הרב אורי שרקי
לך לך - אברהם אבינו
כ"ט בסיון התשס"ב
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
כאשר אנו באים לדון בדמותו ואישיותו של אברהם אבינו, עומדים לרשותנו שני מקורות עיקריים: התורה שבכתב והתורה שבעל פה. ישנם מספר הבדלים בין שני מקורות אלו, למרות שאין ביניהם סתירות. כל אחד ממקורות אלו מבליט מימד אחר באישיותו של אברהם אבינו. ישנם גם מספר מקורות חיצוניים (למקורות היהודיים) מהם ניתן ללמוד מעט יותר על דמותו של אברהם אבינו. הרמב"ם מזכיר חלק מהם במורה נבוכים. כמו כן ניתן לקבל מידע נוסף מהארכאולוגיה, אך המקורות העיקריים הם ממסורת אבותינו. בשיעור זה נתמקד בעיקר בדמותו של אברהם אבינו כפי שהיא מתוארת בתורה שבכתב.
אנו באים להבין מיהו אברהם אבינו. מקובל לחשוב שאברהם אבינו הוא אבי המאמינים וראשון המאמינים באל אחד. אך לא מצאנו מקור לכך (בהמשך נראה שהנחה זו אינה נכונה כלל). על מנת להבין את דמותו של אברהם אבינו יש קודם להבין את הרקע להופעתו. כיון שאנו לא עוסקים פה באדם פרטי, חשוב וגדול ככל שיהיה, אלא מדובר פה בראשיתו של עם ישראל. ולכן כאשר מנתחים את הרקע להופעתו של אברהם אבינו, ניתן מתוך כך גם ללמוד על אופיה של האומה הישראלית.
הרקע להופעתו של אברהם אבינו
אברהם אבינו מופיע לראשונה בספר בראשית לאחר תאור דור הפלגה. כלומר תחילת התהוותו של עם ישראל קשורה לפילוג שהתרחש בעולם (למרות שעם ישראל עלה במחשבתו של הקב"ה עוד לפני שנברא העולם, הרי הופעתו בעולם הייתה לאחר דור הפלגה).
בדור הפלגה התרחשה למעשה חלוקת העולם לשבעים אומות נפרדות. זוהי ראשית התהוות התרבויות בעולם. מהכתוב בתורה עולה כי זהו דבר טוב שיש ריבוי תרבויות ועמים בעולם, שהרי הקב"ה בעצמו מונע את הקמתה של הישות הקוסמופוליטית האחידה שהאנושות רצתה להקים. רצונו של הקב"ה הוא בעולם מרובה תרבויות ואומות, זהו תהליך חיובי. אלא שברגע שקיים ריבוי, והפירוד וההבדלים גדלים, אזי עלולה העוינות בין התרבויות השונות לגדול, ומתעוררת בעיית המלחמה. סביר להניח שהמניע העיקרי שדחף את האנושות להקמת מגדל בבל, הוא הניסיון המר של דור המבול ועונשו. דור הפלגה רצה למנוע את ההידרדרות המוסרית של דור המבול. לכן הם החליטו להקים תרבות אחידה בכל מחיר, על מנת שלא להגיע לאכזריות ולאלימות שאפיינו את דור המבול. אך למעשה גם כפיית אחידות הינה סוג של אלימות. כאשר קובעים שכולם שווים, ולכן על כולם להתנהג באותו אופן, זוהי אכזריות. הבסיס של רעיון זה הוא נכון ויפה, אך המימוש הינו אכזרי (כפי שראינו בברית המועצות).
אם כן, רצונו של הקב"ה הוא שיהיה פילוג בעולמו. וכי הקב"ה אינו יודע שעקב כך יגרמו מלחמות בעולם?
ודאי שהקב"ה יודע זאת, ולכן הקב"ה מחליט לברוא תרופה לבעיות הנגרמות עקב הפילוג. והפתרון הוא הקמת אומה נוספת. אומה זו כל עניינה הוא לתאם בין אומות העולם ולאחד ביניהם. המטרה היא שכל אומות העולם יתאחדו על ידי האומה השבעים ואחד. לאברהם אבינו נאמר (בראשית יב, ב – ג):
"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה"
המילה "להבריך" מופיעה בדרך כלל לגבי נטיעות, ומשמעותה חיבור. כלומר בזכות אברהם אבינו, והגוי הגדול שיצא ממנו, יתחברו יחד כל משפחות האדמה. זוהי מטרה לטווח ארוך, ואין תוצאות מיידיות. אך עם ישראל אינו מפחד מהתחלות קשות, עברו כארבעת אלפים שנה והגענו להישגים מכובדים.
עצם קיומו של עם ישראל בעולם, גורם לאחדות בין כל העמים. הגורם המאחד אותם עד היום הוא שנאת ישראל. כאשר מישהו מציג את עצמו כשונה, ומציב את עצמו במקום נפרד מהאחרים, הוא באופן טבעי מושך התנגדות ושנאה אליו. התלכדות זו של העמים היא ראשית האחדות העולמית אליה אנו שואפים. זהו צעד בדרך אל המטרה. אמנם הגורם המאחד הוא שנאה, אך ידוע ששנאה יכולה להפוך לאהבה.
המטרה הסופית היא שתהיה אחדות בעולם. לא אחידות אלא אחדות. האחידות חונקת והורסת את הייחודיות שיש בכל אומה, את האושר הפנימי שלה. ואילו האחדות נותנת את החופש הפרטי לפרוח ולהתבטא באופן שונה, אך יחד עם זאת לפעול למען אותה מטרה. עם ישראל עומד בתווך, אצל עם ישראל הסוד של האחדות והריבוי ידוע. שבעים נפש ירדו למצרים, שבעים אנשים שונים, אך כולם יהודים.
שאלה: מהי הסיבה לכך שיש עמים שונים, מדוע שלא יהיו כולם דומים זה לזה, הרי זהו רעיון מצוין?
תשובה: ניקח לדוגמא את גוף האדם. אם כל חלקי האדם היו אותו דבר, כל האדם כולו רגלים, אוזניים או לב. האדם לא יוכל לתפקד כיצור חי. ישנם יצורים בעולם המורכבים רק מסוג אחד של תאים. תולעת למשל, ניתן לחתוך לשתיים ואז יהיו לנו שתי תולעים. זהו אמנם יצור חי, אך מאוד לא מפותח. לא ראינו שהתולעים הצליחו לשלוח טיל לחלל, או לפתור משוואה מתמטית מסובכת. העולם (והאדם) מורכב מחלקים שונים ומגוונים, כי כך הוא מפותח יותר ויש ביכולתו להתקדם ולהתעלות.
מייסד דת או מייסד אומה?
כפי שנאמר, הרקע להופעתו של אברהם אבינו הוא דור הפלגה. הרקע אינו רק רקע אישי, אלא הוא מהווה גם רקע לאומי. למרות הדעה הרווחת, אברהם אבינו אינו מופיע בתורה כמייסד דת. אברהם אבינו מופיע כמייסד אומה. כמו שהובטח לו על ידי הקב"ה: "ואעשך לגוי גדול". גם השליחות בה מצטווה אברהם בתחילת פרשת לך-לך, היא ללכת לארץ מסוימת, לא לגייר אנשים או להפיץ את האמונה באל אחד. ארץ = טריטוריה = יסוד לאומי. הקב"ה מייעד לאברהם אבינו את התפקיד לייסד את הכלי הלאומי האמור לתקן את העולם.
אברהם אבינו לא היה המונותיאיסט הראשון בהיסטוריה האנושית, והיו שקדמו לו באמונה באל יחיד. התורה עצמה מעידה שהיו מספר אנשים לפני אברהם שעבדו את ה': חנוך, שם ועבר, איוב ורעיו ומלכיצדק. כולם היו מאמיני אמונת הייחוד ללא קשר לאברהם אבינו, ולפני הופעתו בעולם. ישנה מסורת של אמונת הייחוד בעולם שבו מתחיל לפעול אברהם אבינו, וייתכן אף לומר שהוא לא חידש דבר בתחום זה. החידוש הגדול שחידש אברהם אבינו היה אומה, אומה חדשה בעולם. אברהם אבינו מייסד כלי לאומי-פוליטי בכדי לקדם את ענייני האמונה באל אחד. גם הברית שנכרתה עם אברהם אבינו הייתה ברית על הארץ ולא על התורה, וכן כל ההבטחות שהובטחו לאברהם אבינו היו על הארץ. אמנם התורה מגלה לנו שאברהם אבינו קיים את מצוות התורה, שנאמר (בראשית כו, ה):
"עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותיי חוקותיי ותורותיי"
אך זהו לא תוכן הברית. תפקידו העיקרי והחשוב של אברהם אבינו הוא ייסוד האומה הישראלית.
מוצאו של אברהם אבינו
מה היה בית גידולו של אברהם אבינו, עוד בטרם התגלות ה' אליו?
רגילים לומר שאברהם אבינו היה בבלי / כשדי / ארמי, אך לא מצאנו לסברה זו שום יסוד בתנ"ך. [ישנו פסוק ביחזקאל: "אביך האמורי ואמך החיתית" - לא ברור כיצד אברהם אבינו נהיה לאמורי, סביר שפסוק זה נאמר על דרך המשל ואין כוונה לאברהם אבינו, מה גם שידוע ששרה היתה ממשפחת אברהם, וקשה כיצד אברהם אמורי ושרה חיתית]. האזכור הברור ביותר לגבי מוצאו של אברהם אבינו מופיע בפרק יד', שם הוא מכונה: "אברם העברי". כלומר אם היינו יכולים לשאול את אברהם אבינו מאיזה עם הוא, הוא היה עונה לנו אני עברי. כנראה שבאותה תקופה היה קיים עם של עברים שאברהם אבינו השתייך אליו.נשאלת השאלה מהיכן הופיע העם העברי ולאן הוא נעלם?
השם "עברי", מלמד שעם זה הינו מצאצאיו של עבר בנו של שם. ממצאים ארכאולוגיים מעידים על כך שהיה מלך ששמו היה עבר, שמלך בעיר אבלה (נמצאת בצפונה של ארץ ישראל, ליד העיר חאלב).
המדרש מספר לנו שעבר היה נביא. כלומר הנבואה היא דבר הקיים כבר אצל ראשוני העברים. למעשה הנבואה היא הכשרון הלאומי של עם ישראל. התכונה האופיינית לגרמנים היא סדר, לשוויצרים – דיוק, ולישראלים – נבואה (יש גם נבואה בגויים, אך זו לא התכונה האופיינית שלהם, יש גם ישראלים מסודרים). פרט נוסף שידוע לנו על עבר הוא, שעבר קרא לבנו פלג, "כי בימיו נפלגה הארץ". כלומר בימי בנו של עבר, העולם התחלק לתרבויות שונות. מהעובדה שעבר קרא לבנו על שם הפלגה, ניתן ללמוד שהדבר העיקרי שמטריד את נפשו של עבר זו ההתפלגות האנושית. כלומר כבר מראשית האומה העברית, ישנה התייחסות לפילוג הקיים בין האומות ויש רצון לתקן את העולם.
מה היה עיסוקם של העברים? המדרש מביא פרטים רבים, אך אנו נתמקד רק בחלק מהם. על פי המדרש העברים היו יצרני אלילים (או אלים). ישנו הסיפור המפורסם על חנות האלילים של תרח אבי אברהם. כלומר העברים עסקו בהמצאת אלילים לשאר העמים. זהו מקצוע יהודי עתיק, לייצר אידיאולוגיות לאומות העולם. כבר באותה תקופה עמי העולם ראו בעברים את המקור האמין ביותר לידיעות בנושא האלוקות, גם לפני התגלות ייחוד ה' בעולם. העברי הוא מקור האלים, ואם העברי מייצר אלים אזי מה מעמדו של העברי? האל של האלים. כלומר יש נטייה טבעית בגויים להפוך את העברי (רצוי שהוא יהיה מת) לאל ולהשתחוות אליו. כפי שמצאנו אצל יעקב אבינו, שביקש מיוסף שלא יקבור אותו במצרים, מפני שחשש שהצרים יהפכו אותו לעבודה זרה וישתחוו לגופתו. גם הנוצרים לקחו יהודי מת והפכו אותו לאל שלהם.
ההתייחסות לעברים היא לא כמשפחה, אלא כעם ככל העמים. וכיון שהעברים היו עם היתה להם ארץ משלהם, ארץ העברים. מיקומה של ארץ העברים מוזכר בפירוש בתורה. כאשר יוסף נמצא בבית האסורים והוא מבקש משר המשקים שיזכיר אותו לפני פרעה הוא אומר (בראשית מ, טו):
"כי גונוב גונבתי מארץ העברים"
כלומר ארץ העברים היא ארץ כנען, שהרי יוסף השתמש במילים פשוטות, על מנת שהמצרי יבין אותו, ולכן אמר את השם המקובל והידוע של ארצו – ארץ העברים. אך כעת מתעוררת שאלה, שהרי מצאנו את תרח ומשפחתו שהיו עברים הולכים לעבר ארץ כנען, כלומר שלא ישבו בה? (מקובל לחשוב, שהציווי "לך-לך" שנצטווה אברהם אבינו הוא עקירה ממקום מושבו והליכה לארץ חדשה, אך מהתורה משתמע בדיוק להיפך, שאברהם אבינו דווקא חוזר אל ארצו, לארץ העברים). המשפחה העברית היחידה שידוע לנו עליה היא משפחת תרח, כלומר ששאר עם העברים כנראה נעלם מן ההיסטוריה האנושית. יש פרט אחד המרמז על גורלו של העם העברי. משפחתו של תרח, המשפחה העברית היחידה ששרדה, מוצגת כמשפחה גולה ונודדת. כבר מתחילת ההיסטוריה הגלויה של העם היהודי, הזהות היהודית מוצגת כזהות גולה השואפת לשוב אל מקורותיה. גם שם המקום ממנו משפחת תרח יוצאת, אור כשדים, אינו ברור. כיום ידוע שהייתה עיר בשם אור (באזור כווית של ימינו), אך ספק גדול שזהו מקורו של אברהם אבינו. הסברה המקובלת כיום היא שאברהם אבינו הגיע מאזור כורדיסטן (באזור הסמוך לעיר כותה). השם "אור כשדים", אולי מרמז לגורלם של העברים. אור מלשון אש, שם היה המקום בו היו מכניסים את העברים לתנורים ושורפים אותם, ולכן נקרא המקום אור כשדים.
משפחתו של אברהם אבינו
על רקע זה ניתן להבין את מה שמתרחש במשפחת תרח. לתרח יש שלושה בנים: אברם, נחור והרן. על פי המדרש הרן נשרף בכבשן האש באור כשדים. שליש מהאומה העברית נשרף בכבשן, זה מתחיל כבר שם. הרדיפות וההרג גורמים לתרח לעזוב את אור כשדים במטה לחזור הביתה, לארץ העברים, לארץ כנען. כלומר תרח הינו הציוני החילוני הראשון בהיסטוריה היהודית. מפעולה זו של תרח נוצר העם היהודי.
ישנו אח נוסף, נחור, שאינו מופיע כלל בסיפור על אור כשדים והיציאה משם. תרח הולך עם אברהם ולוט בלבד. בהמשך הסיפור תרח ומשפחתו מגיעים לחרן ושם הם נעצרים ואינם ממשיכים לארץ כנען. בחרן ישב נחור, השתקע במקום, עד שאפילו קראו למקום על שמו, כפי שמופיע בפרשת חיי שרה על אליעזר עבד אברהם שהלך לחפש אישה ליצחק (בראשית כד, י):
"...וילך אל ארם נהריים אל עיר נחור"
(ארם המופיעה כאן, היא ארם העתיקה הנמצאת מעבר לנהר פרת). בדרכו לארץ כנען פוגש תרח את בנו נחור. ונחור משכנע את תרח להפסיק את המסע. נחור מצדיק את העזיבה של אור כשדים, כיון ששם רדפו את היהודים, אך אינו מסכים עם ההליכה לארץ כנען. הרי בכנען התיישבו בינתיים הכנענים, ואילו כאן, בארם נהריים יש גויים טובים, שלא רודפים את היהודים. בארם (שם כנראה דיברו ב"ארמאיקאית") לא שורפים יהודים. אז מדוע להסתכן ולעלות לארץ כנען כשאפשר לחיות חיים טובים לא פחות בארם נהריים. ניתן לראות במשפחת תרח ארבע דמויות שונות:
- תרח – הציוני החילוני.
- הרן – קורבן השואה
- נחור – היהודי הקוסמופוליטי, זה שמשתלב עם הגויים.
- אברהם – הציוני הדתי.
ומארבע דמויות אלו קם עם ישראל. כל תסביכי האומה הישראלית מופיעים כבר שתחילת התהוות האומה.
מטרת שליחותו של אברהם אבינו
על אברהם אבינו להתמודד עם הפיתוי להישאר בארם נהריים ולוותר על החלום של ארץ כנען. ההתלבטות אינה פשוטה, גם לאברהם אבינו. התהליך אורך שלושה דורות עד לקבלת ההחלטה. רק בימי יעקב אבינו משתחררים באופן סופי מההתלבטות, ומתגבשת הזהות הישראלית. ורק אז יכול יעקב להיקרא ישראל.
מהו היסוד לבחירה זו, מדוע הקב"ה מעונין שאברהם אבינו יקים אומה חדשה? האם אין זה יותר פשוט שאברהם אבינו יפיץ בעצמו את אמונת הייחוד בקרב עמי העולם (אולי שאברהם אבינו יקים אהל מבצעים, יחלק סופגניות בהכשר של מלכיצדק, ויחזיר את כל העולם בתשובה)? ניתן לומר שזהו למעשה הויכוח המתנהל לכל אורכו של ספר בראשית בין משפחת אברהם למשפחת נחור, ויכוח שממשיך עד ימינו.
על מנת לענות על השאלה, יש לנסות ולהבין מה הייתה הכוונה האלוקית בשליחות שהטיל הקב"ה על אברהם אבינו. הרב קוק באורות מפתח את הרעיון הבא: הדת מקדשת את חיי היחיד. על ידי קיום מצוות הדת, האדם נהיה קדוש. הדת יכולה להפוך את האדם לטוב יותר, מוסרי יותר, נחמד יותר. אך הדת אינה מקדשת את המדינה. הדת אינה לוקחת תחת חסותה את הכוח הפוליטי, שהוא כוח חייתי ואלים. זו הייתה טעותו של נוח, שקידש את עצמו, אך שאר העולם נחרב. בדרך זו הולכת גם הנצרות. ישנו משפט נוצרי האומר: "מה ששייך לקיסר – לקיסר, ומה שלאלוקים – לאלוקים". למשפט זה יש השלכות חמורות, כיון שמתיאוריה זו נובע שיש דברים שאינם שייכים לאלוקים.
השארת הכוחות הלאומיים והפוליטיים מחוץ לדת, הינה הפגנת חולשה וכניעה לכוחות הרשע. הכוח המניע את גלגלי ההיסטוריה האנושית הוא הכוח הפוליטי. ואם כוח זה נשאר מחוץ לקודש, הרי נוצר רוע בעולם (לאחר אלפיים שנים בהם שלטה הנצרות באירופה, התוצאה הייתה שתי מלחמות עולמיות עם מיליוני הרוגים. ניתן להמשיל זאת למחנך המלמד ילדים במשך שתים עשרה שנים. במסיבת הסיום של כיתה י"ב, מתרחש קרב סכינים בין התלמידים. כאשר באים בטענות אל המורה על כישלונו בחינוך הילדים, הוא טוען שלימד אותם רק דברים טובים ויפים. למורה זה יש פגם מולד בשיטת החינוך שלו, כיון שהוא לא מתמודד עם הכוחות הפראיים שיש באדם. בשיטה דומה נקטה גם הנצרות).
תוכניתו של הקב"ה היא ליצור עם ייחודי וקדוש, עם קוסמופוליטי. עם שיתקן את העולם על ידי קידוש הכוחות הלאומיים והפוליטיים. פעמים רבות נשאלת השאלה מדוע הרבנים מתערבים בפוליטיקה? התשובה היא שדווקא הרבנים צריכים להתעסק בפוליטיקה. ביהדות אין את הכלל "מה שלקיסר לקיסר, ומה שלאלוקים לאלוקים". הכל שייך לקדושה. על הרבנים מוטלת החובה לעסוק בפוליטיקה, שהרי זוהי דרך הנהגת ותיקון העולם. זהו הביצוע של התוכנית האלוקית.
[במשך ארבעת אלפים שנה, אנו עוסקים במימוש התוכנית האלוקית. עד עתה יש לנו הצלחה לא מבוטלת. הצלחנו להקים את המדינה הצדיקה בעולם, ויש לנו הצלחה מדינית אדירה. שכן מעולם לא נשמע על מדינה המצליחה לשרוד במשך יותר מחמישים שנה, תוך מלחמה בלתי פוסקת, כאשר בתוכה יש מיעוט עוין. אין זה דבר קטן, ויש לו שורשים עמוקים בהיסטוריה היהודית].
איש האמונה
כאשר מסתכלים על דמותו של אברהם אבינו, הוא מופיע בברור כאיש האמונה. אך הידיעה על אמונתו באל אחד והדרך בה גילה את רבש"ע לא נכתבה בתורה, אלא נמסרה לנו בתורה שבעל פה. סיפור זה לא נכתב בתורה כיון שזהו אינו עיקר חידושו של אברהם אבינו, עיקר עניינו של אברהם אבינו היה בחידוש וקידוש הכוח הלאומי.
כיצד אברהם אבינו הגיע להכרה במציאות הבורא? בנקודה זו יש מקום רב לטעויות. מקובל לחשוב שאברהם אבינו ראה את השמש והשתחווה לה. אחר כך הירח בא במקום השמש, ואז חשב אברהם אבינו שהירח הוא האלוקים, אחר כך העננים כיסו את הירח וחוזר חלילה עד שהגיע למסקנה שיש אלוקים. סיפור זה אינו נכון ואף אין לו מקורות בדברי חז"ל. תפיסה זו היא תפיסה לא נכונה של האלוקות, שכן באופן זה האדם מוצא את האלוקות בתוך התודעה שלו. ומכאן שהאדם גדול מהאלוקים.
על פי חז"ל אברהם אבינו ראה את השמש וחשב שהיא האלוקים, אחר כך חשב שהירח הוא האלוקים, אחר כך כשהעננים כיסו את הירח, חשב שהעננים, ואחר כך הרוח שפיזרה את העננים. אך לבסוף ראה אברהם אבינו, כי הוא מחזיק את הרוח בתוך גופו, ונשאר נבוך. האם יתכן שאין לעולם מנהיג. כלומר אברהם אבינו נשאר בספק גדול, הוא הגיע למסקנה שאין עם מי לדבר. אברהם אבינו היה מייסד פילוסופית האבסורד. יש להבין שזוהי עמדה נפלאה, כיון שהבנה זו יוצרת ריקנות באדם. התהווה מעין חלל ריק בתודעתו של אברהם אבינו. בתוך חלל זה היה יכול להופיע הדיבור האלוקי. ואכן בהמשך המדרש נאמר: "מייד הופיע והציץ בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה". הגילוי האלוקי של אברהם אבינו הגיע מלמעלה למטה, מחוץ לאדם אל תוכו, ולא להיפך. זהו המשך תורת הנבואה של עבר (גם הנבואה מתקבלת מגורם חיצוני), ועומדת בניגוד מוחלט לעמדת הפילוסופיה, הגורסת כי ההכרה באלוקות מגיע מתוך האדם (דקארט: אני חושב משמע אני קיים. אם אני קיים אזי נבדוק מה יש במעמקי תוכי. שם קיים האינסוף. אם יש אינסוף יש אלוקים. ההכרה באלוקות נובעת מתוך האדם ולא מחוץ לו).
המצב הנורמלי של נפש האדם הוא לא להאמין בה'. המובן מאליו הוא לא להאמין, השכל האנושי מתנגד למציאות ה'. הפילוסוף היווני תלס, מראשוני הפילוסופים, חי מאה שנים ואף לא היה נשוי (כך שהיה לו הרבה זמן לחשוב). ולבסוף הגיע למסקנה, שהכל אלוקים, שהטבע הוא האלוקים. האדם הרגיל אינו מסוגל להתרומם אל מעבר להכרה הטבעית. רק התגלות אלוקית יכולה לשחרר את האדם מכבלי הטבע. כל אדם נולד עם אמונה, אך זוהי אמונה טבעית, אלילית, השייכת לעולם הטבעי. [לכן כאשר ילד נופל הוא מרביץ חזרה לרצפה, והוא לוקח מטאטא בתור סוס]. אצל אברהם אבינו התהליך מתחיל בענווה, בהכרה שלא ניתן להבין הכל בכוחות עצמך, ומתוך ענווה זו הוא מגיע להכרה שיש לו בורא.
בשיטה זו השתמש אברהם אבינו, גם כאשר ניסה להביא אנשים לידי אמונה במציאות ה'. שהיה אברהם אבינו מכניס אורחים, והיה מאכיל ומשקה אותם. כאשר היו מסיימים, היה מבקש מהם שיודו למי שנתן להם את האוכל והמשקה. וכאשר היו מבקשים להודות לו, היה אומר להם אל תודו לי, אלא למי שאמר והיה העולם. אברהם אבינו לא משתמש בהוכחות מדעיות או פילוסופיות. הוא אינו מתאר מהלכים לוגיים, אלא מנסה להביא לאמונה על ידי האוכל. בשעה שהאדם אוכל הוא נמצא במצב חוויתי של נברא. רק בזמן הזה נמצאת בו ההכרה כי מקור חייו בא מחוץ לו, והוא לא תלוי רק בעצמו. השלב הראשון באמונה הוא ההכרה בתלות בגורם חיצוני. לכן גם היהדות מייחסת תפקיד חשוב לאוכל. כל חייו של היהודי קשורים באוכל: שבת, ברית, בר מצווה, נישואין, שבעה. זהו יסוד האמונה, ההכרה שהאדם תלוי בגורם חיצוני. [ולכן יש לחשוד במי שאינו אוכל שהוא אפיקורס].
ייעודו של אברהם אבינו
לאברהם אבינו יש ייעוד, לגלות את האידיאל הגדול במסגרת האומה. אברהם אבינו עבר מהפכים גדולים בדרך לברור נקודה זו. בתורה ישנם מספר תיאורים של התלבטויות בדרך לגילוי זהותו האמונית – פוליטית.
בפרק יג' מסופר על הריב בין רועי אברהם לרועי לוט. שני האנשים עשירים מאוד, בעלי הרבה עבדים ושפחות ועדרי צאן רבים. המאבק ביניהם הוא למעשה מאבק על שטחי מרעה. נאבקות כאן שתי אוכלוסיות שיש ביניהן קשר משפחתי. שתיהן מאמינות באלוקי אברהם, ושתיהן רוצות את אותה הטריטוריה.
כאשר יש סכסוך מסוג זה ניתן לפתור אותו בשני אופנים שונים. הדרך הראשונה היא על ידי משפט, על ידי עשיית דין אמת. מי שצודק יקבל את חלקו, ומי שלא צודק לא יקבל. הדרך השנייה היא על ידי עשיית צדקה, כלומר שהצד הצודק מוותר על החלק המגיע לו על פי האמת. על פי התוכנית האלוקית, לאברהם אבינו והאומה שהוא מקים יש תפקיד מיוחד, כפי שנאמר בהמשך ספר בראשית (בראשית יח, יח – יט):
"ואברהם היה יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כול גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו"
האידיאל המוסרי של האומה הישראלית הוא המיזוג של צדקה ומשפט, דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי לביצוע על ידי המנטליות האנושית. אך זוהי תוכניתו של הקב"ה. לאברהם אבינו יש נטייה טבעית לדרך הצדקה, ואילו דרך המשפט קשה עליו. לכן כאשר מתחיל הריב בין רועי אברהם לרועי לוט, אברהם משתמש בדרך הויתור. הוא מחלק את הארץ: עבר הירדן המזרחי ללוט ולרועיו, ואילו עבר הירדן המערבי לאברהם. אך כיצד מעז אברהם לחלק את הארץ שהובטחה לזרעו על ידי הקב"ה?
ניתן לומר שאברהם השתמש בתירוץ משפטי. הארץ הובטחה לזרעו של אברהם ולא לו, ולכן הוא רשאי לוותר על חלקים ממנה ללוט, וזרעו יצטרך להסתדר בהמשך עם המצב שנוצר. זוהי גישה של שלום עכשיו, לנהוג בצדקה למרות שהדבר יוביל למלחמה בעתיד, העיקר לעשות משהו כעת על מנת להרגיע את האזור. תשובת הקב"ה למהלך של אברהם לא מאחרת לבוא (בראשית יג, יד – יז):
"וה' אמר אל אברם אחרי היפרד לוט מעימו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם…קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה"
כלומר הקב"ה אומר לאברהם אבינו כי כל הארץ, גם החלק שהוא ויתר עליו ללוט, שייכת לו. אברהם אבינו ניסה למנוע מלחמה קטנה עם רועי לוט, אך במקומה הקב"ה ארגן לו מלחמה הרבה יותר גדולה מזו שהוא רצה למנוע, שכן מיד אחר כך בתחילת פרק יד' מתרחשת מלחמת ארבעת המלכים מול החמישה. אברהם אבינו נאלץ לצאת למלחמה בא הוא כובש חזרה את כל השטח עליו הוא ויתר ללוט. זהו מעין שיעור שהקב"ה מעביר לאברהם אבינו, שיבין שרצונו של הקב"ה הוא שכל הארץ תהיה של אברהם.
אך לאחר שהסתיימה המלחמה, רואים שאברהם אבינו שוב מוותר. הפעם הוא מוותר גם על חלקי הארץ שכבש, אך גם על הרכוש והנפשות. חז"ל באים בטענות לאברהם אבינו, מדוע הוא ויתר על אנשי סדום, הרי היה יכול לקרבם אל ה' ולהחזירם בתשובה. וכך למעשה למנוע את מותם בהפיכת סדום ועמורה. ואכן אברהם אבינו חש אחריות מסוימת לגורלם של אנשי סדום ועמורה, והוא מנסה להצילם. ייתכן ואברהם אבינו חושב שבגלל שנתן להם אוטונומיה עצמאית הם התדרדרו והגיעו למצב הנורא בו היו שרויים. שהרי הצדיקים שבכל דור ודור מתפללים על כל אנשי הדור, כיון שגם עליהם מוטלת חלק מהאשמה שבחטאי הדור.
שתי בריתות
הייעוד הפוליטי / מדיני של האומה הישראלית מופיע בברית בין הבתרים (בראשית טו, יח):
"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצריים עד הנהר הגדול נהר פרת"
אחר כך הקב"ה כורת ברית נוספת עם אברהם, ברית מילה. ושם נאמר (בראשית יז, ח):
"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוקים"
בברית הראשונה הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו ולזרעו את כל ארץ ישראל, מנהר מצרים ועד הפרת. לעומת זאת בברית השניה ההבטחה היא על חלק קטן יותר של ארץ ישראל – ארץ כנען בלבד, שהיא עבר הירדן המערבי בלבד, וכן אינה משתרעת עד נהר מצרים ונהר פרת, אלא מוגבלת על ידי המדבר והלבנון. הברית הראשונה תתקיים כאשר האומה הישראלית תממש את הייעוד שלה ותקדש גם את הכוחות הפוליטיים והמדיניים של כלל האומה. אך כל עוד הבסיס המרכזי הוא קדושת היחיד והטהרה האישית (ברית המילה), אזי מתקיימת הברית השנייה – רק ארץ כנען.
המאבק על הירושה
בהמשך אנו מוצאים מאבק על הירושה, על מי יהיה ממשיך דרכו של אברהם אבינו. מאבק על סוג הזהות האנושית שתמשיך את המסורת האברהמית. על רקע המאבק בין יצחק לישמעאל ישנם גם מתחים גדולים בין אברהם לשרה. ישמעאל נולד לאברהם משפחתו המצרית הגר. חז"ל אומרים כי הגר היתה בתו של פרעה מלך מצרים, והוא זה ששלח אותה לביתו של אברהם אבינו, כיון שהכיר בגדולתו ורצה שבתו תלמד ממנו, ותתמלא בחכמה ובקדושה (אלו הם לא נישואים פוליטיים, הגר באה על מנת ללמוד, ומעמדה בבית אברהם היה של שפחה). הגר מייצגת את הגדולה בתרבויות האנושיות.
אברהם אבינו רוצה שישמעאל ימשיך את דרכו, ושממנו תצא האומה הישראלית (בראשית יז, יח):
"ויאמר אברהם אל האלוקים לו ישמעאל יחיה לפניך"
כוונתו של אברהם אבינו היא להמשיך את האומה הישראלית תוך שיתוף פעולה הדוק עם הגדולה במעצמות העולם. גישה זו היא מעין פשרה בין השיטות, איחוד בין העם העברי לעולם. אך זוהי אינה הגישה הנכונה, ולכן הקב"ה אומר לאברהם שהגיע הזמן למשהו חדש, בלתי תלוי באומות העולם. הקב"ה מבטיח לאברהם שיולד לו בן משרה, ושמו יהיה יצחק, והוא יהיה ממשיך דרכו של אברהם. רצונו של הקב"ה שהאומה הישראלית תקום מתוך משפחת אברהם בלבד (שהרי גם שרה היתה ממשפחת אברהם, דודתו או אחייניתו), ולא מתוך שיתוף פעולה עם אומות העולם. תוקם אומה חדשה באופן ניסי ושונה. גם ישמעאל יהיה לגוי גדול, אך הברית תמשיך עם זרעו של יצחק. הקב"ה מפנה את אברהם אבינו לכיוון הלאומי, צעד שככל הנראה היה קשה לאברהם אבינו לקבל. אך לבסוף אברהם אבינו מבין שרק מתוך כניסה פנימה ניתן אחר כך להשפיע על כל העולם. ראשית יש להתכנס לתוך הזהות הלאומית העצמית, ואז לפרוץ החוצה. רק לאחר שאברהם אבינו מגיע להבנה הזו, הקב"ה הופך את שמו מאברם לאברהם. רק עכשיו אברהם יכול להיות "אב המון גויים". ההשלמה של אברהם אבינו עם התהליך מגיע לסיומה רק כאשר הוא בן מאה שלושים ושבע, בעקידת יצחק. בעקידה מסופר, על ארבעה אנשים (בראשית כב, ג):
"וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו וייקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו..."
כל הארבעה נימולים, אך יש הבדלים ביניהם:
- אברהם אבינו – הנימול הראשון.
- יצחק אבינו - מופיע כבנו של אברהם, הנימול הראשון בן שמונה ימים.
- אליעזר – עבד אברהם.
- ישמעאל – חצי עבד וחצי בן אברהם.
מטרת העקידה היא לברר מי יהיה ממשיך הדרך מבין הארבעה. ואכן ניתן לראות מהמשך הפסוקים, כי יצחק אבינו נבחר להמשיך את דרכו של אברהם אבינו, ושניהם מגיעים להכרה הזאת. כפי שנאמר (בראשית כב, ז):
"ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה"
המלה ויאמר מופיע בפסוק זה ארבע פעמים. פסוק זה מתאר דיאלוג עמוק בין אברהם אבינו לבנו. יצחק קורא לאברהם "אבי", כלומר יצחק מקבל את אברהם כאביו, והוא מוכן להמשיכו. ואברהם עונה ליצחק: "הנני בני", כלומר הוא מקבל את יצחק כבנו וממשיך דרכו. איחוד הכשרונות הפוכים של אברהם ויצחק, היא המאפשרת את הופעתה של הזהות הישראלית השלמה.