הרב אורי שרקי

נח - אישיותו של נח

ז' בחשון התשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




נח הינו אישיות מיוחדת הראויה ללימוד מעמיק ולא רק מפני שיש פרשה על שמה, אלא מכיון שנח הוא אבי האנושות כפי שאנו מכירים אותה. יש ללמוד מנח מהי האנושות בת זמננו. למעשה ישנם שני סוגי אנושות: האנושות עד נח והאנושות לאחר נח. שני אופני קיום שונים, כאשר נח הוא דמות מפתח במעבר בין שני סוגי האנושות.

אחד ההבדלים הבולטים בין שני עולמות אלו הוא ההבדל בין המייסדים שלהם: אדם הראשון ונח. לאדם הראשון לא הייתה אפשרות לבחירה מבחינה מוסרית, שכן הוא היה יחיד בדורו. לעומתו לנח היתה אפשרות בחירה לגבי התנהגותו המוסרית. נח היה יכול לבחור להיות רשע כשאר אנשי דורו, אך הוא בחר להיות צדיק. נח הוא האישיות הראשונה הבנויה קודם כל על מוסריות ורק אחר כך על הטבע. נח והאנושות שנוצרה ממנו הינם בעלי יכולת להתגבר על הטבע האנושי ולהתעלות עליו.



משמעות המבול

דמותו של נח מופיעה בתורה רק בהקשר למבול. המבול עצמו, כפי שהוא מתואר בתורה, הוא סיפור מזעזע. מה אנו יכולים ללמוד מסיפור זה? ניתן ללמוד כי יתכן מצב בו כל האנושות כולה תיכשל ותתחייב כליה. חשוב מאוד לזכור עובדה זו, משום שהתורה בכללותה מעבירה לנו מסר אופטימי. כאשר קוראים את התורה מקבלים תחושה אופטימית על העולם, אך כאשר נכנסים לפרטים מגלים שלמעשה העולם הזה הוא קטסטרופה אחת גדולה. בכל פעם שיש תכנון לבצע משהו מסוים מיד מופיע אחריו כשלון בביצוע. עקרון זה מלמד אותנו שאופיה של התורה אינו אופטימיות נאיבית. התורה מודעת לקשיים ולבעיות הקיימים בעולם הזה, ולאיזה מצב העולם עלול להידרדר. אך למרות זאת עדיין עולה מגמה חיובית מהתורה.

דוגמא טובה לכך היא דברי חז"ל על המבול. הקב"ה הבטיח לנח שלעולם לא יהיה שוב מבול של מים. כלומר ניתן ללמוד מכך שהעולם התקדם לאחר המבול. האנושות הזדככה על ידי המבול ולא יהיה שוב צורך להכחדה באמצעות מים. אך חז"ל דייקו מהבטחת הקב"ה לנח שאמנם מבול של מים לא יהיה עוד, אל אין הבטחה שלא יהיה בעתיד מבול של אש. כלומר עדיין קיימת האפשרות למבול, אך מבול פחות קשה מהמבול שהיה בימי נח. [כיום יש בידי האנושות כלים להביא על עצמה מבול של אש]. המהר"ל מסביר מדוע מבול של מים קשה יותר ממבול של אש. המים ממיסים את החומר ומוחקים לגמרי את הצורה, לא משאירים זכר למה שהיה לפני כן. לעומת זאת האש שורפת את החומר אך משאירה שרידים לצורה שהיתה לפני האש, כלומר שישנו חלק (אפילו קטן מאוד) שבכל זאת ראוי לשרוד ולהמשיך להתקיים. ייתכן מבול של אש, אך נתנחם בעובדה שלפחות זה אינו מבול של מים.



מדוע נח ניצל?

בתוך כל הסיפור הנורא על המבול ישנה אישיות אחת שניצלה מהאסון. מדוע נח ניצל מהמבול?

ישנה הנחת יסוד מוטעית (כמו רוב הנחות היסוד המצויות) הגורסת כי כאשר מתרחש אסון כלשהו, אזי מי שניצל מהאסון הוא הצדיק. אין כל סיבה הגיונית שדווקא הצדיק יינצל. מי שניצל משיטפון הוא אדם שיודע לשחות טוב או שיש לו סירה, ולא משנה אם הוא צדיק או רשע. לא ברור מדוע הורגלנו למחשבה שמי שצריך להינצל מאסונות הם דווקא צדיקים. גם ההיסטוריה מלמדת אותנו שהנחה זו אינה נכונה. הרי בשואה נהרגו הצדיקים יחד עם הרשעים. מאסון ניצל מי שהיה מוכן כראוי ואין הבדל אם הוא צדיק או רשע.

חשיבה זו, שדווקא הצדיק צריך להינצל ואילו הרשע לא, מניחה שהמציאות הינה מוסרית, אך המציאות אינה מוסרית. לא צריך להיות צדיק על מנת להינצל. אכן לעיתים צדיקים ניצלים בזכות צידקותם, כמו שאברהם אבינו ניצל בכבשן האש, אך אין כל ערובה לכך שתמיד הצדיקים יינצלו ולא הרשעים.

אם כן, מדוע נח ניצל מן המבול? ננסה לענות על שאלה זאת מתוך עיון בפסוקים. התורה מספרת על נח דבר מעורר תמיהה כפי שמופיע בסוף פרשת בראשית (בראשית ו, ח):

"ונח מצא חן בעיני ה'"

נח "רק" מצא חן בעיני ה', כלומר שהוא לא היה צדיק. גם חז"ל לא החשיבו את נח לצדיק, ואף אמרו שגם נח עצמו היה בהתחלה בגזרת המבול, כפי שנראה מהפסוקים (בראשית ו, ז – ח):

"ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים כי ניחמתי כי עשיתים. ונוח..."

גם נח היה בתחילה בגזרת המבול, ומכאן ברור שנח אינו צדיק. לנח אין כל זכות שתגן בעדו ותעמוד לזכותו להינצל מהמבול, לכן גם נאמר עליו רק "מצא חן". הביטוי "מצא חן" הוא ביטוי מאד לא מחמיא.

גם על אסתר המלכה נאמר (אסתר ב, טו):

"ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה"

חז"ל אמרו לנו שאסתר היתה מכוערת, והם קבעו זאת כיון שנאמר על אסתר שהיתה נושאת חן. המילה חן היא מלשון חינם או מלשון חנינה. כלומר שנח (ואסתר המלכה) קיבלו יחס ומעמד שלא הגיע להם על פי רמתם, אך הם קיבלו אותו למרות זאת כמתנת חינם. לכן גם אמר שלמה המלך (משלי לא, ל):

"שקר החן והבל היופי"

שכן החן אינו אמיתי כיון שהוא ניתן למי שעל פי עצמו אינו ראוי לכך. החן הוא סוג של שקר. הדבר אינו יפה, אך מסיבה שאינה תלויה בו הוא מוצא חן כאילו היה יפה.

הנצרות גורסת כי אין לאדם אפשרות להיות זכאי לפני ה'. כל אדם הינו חוטא מלידה מטבע מציאותו בשל חטא אדם הראשון ואם האדם זוכה לגן עדן הרי זה בחסד ולא בזכות. והנה אנו רואים: "ונח מצא חן בעיני ה'". כלומר לכאורה יש כאן מעין הוכחה לשיטה הנוצרית, שכן על פניו נראה שהכל תלוי אך ורק ברצונו של הקב"ה, מעין "קפריזה אלוקית". בעיה נוספת העולה  מהסבר זה, היא הסתירה הגמורה בין שני הפסוקים המתארים את נח (בראשית ו, ח – ט):

"ונוח מצא חן בעיני ה'. אלה תולדות נוח נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נוח"

רש"י על הפסוק השני אומר: לפי שהזכירו סיפר בשבחו, שנאמר זכר צדיק לברכה. מצד אחד דברי רש"י מהווים הוכחה לכך שהתיאור בפסוק ח' אינו שבחו של נח, אלא גנותו. ורק לאחר שהזכיר את גנותו בא הפסוק השני לספר בשבחו. אך מצד שני, ישנה סתירה ברורה בין שני פסוקים אלו: בפסוק הראשון נח אינו צדיק ואילו בפסוק השני הוא הופך פתאום לצדיק?



צדיק של ה' וצדיק של אלוקים

על מנת לפתור את הסתירה נדייק מהפסוקים. "ונוח מצא חן בעיני ה'" – בעיני מי נח מצא חן, בעיני ה'. כלומר על פי הקריטריונים של ה' נח אינו צדיק, ולכן גם לא מגיע לא להינצל מהמבול. מצד שני: "אלה תולדות נוח נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נוח" – נח כן היה צדיק על פי הקריטריונים של האלוקים, וכן היה צריך להינצל מן המבול בזכות צדיקותו.

איזה סוג של צדיק צריך להיות על מנת להינצל מהמבול, צדיק של ה' או צדיק של אלוקים? הפסוק הראשון בתורה אומר (בראשית א, א):

"בראשית ברא אלוקים"

אלוקים הוא בורא העולם. וכיצד ברא אלוקים את העולם? באמצעות חוקי הטבע. ולכן כאשר מתרחש אסון טבע, אזי אין שום סיבה שאלוקים ישנה את עולמו. אלוקים מנהל את עולמו על פי חוקי הטבע, ואם הצדיק הוא צדיק של אלוקים, אזי גם הוא נתון למרותם של חוקי הטבע ולכן לא ינצל מן המבול.

לעומת זאת, ה' – פועל על פי נוסחה מוסרית שיש ביכולתו לגבור על הטבע. ולכן צדיק של ה', שמתאים את עצמו למנהיגות של ה' בעולם, הוא יכול להתגבר על הטבע ולהינצל מהמבול.

אך מן הפסוקים עולה בדיוק להיפך, שכן נח היה צדיק של אלוקים ולא צדיק של ה', ולפי ההסבר הקודם נח לא היה אמור להינצל מן המבול ?

באיזה מובן נח היה צדיק של אלוקים? על הפסוק (בראשית ו, ט):

"את האלוקים התהלך נח"

אומר בעל הטורים: סופי תיבות חכם. כלומר נח הוא חכם של סופי תיבות, חכם שלאחר מעשה. כלומר נח הוא מסוג הצדיקים שתמיד יודע להסביר לאחר שהמאורעות התרחשו, מדוע הם התרחשו ומדוע אי אפשר היה אחרת (ניתן לראות זאת גם מכך שהמילה חכם אינה רק סופי תיבות אלא גם מן הסוף להתחלה, כלומר הסתכלות לאחר המעשה). נח הוא חכם הנגרר לאחר המאורעות. הוא אמנם נאמן לדרישות של צדיק ועומד בהן, אך אינו משנה (או לפחות מנסה לשנות) את מהלך ההיסטוריה. ואכן צדיק כזה אינו צריך להינצל, ועליו למות (באוהלה של תורה). זהו צדיק שהולך עם הזרם, ולכן הזרם סוחף אותו.

האנטיתזה לנח הוא כמובן אברהם אבינו. כאשר הקב"ה רוצה להחריב את סדום ועמורה, אברהם אבינו מיד יוצא נגד החלטה זו ומנסה לשנותה, למרות שהיא כלל אינה נוגעת לו והוא לא היה נתון בסכנה. אמנם אברהם אבינו לא הצליח לשנות את ההחלטה, אך לפחות היה ניסיון להציל. אצל משה רבנו אנו מוצאים מדרגה גבוהה יותר. לאחר חטא העגל הקב"ה רוצה להשמיד את בני ישראל ולבנות אומה חדשה ממשה רבנו עצמו. ומשה רבנו למרות שהיה יכול לזכות כאן בכבוד גדול, לא מסכים לכך. הוא מנסה ואף מצליח לשנות את הגזרה של הקב"ה ולהציל את בני ישראל.

לעומת אברהם אבינו ומשה רבנו, התנהגותו של נח הפוכה לגמרי. הזהר מספר לנו שכאשר הקב"ה מבשר לנח שהוא עומד להביא מבול על העולם, תגובתו של נח היא: ומה יהיה איתי?

נח לא הצליח להבין שמצפים ממנו לקום ולעשות מעשה, שמצפים ממנו ליוזמה לשינוי העולם. הקב"ה נותן לנח עוד הזדמנות. הוא מצווה עליו לבנות תיבה, כאשר מטרת בניית התיבה היא לעורר את דורו של נח לשאול מדוע הוא בונה תיבה ומתוך כך נח אמור להחזירם בתשובה (שהרי לא ניתן להסביר באופן אחר את הזמן הרב שלקח לנח לבנות את התיבה – מאה ועשרים שנה). אך נח לא עשה זאת, אולי מפני שלא רצה. גם כאשר התחיל המבול, נח לא היה אמור להיכנס לתיבה, אלא היה עליו לומר שאינו נכנס עד שהקב"ה יבטל את גזרת המבול (כפי שמשה שבר את הלוחות הראשונים).

לכן גם ניתן לראות שלעתים מטילים את האחריות למבול על נח, כפי שמופיע בנביא (ישעיהו נד, ט):

"כי מי נח זאת לי"

כלומר מי המבול הם המים של נח,המבול בא לעולם בגלל שנח לא מילא את תפקידו כראוי.



התיבה – שם ה'

כפי שאמרנו נח לא עמד במצופה ממנו. למעשה נח דאג רק לעצמו ולא לכלל האנושות. אילו אברהם אבינו היה נמצא במצב בו היה נח, היה בודאי קורא בשם ה'. שכן זה ודאי יותר ממה שעשה נח, ויתכן ואף היה מבטל את הגזרה. שכן מצאנו אצל אברהם אבינו שקריאה בשם ה' יכולה להועיל.

אך מה הכוונה בלקרוא בשם ה'? שם ה': י – ה – ו – ה. זוהי המילה המילתית ביותר. ישנן מילים פשוטות וישנן מילים בעלות משמעות, אך שם ה' זו המילה האבסולוטית, מקור כל היש בעולם.

ישנן שתי אפשרויות לומר את המילה "מילה" בעברית: מילה ותיבה. נח מצווה לעשות תיבה ואילו אברהם אבינו עושה מילה (בשתי בחינות: קריאה בשם ה', וברית מילה). אלא שאצל נח הציווי מתרגם לבניית קופסא. נח נוקט בגישה שאם המצב גרוע, בואו ונבנה קופסא ונסגור את עצמנו בתוכה ושהעולם יחרב.

גם ממידות התיבה ניתן לראות שהיא ביטוי מסוים של שם ה':

גובה התיבה : 30 אמות = ה * ו

רוחב התיבה : 50 אמות = ה * י

אורך התיבה : 300 אמות = ה * ו * י

כלומר התיבה היא שם ה'. כמו שכתוב (משלי יח, י):

"מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב"

התהליך שעבר על נח הוא תהליך של בנייה כלפי פנים. יש תהליך בנפש האדם הדומה לתיבת נח והוא החזרה בתשובה.



בניית התיבה – חזרה בתשובה

הרמח"ל בספרו אדיר במרום מגדיר באופן הבא את תהליך החזרה בתשובה: האדם מתכנס בתוך מעמקי פנימיותו שלו, ומשבית את כל כוחות החיים הרגילים.

ואכן אצל חוזרים בתשובה רבים נראה כאילו הם הפסיקו לחיות. לפני החזרה בתשובה האדם היה תוסס ומלא חיים, ואילו לאחר שהתחיל בתהליך החזרה בתשובה, הוא נראה חיוור ומכונס בתוך עצמו. החוזר בתשובה נמצא בתוך תיבת נח פרטית. למי שנמצא מחוץ לתיבה זה נראה נורא, ולכן קשה לסביבה לקבל את העובדה שאדם קרוב להם חזר בתשובה.

למעשה תהליך דומה עובר על כולנו במהלך חודש אלול ועשרת ימי תשובה. במשך ארבעים ימים אנו מתכנסים בתוך עצמנו ומתרחקים ככל האפשר מהגשמיות. כך גם בתיבת נח, מסתגרים פנימה ומבחוץ המים הזדונים. אבל לבסוף נח יוצא מן התיבה ומחייה זרע מחדש בכל העולם.

חשוב לזכור כי מטרת התשובה היא לא הסתגרות והתכנסות פנימה, אלא מטרתה היא לשאוב כוחות על מנת להחיות ולהעשיר את העולם. זה מה שהתשובה עושה לאדם הפרטי, וזה מה שעשה נח לעולם כולו. זוהי אסטרטגיה אפשרית, שניתן ואף צריך לפעמים לנקוט בה. ניתן ללמד זכות על נח, שיתכן שהוא חי בדור קשה מדי, ואולי אם היה נח נוהג כאברהם אבינו היה נכשל כשלון חרוץ.



נח אברהם אבינו ומשה רבנו

נח היה הראשון שנאלץ להתמודד עם דורות רבים, כל האחרים באו לאחר נח. לאברהם אבינו היה דור יותר טוב מדורו של נח, ולמרות זאת אברהם אבינו לא הצליח להציל את סדום ועמורה. רק משה רבנו עמד במשימה והצליח להציל את דור המדבר מכליה. ניתן לראות כאן הדרגתיות: נח – אברהם אבינו – משה רבנו.

בפרשת כי תשא משה רבנו מתלונן בפני הקב"ה שהוא אינו יודע מיהו המלאך שילך לפני בני ישראל (שמות לג, יב):

"ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיניי"

משה רבנו טוען שכיון שהוא מוצא חן בעיני הקב"ה הוא צריך לדעת מי יהיה המלאך. אך היכן המקום בו הקב"ה אמר למשה רבנו שהוא מוצא חן? רק פעם אחת מופיע הביטוי "מצא חן" לפני פרשת כי תשא – אצל נח: "ונח מצא חן". כלומר משה רבנו אומר: כשהייתי נח מצאתי חן, ולכן מגיע לי יחס מועדף. הנשמה של משה רבנו ונח היא נשמה משותפת העוברת במהלך הדורות.



נח – צדיק או לא?

עדיין לא ענינו על השאלה מדוע נח ניצל מן המבול, שכן הסברנו שנח היה צדיק של אלוקים, ועל פי הקריטריונים של אלוקים לא הגיע לנח להינצל.

ישנו פסוק נוסף שנראה שסותר את כל מה שאמרנו עד עכשיו (בראשית ז, א):

"ויאמר ה' לנוח בוא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אתך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה"

כלומר נח הוא צדיק של ה', בניגוד למה שהסברנו למעלה. נוסף על כך, מצאנו שחז"ל דרשו של אברהם אבינו שהיה מתהלך לפני ה', כלומר מקדם את פני ה', ואילו על נח דרשו שהיה הולך אחרי ה' (כמו שהסברנו למעלה, שנח הוא חכם שלאחר המעשה). אך מהפשט של פסוק זה עולה כי גם נח התהלך לפני ה' ולא אחריו? ישנן שתי תשובות אפשריות לסתירות שהעלנו:

התשובה הראשונה היא שחשוב לזכור כי מתחילת פרק ו' ועד לתחילת פרק ז' עברו מאה ועשרים שנה בהן נח בנה את התיבה. ואכן נח של פרק ו' היה רק צדיק של אלוקים, אך לאחר מאה ועשרים שנה הוא עלה מדרגה והגיע לרמה של צדיק של ה', ולכן גם היה ראוי להינצל מן המבול. ניתן למצוא מספר ראיות לכך שנח התעלה מבחינה מוסרית:

  1. בפרק ו' נח מצטווה לקחת מכל החיה שניים, זכר ונקבה. זה כל מה שצריך על מנת לשמר את המין. ואילו בפרק ז' מצטווה נח לקחת מהחיות הטהורות שבע מכל מין, כלומר יש כאן משהו מעבר לקיום הבסיסי.
  2. בנוסף בפרק ו' החיות נקראות: זכר ונקבה, ואילו בפרק ז': איש ואשתו. כפי שכבר הסברנו (בשיעור על חוה אימנו) איש ואישה זהו קשר בעל מדרגה מוסרית גבוהה, ואילו זכר ונקבה זהו הקשר הנמוך ביותר המבוסס על יצרים בלבד.
  3. בפרק ו' הקב"ה מתייחס אל נח כשווה אל החיות. הקב"ה מצווה את נח לקחת אוכל לתיבה (בראשית ו, כא): "ואתה קח לך  מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאוכלה". כלומר נח הוא כמו החיות, הוא ניצל על מנת לשמר את מין האדם ולא יותר מכך. בפרק ז' כבר לא נמצאת ההשוואה הזו.

התשובה השנייה היא פשוטה יותר ואמיתית יותר. נדייק בפסוק: "כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". הקב"ה אומר: אני ראיתי משהו מיוחד אצל נח, אבל רק הקב"ה ראה. אם נח היה צדיק אמיתי אזי כל העולם היה רואה זאת, לא רק הקב"ה. הקב"ה אומר שהוא רואה בנח משהו נעלם שאינו יכול להתגלות בדור הזה.

הקב"ה ראה שעתיד לצאת מנח אברהם אבינו. הקב"ה ראה אצל נח את אברהם אבינו. למעשה הקב"ה אומר לנח: אתה אברהם אבינו, אך הדור אינו מתאים לגילויו של אברהם אבינו, ולכן זה נמצא רק בפנימיותו של נח ולא נראה כלפי חוץ. ניתן לראות זאת גם מהמילה "אתך" המופיעה בפסוק. בדרך כלל המילה אותך נכתבת עם האות 'ו', ואילו כאן היא כתובה ללא 'ו', כלומר "אִתך". הקב"ה רואה בנח עוד דמות יחד איתו ולכן הוא מציל את נח בעבור אותה  דמות, שתתגלה כעבור עשרה דורות כאברהם אבינו.



האפשרות השלישית

זהו חידוש גדול מאד. עד עכשיו חשבנו (וזוהי גם השקפת העולם הנוצרית) שבעולם קיימות רק שתי אפשרויות לקבל מהקב"ה: זכייה בזכות – הצדיק, וזכייה בחינם – מי שאינו צדיק, שרק מוצא חן. מנח אנו למדים שיש גם אפשרות שלישית, אמצעית. וזוהי הזכייה לא בזכות המעשים, אך גם לא לגמרי בחינם. זוהי זכות של הזהות הפנימית, הידועה יותר בתור הסגולה הפנימית.

הקב"ה אומר לנח שכעת הוא אינו זכאי בזכות עצמו להינצל מן המבול, אבל הוא עתיד להיות זכאי, ולכן הוא ניצל על חשבון העתיד, זהו יחודו של נח. [ניתן אולי לדמות זאת למושג אור מקיף בקבלה לעומת אור חודר].



בני האלוקים ובנות האדם

כעת ננסה לברר מה גרם לנח להיות אותה אישיות מיוחדת הכוללת בפנימיותה את אישיותו של אברהם אבינו. בתחילת פרק ו', עוד לפני המבול, מופיע סיפור מעניין (בראשית ו, א – ד):

"ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם.ויראו בני האלוקים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוקים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם."

התורה מספרת לנו כי דור המבול היה דור שכולו נגוע בעריות. בני העשירים לוקחים לעצמם את בנות העניים – אנושות מושחתת. ידוע שכלל האנושות עד דור המבול הייתה מורכבת משתי משפחות: משפחת שת ומשפחת קין. צאצאיו של קין התרבו בעולם ואף התפתחו מבחינה טכנולוגית וגילו כשרונות רבים. אצל צאצאי קין מצאנו את ארבעת הילדים של למך שכל אחד מהם פיתח תחום אחר (בראשית ד, כ – כב):

יבל: "אבי יושב אהל  ומקנה" - ממציא הכלכלה.
יובל: "אבי כל תופש כינור ועוגב" – ממציא המוסיקה והאומנות.
תובל קין: "לוטש כל חורש נחושת וברזל" – ממציא התעשייה, הטכנולוגיה והנשק.
נעמה: "ואחות תובל קין נעמה" – לא נאמר עליה דבר, אך שמה מלמד על נעם – בידור ותרבות.

על פניו נראה כי משפחת קין הקימה אנושות נפלאה, יש בה כל מה שהאדם צריך: עבודה, כלכלה, תרבות ובידור – האנושות השלמה. האידיאל של האנושות הזו הוא להיות עשיר על מנת שתוכל להשיג את כל מה שיש לעולם הזה להציע. השאיפה של כל אדם היא ליהנות כמה שיותר. בעולם הזה אין טוב ורע, אין מוסריות. יש רק עני ועשיר, מי שיש לו ומי שאין לו.

לעומת משפחת קין, משפחת שת מתפתחת בכיוון אחר לגמרי. משפחת שת היא המשפחה הרוחנית, אשר צאצאיה עוסקים בחכמה ולא בגשמיות. את זאת ניתן ללמוד מהשמות שניתנו במשפחה זו: אנוש, חנוך (שעליו התורה מספרת שהתהלך את האלוקים), מהללאל וכמובן נח. זוהי משפחה של חכמים.

כמובן שגם חכמה, כמו עושר, היא לא טוב ולא רע. שתי תכונות אלו הם סוג של גדלות אנושית. העושר הוא גדלות אנושית גשמית, ואילו החכמה היא גדלות אנושית רוחנית. כל אדם יכול להיות עשיר או חכם. הקושי האמיתי הוא להיות גם עשיר וגם חכם. כיון ששתי כשרונות אלו רחוקים אחד מהשני, והפער גדול מאד ולא כל אדם מסוגל להתגבר עליו. לכן אמרו חז"ל: אין הנבואה שורה אלא על מי שהוא חכם עשיר וגיבור. ומיהו גיבור? מי שמצליח להיות גם עשיר וגם חכם. עכשיו נותר לברר כיצד ניתן לייצר את הגיבורים האלו.

בני האלוקים – אלו הם משפחת שת, העוסקים בחכמה האלוקית, ברוחניות. בני האדם – אלו הם משפחת קין העוסקים בגשמיות. והתורה מספרת לנו שמביאת בני האלוקים אל בנות האדם נולדו הגיבורים. חז"ל סיפרו לנו כי נעמה היתה אשתו של נח. אם כן נח הוא מבני האלוקים, אשתו היא מבנות האדם, וילדיהם הם הגיבורים המופיעים בפסוק.

כלומר שם חם ויפת, הם הגיבורים אשר יש להם את היכולות הנדרשות לבנות אנושות חדשה בעלת יכולת לקבל את הכשרון הנבואי (בסגנון הישראלי). שם חם ויפת הם הראשונים שיכולים להיות גם חכמים וגם עשירים.

שאלה: לכאורה יש התייחסות כפולה לעובדה שבני האלוקים לקחו את בנות האדם. בתחילה אמרנו שתופעה זו מלמדת על עולם מושחת, ואילו כעת זהו דבר טוב והכרחי ליצירת הנבואה בעולם?

תשובה: אם נדייק בפסוקים נראה שתורה חוזרת פעמיים על כך שבני האלוקים לקחו את בנות האדם. בפעם הראשונה, ההתייחסות היא שלילית והקב"ה אינו שבע רצון מכך. אך בפעם השנייה, התוצאה היא הולדת הגיבורים בעולם, כלומר תופעה חיובית שתגרום להופעת הנבואה באנושות.



אחריותו של הצדיק

מתוך דברנו ניתן להגיע למסקנה נוראה: כל זמן שאין את האפשרות לאנושות חדשה הקב"ה אינו יכול להחריבה. אך ברגע שמופיע הניצוץ הראשון לאנושות משופרת, כבר אין צורך באנושות הישנה וניתן להשמידה. ברגע שנולדו בני נח, הגיבורים, ניתן להביא את המבול ולהשמיד את שאר האנושות.

במדרש פנחס (ר' פנחס מקוזניץ) נאמר: ידוע כי הצדיקים צריכים להתפלל על דורם. הסיבה לכך היא שהם אשמים בכך שדורם נידון לעונש. עד שלא נולד נח עברו עשרה דורות ולא היה מבול. ברגע שהופיע נח, באה גזרת המבול לעולם. גם אצל אברהם אבינו, ברגע שהוא הופיע נגמר דינן של סדום ועמורה. הצדיק הוא מקור הצרות ולכן חובתו להתפלל על דורו.

הסיבה לתופעה זו היא שהצדיק בעצם קיומו מהווה קטרוג על שאר האנשים. הצדיק מעלה את הנורמה המוסרית שהייתה מקובלת לרמות גבוהות יותר, ולכן יש קטרוג על הדור מדוע הם אינם מתנהגים על פי הנורמות המוסריות שקובע הצדיק. כל עוד הצדיק לא היה בסביבה, אזי לא היה למי להשוות אותם, ותמיד ניתן לטעון שלא היה ממי ללמוד. אך כעת ניתן לדרוש מכולם שילמדו מהצדיק ויתנהגו כמוהו. לכן הצדיק צריך להיזהר שעלייתו המוסרית והרוחנית לא תהווה קטרוג על דורו.

דבר זה נכון גם לגבי דורנו. אנו צריכים להיזהר שעלייתנו המוסרית והרוחנית לא תגרום לקטרוג על האחרים ולהענשתם. הדבר תלוי באופי הצדקות. אצל אברהם אבינו מצאנו שהוא לקח ללב את הפיכת סדום ועמורה. אברהם אבינו חשב שההידרדרות של אנשי סדום ועמורה היא קצת באשמתו, שהרי הוא כבש אותם כשניצח את ארבעת המלכים והיה באפשרותו להחזירם בתשובה.

אם כן הסברנו מה היה יחודו של נח. לנח הייתה סגולה פנימית שזוהתה רק על ידי הקב"ה ולכן הוא ניצל. כמו כן בניו של נח היו הראשונים בהיסטוריה האנושית שהיו להם את התכונות הנדרשות לקבלת הנבואה: עושר, חכמה וגבורה.



לוח הזמנים של המבול

לוח הזמנים של המבול כלל אינו מסודר, וכולל תאריכים המתייחסים כל אחד לנקודת התחלה אחרת. המבול התחיל בחודש השני (חשון או איר, יש מחלוקת בגמרא אך מחלוקת זו אינה רלוונטית לדיון זה), כאשר הכוונה היא זהו החודש השני מתחילת השנה (תשרי / ניסן). לאחר מכן המים פסקו לרדת בחודש הרביעי, אך הוא רביעי מתחילת המבול ולא מתחילת השנה. אחר כך מופיע החודש השישי, אך זהו החודש השישי לתגבורת המים. רק בסוף שוב מופיע החודש הראשון בו נפסק המבול לגמרי, והוא שוב ראשון למניין חודשי השנה. כלומר לוח השנה השתנה ארבע פעמים במהלך המבול.

הרמב"ן והראב"ע מנסים כל אחד בשיטתו לנסות ולהסביר את הבלגאן הזה, אך שני ההסברים מסובכים ולא ברורים. אולי ניתן לתרץ את כל הבלבול הזה בכך שאכן היו צירי זמן שונים בזמן המבול. באמצע תאור המבול אנו מוצאים פסוק משונה. בתחילת המבול היו ארבעים ימי גשם. אחר כך היו עוד מאה וחמישים יום בהם המים התגברו, ואחר כך עוד מאה וחמישים יום בהם המים הלכו וחסרו, עד שבחודש העשירי שוב נראו ראשי ההרים. ואז נאמר (בראשית ח, ו):

"ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נוח את חלון התיבה אשר עשה"

כלומר בעולם בחוץ עברה כמעט שנה שלמה, ואילו על נח וכל אשר איתו בתיבה עברו ארבעים יום בלבד.

הוכחה נוספת לכך שהזמן שעבר על נח היה קצר בהרבה מהזמן האמיתי של המבול, ניתן למצוא בחישוב שנותיו של נח. שכן בשנת שש מאות נח נכנס לתיבה (בראשית ז, יא):

"בשנת שש מאות שנה לחיי נח"

ואילו אחרי המבול נאמר (בראשית ט, כח):

"ויחי נח אחרי המבול שלוש מאות שנה וחמישים שנה. ויהיו כל ימי נח תשע מאות שנה וחמישים שנה וימות"

כלומר נח חי שש מאות שנה לפני המבול, ועוד שלוש מאות וחמישים שנה אחרי המבול, וסך הכל חי תשע מאות וחמישים שנה. שנת המבול אינה נכללת בחישוב שנות חייו של נח. המסקנה המתבקשת היא שבתוך התיבה עבר זמן שונה מאשר מחוץ לתיבה.



המבול – מתן תורה

הסיבה לכך שעל נח עברו רק ארבעים ימים, היא שבזמן הזה הוא קיבל את התורה [תהליך שאורך ארבעים ימים]. שכן אין מים אלא תורה, ופתיחת ארובות השמיים משמעותה הורדת התורה מן השמיים לארץ. אך ככפי שהסברנו נח היה ראוי לקבל את התורה רק מבחינת הסגולה הפנימית שבו ולא מבחינת מעשיו, ולכן התורה הפכה בעולם הגשמי למים. כל אותו הדור לא היה ראוי לקבל את התורה, ולכן הם טבעו במים. ואילו נח שהיה ראוי מבחינת סגולתו הפנימית, קיבל את התורה באופן חלקי בהיותו בפנים התיבה. ומתן התורה של נח, הוא מתן התורה הראשון – שבע מצוות בני נח.

למעשה גם במעמד הר סיני התרחש תהליך דומה. גם שם נשמתם של כל בני ישראל פרחה, כפי שכל אנשי דור המבול טבעו. אלא שבמעמד הר סיני הקב"ה הזיל על בני ישראל טל חיים והם קמו לתחייה. ההבדל בין שני מתני התורה הוא: שבין בני ישראל הייתה אחדות, ואילו בדור המבול – מלאה הארץ חמס.

מתן התורה התרחש בתוך התיבה, אך בחוץ הכל התנהל על פי חוקי הטבע. כל דבר טבעי מתרחש במשך שנה שלמה עד שהוא חוזר לקדמותו. לכן בזמן שעל נח עברו ארבעים יום, מחוץ לתיבה עברה שנה שלמה.

התורה שבכתב היא כולה מן השמיים, כמו שהגשם מן השמיים. לעומתה התורה שבעל פה יש בה שותפות בין הקב"ה לבין האדם, זוהי יצירה משותפת של שמיים וארץ. לאחר נתינת התורה שבכתב לנח, היה ראוי דור הפלגה לקבל את התורה שבעל פה. ניתן לראות שהייתה יצירה חדשה באנושות, זוהי ראשית התורה שבעל פה. אלא שדור הפלגה נכשל במשימה, והיה צורך להמתין עד שיבוא עם ישראל.

עם ישראל היה צריך לעבור חוויות דומות למבול ולדור הפלגה על מנת לקבל את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה. המבול של עם ישראל היה בגזרת פרעה: "כל הבן הילוד היאור תשליכוהו", חוץ מילד אחד שלא היה בגזרה. ובמקום מגדל בבל של דור הפלגה, עבדו בני ישראל בפרך ובנו ערי מסכנות. ועל ידי שתי גזרות אלו נהיו בני ישראל זכאים לקבל את התורה שבכתב והתורה שבעל פה.



איפה ירד המבול

שאלה מעניינת בנוגע למבול היא היכן הוא ירד? האם בכל העולם או רק בחלקים מסוימים?

בתורה אין התייחסות מדויקת היכן היה המבול. נאמר רק (בראשית ז, יב):

"ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה"

ניתן לדייק מהמילים "על הארץ":

  1. על הארץ ולא על הים, כלומר בימים ובאיים שבתוך הימים לא היה מבול
  2. על הארץ ולא מתחת לארץ, כלומר לא היה מבול בצידו השני של העולם.

כלומר המבול התרחש רק בארץ ישראל ובאזורים הסובבים אותה.

חז"ל מספרים ששלמה המלך ביקש מאשמדאי לדעת האם ישנם אנשים בצד השני של העולם. אשמדאי ענה לו שיש, וכאשר שלמה המלך ביקש מאשמדאי לדעת היכן מקומם, פתאום הופיע אחד מהאנשים שחיים בצד השני של העולם. ומסופר ששלמה המלך שאל אותו מה מוצאו ומוצא בני עמו, ואותו האיש ענה לו שהם מבני קין.

תגובתו של קין לאחר שהקב"ה העניש אותו היא (בראשית ד, יד):

"הן גירשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר"

כלומר שקין היה חי מתחת לפני האדמה, ושם זרעו גדל. וכיון שאמרנו שהמבול היה רק על פני האדמה ולא מתחת לפני האדמה, עולה כי בני קין כלל לא מתו במבול אלא רק בני שת.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)