מדוע הם נבראו רק ביום הרביעי ולא לפני כן ביום הראשון או השני. שאלה נוספת המתעוררת מהנבראים של יום רביעי היא לשם מה הם נבראו בנפרד. הרי תפקידם של המאורות הוא להביא את האור שכבר נברא ביום הראשון, אם כן מהו ההבדל בין האור של היום הראשון לבין האור של היום הרביעי?

לשתי שאלות אלה ישנה תשובה אחת. ההבדל בין האור של היום הראשון לאור של היום הרביעי הוא, שביום הרביעי נוסף לאור מימד של תנועה. ביום הראשון נברא האור בפני עצמו, אור שפשוט קיים במקום. ביום הרביעי נבראו המאורות שהם (מבחינת האדם) מקור אור שנע מסביבו. ההבדל היחיד בין היום הראשון ליום הרביעי הוא תוספת התנועה.

באופן דומה ניתן לראות גם את ההבדלים בין הימים האחרים. ביום השני נבראו השמיים והמים, ולעומתם ביום החמישי נבראו העופות והדגים. שוב ביום שני נבראו הדברים הדוממים, וביום החמישי  נוסף מימד התנועה. הציפורים הם רקיע בתנועה, והדגים הם ים בתנועה. היום החמישי הוא בדיוק כמו היום השני, אלא שנוספה בו התנועה, זרימת חיים, דחף חיוני שמתקיים במציאות.

אותו הבדל קיים גם בין היום השלישי ליום השישי. ביום השלישי נבראו היבשה והצמחים ואילו ביום השישי נבראו בעלי החיים. הצמחים שנבראו ביום השלישי אינם יכולים לנוע ממקומם. בעלי החיים הם למעשה צמחים שיכולים לנוע. כפי שלצמחים יש שורשים באמצעותם הם אוכלים וגדלים, כך גם לבעלי החיים יש שורשים – השיניים, שבאמצעותם הם אוכלים וגדלים. ביום השלישי נבראה גם האדמה, ולעומתה ביום השישי נבראה אדמה מתנועעת – האדם. כמו שנאמר (בראשית ב, ז): "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה". לפי הסבר זה רואים שלמעשה העולם שנברא בשלושת הימים הראשונים חוזר על עצמו בשלושת הימים האחרונים בתוספת מימד התנועה. העולם של שלושת ימי הבריאה הראשונים הוא עולם סטטי, ואילו העולם של שלושת ימי הבריאה האחרונים הוא עולם דינמי.



מערב מול מזרח

עובדה מעניינת מאוד היא שהעולם התרבותי מתחלק לשני מרחבים תרבותיים עיקריים: תרבות המערב ותרבות המזרח. אמנם ישנם ניואנסים רבים אחרים, אך במשך אלפי שנים שתי תרבויות אלו הן התרבויות המובילות בעולם, והן המכתיבות את דפוסי ההתנהגות של הרוב המכריע של אוכלוסיית העולם. המאפיין הבסיסי המבדיל בין תרבות המערב לתרבות המזרח הוא היחס לתנועה ולשינוי. על פי השקפת התרבות המערבית (מבחינה גיאוגרפית – מערבה לאינדוס) על העולם תמיד להיות בתנועה, יש צורך להתקדם כל הזמן ולהשיג עוד ועוד בכל בחינות החיים. יש בתרבות המערבית מעין יסוד משיחי, העולם כפי שהוא אינו מספק וצריך לשנות אותו על מנת לשפרו. לעומת זאת על פי התפיסה המזרחית העולם הינו טוב במצב שהוא נמצא. צריך להשלים עם מה שיש ולהשתלב עם העולם. האידיאל הוא הקביעות הנצחית. על פי תרבות המזרח עולם משתנה הוא עולם רע. כל אחת משתי תרבויות אלו הדגישה חלק אחר של סיפור בריאת העולם. תרבות המזרח הלכה בדרך של שלושת הימים הראשונים של עולם ללא תנועה, ואילו תרבות המערב הלכה בדרך של שלושת הימים האחרונים של עולם בתנועה, עולם שמשתנה ומתקדם כל הזמן.

וכאן המקום לראות את ההבדל המהותי בין שתי עולמות אלו. בסוף שלושת ימי הבריאה הראשונים לא קורה שום דבר בעולם (מבחינת העולם הסטטי, בריאתו הסתיימה). לעומת זאת עם סיום שלושת ימי בריאת העולם הדינמי כן מתרחש משהו חדש בעולם – שבת. לעולם הדינמי יש תכלית, יש מטרה בסוף הדרך ולשם מתקדמים כל הזמן. אך המטרה היא שבת, ומה עושים בשבת? שום דבר, נחים ממלאכה. כלומר המטרה של העולם הדינמי היא למעשה מה שכבר היה קיים מלכתחילה בעולם הסטטי, עולם ללא תנועה שאין צורך לעבוד. בעוד העולם המערבי לא נח לרגע ומתקדם כל הזמן, הרי כל מטרתו היא להגיע אל מה שכבר קיים במזרח, השלמה עם מה שיש. זוהי קושיה גדולה מאוד על התרבות המערבית.



השילוב של מזרח ומערב

אלא, יש להבין שהסבר זה אינו מדויק והשאלה אינה קשה כלל, כיון שאינה דומה מנוחת העובד לאחר שסיים את עבודתו למנוחה של מי שהתבטל ולא עשה דבר. מנוחה לאחר גמר העבודה היא מנוחה בעלת משמעות, מנוחה שיש בה סיפוק. השבת היא השילוב בין שתי העולמות, הסטטי והדינמי, המזרחי והמערבי. ולכן השבת היא היום של עם ישראל, בת זוגו של עם ישראל. ייעוד האומה הישראלית הוא לא במערב ולא במזרח. כפי שנאמר בנביא (ישעיהו נט, יט): "ויראו ממערב את שם ה' וממזרח שמש את כבודו". במערב יראו את שמו של הקב"ה ובמזרח את כבודו, אך רק אצל עם ישראל משתלבים השניים יחד: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואכן כאשר שילוב זה מתרחש רק אז יכולה להתקיים המשך נבואת הנביא (ישעיהו נט, כ): "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקוב נאום ה'".

התורה מתארת לפנינו את תפקידו של עם ישראל בתוך כלל התרבות האנושית, את היכולת לשלב בין שני העולמות הסטטי והדינמי, ובאופן זה ללכת בדרך שיש לה גם מטרה, תיקון העולם.

חלוקת ששת ימי בראשית לשני חלקים נפרדים בני שלושה ימים באה לידי ביטוי גם בקבלה. על פי הקבלה, השבוע מתחיל ביום רביעי, כאשר שלושת הימים מיום רביעי עד יום שישי הם הימים בהם מתכוננים לשבת, ואילו מיום ראשון עוד יום שלישי הם ימים הניזונים מהארת השבת שעברה. בהתחלה יש תנועה, התקדמות לעבר מטרה מסוימת, השבת. ולאחר שמשיגים את המטרה ניתן למשוך ממנה את האור ואת הטוב להמשך החיים. השקפה זו נכונה למעגל הקטן של השבוע, אך היא נכונה גם למעגלי החיים הגדולים והמקיפים יותר.



בריאת האדם

קיימת בעולם המדע תיאוריה חשובה הראויה להתבוננות והיא: תורת האבולוציה הדרוויניסטית. יש בתורה זו מרכיב חשוב ומעניין הקובע כי כל חלקי הבריאה קשורים זה בזה. על פי תיאוריה זו מתוך הדומם נוצר הצומח, הצומח הפך לבעל חי, ומתוך בעלי החיים נוצר האדם. יש כאן הרמוניה וקישור של כל הבריאה בשרשרת אחת. אך הנקודה המרכזית היא עד להיכן ניתן להמשיך את השרשרת הזו. שכן אם האדם הוא התוצר הסופי (לעת עתה) של שרשרת זו, מה מייחד אותו משאר בעלי החיים? האם ניתן להתייחס אל האדם כאל חתול משוכלל, או שיש בו משהו מעבר לכך, מעין ניצוץ מיוחד שלא ניתן לגמדו ולומר שהוא יצירה טבעית בלבד. עניין זה נידון גם בסיפור בריאת העולם, כפי שהתורה מתארת (בראשית א, כד): "ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן". כלומר הקב"ה ציוה על הארץ (הטבע) להוציא ארבעה דברים שונים:

  1. נפש חיה למינה
  2. בהמה
  3. רמש
  4. חיתו ארץ למינה.

אך מה שקרה בפועל הוא (בראשית א, כה): "ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו". כלומר בפועל נבראו רק שלושה מתוך ארבעת הדברים שהיו בתכנון. הדבר היחיד שלא נברא הוא: "נפש חיה למינה". מהו בדיוק דבר זה? את התשובה ניתן לראות בהמשך סיפור הבריאה (בראשית ב, ז): "ויהי האדם לנפש חיה". הקב"ה ציוה על הארץ ליצור את האדם והארץ נכשלה. כל החיות נוצרו באופן טבעי, מן הארץ. אך הניסיון ליצור גם את האדם מן הארץ, שיהיה טבעי בלבד לא הצליח.

הסיבה לכך היא שיש באדם מרכיב שאינו קיים בטבע, והוא תודעתו של האדם. הטבע בנוי מסדרה של חוקים דטרמיניסטיים, ואילו לאדם יש יכולת בחירה אשר מעצם טבעה אינה דטרמיניסטית. חופש הבחירה הוא דבר שמקורו אינו בטבע, ולכן אין בטבע כח ליצור דבר שיותר חזק ממנו. חשוב לציין שבפסוק נאמר: "נפש חיה". כלומר הטבע יכול ליצור את האדם מהבחינה הטבעית שלו (חתול משוכלל), רק את הנפש החיה שבתוך האדם אין בכוחו של הטבע ליצור, כיון שזהו חלק באדם שבא מהעליונים. אם האדם היה נוצר מהטבע בלבד, הוא לא היה פחות חכם, הוא היה מעין בהמה משוכללת שיכולה לשלוח טיל לירח. הוא היה אדם מהבחינה האינטלקטואלית, אך לא מהבחינה המוסרית. למעשה התורה מתארת לנו אדם כזה שנברא מהטבע בלבד ללא נפש חיה (בראשית ג, א): 

"והנחש היה ערום מכל חית השדה"

ואונקלוס תרגם: "וחויא הוה חכים מכל חית ברא דעבד ה' אלוקים". כלומר ערום = חכם. הנחש הוא למעשה האדם ללא הנפש החיה. לנחש יכולת שכלית גבוהה, היכולת לגלות את הנעלם (לנחש). אך לנחש אין  את החלק העליון שיש באדם (ההפרש בגימטרייה בין נחש לנפש הוא שבעים ושתיים = חסד, כלומר ההבדל בין האדם בעל הנפש לנחש הוא החסד, המוסר). האדם הינו יצירה מורכבת מאוד, הוא בנוי משני מרכיבים בעלי מקורות שונים: מקור טבעי ומקור אלוקי ישיר. דבר זה יוצר באדם מתחים גדולים בין נטיותיו כיצור טבעי לבין נטיותיו כיצור אלוקי.

לאחר הכישלון  של הטבע ביצירת האדם, מופיעה  בריאת האדם המוצלחת (בראשית א, כו):

"ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"

המילה נעשה מופיעה בלשון רבים. הרמב"ן מסביר שהקב"ה אמר שהוא והארץ יעשו יחד את האדם, שיתוף פעולה בין הקב"ה לטבע לבריאת האדם, לאחר שהטבע לבדו נכשל במשימה. המילה 'נעשה' משמעותה תיקון דבר קיים, כמו שנאמר לגבי אשת יפת תואר (דברים כא, יב):

"ועשתה את ציפורניה"

כלומר כוונת הקב"ה היתה לתקן ולהשלים את האדם שהארץ נכשלה ליצור לבדה. אך מהפסוק הבא ניתן לראות שלא כך היה בפועל (בראשית א, כז):

"ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו"

בפסוק מופיעה המילה 'ויברא', כלומר התחלה של משהו חדש לגמרי. הבריאה היא תחילת היצירה של האדם, אך הוא עדיין לא הושלם.



סיום הבריאה

לאחר בריאת האדם מסתיים היום השישי (בראשית א, לא):

"וירא אלקים  את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום השישי"

למעשה זהו הסיום של כל הבריאה כפי שמופיע מיד אחר כך בתחילת פרק הבא (בראשית ב, א – ג):

"ויכלו השמיים והארץ וכל צבאם. ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות"

בריאת העולם הסתיימה, אך נשאר משהו לא גמור, לא מושלם – האדם. בריאתו החלה ביום השישי אך היא לא נגמרה. לכן נאמר "אשר ברא אלקים לעשות", הקב"ה ברא את האדם, אך יש עוד מה לעשות, צריך להשלים את היצירה. השאלה היא על מי מוטל התפקיד להשלים את האדם. שהרי הקב"ה גזר על עצמו שביתה החל מהיום השביעי. ואכן ניתן לראות שהנברא היחיד שמשתנה כל הזמן זהו האדם. אמנם גם בעלי החיים יכולים לעבור מוטציות במשך הזמן, אך רק האדם עובר מוטציות תרבותיות. האדם עדיין מחפש את השלמתו ותיקונו בעולם הזה.

דוגמא לכך היא הבגדים, האדם הוא היצור החי היחיד שמרגיש צורך להוסיף על עצמו כיסוי. אין אף בעל חיים שלובש בגדים (אם לא מכריחים אותו), אך בכל חברה אנושית יש בגד. לעתים הבגד הוא רק חוט מסביב לקרסול, אך תמיד ישנה תוספת על היסוד הטבעי. לאדם יש צורך מתמיד להשתנות, להתפתח (הצורך הזה מפותח יותר אצל הנשים, כאשר אשה פותחת את ארון הבגדים, היא מיד אומרת: "אין לי מה ללבוש". החיפוש אחרי השלמות מצוי יותר אצל נשים).



סיום

סיפור בריאת העולם בתורה הוא מדריך להבנת מגמת הבריאה, התורה אינה מעבירה אוסף של עובדות מדעיות. התורה באה להראות לנו את התכלית – תיקון השלמת המין האנושי. המטרה היא השלמת מעשה בראשית כשותפות בין בני האדם לאלוקים. אין תחרות בין האדם לאלוקים (בניגוד לתרבות היוונית), אלא להיפך, המטרה היא ליצור שיתוף פעולה בדרך להשגת המטרה, וזה מה שנותן את התוכן והמשמעות לכלל מעשה הבריאה. 

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)