הרב אורי שרקי

יריחו

ה' באדר ב' תשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




העיר יריחו היא ככל הנראה העיר העתיקה בעולם. גם הארכיאולוגים מצאו ביריחו שכבות עתיקות המוכיחות שזו העיר הראשונה שנבנתה על ידי בני אדם. בנוסף יריחו היא גם העיר הנמוכה ביותר בעולם, כארבע מאות מטר מתחת לפני הים. נתונים אלו מלמדים על ראשוניותה של ירחיו, ועל היותה מושרשת במעמקי העולם.



חלתה של ארץ ישראל

ראשוניותה של יריחו באה לידי ביטוי במובנים רבים בהיסטוריה, בהווה, ובעזרת גם בעתיד. האזכור הבולט ביותר של יריחו מבחינה היסטורית מופיע בספר יהושע, שם ממתואר כיבוש ארץ כנען בידי בני ישראל המונהגים על ידי יהושע בן נון. יריחו הייתה הכיבוש הראשון של עם ישראל בארץ ישראל. ברור לנו כי זה לא היה התכנון. התכנון האלוקי המקורי היה כפי שמתואר בתחילת פרשת בשלח (שמות יג, יז – יח):

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה. ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים"

התוכנית המקורית הייתה להיכנס דרך עזה ולא דרך יריחו. היו שני מסלולים אפשריים להיכנס לארץ ישראל: עזה תחילה או יריחו תחילה. כאשר על פי הכתוב נראה כי יריחו הייתה האפשרות הפחות טובה, שנבחרה רק בדיעבד ואילו לכתחילה היו צריכים להיכנס דרך עזה. אלא שכלל גדול יש בידינו: שכל דבר שהוא בדיעבד הוא למעשה הלכתחילה האמיתי. ועל כך נאמר: "סוף מעשה במחשבה תחילה".

יריחו היא ראשיתה האמיתית של ארץ ישראל. זו גם הסיבה שהיא הוקדשה לה', כפי שמקדישים כל דבר ראשון לה'. יהושע החליט כי כל שללה של העיר יריחו יוקדש לה', ובני ישראל לא ייהנו ממנו. בנוסף יהושע אסר לבנות מחדש את העיר יריחו ואף קילל את מי שיבנה אותה מחדש. מטרתו של יהושע בשתי פעולות אלו הייתה לקדש את יריחו לשם שמיים, כיון שהוא רצה לקדש את הדבר הראשון שנכבש בארץ ישראל כמו חלה וביכורים. יריחו היא חלתה של ארץ ישראל. זו הייתה גם מטרת החרם על השלל של יריחו, אלא שלחרם זה קמו מתנגדים.



עכן וחיאל

המתנגדים היו שניים כאשר מאות שנים הפרידו ביניהם. הראשון הוא עכן שמעל בחרם ולקח לעצמו משללה של יריחו. ובעקבות מעילתו של עכן בני ישראל הפסידו בקרב הראשון על העי. הסיבה שעכן מעל אינה סתם מתאוות ממון, עכן מעל מסיבות אידיאולוגיות, הייתה לו התנגדות מהותית לדרכו של יהושע. יהושע היה משבט אפרים ואילו עכן משבט יהודה. המתחים בין בני רחל לבני לאה, בין יוסף לאחים באים לביטוי גם כאן. רצונו של יהושע הוא לקדש מקום אחד בארץ ישראל שיהיה קדוש יותר משאר המקומות. ואילו שיטתו של עכן היא שהכל קדוש, כל ארץ ישראל קדושה ואין צורך לקדש דווקא מקום מסוים יותר משאר המקומות. טעותו של עכן הייתה שהוא לא הבין שיש מדרגות בקודש. אמנם כל ארץ ישראל קדושה, אבל יש מקומות קדושים יותר ומקומות קדושים פחות.

האדם השני שהתנגד לחרם של יהושע הוא חיאל בית האלי (מבית אל), שבנה מחדש את ירחיו בתקופתו של אחאב (מלכים א טז, לד):

"בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעיר הציב דלתיה כדבר ה' אשר דיבר ביד יהושע בן נון"

הקללה שקילל יהושע נתקיימה במלואה בחיאל. כל שמונת בניו ובנותיו מתו במהלך הבנייה. למרות שעבר על האיסור של יהושע, הרי אנו מוצאים בחיאל מסירות נפש אדירה שמקורה ודאי טמון באידיאולוגיה ברורה ומבוססת היטב. חיאל לא מפחד מהדרך הקשה ומהמחיר שעליו לשלם. האידיאולוגיה של חיאל הייתה שונה מזו של עכן. חיאל סבר שלא יתכן שבגלל שיקולים דתיים כאלה ואחרים של קידוש ה' יפגע יישוב ארץ ישראל. החרם של יהושע הרגיז את חיאל, שככל הנראה היה לאומי מאוד. אמנם הוא לא היה ירא ה', אך היה אכפת לו מארצו. חיאל היה בעל גאווה לאומית, עד כדי כך שהיה מוכן למסור את כל משפחתו עבור יישוב ארץ ישראל. התנהגות זו אופיינית לתקופתו של אחאב. רוב העם לא היה ירא ה' והיה עובד עבודה זרה, אך מבחינה לאומית הם היו מאוחדים. חיאל שם את הארץ מעל הדת וזו הייתה טעותו, יהושע הבין שגם את הארץ יש לקדש ולכן החרים את יריחו.



דושנה של יריחו

קדושתה של יריחו מתחילה עוד לפני כיבוש הארץ בידי יהושע. בפרשת בהעלותך מסופר כיצד משה רבנו מנסה לשכנע את יתרו שלא יעזוב את מחנה בני ישראל וייכנס אתם לארץ ישראל (במדבר י, לא – לב):

"ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים. והיה כי תלך עמנו והיה הטוב הוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך"

ה"טוב" אותו מבטיח משה רבנו ליתרו הוא ארץ ישראל. וקשה, שהרי יתרו אינו מבני אברהם יצחק ויעקב, ואינו יכול לרשת את הארץ? חז"ל תרצו שהנחלה שהבטיח משה רבנו ליתרו הם ת"ק אמות של ת"ק אמות מדושנה של יריחו. זוהי חלקת אדמה טובה במיוחד שהובטחה למשפחתו של יתרו. חלקת אדמה זו הייתה אמורה להינתן כפיצוי לשבט שבנחלתו ייבנה בית המקדש. שכן לפני הכניסה לארץ בני ישראל לא ידען היכן ייבנה המקדש. לכן הוחלט להקצות ת"ק על ת"ק אמות, שהם בדיוק כגודלו של הר הבית. וחלקה זו הייתה אמורה להינתן לשבט שבחלקו ייבנה בית המקדש במקום השטח שהוא יפסיד. ומשה רבנו הבטיח שעד שייבנה בית המקדש חלקת אדמה זו תינתן למשפחתו של יתרו. ואכן כאשר התברר שבית המקדש אמור להיבנות בנחלתו של שבט בנימין, הם פינו את בני יתרו מדושנה של יריחו וישבו בה במקומם. וחז"ל מספרים לנו כי בני יתרו פינו את האדמה שניתנה להם והתיישבו בלשכת הגזית.

ברגע שנקבע מיקומו של בית המקדש, חייבים בני יתרו להתנתק מאדמתם. מסיפור זה ניתן ללמוד כי חייב להיות בארץ ישראל יסוד אנושי שאינו קשור לאדמה, הגרים – בני יתרו. יש בהם צורך על מנת לשמור את הקשר של עם ישראל עם אומות העולם. בגרים מהווים את חוליית הקישור בין עם ישראל לאומות העולם. (אולי זו הסיבה שחיילי מג"ב רבים מעריצים את יתרו - הדרוזים).



קדושתה של יריחו

אנו רואים כי חז"ל השוו במידה מסוימת בין בית המקדש ליריחו. אולי ניתן לומר כי יריחו היא הגרסה הראשונה של בית המקדש, יריחו היא הטיוטה של הר הבית. יש בה קדושה זמנית הדומה לקדושה הקבועה של הר הבית. ויש לכך שורשים קדומים בתנ"ך, כפי שמסופר בספר יהושע (ה, יג – טו):

"ויהי בהיות יהושע ביריחו ויישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר אליו הלנו אתה אם לצרינו. ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי וייפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו ויאמר לו מה אדוני מדבר אל עבדו. ויאמר שר צבא ה' אל יהושע של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא ויעש יהושע כן"

הנביא מספר לנו על התגלות של מלאך עם חרב ביריחו. ישנם עוד מקומות בתנ"ך בהם מצאנו אזכור של מלאך וחרב שלופה בידו. מצאנו זאת אצל בלעם הרשע בדרכו לקלל את בני ישראל. גם בלעם היה באזור יריחו, שהרי באותו זמן בני ישראל חנו באזור יריחו, כפי שנאמר (במדבר כב, א – ב):

      "ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יריחו. וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי"

אך מצאנו מקור קדום יותר למלאך וחרב בידו, וזהו המלאך השומר על הכניסה לגן עדן, כמו שמתואר בספר בראשית לאחר גירוש אדם וחוה מגן עדן (בראשית ג, כד):

      "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים"

מצאנו שלושה מקומות בהם מופיע מלאך (או כרוב) האוחז בידו חרב. אם יריחו היא הכניסה לארץ ישראל, היא מקבילה לכניסה לגן עדן, ולכן בשני המקומות האלו אנו נתקלים במלאך עם חרב. וכשם שמשימתו של המלאך המוצב בשער גן עדן היא לשמור על דרך עץ החיים, זו גם משימתו של המלאך הנמצא ביריחו. שהרי התורה היא עץ החיים, והתורה נמצאת בארון הנמצא בקודש הקודשים בבית המקדש בירושלים. ולכן המלאך ביריחו שומר על הדרך לירושלים שם נמצא עץ החיים – התורה. גם ביריחו המלאך שומר על דרך עץ החיים. גם הכרובים מופיעים בשני המקומות. גם בכניסה לגן עדן וגם על הפרוכת מצויירים כרובים, והם נמצאים גם על הכפורת המכסה את הארון. הכרובים הם שומרי הדרך של עץ החיים. ישנה הקבלה בין ארץ ישראל לגן עדן. לכן גם ארבעת הנהרות היוצאים מגן עדן, הם ארבעת הנהרות המקיפים את ארץ ישראל.

המקור של הראשוניות והקדושה של יריחו הוא קדום ביותר. שורשה של יריחו נעוץ בפתחו של גן עדן. באופן זה ניתן גם להבין את מאמר חז"ל כי יריחו היא המנעול של ארץ ישראל. ואם מצליחים לפתוח את המנעול, ניתן לכבוש את כל הארץ. וזו הסיבה שכיבוש הארץ החל דווקא ביריחו.

לכן מצאנו גם אצל נביאי ישראל שכאשר רצו לחזור של השורש היו הולכים ליריחו. כאשר אליהו הנביא עולה בסערה השמיימה, הוא עובר את המסלול הבא: גלגל – בית אל – יריחו – ירדן – ערבות מואב - שמיים. כלומר אליהו חוזר של השורשים ביריחו. גם מבחינה בוטנית יש ביריחו ראשוניות. ביריחו גדל האפרסמון (לא הפרי של ימינו), שממנו היו מפיקים את הצורי, שהוא הסממן הראשון מבין סממני הקטורת.



ראשוניותה של יריחו

עשרים וארבע משמרות הכהונה היו מחולקות לשתי קבוצות. שתים עשרה משמרות ישבו ביריחו, ושתים עשרה משמרות בשאר חלקי הארץ. שתים עשרה משמרות הכהונה שביריחו הן השורש לשתים עשרה משמרות הכהונה האחרות. הכוהן הוא ראשית האומה (החליפו את הבכורות), וזו הסיבה לריבוי משמרות הכהונה ביריחו, ראשיתה של ארץ ישראל. זו כנראה גם הסיבה שמלכי בית חשמונאי בחרו לבנות את ארמון החורף שלהם ביריחו (שרידיו נמצאים שם עד היום).

בספר יוסיפון מסופר שכאשר הורדוס עלה לשלטון ביהודה, הכהנים הגדולים עדיין היו מבית חשמונאי. באותה תקופה הכהן הגדול היה אריסטובולוס השלישי שהיה אז בן שבע עשרה. הוא היה בעל אישיות חזקה ומרשימה, עש שמסופר שכאשר עלה למזבח בחג הסוכות כל העם התפעל ממנו והריע לו. כמובן שהורדוס חשש שדמות כה חזקה ודומיננטית תפגע במעמדו. לכן הוא הזמין אותו להתארח בארמון המלכותי ביריחו, ושם כאשר הוא היה ברכה עם בניו של הורדוס הם הטביעו אותו. באותה תקופה עבר ביריחו הלל הזקן. שכן מסופר בגמרא (סוטנ מח:):

דתנו רבנן: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל. ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול. שפעם אחת היו מסובין  בעליית בית גוריא ביריחו. נתנה עליהן בת קול מן השמיים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין ראוי דורו לכך. נתנו עיניהן בהלל הזקן. וכשמת הספידוהו הי חסיד הי ענו תלמידו של עזרא.

הלל הזקן שחידש את לימוד התורה בישראל [לכן אולי הושווה לעזרא, שגם הוא חידש את לימוד התורה בישראל] התחיל זאת ביריחו. ייתכן שאז אמר הלל את המשנה המופיעה במסכת אבות (ב, ו):

      אף הוא [הלל] ראה ולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: על דאטפת אטיפוך, וסוף מטיפיך יטופון.

פירוש הדברים: הלל ראה את הגולגולת של אריסטובולוס השלישי שנהרג ביריחו צפה במים, ואמר לה: שבבוץ שהטבעת אחרים בו הטביעו אותך (בשנים האחרונות של בית חשמונאי היו בו רציחות רבות ותככים), אך בסוף גם מטביעך יטבעו בבוץ הזה. אולי כך ניתן להבין את דברי הלל.

ראינו שהכהנים ולעיתים גם מלכים-כהנים הרבו לחיות ביריחו. נראה כי הכהונה מרגישה טוב בעיר שגם היא ראשונית באופיה. נקודה נוספת המעידה על ראשוניותה של יריחו, ניתן למצוא מסיפור אחד בספר שמואל (שמואל ב י, א – ה):

"ויהי אחרי כן וימת מלך בני עמון וימלוך חנון בנו תחתיו. ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עימדי חסד וישלח דוד לנחמו ביד עבדיו אל אביו ויבואו עבדי דוד ארץ בני עמון. ויאמרו שרי בני עמון אל חנון אדוניהם המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים הלא בעבור חקור את העיר ולרגלה ולהופכה שלח דוד את עבדיו אליך. וייקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרות את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם. ויגידו לדוד וישלח לקראתם כי היו האנשים נכלמים מאד ויאמר המלך שבו ביריחו עד יצמח זקנכם ושבתם"

דוד המלך עבר על האיסור: "ולא תדרוש בשלומם" כאשר שלח שליחים לנחם את חנון בן נחש. חנון התעלם מהמחווה של דוד וגילח את מחצית זקנם של השליחים, והם התביישו בכל מאוד (כנראה שלא עלה על דעתם לגלח את מחצית הזקן שנותרה, באותה תקופה להיות ללא זקן הייתה בושה עוד יותר גדולה). דוד המלך שלח אותם לשבת ביריחו, ודחה את המלחמה עם עמון עד שיצמח זקנם מחדש. ניתן ללמוד מסיפור זה כי המקום המתאים ביותר למחוסרי זקן הוא יריחו. כיון שחוסר זקן אופייני לאדם צעיר, אדם שנמצא בראשית דרכו.

ייתכן וגם הסיפור על המפגש בין רבי יוחנן (שהיה מחוסר זקן) וריש לקיש התרחש ביריחו, שהרי רבי יוחנן היה שוחה בנהר, שייתכן והיה הירדן.

יריחו שימשה גם בימי קדם כמקום מיוחד להשראת נבואה. ביריחו ישב אלישע הנביא, כיון שהוא הרגיש שמקום זה נשאר בטהרתו הראשונית לפני שני ישראל קלקלו. למעשה ביריחו היה בית ספר לנבואה, שם למדו בני הנביאים.



יריחו ובית המקדש

לאופי המקדשי של יריחו יש ביטויים ממשיים בתלמוד. במשנה במסכת תמיד (ג, ח) מסופר:

מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח. מיריחו היו שומעין  קול המגרפה. מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז. מיריחו היו שומעין קול החליל. מיריחו היו שומעין קול הצלצל. מיריחו היו שומעין קול השיר. מיריחו היו שומעין קול השופר, ויש אומרים אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכיפורים. מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת. אמר רבי אליעזר  בן דגלאי: עיזים היו לבית אבא בהר מכוור, והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת.

וכן מסופר בגמרא (יומא לט:):

תנו רבנן: עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום: שלושה בוידוי ראשון, ושלושה בוידוי שני, ושלושה בשעיר המשתלח ואחד בגורלות. וכבר אמר השם ונשמע קולו ביריחו. אמר רבה בר בר חנה מירושלים ליריחו עשרה פרסאות, וציר דלתות ההיכל נשמע בשמונה תחומי שבת. עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת. נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת...

יש קשר חזק מאוד בין יריחו לבית המקדש לאורך כל הדורות. והקשר בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. יריחו היא לא רק ראשית, אלא גם קשורה ללב האומה.



הר גריזים ועיבל ביריחו?

יריחו היא המקום בו ניתנה התורה, כידוע. שהרי מתן תורה הראשון היה במקום לא מוצלח, ולא לפי התוכנית. המסלול המקורי היה להיכנס לארץ דרך ארץ פלשתים, וכלל לא לעבור דרך הר סיני. וגם המעמד עצמו היה די מפחיד. היו קולות וברקים, וחל איסור מוחלט להתקרב אל ההר, העם היה בתחתית ההר והקול יצא מראש ההר. במעמד הר סיני עם ישראל מרגיש שאכן התורה היא מן השמיים. אך כעת חסרה ההוכחה שהתורה יכולה לבוא גם מן הארץ, עדיין לא ברור שניתן לשלב את התורה עם הטבע של עם ישראל. יש צורך במעמד הפוך למעמד הר סיני, מעמד בו עם ישראל יהיה למעלה והקול יבוא מלמטה. ומעמד זה אכן התרחש לאחר הכניסה לארץ, בהר גריזים והר עיבל. שם התרחש מתן תורה מן הארץ, בני ישראל עמדו למעלה על ההרים, ואילו הלוויים עמדו למטה [מעמד הר סיני נראה כ- Δ ,ואילו המעמד בהר גריזים ועיבל נראה כ- ∇ , ויחד נוצר מגן דוד].

שאלה: אבל הר גריזים והר עיבל נמצאים ליד שכם ולא ליד יריחו?

תשובה: בספר שכתב אחד מאבות הכנסיה  אוסביוס: האונומסטיקון, הכולל רשימה של אתרים בארץ ישראל, מופיע גם תיאור של הר גריזים והר עיבל. הוא כותב כי על פי השומרונים הרים אלו נמצאים ליד שכם, ואילו היהודים אומרים שהרים אלו נמצאים ליד יריחו. ל פי ספר זה עוצבה מפת מידבא. במפה זו מופיעים ליד שכם "טור גריזים" ו "טור עיבל" ביוונית, ואילו ליד יריחו מופיעות המילים: גריזים ועיבל.

גם בגמרא מופיעה מחלוקת בין התנאים לגבי המיקום של הר גריזים ועיבל, שכן על פי התורה לא ברור היכן המיקום המדויק. בפסוק נאמר (דברים יא, כט – ל):

"והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה"

המילה שכם אינה מופיעה בפסוק. ואכן בספרי התורה של השומרונים הוספו המילים: "היא שכם", אולי כי רצו להוכיח את קדושת המקום. בגמרא מופיע הדיון בין התנאים על פירוש הפסוק, והמחלוקת עם הכותים (סוטה לג:):

תנו רבנן: "הלא המה בעבר הירדן" – מעבר לירדן ואילך, דברי רבי יהודה. "אחרי דרך מבוא השמש" – מקום שחמה זורחת. "בארץ הכנעני היושב בערבה" – אלו הר גריזים והר עיבל שיושבים בהם כותיים. "מול הגלגל" – סמוך לגלגל. "אצל אלוני מורה" – שכם. ולהלן הוא אומר: "ויעבר אברהם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה", מה אלון מורה האמור להלן שכם, אף כאן שכם.

תניא אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: בדבר זה זייפתי ספרי כותיים. אמרתי להם: זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום. שאתם אומרים אלוני מורה שכם, אף אנו מודים שאלוני מורה שכם. אנו למדנוה בגזרה שוה, אתם במה למדתם?

רבי אליעזר אומר: "הלא המה בעבר הירדן" – סמוך לירדן, דאי מעבר הירדן ואילך, הלא כתיב: "והיה בעברכם את הירדן אחרי דרך מבוא השמש" – מקום שהחמה שוקעת. "בארץ הכנעני" –ארץ חוי היא. "היושב בערבה" – והלא בין הרים וגבעות הם יושבים? "מול הגלגל" – והרח לא ראו את הגלגל? רבי אליעזר בין יעקב אומר: לא בא הכתוב אלא להראות להן דרך בשניה...

יש המסבירים כי אמרו שהר גריזים ועיבל הם ביריחו (סמוך לירדן), רק על מנת להוציא מדעת הכותיים, אבל אולי יש בכך כוונה עמוקה יותר. ברור לנו שמבחינה גיאוגרפית הר גרוזים ועיבל הם ליד שכם, שכך נאמר במפורש בספר שופטים במשל יותם. אף הפסוק בתורה הוא בעייתי, שכן נאמר בו בערבה, והערבה היא בכל מקום "ערבות מואב על ירדן יריחו". אך מצד שני נאמר אצל אלוני מורה, שלכל הדעות היא שכם? הפסוק משתמע לשתי פנים, שה מהו הפירוש הנכון?



שכם ויריחו – שני מרכזים

התשובה היא פשוטה. הטקס של מתן תורה צריך להיערך במרכז הארץ. כעת נותר לברר היכן בדיוק נמצא מרכז הארץ. במסכת מכות דנה הגמרא בעניין ערי המקלט (מכות ט:):

"ושלשת" – שיהו משולשין. שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון.

על פי חישוב זה יוצא כי שכם היא בדיוק במרכז הארץ (גבול דרום – ¼ – חברון – ¼ – שכם – ¼ – קדש – ¼ – גבול צפון). כאשר הגבולות של אותה ארץ הם: מצפה רמון בדרום וטריפולי בצפון. אלו הם גבולות ההתיישבות של השבטים. שכם היא מרכזה של ארץ ישראל המערבית, מרכז ארץ כנען. אבל אם נתייחס אל ארץ ישראל המובטחת, אל שני עברי הירדן, מה שמחלק אותה הוא השבר הסורי-אפריקאי, שבמרכזו נמצאת העיר יריחו.

בתקופת התנ"ך הדרך המקובלת לכרות ברית הייתה לעבור בין בתרים. כך כרת הקב"ה ברית עם אברהם אבינו, כך היה במעמד הברכות והקללות בהר גריזים ועיבל, וגם ארץ ישראל בעצמה מבותרת על ידי השבר הסורי-אפריקאי. והברית עצמה נכרתת במקום הנמוך ביותר, ביריחו.

בתחילת ספר יהושע מסופר על בניית מזבח משתים עשרה אבנים שנבנה בצידו המערבי של הירדן בגלגל, לאחר שבני ישראל עברו את הירדן. וחז"ל מוסיפים שגם משה רבנו העמיד מזבח משתים עשרה אבנים בצידו המזרחי של הירדן, מול יריחו. נראה כאילו הכל הוכן לכריתת ברית.

עם אברהם אבינו הקב"ה כרת שתי בריתות. הראשונה היא ברית בין הבתרים (בראשית טו, יח):

      "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצריים עד הנהר הגדול נהר פרת"

אחר כך הקב"ה כורת ברית נוספת עם אברהם, ברית מילה. ושם נאמר (בראשית יז, ז – ח):

"והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוקים"

בברית הראשונה מובטחת כל ארץ ישראל, ובברית השנייה רק ארץ כנען שהיא ארץ ישראל המערבית, שממערב לירדן. יש להבין שלארץ ישראל יש שני שימושים. יש שימוש כלפי האומה הישראלית בלבד, לכך מספיקה ארץ כנען. אבל כאשר יש רצון לצאת אל מחוץ לגבולות האומה, לצאת אם מסר אוניברסלי לשאר האומות ולתקן עולם, אז יש צורך בשני החלקים של ארץ ישראל. בכל תלוי במצב האומה



יריחו הקשר בין עם ישראל לגויים

יריחו הינה מקום חביב ביותר. שם ניתנה התורה במובן האוניברסלי שלה. האופי האוניברסלי של התורה מובלט יותר ביריחו. שם גם התרחש הקשר הראשוני בין כובשי הארץ לאנושות.  המרגלים ששלח יהושע הגיעו לרחב ביריחו. מדוע מציין הנביא את שמה של רחב ואת מקצועה? אלא שהנביא רוצה להדגיש כי מה שעלול להזנות את עם ישראל זה הרוחב. ישנו פסוק מעניין בישעיהו (ס, ה):

      "אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך כי ייהפך עליך המון ים חיל גויים יבואו לך"

הרב קוק מסביר כי כאשר קולטים ידיעות מבחוץ אז יש גם פחד. היציאה מהצמצום שהיה במשך ארבעים שנה במדבר אל הרוחב של ארץ ישראל, עלולה להזנות את עם ישראל. אך אסור לפחד מהרוחב יותר מדי. כיון שלמרות שהדבר עלול להזנות, בסוף יצא מכך דבר טוב. שכן על רחב חז"ל אומרים שבאו עליה שלושים ואחד מלכי כנען, כלומר שהיא מייצגת למעשה את כל כוחות האומה הכנענית. ולבסוף רחב נישאה ליהושע. יהושע זיהה את רחב כחוליית הקישור בין ישראל לאומות העולם. חז"ל מספרים עוד, כי למעשה הייתה רחב צריכה להיהרג, וכיון שיהושע לא הרגה יצא ממנה ירמיהו שניבא על החורבן.

יריחו נקראת גם עיר התמרים, כיון שתמרים רבים גדלים בסביבתה. התמר הוא עץ דקל הנותן פירות, והוא המשל לצדיק שיש בו טעם וריח, כפי שנאמר: "צדיק כתמר יפרח". ניתן ללמוד מכך כי כל הנכנס לארץ ישראל ראוי שיהיה צדיק, שכן יריחו היא הכניסה לארץ ישראל ולדרך עץ החיים.

תמר הוא גם שמה של מייסדת המלכות בישראל. תמר היא בעלת היכולת להפוך טמא לטהור. כולם חושבים שהיא זנתה, אבל למעשה היא עשתה מצווה. זו גם תכונתה של ארץ ישראל, שנותנת דבש. גם ארץ ישראל  יכולה להפוך טמא לטהור.



מנהגי יריחו

לתושבי יריחו היו מנהגים שונים משאר ישראל. מנהגים אלו מבטאים את הטראומה של מעילת עכן בשלל. הגמרא מספרת לנו על מנהגים אלו (פסחים נו.):

תנו רבנן שישה דברים עשו אנשי יריחו, שלושה ברצון חכמים ושלושה שלא ברצון חכמים... דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יהודה: אם ברצון חכמים היו עושין יהו כל אדם עושין כן? אלא אלו ואלו שלא ברצון חכמים היו עושין, על שלושה מיחו בידם ועל שלושה לא מיחו בידם. ואלו שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר. ואלו שמיחו בידם: מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה, ופורצין פרצות בגינותיהן ובפרדסיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות וימים טובים ושני בצורת, נותנין פיאה לירק ומיחו בידם חכמים.

שלושת הדברים שחכמים לא מיחו באנשי יריחו:

  1. היו מרכיבים את הדקל במשך כל היום. בערב פסח אסור לעשות מלאכה אחר חצות היום, אך אנשי יריחו היו ממשיכים להרכיב דקלים עד כניסת החג, כיון שזו הייתה העונה של הרכבת הדקלים.
  2. היו כורכים את שמע. אנשי יריחו לא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
  3. גודשין וקוצרין לפני העומר. יש איסור לאכול מהתבואה של השנה החדשה לפני הקרבת קורבן העומר. וחכמים אסרו גם לקצור ולעשות גדיש לפני העומר מחשש שיבוא לאכול מהתבואה החדשה, אך אנשי יריחו היו גודשין גם לפני העומר.

ושלושת הדברים שחכמים כן מיחו באנשי יריחו:

  1. היו מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה. מדובר על עצי שקמה וחרוב של הקדש, שהיו בעלי שורשים עבים וכבדים. לעיתים היו צומחות בין השורשים זמורות חדשות, ואנשי יריחו היו אומרים שזמורות אלו אינן הקדש.
  2. פורצין פרצות בגינותיהן ובפרדסיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות וימים טובים ושני בצורת. מאכילים עניים בפירות שנשרו מן העץ בשבת ויום טוב ללא בדיקה, שכן יש חשש שנשרו בשבת והם מוקצה.
  3. היו משאירים פיאה גם לשדה ירק למרות שאין חיוב פיאה על ירקות.

מהו ההבדל בין ששת הדברים האלו, שעל חלקם מיחו חכמים ועל חלקם לא?

הדבר המשותף לשלושת הדברים שמיחו בידם הוא שבשלושת המשקרים יש נטייה ליהנות מהקדש או מדבר האסור. אנו מוצאים ביריחו המשכיות של הנטייה של עכן למעול בחרם ובהקדש. לעומת זאת הדברים שחכמים לא מיחו בידם, דברים אלו מעידים על דבקותם היתרה. הם מרכיבים את הדקלים, כיום שהם רוצים שיהיו יותר תמרים – צדיקים. יעקב אבינו חשש שאחד מבניו אינו צדיק. ולכן לאחר שהם אמרו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", הוא אמר בתגובה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אבל אנשי יריחו היו צדיקים גמורים, ולא היה חשש שאחד מהם אינו צדיק ולכן ויתרו על אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וכן אנשי יריחו היו גודשים את התבואה עוד לפני העומר, כיון שהם לא חששו שיבואו לידי טעות ויאכלו מן התבואה החדשה. בשלושת דברים אלו רצו אנשי יריחו להראות את צדיקותם, ולכן לא מיחו בהם חכמים.

יש ביריחו נטייה של פרסום וקידוש שם ה' לכל העולם. הרמב"ם מסביר את האיסור של יהושע לבנות מחדש את יריחו באופן הבא (יהושע ו, כו):

"וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה"

מדוע ארור האיש אשר יבנה את יריחו? כיון שביריחו היה הנס הגדול בו נפלו חומות העיר. וכל עוד העיר חרבה, כל מי שעובר שם יכול לראות את הנס הגדול ובך יתקדש שם שמיים. אבל אם בונים את יריחו מחדש לא ניתן לראות עוד את הנס שהתרחש שם ולכן "ארור האיש". כאשר חיאל בית האלי בנה מחדש את יריחו, הוא למעשה הכחיש את הנס.



סיום

על משה רבנו מסופר שהקב"ה הראה לו את כל הארץ לפני מותו. ובין שאר המקומות המוזכרים שם מופיע גם הפסוק (דברים לד, ג):

      "ואת הנגב ואת הכיכר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער"

חז"ל דורשים שכל הפסוקים הללו הם נבואה המכוונת אל העתיד. ומה שהראה למשה רבנו את יריחו, אומרים חז"ל שהראה לו את גוג ואת כל המונו שעתידים ליפול בבקעת יריחו. שם הייתה ההתחלה ושם גם עתיד להיות הסיום. כפי שאומר הנביא יחזקאל (ללח, כג):

      "והתגדלתי  והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים  וידעו כי אני ה'"

כפי שההתחלה הייתה בקידוש ה' גדול, כך גם הסיום יהיה בקידוש ה' גדול.

גם מבחינה גיאולוגית יריחו היא מקום חשוב. שכן על פי תיאוריית תנועות היבשות (שהיא כנראה נכונה), המוקד של כל הלוחות הענקיים נמצא ביריחו. מנעולה של ארץ ישראל היא גם מנעול העולם כולו. בנוסך יריחו מלשון ריח. מדרגתו של המשיח היא ריח, שנאמר עליו (???): "והריחו ביראת ה'". יש עוד למה לצפות ביריחו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)