הרב אורי שרקי

וישב - יוסף הצדיק

ה' בכסלו התשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




יוסף הצדיק הינו אישיות ייחודית הנמצאת על הגבול שבין אבות האומה לשבטים, דמות הדורשת ברור. אמרו חז"ל (ברכות טז:):

      תנו רבנן: אין קורין אבות אלא לשלשה.

רק אברהם יצחק ויעקב נקראים אבות, ואילו כל השאר הם בני ישראל. האופי המקורי של האומה הישראלית נקבע על ידי שלושת האבות, ואילו אנו ממשיכים את אבותינו ומממשים את תוכניתם בעולם.

קשה להגדיר את דמותו של יוסף הצדיק. האם הוא נכלל באבות או בבנים, או אולי בשתי הקבוצות? דמות מעוררת תהייה. מצד אחד יוסף נכלל במניין השבטים, אך מצד שני הוא עצמו אב לשני שבטים: אפרים ומנשה. גם בן וגם אב!

אפשר גם לשאול כיצד יוסף הצדיק הגדיר את עצמו. המעבר של האומה הישראלית מזהות של אבות, של מייסדים, לזהות של בנים הוא מאוד לא פשוט ויוסף הצדיק היה במוקד הויכוח שהתחולל בתוך האומה באותה תקופה. נוסף על כך, נראה שלויכוח זה בין יוסף לאחיו ישנה גם משמעות עבורנו, שכן אחרת לשם מה הוא נכתב בתורה?



יוסף – הפתרון לבעיית האחווה

לכל אורכו של ספר בראשית אנו מוצאים מאבקים בין אחים. סוגיית האחווה הינה סוגיה כבדת משקל, אין זה דבר פשוט להיות אחים. מהרגע הראשון שבו הופיעו אחים בעולם היו קשיים. הראשונים היו קין והבל, ומשם זה המשיך לכל אורך ההיסטוריה. הקשיים בולטים במיוחד בתקופת האבות, ואכן ניתן לראות כי הושקע מאמץ רב בניסיון לפתור את בעיית האחווה. אברהם נפרד מלוט, ברכות יצחק אבינו לבניו. אך יותר מכל המאבק בין האחים מגיע לשיא החריפות במאבק בין יוסף לאחיו, כי שהתורה מספרת (בראשית לז, ד):

      "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום".

שנאת האחים ליוסף הגיע לרמה כזאת שהם אינם מעונינים בשלום עם יוסף. לכאורה זהו מצב קשה ביותר, אך למעשה יש כאן התקדמות לכיוון פתרון הבעיה. התחרות והמריבות בין האחים הם דבר טבעי, והעובדה שהאחים לא רצו ולא יכלו לדבר עם יוסף, היא תחילת הפתרון. הבעיה הוגדרה היטב, כעת יש לפתור אותה. מתוך גנותם של האחים ניתן ללמוד את שבחם. האחים לא טייחו את הבעיה, הם לא התנהגו כ"אחד בפה ואחד בלב". לא ניתן לפתור את הבעיה לפני שמציגים אותה כפי שהיא באמת. ולכן יוסף ואחיו הם גם הראשונים שהצליחו להתגבר על בעיית האחווה ולפתור אותה.

יוסף הצדיק, הדמות שאמורה לפתור את בעיית האחווה, נבחר מכיון שאצלו בעיית האחווה פתורה מטבע לידתו. התורה מספרת מדוע ניתן שם זה ליוסף (בראשית ל, כב – כד):

"ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה. ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלקים את חרפתי. ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר"

לכאורה, על פי פשט הפסוקים היה יוסף צריך להיקרא אסף, שכן רחל אימנו הייתה שמחה על פתרון בעיותיה. אך זוהי עמדה אגואיסטית, ולכן קראה את שם בנה הבכור יוסף. יוסף הוא הבכור הראשון שנולד על מנת שיוולדו לו עוד אחים מאביו ומאמו. יוסף הוא הבכור הראשון שאין לו את בעיות הבכורה. זוהי הסיבה מדוע יוסף הוא היחיד שיכול להתמודד עם הטענות של בכורו של יעקב אבינו – עשו, הטוען שאחיו הקטן עשקו. לכן יוסף הוא שטנו של עשו, כפי שרואים מהפסוק הבא (בראשית ל, כה):

      "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך"

כאשר יוסף נולד, יעקב אבינו יודע שכעת הוא לא צריך לפחד מטענותיו של עשו. כעת ניתן להלחם בעשו ולנצחו ולחזור לארץ ישראל (יוסף בגימטריא ציון). לאחר לידתו של יוסף ניתן לעזוב את הגלות.



תפקידו של יוסף

הופעתו של יוסף הינה תגובת נגד לשאיפתו של יעקב אבינו לשבת בשלווה. כפי שהפסוקים מעידים (בראשית לז, א):

      "וישב יעקב בארץ מגורי  אביו בארץ כנען"

זהו אופיו המיוחד של יעקב אבינו. יעקב אבינו מבקש להתיישב דרך קבע במקום בו היו אבותיו גרים בלבד. למעשה זהו תוכן הציפייה המשיחית, כפי שמשה רבנו ברך את בני ישראל לפני מותו (דברים לג, כח):

      "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל"

יעקב אבינו רוצה להגיע למצב של שלווה, ללא כל בעיות והתמודדויות. יוסף מופיע על מנת להפריע ליעקב לשבת בשלווה, כפי שאומרים חז"ל (???):

      ביקש יעקב לשבת בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף.

השאלה המתבקשת היא מדוע? מה הטעם לכך שהקב"ה אינו מוכן שיעקב אבינו וביתו בשלווה? התשובה לשאלה זו היא שאמנם יעקב אבינו הגיע אל השלווה המיוחלת בארץ כנען, אך העולם כולו עדיין לא הגיע אל השלווה. ויוסף בא על מנת לתבוע את עלבונו של העולם שזקוק לתיקון על ידי עם ישראל.

עדיין נותר לנו לברר מדוע דווקא יוסף הצדיק, מבין כל השבטים הוא זה שמעוניין יותר במגמה האוניברסלית של היהדות, בתיקונה של כלל האנושות. על מנת לברר נקודה זאת יש להתבונן בילדותו של יוסף הצדיק. התורה מספרת (בראשית לז, ב):

"אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם"

התורה מציינת בפנינו את גילו הצעיר של יוסף – שבע עשרה שנה בלבד, ועוד מתארת אותו התורה כ"נער". נער הוא ביטוי המלמד על צעירות, מי שעושה מעשי נערות. מדוע התורה מציינת עובדות אלו, מה הן באו ללמדנו?

התורה רוצה להזכיר לנו היכן התרחשה ילדותו של יוסף. ילדותו של יוסף התרחשה בחרן, אצל לבן. הגלות היא נוף ילדותו של יוסף. אמנם גם אחי יוסף נולדו בחרן, אך הם היו מבוגרים יותר. הזיכרונות של אחי יוסף מחרן, הם זיכרונות של מקום בו רצו להורגם, מקום בו נמצא לבן שביקש לעקור את הכל. לעומתם חרן בשביל יוסף היא זיכרונות ילדות נעימים, מקום רומנטי שנעים להיזכר בו. ליוסף יש יחס נאיבי לגלות, הוא לא סבל שם. אחיו הגדולים הם יותר בעלי ניסיון.

הרעיון של תיקון העולם על ידי יציאה לגלות אינו חדש. אברהם אבינו ניסה זאת אצל נמרוד ופרעה ונכשל. יצחק אבינו ניסה זאת אצל אבימלך ונכשל, וגם יעקב אבינו ניסה זאת אצל לבן ונכשל. וכידוע לאחר שלושה ניסיונות יש חזקה על הדבר שלא יצליח יותר. ולכן יעקב אבינו ושאר האחים חושבים שתיקון העולם לא יבוא באופן זה. אבל יוסף מנסה שוב. יוסף שוב רוצה לצאת לגלות על מנת לנסות לתקן את העולם.



החלומות

בין יוסף לאחיו היתה אי הבנה, הם לא קיבלו את רעיונותיו על תיקון העולם. יוסף – הוא בעל החלומות. התורה מספרת לנו על שניים מחלומותיו (יתכן והיו נוספים). החלום הראשון עוסק באיסוף אלומות בשדה. כלומר על פי יוסף האומה הישראלית צריכה לעסוק בחקלאות, ואילו האחים באותה תקופה היו רועי צאן. נוסף על כך, יוסף רוצה שתיאספנה אלומות רבות ככל האפשר. הסיבה לכך היא שיוסף רוצה להאכיל גם את אומות העולם. כבר בחלומותיו ניתן לגלות את הרצון להביא לתיקון כלל האנושות. הדרך בה בוחר יוסף לתקן את העולם היא באמצעות הכלכלה. יוסף מעריך מאוד את הגישה הכלכלית. לאורך כל ההיסטוריה האנושית ניתן למצוא מידי פעם יהודי שמחליט לגאול את העולם מצרותיו באמצעות שיטה כלכלית חדשה.

לאחר החלום הראשון שהתייחס לשיטה, מופיע החלום השני שמתייחס למיקום. החלום השני כולל בתוכו את השמש, הירח והכוכבים. זה בלתי אפשרי לראות במקום אחד בו זמנית את השמש הירח והכוכבים. אלא הכוונה היא שבתחילה רואים את השמש, ואחר כך את הירח ואת הכוכבים. הכיוון הוא לתוך מעמקי הלילה, לגלות. על פי שיטתו של יוסף תפקידם של בני ישראל הוא להיות כוכבים לגויים. זוהי גישה מסוכנת, שאף הוכחה כלא יעילה בעבר, והיא גם מסכנת את ההולכים בה. זוהי הסיבה שהאחים דנו את יוסף כרודף האומה. האחים החליטו שיוסף חייב מיתה, ואכן מבחינת ההגיון הטהור יש לכך הצדקה, כיון שהוא סיכן את כל המשפחה. אם כך מדוע טוענים נגד האחים טענות חמורות כל כך? התשובה לכך היא, שלמרות שמבחינה הגיונית הייתה להם הצדקה, הם גם שנאו את יוסף. ההחלטה שלהם לא הייתה ממניעים טהורים בלבד, ועל כך טוענים נגדם.

מהי שיטתו הכלכלית של יוסף, בה הוא רוצה לתקן את העולם? דוגמא לכך ניתן לראות באופן בו יוסף ניהל את כלכלת מצרים בשנות השובע והרעב. במהלך שבע שנות השובע יוסף אוסף את כל המזון שבמצרים למחסני המדינה. למעשה הופך יוסף את המדינה לבעלת מונופול על כל אמצעי המחייה. לאחר מכן מגיעות שנות הרעב. בתחילה מוכר יוסף את האוכל שאסף תמורת כסף. התוצאה של מהלך זה – אין יותר כסף במצרים. יוסף ביטל את המטבע ואת כח הקנייה. אך עדיין נותרו אנשי מצרים בעלי נכסים. בשנה השנייה יוסף נותן אוכל תמורת סוסים וחמורים, כעת אין יותר רכוש פרטי נייד במצרים. לאחר מכן, יוסף נותן אוכל תמורת האדמות, למעשה הוא מלאים את כל הנדל"ן במדינה. ייתכן לומר כי אף אין יותר חרות אישית במצרים (אנשי מצרים היו מוכנים למכור עצמם לעבדים ליוסף תמורת אוכל, אך לא ברור אם יוסף אכן קנה אותם או לא). השלב האחרון היה העברה של כל האוכלוסייה – ניתוק השורשים הטבעיים, הקשר לאדמה נעלם. על ידי מהלכים אלו יוסף יצר חברה שוויונית לגמרי, ללא שורשים.

גישה זו מלמדת על נאיביות אדירה של יוסף. יוסף סבר כי על ידי הבאת עושר לכל אנשי מצרים הם יודו לו. את ה"תודה" שהמצרים אמרו ראינו לאחר מותו של יוסף. אבל זו הייתה תוכניתו של יוסף, אלא שבסוף התרחשה ריאקציה הפוכה וקם מלך חדש במצרים (שמות א, ח):

      "אשר לא ידע את יוסף"

המלך החדש לא רצה לשמוע בכלל על יוסף ותוכניותיו. הרעיון היה טוב, אך הביצוע נכשל.



הויכוח עם האחים

הויכוח של יוסף עם אחיו הוא חריף ביותר. יהודה, מנהיג האחים, סובר בדיוק להיפך מיוסף. התיקון לא יתבצע על ידי יציאת בני ישראל החוצה לגלות. על פי שיטתו של יהודה תיקון העולם יתבצע  באמצעות הקמת מרכז רוחני של עם ישראל בארצו, ומי שירצה לבוא מבין הגויים יבוא מבחוץ פנימה ולא להיפך. זהו השורש של הויכוח בין יוסף והאחים.

למעשה ישנו פן נוסף לויכוח: האם תקופת האבות הסתיימה או לא. בתקופת האבות אין בנים. תקופת האבות עוסקת בברור הזהות הישראלית, מנסים למצוא את השיטה האחת הנכונה. אברהם אבינו דחה את לוט בן אחיו, יצחק אבינו דחה את ישמעאל אחיו, ויעקב אבינו דחה את עשו אחיו. וכעת מגיע הויכוח לשיא חדש. לשיטתו של יוסף, תקופת האבות עדיין לא הסתיימה, ולכן יוסף האב יכול לדחות את אחיו אל מחוץ לאומה הישראלית. ואילו לשיטתו של יהודה תקופת האבות תמה, הזהות הישראלית התבררה עד תומה, ועם ישראל נולד. הערבות הכלל ישראלית כבר קיימת, וכולם שייכים לאומה הישראלית. ואכן אותה ערבות שיהודה גילה, היא זו שניצחה לבסוף את יוסף במצרים. יהודה אומר ליוסף (בראשית מד, לב):

      "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים"

יהודה מודיע ליוסף כי קיימת ערבות בין בני יעקב, ויהודה עצמו ערב לאח מאם אחרת. במשפט זה מגלה יהודה שעם ישראל כבר נולד ותקופת האבות הסתיימה. ואכן מיד אחר כך יוסף מגלה את עצמו בפני אחיו וחוזר לבני משפחתו.



מכירת יוסף

כפי שהזכרנו, האחים דנו את יוסף למיתה. אם כך מדוע לא הרגו אותו? בפרשת וישב מסופר (בראשית לז, יח – כ):

"ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו"

בפסוק האחרון ישנה סתירה. מצד אחד האחים רוצים להרוג את יוסף, אך בה בעת הם אומרים נראה מה יהיו חלומותיו לאחר שנהרוג אותו. אולי ניתן להסביר זאת באופן הבא: האחים חששו שאם הם יהרגו את יוסף אחיהם, אזי יקום יוסף אחר שינסה להמשיך ללכת בדרך הנראית להם שגויה. לכן הם העדיפו להשאיר את יוסף בחיים, ולתת לו הזדמנות לנסות ללכת בדרך שלו על מנת שייכשל. באופן זה תתברר האמת, ותמצא הדרך הנכונה. אמנם הם יצטרכו לשלם על כך מחיר כבד, אך הם מוכנים לשלמו על מנת לברר מהי הדרך הנכונה. על פי הסבר זה, האחים החליטו בשלב ראשון להרוג את יוסף, אך אחר כך החליטו שעדיף לתת לו לנסות את דרכו על מנת לפתור את המחלוקת ביניהם אחת ולתמיד, ולכן יוסף נמכר. גם סיפור המכירה עצמו אפוף מסתורין. לא ברור מי בדיוק מכר את יוסף לפי התיאור המופיע בתורה (בראשית לז, כג – ל):

"ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כותונתו את כתונת הפסים אשר עליו. וייקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור ריק אין בו מים. ויישבו לאכול לחם וישאו עיניהם והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט הולכים להוריד מצריימה. ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו. ויעברו אנשים מדיינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצריימה. וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו. וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא"

מסיפור המכירה עולה כי האחים זרקו את יוסף לבור ואחר כך ישבו לאכול. ניתן להניח כי הם התרחקו מרחק מסוים מן הבור, כיון שאין זה נעים לאכול כאשר שומעים את צעקותיו ותחינותיו של יוסף. חיזוק נוסף לכך שהאחים היו רחוקים מהבור, הוא השימוש במילה: "וישאו עיניהם". ביטוי זה מלמד על הסתכלות למקום רחוק או גבוה. האחים ראו מרחוק את אורחת הישמעאלים, ותכננו למכור להם את יוסף כאשר יתקרבו. אך מיד לאחר מכן מופיעה אורחת המדיינים והם אלו שמוציאים את יוסף מן הבור. אם כן למרות שהאחים תכננו למכור את יוסף, הרי שמפשט הפסוקים עולה כי המדיינים הם אלו שמכרו אותו בפועל לישמעאלים שהורידו אותו מצריימה. האחים כלל לא היו במכירה, בזמן המכירה הם אכלו במקום מרוחק מהבור. לאחר שסיימו לאכול האחים שלחו את ראובן לבדוק מה מצבו של יוסף (שכן כתוב: "וישב אל אחיו"), והוא לא מוצא את יוסף בבור. האחים אינם יודעים מה קרה ליוסף. ההסבר המתקבל ביותר על דעתם הוא שאכן "חיה רעה אכלתהו".

באופן זה מסביר הרשב"ם את סיפור מכירת יוסף. רש"י, לעומת זאת, מפרש את "וימכרו את יוסף" – האחים מכרו את יוסף למדיינים והם מכרו אותו לישמעאלים שהורידו אותו למצרים. השאלה היא מי צודק רש"י או הרשב"ם. על כל פנים ברור שיוסף חושב שהאחים מכרו אותו למדיינים, שהרי הוא אומר להם (בראשית מה, ה):

      "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם"

את כל הויכוחים והפרשנויות היה ניתן למנוע באופן פשוט ביותר. התורה הייתה יכולה לכתוב: "וימכרו האחים את יוסף" או "וימכרו המדיינים", אך היא לא כתבה זאת. התורה רצתה שיהיה ויכוח בין רש"י לרשב"ם בנוגע לשאלה מי מכר את יוסף. למעשה מהלשון בה מסופר הסיפור, עולה הצורך לשאול את השאלה מי מכר את יוסף. על פי הפשט נראה כי האחים רצו למכור את יוסף, כמו שרש"י מפרש. אך רצונם לא מומש, ובפועל המדיינים מכרו את יוסף, כפי שהרשב"ם מפרש. האחים רצו למכור את יוסף, אך ההשגחה לא הייתה מוכנה שהאומה הישראלית תיבנה על בסיס של מכירת אח בידי אחיו, ולכן יוסף לא נמכר על ידי האחים. כמובן שהאחים נענשו, אך העונש הוא על הרצון למכור את יוסף ולא על המכירה עצמה.

ניתן להמשיך פרשנות זו לאורך כל הסיפור של יוסף ואחיו. כאשר האחים יורדים למצרים יש ליוסף שני בנים.  התורה מספרת לנו את הסיבות לשמות שניתנו לבני יוסף (בראשית מא, נא – נב):

"ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלקים בארץ עניי"

מצד הפשט נראה כי יוסף מנציח בשמות בניו את התנתקותו המושלמת מבית אביו ואת הצלחתו במצרים. התנהגותו של יוסף ברורה, הוא רוצה להתנתק מבית אביו. יוסף זוכר כי אביו הוא זה שציוה אותו ללכת לראות בשלום אחיו בשכם, וייתכן מאוד שיוסף חושב שאולי ההוראה למכור אותו באה מאביו ולא הייתה רעיון של אחיו, ולכן אין לו כל סיבה לשמור על קשר. לכן גם תגובתו הראשונה של יוסף בראותו את אחיו הייתה להתנכר להם, הוא לא רצה כל קשר איתם. רק לאחר מכן הוא נזכר בחלומות שחלם בהיותו נער, אבל עד אז כנראה שלא היה מעוניין בהגשמת החלומות, לפחות עד שנוצרה ההזדמנות לכך.



המפגש במצרים

כאשר יוסף רואה את אחיו במצרים הוא נזכר בחלום, אבל יש בעיה. יוסף זוכר אחת עשרה אלומות ואחד עשר כוכבים שמשתחווים לו, ואילו לפניו עומדים רק עשרה אחים. יוסף לא יודע מה קרה לבנימין בשנים בהם הוא היה במצרים, והוא חושש שמא האחים התנכלו גם לבן הקטן של רחל. לכן הוא דורש מהאחים שיביאו לפניו גם את בנימין. ואז יוסף שומע את האחים מדברים ביניהם (בראשית מב, כא- כג):

"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר  הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש. והם לא ידעו כי שמע יוסף כי המליץ בינותם. ויסב מעליהם ויבך"

האחים מאשימים את עצמם על כך שזרקו את יוסף לבור, וכיון שהם חושבים שיוסף נטרף (שהרי הם לא היו במכירה), אזי ראובן אומר שכעת דמו נדרש. אך יוסף, שחושב שהמכירה הייתה בפקודת האחים, חושב שהם מדברים על בנימין, ודמו של בנימין הוא זה שנדרש. לכן הוא בוכה, כיון שהוא חושב שהם הרגו את בנימין.

לבסוף האחים מורידים את בנימין למצרים ויוסף רואה אותו, ואז יוסף עושה את תרגיל הגביע. מה הייתה מטרתו של תרגיל זה? פרשנים רבים מסבירים כי רצונו של יוסף היה להעמיד את אחיו במבחן האחווה, לראות האם הם למדו לקח. אך הסבר זה אינו משתמע מן הפשט. על פי הפשט מטרתו של יוסף הייתה להפריד בין שאר האחים לבין בנימין. יוסף דאג לשלומו של בנימין אם יישאר בין האחים, ולכן רצה להשאיר אותו אצלו במצרים. ואכן בתחילה הכל התנהל כפי תוכניתו של יוסף. כאשר האחים גילו שהגביע נמצא באמתחתו של בנימין הם הרביצו לו (כפי שחז"ל דורשים את ברכתו של בנימין (???): "ובין כתפיו שכן" – שזכה שבית המקדש יבנה בחלקו בגלל המכות שקיבל מאחיו) וקראו לו גנב בן גנבת. ולכן גם בויכוח בין יוסף ליהודה, יוסף דורש שרק ה"גנב" יישאר לעבד במצרים ואילו שאר האחים יחזרו לארץ כנען, כפי שיוסף אומר (???): "ואתם עלו לשלום". זו הייתה תוכניתו של יוסף, והוא אכן חשב שזה מה שיקרה. יוסף רצה ליצור נתק מוחלט בין בני רחל לבני לאה. בנקודה זו בדיוק מסתיימת פרשת מקץ ומתחילה פרשת ויגש. בשיא המתח מפסיקים כל שנה מחדש, וצריך להמתין שבוע שלם להמשך הסיפור. הפסקה זו באמצע העלילה אינה סתמית יש לה משמעות. אם נסתכל על מכלול הפרשיות המכילות את סיפור יוסף ואחיו נראה חלוקה מעניינת:

פרשת וישב – ירידתו של יהודה מגדולתו.

פרשת מקץ – עלייתו של יוסף

פרשת ויגש – תחילת נפילתו של יוסף

פרשת ויחי – עלייתו של יהודה

עד המילים: "ואתם עלו לשלום אל אביכם" המסיימות את פרשת מקץ, יוסף מגיע עד הפסגה הגבוהה ביותר. כל תוכניותיו מתגשמות. אך במשפט הבא, הפותח את פרשת ויגש הגלגל מתהפך. יוסף מגלה שיהודה אינו מוכן לוותר. פתאום יוסף רואה שבין האחים יש קשר חזק יותר מאשר סתם קשר דם. יהודה מוכן למסור את נפשו עבור אחיו, ובמעשה זה תיקן יהודה את חטא המכירה. בשלב הזה יהודה מספר ליוסף את הצד השני של הסיפור (בראשית מד, כז – כח):

"ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שניים ילדה לי אשתי. ויצא האחד מאיתי ואומר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה"

בפעם הראשונה יוסף שומע שאביו כלל לא היה שותף לקנוניה נגדו, והוא חושב שיוסף נטרף. יוסף מגלה שבמשך כל זמן שהותו במצרים הוא חי בטעות נוראה. לכן דבר ראשון כאשר יוסף שומע את דברי יהודה הוא בוכה, הוא מבין שטעה לאורך כל הדרך. ואז יוסף מתגלה אל אחיו (בראשית מה, ג):

      "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי"

שאלתו של יוסף תמוהה ביותר, שכן רק לפני מספר פסוקים יהודה מספר לו על יעקב. אלא שבשלב הקודם של השיחה ליוסף לא היה אכפת כלל עם אביו בחיים, הוא כבר התנתק מהמשפחה. וכעת כאשר הבין את טעותו שוב הוא מעונים לדעת מה שלום אביו. כעת יוסף מוכן לחזור לבית אביו ולחיות בשלום עם שאר האחים.

זוהי גם הסיבה לכך שיעקב אבינו ברך קודם את אפרים ורק אחר כך את מנשה. כאשר יוסף ילד אותם הוא חי בניתוק מבית אביו, ולכן הייתה קודם השכחה (מנשה) ורק אחר כך הפריון המחודש במצרים (אפרים). אך כאשר יעקב אבינו מברך את בני יוסף, הוא מברך קודם את אפרים, להראות שהפריון היה מתוך זיכרון ולא מתוך שכחה.



יוסף הצדיק

למרות שיוסף הודה שטעה, הרי השיטה הגלותית נשארה קיימת, אלא שהיא השתנתה. יוסף מוותר על הגלות הקיצונית, על התערבות מוחלטת בין הגויים. במקום זה הוא מסכים לשבת יחד עם כל אחיו בגלות. זהו סגנון חיים חדש – הגטו היהודי. זוהי מעין פשרה בין השיטות, משהו באמצע בין ארץ ישראל לגלות. אנחנו בגלות בלי להיות שם באמת. כפי שמופיע בפתיחת ספר שמות (א, א):

      "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה... ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים"

בני ישראל תמיד בדרך מצרימה, הם לא ממש שם, זהו העם היהודי בגולה. אבל יוסף, הוא היה במצרים. רש"י על הפסוק מסביר: הוא בצדקו. רק יוסף יכול להיות במצרים ולהישאר בצדקו וברמתו הרוחנית ולא להיות מושפע מהסביבה. אבל כל האומה זקוקה לחומת מגן, לגטו, על מנת לשמור על הצדקות.

יוסף כל הזמן נשאר צדיק, זהו המבחן שלו, בניגוד ליהודה. גם ליהודה וגם ליוסף היה מבחן של אשה זרה. יהודה נכשל (לפי דעתו) בקדשה, אך למרות שנכשל יש לו תיקון. יהודה הוא הראשון שחידש לאומה הישראלית את רעיון החזרה בתשובה. לעומתו יוסף נשאר בצדקותו, הוא לא נכשל באשת פוטיפר. חז"ל מספרים לנו שיוסף ראה את דמות דיוקנו של אביו. יוסף הבין שאם חס וחלילה ייכשל, הוא כבר לא יהיה דומה לאביו והוא יצא לגמרי מתוך האומה הישראלית. דווקא כשאתה נמצא בין הגויים צריך לשמור בזהירות יתרה על הזהות היהודית, כיון שהכישלון הקטן ביותר, מעידה קטנה, וכבר אין דרך חזרה. לכן יוסף היה מוכרח להיות צדיק ולא בעל תשובה.



יוסף ויהודה

כפי שהסברנו, יוסף הוא הצדיק שלא טעם טעם חטא מימיו, ואילו יהודה הוא בעל התשובה. השאלה היא מי יותר גדול הצדיק שלא חטא או בעל התשובה?

יוסף הצדיק מכונה כך כי הוא הצליח לשמור על זהותו היהודית הפנימית בכל מצב. יוסף הצדיק מסמל למעשה את סגולת ישראל. סגולת ישראל הינה דבר שאינו נמחה לעולם. לכן יוסף יכול להרשות לעצמו להסתכן בכל משחקי הגלות, כי הוא יודע שלא נשקפת לו כל סכנה ממשית. יוסף יודע כי הזהות הפנימית תמיד תישאר נאמנה למקור. יהודה נוקט בגישה דתית יותר. לשיטת יהודה יש תורה ומצוות וצריך לקיימן. מי שעומד בתנאים אלה נכנס, ומי שלא יישאר בחוץ עד שיתקן את עצמו. יהודה נוקט בשיטה זו כי הוא חי בתוך כלל ישראל, הוא יודע שלא כולם צדיקים כמו יוסף. יהודה יודע שיתכנו מעידות, ולכן הוא מציע גם את הדרך חזרה, את התשובה. אפשר לומר כי יהודה לימד את יוסף את החזרה בתשובה. עד פרשת ויגש יוסף לא היה מודע לאפשרות הזאת. במפגש עם יהודה יוסף למד שגם הוא עצמו יכול לחזור בתשובה. לא תשובה על חטא, אלא לחזור בתשובה לתוך האומה בחזרה. לאחר שיוסף לומד זאת, הם שוב מתחברים לאומה אחת ומכאן והלאה הם פועלים יחד.

יעקב אבינו הכריע בויכוח בין יוסף ליהודה לטובת יהודה. גם בברכתו ליהודה (???): "אתה יודוך אחיך", אבל יותר מכך ניתן לראות זאת מההכנות שעשה יעקב אבינו לפני רדתו מצרימה (בראשית מו, כח):

      "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה ויבואו ארצה גושן"

רש"י על הפסוק מביא שני הסברים למילה "להורות": ההסבר הראשון הוא שיעקב שלח את יהודה על מנת לקנות בתים ולהכין את היישוב היהודי בגושן. ההסבר השני והמקובל יותר הוא שיעקב שלח את יהודה לפתוח בית תלמוד והוראה בגושן. כלומר שיעקב אבינו החליט שראש הישיבה יהיה יהודה ולא יוסף. אם כן אז מדוע הוא שולח את יהודה אל יוסף? מילים אלו באו ללמדנו שאף על פי שיהודה הוא הפוסק האחרון, הרי הוא חייב ללמוד את שיטת יוסף ואסור לו להתעלם ממנה. יש משהו אצל יוסף שחסר ליהודה – הדאגה האוניברסלית. יהודה לומד זאת מיוסף, וכך יהודה הופך מדואג לטובת המשפחה, לדואג לשלום כל העולם. אך האסטרטגיה בה הוא משתמש היא האסטרטגיה שלו ולא של יוסף, "כי מציון תצא תורה".



משיח בן יוסף

יוסף מייצג את הדרך בה יש לנהוג עם התרבות הכללית. אך מצד שני משיח בן יוסף ידוע דווקא כמי שאמור להוציא את ישראל מהגלות, ויילחם את מלחמות ישראל? יש להבין שגם יוסף עבר שינויים. ביוסף יש שני שלבים: יוסף ומשיח בן יוסף, ואלו הם שני שלבים הפוכים אחד לשני, היה כאן תהליך של חזרה בתשובה. לפני מותו מצווה יוסף את אחיו (בראשית נ, כה):

      "וישבע יוסף את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותיי מזה"

רש"י מסביר שיוסף ראה את תחילת השעבוד. הוא ראה שההתמזגות התרבותית עומדת להיכשל, ולכן הודה שטעה. יוסף מבין שזהו לא הפתרון, אלא חייבים לחזור לארץ ישראל, וכאן מתבצע המעבר בין יוסף למשיח בן יוסף. גם יהודה עבר מהפך דומה. ברגע שיהודה ערב לבנימין, דאגתו הפכה מדאגת הפרט לדאגת הכלל, והוא נהיה למשיח בן דוד.

ליוסף אין בעיה עם התחום הדתי, אלא דווקא בתחום הלאומי. על יוסף היה להבין שמקומו של עם ישראל הוא בארץ ישראל ומשם עליו להפיץ את דבר ה' בעולם. מסיבה זו נקבר יוסף בשכם שהיא במרכזה של ארץ ישראל (על פי מיקומן של ערי המקלט, עולה כי שכם היא בדיוק במרכז הארץ).

מה הכשיר את יוסף לתפקיד זה של הפצת דבר ה' בעולם, מה עשה אותו לבעל דאגה אוניברסלית לשלום האנושות כולה? חז"ל מספרים לנו כי לאה כשהרתה בפעם השביעית התפללה שלא יוולד לה בן אלא בת, על מנת שלרחל יהיו שני שבטים, לפחות כמו שיש לשפחות. זוהי מסירות הנפש הראשונה למען הולדת בן אצל מישהו אחר. חז"ל מוסיפים ואומרים שבבטן לאה היה בן, ורק תפילותיה הפכו את הבן לבת – דינה. ומיד אחר כך נולד לרחל בנה הבכור – יוסף. לפי מדרש זה דינה היתה למעשה יוסף, כלומר דינה היא נקבת יוסף. על פי תוכניתו של יעקב אבינו, דינה היתה אמורה להינשא לשכם ולהקים את השבט השלושה עשר בעם ישראל. זהו השבט שאמור לבנות את הקשר בין עם ישראל לאומות העולם. אלא שהתוכנית השתבשה. מסתבר כי אותו גוי נשאר ברברי, והוא לא היה ראוי להצטרף לעם ישראל (זוהי טעות שעם ישראל חוזר עליה פעמים רבות. תמיד נראה כי יש עם מתורבת שניתן להתחבר אליו עד שמתגלה פרצופו האמיתי). אך ממעשה דינה בשכם בכל זאת יצא משהו. חז"ל מספרים לנו כי ממעשה שכם ודינה נולדה בת, והיא נעזבה. השבטים רצו להורגה, אך יעקב אבינו הצילה והוא שם עליה תליון על מנת שיוכל לזהות את נכדתו. ילדה זו אומצה לאחר מכן על ידי פוטיפר (שהרי פוטיפר היה סריס, ולא היו לו ילדים משלו). וילדה זו היא אסנת שנישאת אחר כך ליוסף ויולדת לו את מנשה ואפרים. בכל זאת יצא מכאן השבט השלושה עשר. לכן יעקב אבינו אומר ליוסף (בראשית מח, יח – יט):

"ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלוא הגויים"

אפרים – השבט השלושה עשר ימלא את התפקיד של שיתוף הפעולה עם הגויים, כפי שנאמר בנביא (הושע ז, ח): "אפרים בעמים הוא יתבולל". תפקיד זה לא נעלם מן העולם, אלא נגנז ועתיד להתגלות כאשר הגויים יהיו ראויים לכך.



סיום

כאמור, ישנן שתי שיטות משיחיות: יוסף ודוד. ומי מהשתיים תנצח? יוסף בתחילה, ואחר כך דוד. משיח בן יוסף הוא ההכנה למשיח בן דוד. הגאולה הפוליטית / כלכלית הינה היסוד והבסיס לגאולה הרוחנית האוניברסלית שתשפיע על העולם כולו במהרה בימינו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)