הרב אורי שרקי

בראשית - חוה אימנו

כ"ז בתמוז התשס"ב

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




חוה – דמות כפולה

חוה אימנו המופיעה בתורה היא בעלת דמות כפולה, בדומה לבעלה אדם הראשון שגם הוא היה בעל דמות כפולה. משפט זה דורש הסבר. באיזה מובנים באה לידי ביטוי הזהות הכפולה של חוה אימנו?

יש לעשות הבחנה ברורה בין האישיות המטפיסית העליונה של חוה, לבין חוה ההיסטורית אשתו של אדם הראשון. התורה מספרת לנו את סיפורם של אדם וחוה בשתי מערכות שונות, האחת בגן עדן והשניה בעולם הזה. מתוך שני הסיפורים עולה כי מדובר בשתי דמויות שונות כמעט לחלוטין. בגן עדן אדם וחוה קיימים כישויות מטפיסיות-רוחניות, ואילו אדם וחוה המולדים הם ישויות פיזיות נורמליות. להבהרת ההבדלים נציין מספר עובדות: הזוג הראשון חי ומתפקד בגן עדן ללא גוף אלא נשמות בלבד. כל הסיפור המתואר עם הנחש והאכילה מפרי העץ הכל התרחש ללא גופות אלא נשמות בלבד. לעומת זאת בעולם הזה אדם וחוה הם בעלי גופות אנושיים המולידים ילדים. חשוב לציין כי הרגע בו נעשה המעבר מנשמות ללא גוף לנפש הנמצאת בתוך גוף היה לאחר החטא, כפי שמתואר בתורה (בראשית ג, כא):

"ויעש ה' אלוקים לאדם לאשתו כותנות עור וילבישם"

כותנות עור זהו הגוף הפיסי, ומרגע זה ואילך מדובר על אדם פיסי ממשי. [רבנו אברהם אזולאי בספרו "חסד לאברהם" מפרש כיצד יורדת הנשמה לעולם הזה. הנשמה מפותה על ידי הנחש ואז מולבשת בכותנת עור]. למעשה גירוש אדם מגן עדן חוזר על עצמו מאות פעמים ביום. בכל פעם שנולד תינוק, זהו למעשה גירושו מגן עדן לעולם הזה.

חוה אימנו היא מצד אחד ישות מטפיסית עליונה, האבטיפוס של כל הזהות הנשית במהלך ההיסטוריה. מצד שני חוה אימנו ההיסטורית היא בשר ודם, אמם של קין הבל ושת (אמנם קין והבל נולדו רוחנית בגן עדן, אך לידתם הפיזית היתה בעולם הזה). התורה מספרת על לידתם שך קין והבל רק לאחר הגירוש מגן עדן (בראשית ד, א):

"והאדם ידע את חוה אשתו"

מתי זה התרחש? רש"י מציין בעיה דקדוקית בפסוק זה. שכן בעברית מקראית היה צריך להיות כתוב: "וידע האדם את חוה אישתו", כפי שמופיע במקומות רבים במקרא שהנשוא קודם לנושא ( בראשית כח, י - "ויצא יעקב מבאר שבע", "וידבר ה' אל משה לאמר" וכו'). רש"י מסביר שכאשר פסוק נכתב באופן זה, הרי הכוונה היא לעבר מוקדם (מה שמכונה באנגלית: Past Perfect). כלומר שהמאורע המתואר בפסוק הנוכחי התרחש לפני המאורע שמתואר לפניו, ובמקרה שלנו האדם ידע את חוה אישתו עוד לפני הגירוש מגן עדן המופיע בסוף פרק ג'. מה היה הצורך שגרם לרש"י להסביר דווקא באופן זה? אלא רש"י רצה לסתור את ההסבר הנוצרי לסיבת הגירוש מגן עדן. לפי ההשקפה הנוצרית קודם כל היה חטא ורק אחר כך היו חיי אישות, כלומר שחיי האישות הם תולדה של החטא, ולולא חטא אדם הראשון לא היה יורד לרמה של הזדקקות לחיי אישות כלל. לעומת השקפה זו ביהדות חיי האישות הם קדש קדשים, ולכן לא ניתן להסביר שחיי האישות הם תולדה של חטא אדם הראשון ושהם דבר נחות מעיקרו (אמנם קין, הבל ושת נולדו לאחר החטא, אך יש להבין כי לידתם הפיסית היתה בעולם הזה לאחר החטא, אך לידתם הרוחנית היתה בעולם הרוחני לפני החטא].

יש הבדל גדול בין חוה המטפיסית לבין חוה ההיסטורית. למעשה מבחינה מוסרית שתי דמויות אלו הן ההיפך הגמור אחת מהשניה. חוה בגן עדן היא זו שפיתתה את האדם וגרמה לחטא ולעונש שבא בעקבותיו. כלומר חוה היא זו שהביאה את המוות לבני האדם. אך מצד שני חוה של העולם הזה היא אם כל חי, היא זו שמביאה את החיים לעולם וממשיכה את האנושות. אם כן כיצד ניתן ליישב סתירה זו?



אדם וחוה

לפני שניישב סתירה זו, נברר תחילה סוגיה אחרת: מתי נבראה חוה? מפשט הפסוקים עולה כי חוה נבראה לאחר החטא. שכן הפעם הראשונה ששמה של חוה מופיע בתורה זה מיד לאחר סיום החטא והעונשים שבאו בעקבותיו (בראשית ג, כ):

"ויקרא האדם את שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי"

כלומר שחוה כלל לא היתה בחטא. אם כן מי כן השתתפה בחטא? בחטא היתה האשה ולא חוה. רק לאחר החטא האשה הופכת להיות חוה. גם האשה עצמה היא לא הבריאה הראשונה. בתחילה נבראה הנקבה, שבהמשך הפכה להיות האשה ואחר כך האשה הפכה להיות חוה. למעשה ניתן למצוא שלושה זוגות שונים בסיפור בריאת העולם:

  1. זכר ונקבה
  2. איש ואשה
  3. אדם וחוה

ישנם שלושה זוגות שונים ושלוש מערכות יחסים שונות בין הזוגות. האדם הראשון כפי שנברא ביום השישי היה ישות ביולוגית אחת שהיה גם זכר וגם נקבה, לפני הפרדת האשה מהאיש מן הצלע. באדם היו זכר ונקבה כפי שיש זכר ונקבה אצל החתולים, הסוסים והתולעים. בכל מדרגות החיים בעולם יש זכר ונקבה. הפונקציה הזו תמיד הייתה קיימת, והיא חייבת להתקיים. זהו הריבוי הביולוגי הטבעי של בעלי החיים. לחיות אין מצווה של "פרו ורבו", אלא יש להם אינסטינקט חייתי הגורם להם להתרבות. אינסטינקט זה קיים גם אצל האדם כבר מראשית בריאתו.

ההבדל בין האדם לבעלי החיים הוא שאצל האדם תהליך הריבוי עובר דרך הדעת, שכן יש ציווי שכלי של האלוקים לפרות ולרבות. יש הכרה שכלית ולכן בשלב זה התרחש המעבר מזכר ונקבה לאיש ואשה. כפי שנאמר (בראשית ב, כג):

"ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת"

האדם קורא לנקבה אשה, והוא אף נותן לשם זה סיבה: "כי מאיש לקחה זאת". כלומר יש כאן הכרה שכלית שמדובר באישיות נוספת, חיצונית לאדם. זוהי דרגה גבוהה יותר מאשר דרגת זכר ונקבה. אך עדיין זוהי לא מדרגה מספקת. השם "אשה" הוא לא שם סימפטי במיוחד. כאשר אדם קורא לאשתו "אשה" זה מעורר קונוטציות שליליות. שם זה מלמד שהאדם מתייחס לאשתו כאל אובייקט, חפץ בין שאר החפצים שברשותו. אין כאן דיאלוג אמיתי בין שני בני הזוג. למעשה בין האיש והאשה לא הוחלפה אפילו לא מילה אחת. בכל מהלך החטא האיש והאשה לא דיברו ביניהם. גם כאשר האשה נותנת את הפרי לאיש, נאמר (בראשית ג, ו):

"ותתן גם לאישה עמה ויאכל"

אין שום רמז לשיחה בין שניהם. והתוצאה של חוסר התקשורת: חטא, מוות וגירוש מגן עדן. אין ספק שאם התקשורת בין האיש והאשה היתה טובה יותר החטא היה נמנע. אם האיש והאשה היו מדברים ביניהם אזי ודאי אדם הראשון היה שואל מהו הפרי שהאשה מציעה לו, ומניין היא לקחה אותו. מהר מאוד הייתה מתבררת מעורבותו של הנחש בכל הסיפור וכל התקרית היתה נמנעת. אם כן המצב ברור: אם היתה שיחה החטא היה נמנע, אין שיחה יש מוות.

התיקון של הטעות מופיע מיד לאחר מכן (בראשית ג, כ):

"ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי"

יש כאן עליית מדרגה נוספת. האדם לא רק מבין בשכלו שיש כאן אישיות עצמאית נוספת מחוץ לו, הוא גם מבין שעל מנת לקיים חיים נכונים ומשותפים עם אישיות זו עליו לנהל דיאלוג אמיתי עמה. וכך למעשה התחיל התיקון של חטא עץ הדעת. אם כן ישנן שלוש מדרגות במערכות היחסים בין בני זוג:

  1. זכר ונקבה – השלב הטבעי, הביולוגי. קיים גם אצל בעלי החיים.
  2. איש ואשה – השלב השכלי, התודעתי. הכרה שיש אישיות נוספת חיצונית לי.
  3. אדם וחוה – השלב הנשמתי.הכרה באישיות השנייה והבנה שיש לנהל עמה דיאלוג על מנת להצליח בחיים המשותפים.

שאלה: והרי ידוע מאמר חז"ל (אבות א, ה):

"ואל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האישה גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם"?

תשובה: יש לדייק בלשון המשנה: "אל תרבה", כלומר שלא טוב להרבות בשיחה עם האישה, אך משמע שמעט כן צריך. וכן חשוב לציין שמשמעות המילה "שיחה" בלשון המשנה זה שטויות, כמו שמצאנו (עבודה זרה ג:):

"כל העוסק בדברי תורה ופורש לדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים"

כלומר שכוונת המשנה במסכת אבות היא שעל האדם להרבות שיחה עם אשתו בדברי חכמה וגם מעט שטויות בשביל להרבות חיבה ביניהם.



חטא עץ הדעת

ננסה לברר מה בדיוק התרחש בחטא עץ הדעת. מדיוק מפשט הפסוקים עולה כי מי שחטא היה דווקא האיש ולא האישה:

האיסור של הקב"ה (ב, יז): "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות"
חטא האישה (ג, ו): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל"
חטא האדם (ג, יב): "ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל"

האיסור של הקב"ה היה לאכול מהעץ עצמו ולא מפריו. חוה אימנו אכלה את הפרי ואילו אדם אכל מן העץ עצמו. כלומר דווקא האיש עבר על האיסור, כיוון שהוא אכל מהעץ, ואילו האישה כלל לא עברה על האיסור.

גם מהעונשים ניתן לראות כי עיקר החטא היה דווקא אצל האיש ולא אצל האישה. לפני הגירוש מגן עדן ישנן קללות לאיש ולאישה ולנחש. הקללה לאיש (בראשית ג, יט):

"בזעת אפיך תאכל לחם"

הקללה לאישה (בראשית ג, טז):

"...בעצב תלדי בנים"

לשניהם ניתנו עונשים. אך מיד לאחר מכן מופיע הגירוש מגן עדן (בראשית גף כד):

"ויגרש את האדם"

[רב אחד פסק פעם שאסור לנשים לקחת אפידורל בשעת הלידה, כיון שצריך לקיים את הפסוק: "בצער תלדי בנים". אך קודם נראה שהרב עצמו יקיים את הפסוק: "בזיעת אפיך תאכל לחם"].

רק האדם גורש מגן עדן ואילו חוה כלל לא גורשה מגן עדן כיון שהיא לא חטאה. הגירוש של האדם מגן עדן בא על מנת להגשים את הקללה של "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלא ניתן לקיימה בגן עדן אלא רק בעולם הזה. כלומר המסקנה היא שרק האדם גורש מגן עדן ואילו חוה הורשתה להישאר שם. אך במצב זה אי אפשר להתחתן ולהתרבות, לכן ירדה חוה מגן עדן ובאה לחיות עם האדם בעולם הזה [שכן מבחינת עצמה היתה יכולה להרות בעצב גם בגן עדן, אלא שהיא זקוקה לבן זוגה]. זוהי הסיבה שפעמים רבות הנשים מרגישות שהן אינן שייכות לעולם הזה, הרבה יותר מאשר גברים מרגישים זאת. האנשים מרגישים שייכים לעולם הזה ולכן הם מרגישים בו הרבה יותר נוח מאשר הנשים. לכן גם הנשים מברכות בברכות השחר: שעשני כרצונו. הן אינן שייכות לעולם הזה, אלא לעולם הבא, לעולם שבו הכל מושלם. עולם בו הכל כרצון בוראו, ולכן לשון הברכה הוא שעשני כרצונו. הדבר בא לידי ביטוי גם בעובדה שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. כלומר הן לא מחויבות במצוות התלויות בעולם הזה, אך נשים כן חייבות במצוות שהנצח גרמן, כיון שיש בהן שייכות לעולם הבא, העולם הנצחי.

לכן גם מאז תחילת ההיסטוריה, ככל שהתרחקנו מגן עדן, החברה עברה מחברה הנשלטת בידי נשים לחברה הנשלטת בידי גברים. הסיבה לכך היא שהגברים הם אלה שיכולים וצריכים להשלים את עצמם ואת העולם, ואילו הנשים הם כבר מושלמות. כאשר גבר ואישה מתחתנים יש למעשה איחוד של שני עולמות: העולם הזה והעולם הבא.



בריאת חוה

כבר הזכרנו שלאחר שהופרדו האיש והאישה אחד מהשני אמר האיש (בראשית ב, כג):

"ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".

זאת הפעם – כלומר שזו לא הפעם הראשונה, היתה פעם קודמת, היתה אישה אחרת לפני שהאישה הנוכחית נלקחה מצלעו של האדם. ואכן חז"ל מכנים את האישה הזאת: חוה הראשונה או לילית. עוד מספרים לנו חז"ל כי חוה השנייה (חוה "שלנו") נוצרה לאחר ניתוח עם הרדמה כללית, ואילו חוה הראשונה נוצרה לאחר ניתוח ללא הרדמה. כלומר אדם הראשון היה בהכרה מלאה וראה כיצד נוצרת ממנו חוה הראשונה. כאשר ראה אותה כולה מלאה דם וריריות זה הגעיל אותו והוא התרחק ממנה. לאחר שהקב"ה ראה שהאדם אינו רוצה את החוה הראשונה הוא החליט לברוא עוד חוה, אך הפעם בניתוח עם הרדמה כך שהאדם לא יהיה עד לתהליך.

מהם שתי החוות ומה השוני ביניהן? החוה הראשונה היא למעשה היחס הבהמי בין האיש והאישה, בחינת זכר ונקבה שהסברנו למעלה. ואכן באדם קיים יחס יצרי, ויחס זה הוא באמת מגעיל ויש לדחותו. זהו הצד השפל של ההכרה האנושית. חוה השנייה מבוססת כל ההכרה באישיות נוספת, חיצונית כפי שהסברנו למעלה.

איך נוצרה חוה השניה? התורה מספרת (בראשית ב, יח):

"ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"

מיהו האדם המוזכר בפסוק? לא יתכן שמדובר בזכר, שכן יחד עם הזכר נבראה גם הנקבה באותו הגוף. אלא מוכרחים לומר שאדם זה הוא הזכר והנקבה שנבראו מחוברים. כאשר האדם הוא אחד הוא אינו מסוגל להכיר את עצמו. הקב"ה ברא את האדם כנזר הבריאה, יצור שיש ביכולתו לדעת ולהבין הכל. הדבר היחיד שאין ביכולתו של האדם לדעת זה הוא עצמו. יש כאן אבסורד וסתירה פנימית גדולה, שכן מה החכמה לדעת הכל אם את עצמך פנימה אינך יכול לדעת. ולכן מחליט הקב"ה לחתוך את האדם לשתיים, לפצל אותו לשני חלקים שונים. על ידי חלוקה זו יכול כל חצי ללמוד ולהכיר את החצי השני, וזו היתה מטרת בריאת האישה – לתת לאדם את האפשרות והיכולת להכיר את עצמו.

עכשיו צריך לברר באיזה אופן נעשה החיתוך שהפריד את האדם לאיש ולאישה. האדם מורכב משני חלקים: עצם ובשר. השאלה היא כיצד חולקו העצם והבשר בין האיש והאישה. התורה מספרת (בראשית ב, כב):

"ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם"

הצלע נלקחה מן האדם שלפני הניתוח שהיה זכר ונקבה מחוברים יחד. אך לאחר שהניתוח הסתיים היה צריך להיות כתוב: ויביאה אל האיש, ולא אל האדם. שכן אחרי הפרדה האדם הופרד לאיש ואישה, אם כן מדוע בכל זאת נכתב אדם? אלא הקב"ה הביא את היצירה החדשה שנוצרה לשיפוטו של האדם בכללו, לשני חלקיו על מנת שיבחן את המצב החדש שנוצר. ואכן בפסוק הבא האדם מודיע מהי אבחנתו (בראשית ב, כג):

"ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת"

כלומר האדם מבין שהוא הפך לשני חלקים נפרדים. החלק האחד הוא עצם מעצמי, והחלק השני הוא בשר מבשרי. צריך רק לברר איזה חלק הוא האיש ואיזה הוא האישה. לכאורה מן הפסוקים נראה שהאיש הוא העצם והאישה היא הבשר. שכן נאמר (בראשית ב, כא):

"ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתינה"

המילה צלע אין כוונתה לאחת הצלעות, אלא פירושה צד. הקב"ה לקח את אחד מצדדיו של האדם וכפיצוי על מה שנלקח ניתן בשר: "ויסגור בשר תחתינה". כלומר באדם היו שני צדדים אחד בשר ואחד עצם, והקב"ה לקח את הצד של הבשר ועשה ממנו את האישה. חלוקה זו באה לידי ביטוי גם בהבדלים באופי ובתכונות בין גברים לנשים. העצמות הן אחראיות על מבנה הגוף ואילו הבשר הוא זה שמרגיש. לכן הנשים יותר רגישות מגברים, ואילו הגברים יותר מבניים. אך חלוקה זו אינה אידיאלית, כיון שאם החלוקה היא שהגבר כולו עצם והאישה כולה בשר, הרי אין כל קשר ביניהם. ולעומת זאת אם כל אחד מהם מורכב מחמישים אחוז בשר וחמישים אחוז עצם, הרי הם זהים בדיוק ולא הרווחנו דבר בחלוקה. אלא החלוקה הייתה באלכסון. האיש רובו עצם ומיעוטו בשר, ואילו האישה רובה בשר ומיעוטה עצם. [למעשה ניתן להבין זאת מפשט הפסוק: "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתינה". האדם היה עשוי חציו בשר וחציו עצם. הקב"ה לקח ממנו את החצי העשוי בשר, אך בתמורה "ויסגור בשר תחתינה", כלומר החור שנוצר נסגר על ידי בשר. כך שרובו של האדם היה עצם ומיעוטו בשר].

כאשר איש ואישה מתאחדים שוב לאדם אחד בשעת חתונתם, אזי כל אחד מבני הזוג מגלה באמצעות השני את החצי השני שלו עצמו. הגבר מגלה את הצד הנשי שבו ואילו האישה מגלה את הצד הגברי שבה. יש אסימטרייה בין האיש לאישה, סוגי זהויות שונים אך מעורבים ביניהם. ומכאן גם נובעים ההבדלים בכשרונות בין גברים לנשים.

"נשים דעתן קלה" - אכן תכונת הדעת חזקה יותר אצל הגברים, אך מצד שני: "בינה יתרה נתן באישה", כלומר לנשים יש יותר בינה מאשר לגברים. חז"ל אמרו (אבות ג, יז):

"... אם אין בינה אין דעת. אם אין דעת אין בינה"

זוהי הוכחה חד משמעית שצריך להתחתן. ורק כאשר מאחדים את הבינה והדעת יכולים להגיע לחכמה. למעשה בחכמה לא מצאנו הבדלים בין הגברים לנשים. יש הבדל רק באופן בשימוש בחכמה וכיצד מוציאים אותה לפועל. הגברים משתמשים בחכמה באמצעות הדעת, ואילו הנשים באמצעות הבינה. הדעת היא מלשון ידיעה, לדעת מה שרוצים. מכאן גם הביטוי "עומד על דעתו". לעומת זאת הבינה היא מלשון התבוננות. הבינה היא כושר ההבחנה (בינה מלשון בֵין), גם האינטואיציה הנשית היא נגזרת של הבינה היתרה.



הלקח מחטא עץ הדעת

נקודה מעניינת בעניין החטא – כל השיחה בין הנחש לאדם מתבצעת רק עם האישה, היכן היה האיש באותו זמן? חז"ל אומרים שהאיש ישן. כלומר החטא נגרם כיון שהאיש והאישה לא היו יחד. אם שניהם היו נמצאים זה עם זו החטא לא היה מתרחש.

בעיה עקרונית לגבי חטא עץ הדעת היא: האם הייתה לאדם הראשון ברירה שלא לאכול מעץ הדעת? האם הייתה קיימת אפשרות שלא יחטא? הרי בכל מקרה נגזר על האדם להיות מגורש מגן עדן, שכן אחרת לשם מה נברא העולם הזה. ונראה כאילו הקב"ה בא בעלילה אל האדם. לכאורה נראה כי כלל לא היה כאן תהליך התלוי בבחירתו של האדם, אלא תהליך הכרחי של ירידת הנשמה לעולם הזה. אם כן מדוע בכלל נכתב סיפור החטא בתורה, הרי זהו שקר אחד גדול?

אלא יש להבין שאכן אדם הראשון כלל לא חטא, ונגזר עליו מראש שיגורש מגן עדן. הסיפור של חטא עץ הדעת נכתב בעבורנו, החיים בעולם הזה. שהתנהגות כזו בעולם הזה הינה חטא. אדם הראשון לא חטא, אלא היה מוכרח לאפשר את ירידת הנשמות לעולם הזה. מעין ירידה לצורך עלייה גדולה יותר בהמשך, אך אם אנו נתנהג כך עכשיו זו תהיה ירידה מהירידה ולכן זה חטא.

בתחילת השיעור שאלנו לגבי הסתירה הפנימית שיש בחוה אימנו. מצד אחד היא מתוארת כמי שגרמה לחטא והביאה את המוות לבני האדם, ומצד שני חוה היא אם כל חי המביאה את החיים לעולם. אך כעת ברור שאין כאן סתירה. חוה בגן עדן אינה מחטיאה ,אלא ממלאת תפקיד הכרחי של הורדת הזוג הראשון לחיי העולם הזה. ובעולם הזה היא אחראית להבאת הדורות הבאים עד שימלאו את תפקידם.



חוה ההיסטורית

נתבונן בחוה ההיסטורית. לחוה יש שמחה מיוחדת כאשר נולדים ילדיה הראשונים (בראשית ד, א):

"... ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'"

מדוע רק חוה שמחה? היכן נעלם אדם בכל סיפור הלידה? אלא יש להבין את המהות של הלידה. למעשה חוה מבינה שבזה שיש ביכולתה להביא חיים לעולם היא נגאלה מקללת הנברא. ישנה קללה בסיסית, מארה מקורית בעובדה שאני נברא. ההגדרה של נברא היא דבר המקבל את החיים שלו מחוץ לעצמו. ואילו בורא הוא מי שנותן חיים לזולתו. כלומר יש הבדל מהותי בין בורא לנברא: הבורא נותן ואילו הנברא מקבל. ישנה הופכיות מוחלטת במהות בין הבורא לנברא, הנברא מוכרח לקבל ואילו הבורא מוכרח לתת. ישנה שיטה הגורסת כי על מנת לצאת ולברוח מדמות הנברא יש לבצע מעין התאבדות רוחנית, כלומר לוותר על הכל עד שהאדם הופך לשום דבר. לעומת שיטה זו יש שיטה אחרת הגורסת כי יש לקבל את המצב כמו שהוא ולנצל אותו לטובתנו עד כמה שניתן, מעין "אכול ושתה כי מחר נמות". ויש שיטה נוספת הגורסת כי יש למלא בתוכן את חיי העולם הזה במה שאפשר על פי יכולתו של האדם.

השיטה האחרונה היא השיטה היהודית: לקבל על מנת לתת. ברגע שהאדם מבין שהוא מקבל על מנת לתת, אזי גם הקבלה הופכת לנתינה, כיון שכל דבר שמתקבל לא נשאר אצל האדם אלא עובר הלאה. זוהי ההצלחה המוסרית הגדולה של היהדות, כסף הופך לצדקה, יבול הופך למעשרות וכו'. הבעיה של ההכרה שאתה נברא בולטת יותר אצל האישה. בתהליך הזיווג וההריון האיש מרגיש שהוא נותן והאישה מרגישה מקבלת, לכן אצל האישה נדרש יותר המעבר מבת לאם. זוהי הסיבה למעשה שכבר מילדות לומד האדם את כל תורת תיקון המידות ממקבל לנותן. והדמות הראשונה שלומדת זאת היא חוה אימנו.

כל אדם עובר במהלך חייו ארבעה שלבים:

  1. תינוק – מקבל על מנת לקבל
  2. ילד – נותן על מנת לקבל
  3. נער אידיאליסט – נותן על מנת לתת. אך מידה זו היא מידתו של הקב"ה ורק הוא מסוגל לכך. לכן מידה זו עלולה להביא מצד אחד לשיגעון גדלות, או מצד שני לייאוש מוחלט בשל הכישלון להתמיד במידה זו.
  4. בוגר – מקבל על מנת לתת. זהו השלב בו האדם מכיר בתפקידו בעולם. תכונה זו בולטת יותר אצל הנשים.


שמה של חוה

האדם קורא לאישה חוה (בראשית ג, כ):

"ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי"

קריאת השם מופיע עוד לפני הגירוש מגן עדן (המופיע בפסוקים הבאים). כלומר עוד בגן עדן האישה היתה אם כל חי, כלומר שמה היה חיה. גם אישה יולדת נקראת חיה. אם כל חי, מקור החיים זו חיה. אז מדוע אדם קורא לאישה חוה ולא חיה? אלא שזוהי נקודת הזמן בא עומדים אדם וחוה לרדת מגן עדן אל העולם המעשי בו שולטים היצרים. זה מתקשר גם למשמעות השם חוה בארמית. המילה חוה מזכירה את המילה חויא, שפירושה נחש. הקב"ה אומר לחוה: חויא חויך, ואת חויא האדם. כלומר הנחש של חוה היה הנחש, ואילו הנחש של האדם היא חוה. כוונת הדברים היא שכפי שהנחש פיתה את חוה בגן עדן, כך חוה תהיה הפיתוי של אדם בעולם הזה. על הפסוק: "ויסגור בשר תחתינה" אמרו חז"ל: נבראה אישה נברא שטן עמה. היו שרצו לומר שהאישה היא השטן, אבל אין זה נכון. במדרש נאמר שהשטן נברא עמה, כלומר האישה עומדת בטהרתה, והשטן שנברא עמה נברא דווקא אצל האיש, שהוא זה שעלול להיות מפותה על ידי האישה. כלומר שהמקור הטהור ביותר הוא בזהות של חוה אימנו.

על פי הסבר זה ניתן גם להסביר את מה שאמר אברהם אבינו לישמעאל ואליעזר (בראשית כב, ה):

"שבו לכם פה עם החמור"

'פה' – בעולם הזה, עולם החומר זהו העולם המתאים לאומות העולם. 'פה' בגימטרייה 85, ואילו 'אלקים' בגימטרייה 86. והאדם הוא מעט מאלוקים, חסר לו מעט מהאלוקים ולכן הוא מתאים לעולם הזה. אך בהמשך הפסוק: "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם". 'כה' בגימטרייה 25, ואילו שם ה' בגימטרייה 26. כלומר שאומות העולם המיוצגות על ידי ישמעאל ואליעזר קשורות לטבע ולחומר. ואילו עם ישראל קשור דווקא לשם ה', זוהי התגלות ה' בתוכנו. אברהם אבינו אומר שהוא ויצחק הולכים להשתחוות. השורש נשתחוה הוא לא ש.ח.ה ולא ש.ח.ח. המילה נשתחוה היא בבניין השתפעל והשורש שלה הוא ח.ו.ה. (שכן אחרת לא ניתן להסביר אות האות 'ו' המופיעה במילה). משמעות ההשתחוות היא ביטול היש והתקרבות למקור האלוקי, ואז מתאפשר "ונשובה" אל ה'. והדמות הראשונה שהבינה שזהו תפקיד האדם בעולם היתה חוה אימנו, ולכן המילה להשתחוות נגזרה משמה. המטרה היא לא להישאר תקועים בעולם החומר, אלא המטרה היא לצאת לעולם ולשאוב כוחות על מנת לתקן את העולם ואת אלו שנשארו בעולם החומר.

לחוה אימנו יש כשרון מיוחד לתת שמות. למעשה לא חוה אימנו נתנה את השמות לשני בניה הראשונים (בראשית ד, א – ב):

"והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'. ותוסף ללדת את אחיו את הבל"

אף אחד לא נתן את השמות לקין ולהבל, הם נולדו עם השמות. אבל כאשר נולד הבן השלישי – שת, חוה נותנת לו את שמו (בראשית ד, כה):

"וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין"

חוה למדה מהניסיון של שני הבנים הראשונים כיצד לתת שמות. שת משמעותו יסוד, בסיס. הציפייה משת הייתה שהוא יפתור את המלחמה בין הבנים. למעשה היה ניתן למנוע את ההרג של הבל על ידי קין אילו ההורים היו מתערבים בסכסוך. אלא שהדור הקודם נעלם ונתן לבנים להסתדר בעצמם. טעות זו תוקנה דורות אחר כך, אצל יעקב ועשו (יש דמיון רב בין קין והבל לעשו ויעקב). גם במקרה של יעקב ועשו האח הגדול רצה להרוג את האח הקטן, אלא שבפעם הזו ההורים כן התערבו. רבקה מצוה את יעקב לעזוב את ארץ ישראל ולברוח לחרן, אל לבן אחיה. רבקה לא מוכנה שמה שקרה אצל קין והבל יקרה שוב אצל ילדיה. ובעקבות יוזמה זו של רבקה גם יצחק אבינו מצטרך אליה.

ההחלטה של חוה לקרוא לבן השלישי שת מלווה בהסבר: "כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל". שת הוא גרסה חדשה של הבל, הבל משופר. הבל עצמו היה חלש ולכן הוא נהרג על ידי קין. אבל שת חזק יותר, לא רק ששת יותר חזק, אלא הוא גם יתנגד למי שינסה להרוג אותו. הבל היה כל כך טהור עד שלא היה מסוגל להרוג אפילו כשבאים להרוג אותו, הוא פחד שיהפוך לרוצח. הבל היה איש של העולם הבא. חוה אימנו מבינה שעל מנת לבסס את האנושות בעולם הזה, יש צורך בהבל שיש לו גם כלים קיומיים בכדי שיוכל לשרוד. כמו שהזכרנו לגבי יעקב ועשו – "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". זהו הדבר שלמדנו מחוה אימנו, יש לשלב בין חיצוניות מעשית – קין, לבין פנימיות טהורה וקדושה – הבל. שת הוא השילוב הנכון, הוא טהור אך יחד עם זאת מבוסס בעולם כפי שמעיד שמו (בניגוד להבל, שמשמעות שמו היא אד, דבר שאין לו קיום ממשי, הבל פה).

גם אנחנו צריכים ללמוד את הלקח שהבינה חוה אימנו. אסור לנו לפחד שהפוליטיקה תהרוס אותנו ותהפוך אותנו לגרועים שבאומות (זו הייתה טעותו של הבל). צריך לדעת לשלב בין שני הצדדים על מנת שנוכל להגשים את מטרתנו בעולם הזה ולהכין את התשתית לעולם הבא.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)