הרב אורי שרקי

כהנים ולויים

ג' באלול התשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




ישנו שבט בישראל, שבט הכהונה, המתחלק לשתי קבוצות: כהנים ולוויים. לשבט זה ישנו מעמד מיוחד באומתנו. אנשים מפורסמים וחשובים ביותר השתייכו לשבט זה באחוזים גבוהים: אהרן הכהן ופנחס, עלי וצדוק, יהושע בן יהוצדק, עזרא הסופר, שמעון הצדיק, מתתיהו החשמונאי ובניו, ישמעאל בן אלישע כהן גדול ורבי יוסי הכהן, רבי טרפון ורבא ורב כהנא, והרב קוק. ללא ספק זהו שבט מכובד שיש לו גם את הסגולה להוליד אנשים מיוחדים. למעשה התורה עצמה מעידה על סגולתם המיוחדת של הכהנים והלוויים, שכן הם הראויים לשבט בסנהדרין, כפי שקראנו בפרשת השבוע (דברים יז, ט – י):

"ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך"

למרות שכל אחד מישראל יכול להיות חבר בסנהדרין, הרי מלשון התורה משמע שישנה עדיפות מסוימת לכהנים ולוויים. אם מתפנה מקום בסנהדרין וישנם שני מועמדים לתפקיד בעלי כישורים זהים, אזי אם אחד מהם כהן או לוי, אזי הוא יועדף על פני הישראל. נראה כי ישנה השגחה מיוחדת לשבט זה, ובשיעור זה נעסוק בשאלת מהותו.



משמעות השם לוי

שבט לוי קרוי על שם בנו השלישי של יעקב אבינו. הסיבה שלוי נקרא בשם זה מופיע בספר בראשית (כט, לד):

      "ותהר עוד ותלד בן ותאמר עתה הפעם ילווה אישי אלי כי ילדתי לו שלושה בנים על כן קרא שמו לוי"

שמו של לוי נגזר מהמילה לוויה, להתלוות, להתחבר לדבר אחר. שם זה מלמד לכאורה על נחיתות, שכן משמעותו היא שזהו אדם שכל קיומו הוא בזכות שהוא מתלווה למישהו אחר, אדם שאין לו זהות עצמית. אך זו גם מעלה אדירה, לאדם כזה אין צבע משלו ולכן הוא יכול להיות שייך לכולם. הלוי יכול להיות דבק המחבר את כל החלקים. וזהו אכן עניינו של שבט לוי, להיות מעין דבק שבאמצעותו כל שבטי ישראל מאוחדים. בעם ישראל ישנם שלוש עשרה שבטים, שנים עשר שבטים ועוד שבט לוי. המספר שלוש עשרה הוא גם הגימטרייה של המילה אחד, ושל המילה אהבה, הגורמת לחיבור ולאחדות.

ללוי אין מעצמו שום דבר, הוא כפי שאמרנו אישיות מתלווה. הלוי הוא דמות הסנדוויץ', לא למעלה ולא למטה. בעם ישראל היו שלושה מעמדות: הכהנים - מעמד האריסטוקרטיה, הישראלים – בעלי האדמה, והלוויים – לא פה ולא שם. הלוויים גם תמיד מוזכרים בתורה יחד עם העני, הגר , היתום והאלמנה. דווקא בגלל שהלוי הוא מסכן ונחשל, הוא יכול להיות שייך לכולם. מתוך כך מתברר גם מדוע דווקא שבט זה נבחר להיות הכלי לקבלת התורה והפצתה.

שבט לוי ראוי לקבל את התורה כיון שהתורה אינה שייכת לשום דבר טבעי בעולם הזה, אין לה כל אחיזה טבעית. ולכן על מנת שניתן יהיה להתחבר לתוכן עליון הנעלה מן העולם, הכרח היה לבחור בשבט שגם לא אין כל אחיזה ממשית בעולם הזה – שבט מתלווה.



שבט לוי והמדבר

המקום שבו שבט לוי הרגיש הכי "בבית" היה במדבר. המדבר, כמו שבט לוי, אינו שייך לאף אדם. במדבר על האדם להיות בתנועה כל הזמן, לא ניתן להישאר זמן רב במקום אחד, וזו היא האווירה האידיאלית ללוי. זו גם הסיבה שהספר בתורה בו שבט לוי משחק תפקיד מרכזי הוא ספר במדבר. בספר בראשית, התפקיד הראשי הוא של אבות האומה. ספר שמות הוא סיפרם של משה רבנו ואהרן הכהן. ספר ויקרא הוא תורת כהנים. ספר במדבר הוא סיפרו של שבט לוי. וספר דברים הוא של עם ישראל כולו.

מרכזיותו של שבט לוי במדבר באה גם לידי ביטוי בסדר המסעות והחניות של עם ישראל. הקב"ה ציוה על עם ישראל לנסוע ולחנות בארבע מחנות: מחנה יהודה במזרח, מחנה ראובן בדרום, מחנה אפרים במערב ומחנה דן בצפון. ובאמצע בין כל המחנות היה מחנהו של שבט לוי. בארץ ישראל המחנות אינם מתפרקים, אלא הם מקבלים חלוקה גיאוגרפית קבועה, שהרי אין יותר מסעות. ראשי המחנות קיבלו נחלה משלהם: שבט יהודה בארץ יהודה, שבט דן בגוש דן, שבט אפרים בשומרון ושבט ראובן בעבר הירדן. בין נחלות ארבעת שבטים אלו נוצר חלל ריק, ובאזור זה היתה נחלתו של שבט בנימין. הגמרא במסכת זבחים אומרת שלא שרתה שכינה אלא בחלקו של בנימין. בארץ ישראל בנימין תופס את מקומו של שבט לוי, ואת התפקיד אותו הוא מילא במדבר. בנימין הוא השבט שמלמד את שאר עם ישראל מהי ארץ-ישראליות. בנימין הוא השבט היחידי שנולד כ"צבר", בתוך ארץ ישראל, וגם לו יש את היכולת לאחד את כל שבטי ישראל. התורה מקפידה להעניק את המרכזיות לאישיות המתאימה ביותר בכל תקופה.

הישראלי המדברי, המיוצג על ידי הלוי, משמר את מסורת הנדודים והתנועה ואת אי האחיזה המוחלטת בעולם הזה. לכן גם שבט לוי נבחר להיות מלמד ומפיץ התורה לאחר הכניסה לארץ ישראל.



ערי הלוויים

לאחר הכניסה לארץ ישראל ניתנו ללוויים ארבעים ושתיים ערים שבהם הם יכלו לגור. למה דווקא ארבעים ושתיים? המספר ארבעים ושתיים הוא מספר מיוחד, שכן זהו מספר המסעות שנסעו בני ישראל במדבר. כביכול התורה מרמזת לנו שהנסיעה המדברית מצאה את קביעותה בארבעים ושתיים ערי הלוויים. אך תשובה זו מעלה באופן מיידי שאלה אחרת, והיא: מדוע מספר המסעות היה ארבעים ושתיים?

אם נפרק את המספר ארבעים ושתיים לגורמים, נקבל: 42 = 7 * 6. המספר שבע מסמל את הקדושה הטבעית (שבת), ואילו המספר שש הוא המספר שמודד את הזמן ואת התנועה בזמן (ששת ימי המעשה). וכאשר משלבים את שני המספרים האלו ביחד, כלומר התנועה בזמן לעבר השבת הקבועה, מתקבל המספר ארבעים ושתיים, שמשמעותו היא תנועה בקדש.

למעשה ללוויים ניתנו עוד שש ערים מעבר לארבעים ושתיים הערים המוזכרות, ואלו הן כמובן ששת ערי המקלט שגם בהם גרו הלוויים. וישנו מקום נוסף בו תמיד היה ניתן למצוא לוויים – המזבח ובית המקדש. חישוב פשוט מראה כי סך כל המקומות בהם התגוררו הלוויים בכל ארץ ישראל הוא ארבעים ותשע: ארבעים ושתיים ערי הלווים ועוד ששת ערי המקלט ובית המקדש. פירוק לגורמים של ארבעים ותשע נותן: 49 = 7 * 7. מספר זה מלמד של שילוב של שתי קדושות, קדושת המקום וקדושת הזמן. המעבר מהמדבר לארץ ישראל, כמו המעבר מארבעים ושתיים לארבעים ותשע, זהו המעבר מתנועה לקביעות.

נקודה מעניינית לגבי ערי המקלט היא הרכב האוכלוסייה שגרה בהן. בערי המקלט גרו שלוש קבוצות שונות: הקבוצה הראשונה: בני השבט שבנחלתו הייתה עיר המקלט (בחברון – אנשי שבט יהודה, בקדש – אנשי שבט נפתלי וכו'). הקבוצה השנייה: הלוויים, כלומר תלמידי חכמים. והקבוצה השלישית היא של רוצחים בשגגה. למעשה הרכב זה מזכיר את הישיבה של ימינו. גם בישיבה ישנם תלמידי חכמים, וישנם כאלה שבאו להשתכן מסביב לתלמידי החכמים [וישנם אלו שבאו לתקן את דרכם]. ישנו צורך של פשוטי העם להיפגש עם אישיות רוחנית.



בחירתו של שבט לוי

בחירתו של שבט לוי מבוארת בפרשת בהעלותך. בפרשת בחירת הלוויים ישנו פסוק מאוד מעניין (במדבר ח, יט):

"ואתנה את הלוויים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל  ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש"

 

המילים בני ישראל מופיעות בפסוק זה חמש פעמים, ודווקא בפסוק המדבר על בחירת הלוויים. התורה מדגישה לנו שבחירת הלוויים היא דווקא מתוך בני ישראל. הבחירה אינה מתוך עליונות עצמותית שיש בשבט לוי, אלא דווקא מתוך היכולת להיות קשורים לבני ישראל נבחרו בני לוי (וזאת בניגוד לכהנים). למה נאמר בפסוק זה בני ישראל דווקא חמש פעמים? רש"י בפירושו על הפסוק מסביר: ה' פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חיבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין ה' חומשי תורה וכך ראיתי בבראשית רבה.

תפקידו של הלוי הוא כלי קיבול לתורה ולשם כך הוא נבחר. ולכן בחירתו היא כנגד חמישה חומשי תורה. על פי ההקבלה הזו בין האזכרות של המילים בני ישראל בפסוק זה לבין חמשת חומשי תורה, עולה כי:

בראשית – כנגד "מתוך בני ישראל".

שמות – כנגד "לעבודת את עבודת בני ישראל באהל מועד".

ויקרא – כנגד "ולכפר על בני ישראל"

במדבר – כנגד "ולא יהיה בבני ישראל נגף".

דברים – כנגד "בגשת בני ישראל".



השאיפה לכהונה

הלוי מרגיש תסכול. מצד אחד הוא כל הזמן נתון לחסדו של הישראל שיפרנס אותו, ומצד שני הוא נתון למרותו של הכהן. זהו מצב די מעצבן, ולכן אין זה פלא שבתוך מחנה הלוויה התפתחה שאיפה עזה לכהונה. שאיפה זו התחילה אצל קרח, שהיה הלוי הראשון שרצה להיות כהן. מהי התשובה והרפואה לתסכול זה? יש להבין שלא יתכן שהקב"ה ברא בעולמו תסכול שלא ניתן להביאו לידי רוויה. חז"ל כבר אמרו: קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? והם גם עונים שהוא ראה את שמואל הנביא מיוצאי חלציו. שמואל מהווה את האידיאל הקרחי. שמואל הנביא הצליח להגשים הפועל את חלומותיו של קרח. שמואל הנביא היה כהן גדול בזמן ששילה היתה חרבה, ואף הקריב קורבנות בבמות כאשר הוא לבוש בבגדי הכהן הגדול (כפי שהזהר אומר במפורש). כמובן ששמואל היה נביא והוא עשה זאת בהוראת שעה, אך בכל זאת שמואל היה לוי שתפקד ככהן.

אלא שישנו הבדל מהותי בין תפיסתו של שמואל הנביא לתפיסתו של קרח. שמואל הנביא הבין שישנם מצבים בהם הכהונה אינה ראויה למנהיגות, ואז הקב"ה שולח את אחד מצאצאי קרח לשיקום ההנהגה והקמה מחדש של מוסדות הציבור והעם. במשך כעשרים שנה שמואל לא עשה דבר פרט לחינוך מחדש של העם, כי הבין שכאן טמונה הבעיה האמיתית, ובמהלך תקופה זו הוא מימש את חלומו של קרח. אלא ששמואל הנביא הבין שזהו מהלך זמני בלבד, שעתיד להסתיים, ואילו שאיפתו של קרח היתה שזה יהיה המצב הקבוע באומה. [ראה בשיעור על שמואל הנביא]

שאלה: מה לגבי משה רבנו, גם הוא לוי שתיפקד ככהן?

תשובה: משה רבנו לא היה לוי שתיפקד ככהן, אלא משה רבנו היה כהן גדול ממש, כפי שאחר כך החליף אותו אהרן אחיו. משה רבנו הוא שורש הכהונה והלוויה כאחד.



לוי – מידת הדין

הסיבה שהתורה בחרה דווקא את שבט לוי לשבט הכהונה נעוצה בעובדה שבשבט זה ישנה מידה מסוכנת – מידת הדין. מי שעלה על נקודה זו עוד לפני בחירת שבט לוי, הוא יעקב אבינו. כאשר יעקב אבינו מברך את בניו לפני מותו הוא מברך את שמעון ולוי (בראשית מט, ה – ז):

"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תיחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"

יעקב אבינו ראה כי שני שבטים אלו הם פנאטיים דתיים, שעלולים להיות מסוכנים. האם זה טוב להיות קיצוני דתי? תלוי בתקופה. ברוב המכריע של הזמן זה רע, אך לעיתים ישנם מצבים נקודתיים  בהם האומה זקוקה לאנשים כאלה. לאחר חטא העגל, משה רבנו צועק "מי לה' אלי", ושבט לוי קם והורג את קרובי משפחתו. בכדי לעשות מעשה כזה צריך האם להיות בעל אישיות שלא עושה חשבון, אדם שרק דבר ה' קובע אצלו. ורק בזכות מעשה זה של שבט לוי הקב"ה כיפר לבני ישראל. באופן דומה ניתן לראות את מעשה פנחס, ואת החשמונאים שעשו מעשים קיצוניים. אנו רואים כי לעיתים יש מקום להתנהגות פנאטית, אך לא ניתן לנהל אומה ומדינה באופן קבוע ורציף בדרכים אלה. לכן מוכרחים רב הזמן לשמור על שבט שמעון ושבט לוי שלא יעשו שטויות, ולכך כיון יעקב אבינו בברכתו.



מטרת פיזור הלוויים

לכן יעקב אבינו גם אומר "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". כאשר ישנה עיר שכולה תלמידי חכמים זה מסוכן, קיצוני, זה נהיה שחור ואף שחור בן שחור (או בלעז: בני black). גם רבי עקיבא אומר בפירוש שאין לגור בעיר שכולה תלמידי חכמים. כאשר ישנו ריכוז גבוה מידי של הקפדה, המקום עלול להפוך לאלים  ומנותק מן העולם, ולכן הפתרון הוא לפזר אותם בכל ערי ישראל. רק לאחר שהם מתפזרים יכול להתקיים בהם חלקו הראשון של הפסוק (דברים לג, י):

      "יורו משפטיך ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך"

שאלה: האם אין הכוונה שכל עם ישראל יהיו תלמידי חכמים כמו הלוויים?

תשובה: המטרה של האומה הישראלית אינה להיות עם של תלמידי חכמים. המטרה היא להיות עם ישראל, ושעם ישראל יהיה עם ה'. לא כולם צריכים להיות תלמידי חכמים, יתרה מזאת, לא כולם צריכים לשאוף להיות תלמידי חכמים. בעם ישראל ישנם עוד שבטים חוץ משבט לוי, וישנם גם עמי ארצות בעם ישראל. אם כולם היו תלמידי חכמים, אזי זו לא היתה אומה אלא דת.

בימינו תלמידי החכמים הם המקבילים המודרניים ללוויים, וגם אצל תלמידי החכמים יש סכנה בריכוז גבוה מדי. גם תלמידי החכמים של ימינו זקוקים למגע עם שאר חלקי העם. לכן התורה תלתה את פרנסתו של הלוי דווקא בעמי הארצות, בעובדי האדמה. התורה מכריחה את קיומה של מערכת יחסים אנושית הקושרת את אנשי הקדש לאנשי החול. רק באופן זה יכולה הקדושה לעלות מכלל האומה.



הכהנים והלוויים

הקב"ה הוסיף עוד פתרון להגבלתה של מידת הדין של הלוי, והוא שהלוי ישרת את הכהן. כי הכהן הוא בדיוק כמו הלוי, אבל להיפך. כל הכהנים הם צאצאיו של הכהן הראשון – אהרן. אהרן היה גדול בשנים ממשה רבנו, אל כאשר אהרן הכהן מתבשר כי אחיו הקטן עומד להיות מנהיג העם במקומו, ולהוציאו ממצרים, תגובתו היא (שמות ד, יד):

"וייחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו"

זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שהאח הגדול בשנים שמח בגדולתו של האח הצעיר. בכל ספר בראשית מצאנו תמיד את הדוגמאות ההפוכות, כיצד האח הגדול מקנא באח הקטן, ואילו אצל אהרן זה לא קרה. אהרן הוא הראשון שהצליח לגבור על מידת הדין ובכך הפך להיות איש של חסד, שהרי אין חסד גדול מזה. כיון שהכהנים הם אנשי החסד הם אלו שנבחרו להיות רואי הנגעים בבית בבגד ובגוף. לא תלמידי החכמים נבחרו לכך (למרות שההלכות אינן פשוטות) אלא דווקא הכהנים, כיון שעל מנת לטהר או לטמא דרוש מבט של חסד על האיש. זו הסיבה שבגללה הלוויים משועבדים לכהנים. למידת הדין אין כל מטרה בעולם, אלא כל תפקידה הוא לשרת את מידת החסד, שכן הקב"ה תמיד מטה למידת החסד. כאשר הלוי נתון למרותו של הכהן, אז יכול להיווצר האיחוד בין החסד והדין ומתקבלת הנהגת הרחמים שהיא כנגד כל עם ישראל בכללותו.



הכהנים – ניתוק מהעולם הזה

סגולתם המיוחדת של הכהנים היא להפוך את מידת הדין למידת החסד. לכהנים ישנן הלכות מיוחדות שנועדו שלמור על סגולתם המיוחדת. למעשה הכהנים הם לא נורמלים, כל ההלכה מסדרת את חייהם. בעולם הזה יש מוות, יש עמל של מלאכה וישנם משברים וכישלונות. אך ההלכה מרחיקה את הכהן מכל אלה. ההלכה אוסרת על הכהן להיפגש עם המוות, לכהן אסור להיטמא למתים (אגב, בדיוק ההיפך ממה שמקובל אצל הגויים). הכהן חי באשליה שבעולם אין מוות. הכהן גם אינו צריך לעבוד – הוא מתפרנס מהתרומות ומהקורבנות. לכהן אסור להתחתן עם גרושה. גרושה היא אשה שעברה משבר חמור, ועל הכהן להתרחק ממשברי העולם הזה. התורה דואגת להרחיק את הכהנים מכל הצרות של העולם הזה, כיון שהכהן הוא כל כולו חסד עליון, ועליו להיות כזה על מנת שיוכל לעזור לאחרים שכן שקועים בעולם הזה, שהרי ידוע שאין חבוש מתיר את עצמו.

הכהנים הם גם אלו שמקריבים קורבנות. המלאכה הראשונה בתהליך ההקרבה היא השחיטה, זה לא הדבר הכי נעים, ולא מבטא את מידת החסד. לכן התורה אמרה ששחיטה מותרת בזר ואין צורך שדווקא הכהן ישחט את הזבח. הכהן הוא כל כך עדין, שהתורה התירה גם לזרים לשחוט למרות חשיבותה של מלאכה זו (אמנם גם הכהן יכול לשחוט, אך עצם העובדה שהתורה התירה שחיטה בזרים, מלמדת על כך שמלאכה זו רחוקה יותר מהכהן, וזה עוקר ממנה את הפן הברברי שבה). שאר המלאכות שהן יותר עדינות רק הכהנים יכולים לבצע אותן.

בנוסף נאמר על הכהנים שהם זריזים, שכן הכהנים מנותקים מהעולם הזה שהוא איטי, והם מחוברים יותר לעולם העליון, הנשמתי, שהוא מהיר יותר.

הרב קוק (אגרת קע"ח) כותב על מנהגי השחיטה במרוקו. הרב כותב כי השוחטים במרוקו אינם פועלים כמו בשאר קהילות ישראל.בכל הקהילות ישנו אדם אחד, הנקרא שוחט ובודק והוא אחראי על שלושת שלבי השחיטה: בדיקת הסכין, השחיטה, ובדיקת הריאה לראות האם יש בה נקב או לא. ואילו במרוקו ישנם שני אנשים: החכם מבצע את השלב הראשון והאחרון, ואילו השוחט רק מבצע את פעולת השחיטה עצמה. והרב קוק אומר על סדר זה שהוא מוצא חן בעיניו, והוא מתאים יותר לרוח ישראל סבא, שאין זה מתאים שהחכם יבצע את מלאכת השחיטה.



מידת ההוד

בזכות השילוב שיש בכהן בין מידת הדין, שבאה לא ממוצאו משבט לוי, לבין מידת החסד שבאה לו מאהרן, הכהן זוכה למידת ההוד. יש בכהונה מימד אסתטי, בגדי קדש לכבוד ולתפארת. האסתטיקה היא רובד של המציאות שהשקר שולט בו, הדמיון. יש הרבה שקר בעולם הזה, אך ניתן להשתמש בו גם לקודש. אך רק אדם שבא משורש עמוק של קדושה יכול להפוך את האסתטי לקדוש. כל זמן שאין חידוש עבודת המקדש האסתטיקה הינה מסוכנת וצריכה בדיקה (אך היא אינה אסורה). בית המקדש מכונה אצל חז"ל "נויו של עולם", המקור של האסתטיקה בעולם היא מהמקדש, ולכן כל עוד אין בית מקדש עלינו להיזהר בה.



הסכנה שבכהונה

הכהונה, מעצם אופיה, טומנת בחובה סכנה גדולה. יש חשש שמרב רוחניות הכהן יחפוף להתנתק מהעולם הזה. והדבר בא במיוחד לידי ביטוי ביום הכיפורים. הכהן הגדול נכנס לתוך קדש הקדשים וחוזר אל שורשי החיים. לכהן הגדול ודאי היה מאוד כיף שם, והוא ודאי לא היה רוצה לחזור לעולם הזה. למעשה זה יהיה מהלך מאוד לא נורמלי מצידו כן לרצות לחזור. אלא שאנו זקוקים לו, ולכן היו קושרים חבל ברגלו של הכהן הגדול כאשר היה נכנס לקדש הקדשים, על מנת שלא ישכח אותנו. צריך לקשור את הכהן לעולם הזה, אחרת הוא עלול להתנתק ממנו לגמרי.

בנוסף היו משביעים את הכהן הגדול שלא ישנה שום דבר. ישנה סכנה שהכהן ירגיש משוחרר מכבלי תורת משה. לפני חנוכת המזבח אומרת התורה (ויקרא ח, לה – לו):

"ופתח אהל מעד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן ציויתי. ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה"

התורה מצווה את הכהנים שלא לרוץ מיד אל הקדש, אלא לשבת שבעה ימים בפתח. חז"ל דרשו לשבח את אהרן ובניו שלא היטו מדברי משה רבנו ימין ושמאל. כלומר שזה לא היה דבר ברור מאליו שהן ישמעו לדברי משה רבנו, אלא הדבר היה קשה להם, אלא שהצליחו להתגבר על כך. לכהן קשה לקבל כי ישנו חוק המסדיר את הקדש, הוא רוצה לעוף למעלה באופן חופשי. ואכן מיד אחר כך אנו עדים לאש הזרה שהקטירו נדב ואביהוא. כאשר הכהן נמצא באקסטזה דתית של קודש, הוא עלול לעזוב את תורת משה, ולעובר מהיום השביעי ליום השמיני. זה היה גם הפיתוי הצדוקי בימי בית שני. ולכן היו משביעים את הכהן הגדול, משביעים מלשון שבע, מחזירים את הכהן הגדול מהיום השמיני ליום השביעי.



סיום

הקשר בין הכהן ללוי חייב להישמר. כאשר משה רבנו ואהרן הכהן נפרדו, משה בהר סיני למעלה ואילו אהרן למטה, אז חל המשבר. אהרן הכהן לא הזדהה עם רצונו של העם, אלא שיש בו נטייה לפעול ללא הדרכה ובאופן עצמאי, וכך נוצר העגל. גם ירבעם עשה עגלים, בבית אל ובדן.ירבעם חשב שאסור לעשות עגלים רק כאשר יש משה רבנו ויש משכן או מקדש, אבל כאשר אין משה רבנו גם אהרן עשה עגל. לכן בזמנו לאחר שהממלכה נחלקה ולא היה מקדש לממלכת ישראל הוא עשה עגלים. חז"ל מספרים כי ירבעם דרש מאה ושלושה טעמים בתורת כהן. המספר מאה ושלוש הוא הגימטרייה של המילה עגל. ירבעם הסביר את הקמת העגלים שלו על יסוד הכהונה. ירבעם טעה, ועם עם ישראל במדבר טעה, היה עליהם לחכות שמשה רבנו יחזור. לכן גם לכהונה יש מנגנון שמווסת אותה – הסנהדרין. חברי הסנהדרין הם אלו שנותנים לכהנים את הכהונה, וחברי הסנהדרין היו גם מישראל. כלומר ישנו מעין מעגל בקשרים שבים שכבות העם. הלוי מלמד את ישראל, אך בעצמו הוא כפוף לכהן. ואילו מינוי הכהנים נתון בידי הסנהדרין שבה יושבים ישראל.

השראת השכינה תלויה ביחסים תקינים בין שלושת חלקי האומה, כאשר הכהן בראש, הלוי באמצע וישראל למטה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)