הרב אורי שרקי

שמואל הנביא

כ"ג באייר תשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




בספר תהלים ישנו פסוק מעניין (צט, ו):

"משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם"

השווה הכתוב את שמואל הנביא למשה רבנו ואהרן הכהן שהוא שקול כנגד שניהם. שמואל הנביא הוא אישיות יסודית של היהדות ושל עם ישראל וראוי להתבונן בו, מה גם שיום ההילולא שלו חל השבוע.



שמואל – מצאצאי קרח

הרבה דברים פרדוקסליים ותמוהים ביותר מצאנו בשמואל הנביא. אחד מהם הוא מוצאו של שמואל הנביא. לשמואל יש ייחוס, הוא לוי ממשפחת קהת, והוא צאצא ישיר בן אחר בן של אחד מחשובי הלווים – קרח, בן דודו של משה רבנו. כאשר הגמרא דנה במחלוקת של קרח ועדתו, נשאל שם השאלה: קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? כלומר מה היה העיקרון המחשבתי שעמד מאחורי מחלוקתו של קרח עם משה רבנו. הפילוסופיה של קרח גרסה כי יש לראות את הכל בשורה אחת, קרח דרש שוויון מוחלט. קרח מתכחש להבדלי המעמדות בעם ישראל, והוא שואף לשוויון, ודבר זה מכנים חז"ל בשם שטות. שכן השכל הוא זה שמבדיל בין הדברים (שכל = בינה מהמילה בין), ואילו השטות מאחדת בין דברים שונים.

והגמרא עונה שראה קרח ששמואל הנביא עתיד לצאת ממנו. קרח היה בעל רוח הקודש, וכאשר ראה ששמואל הנביא הוא מבני בניו, אמר: בזכותו אני ניצל. [יש אומרים שהייתה קושיה עצומה על קרח. שכן אמרו לו שהוא אינו יכול להיות פרנס על הציבור, שאין ממנים פרנס על הציבור אלא מי שקופה של שרצים תלויה לו בצווארו, ולקרח אין שום קופת שרצים? וקרח ענה להם שהוא לומד משמואל הנביא, שהוא מבני בניו, והתמנה לפרנס על הציבור ללא שהיתה קופת שרצים תלויה בצווארו. אלא שקרח טעה, כיון שהוא עצמו היה קופת השרצים של שמואל הנביא].

יש להבין את הקשר העמוק בין שמואל הנביא לקרח. שמואל הנביא מייצג משהו שיכול לעמוד כנגד משה ואהרן יחד, מעין משקל נגד לשיטת המעמדות, שמואל מאחד את הכהן והלוי לדבר אחד, ולכך בדיוק שאף קרח. וזו כוונת הגמרא. קרח חש שממנו יצא מעין זרם נוסף, תת קרקעי ברוחניות, המייצג גישה אחרת משל משה רבנו, ובשם זרם זה הוא יוצא כנגד משה רבנו.

מה שקרח ראה הוא האופן בו עלה שמואל הנביא לשלטון. שמואל הנביא היה אחרון השופטים שקמו לעם ישראל לפני שהתחילה המלוכה. שמואל הנביא הכין את הקרקע למלוכה בישראל. שמואל הנביא היה גם הראשון שחשב להקים שושלת, ורצה שבניו ימשיכו אותו (נצנוץ רעיון המלוכה).



הרקע לעליית שמואל לשלטון

השופט שקדם לשמואל הנביא היה עלי הכהן, שהיה כהן גדול במשכן בשילה. באותה תקופה האויב הראשי של עם ישראל היו הפלשתים. הם היו העם החזק באזור, ואילו ישראל היו נתונים למרותם רוב הזמן. הפלשתים ישבו בכל שפלת החוף, בפרוזדור ירושלים ובעמק יזרעאל, ואילו עם ישראל ישב ביהודה ושומרון. גם מבחינה טכנולוגית הפלשתים היו מתקדמים הרבה יותר מאשר ישראל. אחת המלחמות בין ישראל לפלשתים באותה תקופה היתה המלחמה שנערכה ליד אבן העזר (שמואל א ד, א – יח):

"ויהי דבר שמואל לכל ישראל ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה ויחנו על אבן העזר ופלשתים חנו באפק. ויערכו פלשתים לקראת ישראל ותיטוש המלחמה ויינגף ישראל לפני פלשתים ויכו במערכה בשדה כארבעת אלפים איש. ויבוא העם אל המחנה ויאמרו זקני ישראל למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה' ויבוא בקרבנו ויושיענו מכף אויבנו. וישלח העם שילה וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלוקים חופני ופנחס. ויהי כבוא ארון ברית ה' אל המחנה ויריעו כל ישראל תרועה גדולה ותיהום הארץ.וישמעו פלשתים את קול התרועה ויאמרו מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים ויידעו כי ארון ה' בא אל המחנה. וייראו הפלשתים כי אמרו בא אלוקים אל המחנה ויאמרו אוי לנו כי לא היתה כזאת אתמול שלשום. אוי לנו מי יצילנו מיד האלוקים האדירים האלה אלה הם האלוקים המכים את מצרים בכל מכה במדבר. התחזקו והיו לאנשים פלשתים פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם והייתם לאנשים ונלחמתם. וילחמו פלשתים ויינגף ישראל וינוסו איש לאוהליו ותהי המכה גדולה מאוד וייפול מישראל שלושים אלף רגלי. וארון אלוקים נלקח ושני בני עלי מתו חופני ופנחס. וירץ איש בנימין מן המערכה ויבוא שילה ביום ההוא ומדיו קרועים ואדמה על ראשו. ויבוא והנה עלי יושב על הכסא דרך יד המצפה כי היה לבו חרד על ארון האלוקים והאיש בא להגיד בעיר ותזעק כל העיר. וישמע עלי את קול הצעקה ויאמר מה קול ההמון הזה והאיש מיהר ויבוא ויגד לעלי. ועלי בן תשעים ושמונה שנה ועיניו קמה ולא יכול לראות. ויאמר האיש אל עלי אנוכי הבא מן המערכה ואני מן המערכה נסתי היון ויאמר מה היה הדבר בני. ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חופני ופנחס וארון  האלוקים נלקחה. ויהי כהזכירו את ארון האלוקים וייפול מעל כסאו אחורנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימות כי זקן האיש וכבד והוא שפט את ישראל ארבעים שנה"

ניתן לראות כי לאחר התבוסה בקרב הראשון, הזקנים מבינים כי ההפסד נגרם בגלל מחסור של חפצי דת במחנה. ולכן אם יביאו את ארון הברית ישראל ינצחו בקרב הבא. התפיסה היתה שחפצי הקודש יביאו ניצחון. ואכן חיילי ישראל בראותם את ארון הברית הריעו תרועה גדולה, כי זו היתה התפיסה המקובלת, שבזכות הארון הם ינצחו. אך הדבר גרם לתגובה הפוכה. הבאת הארון לשדה הקרב גרמה לפלשתים דווקא להתחזק ברוחם ולהילחם בכל כוחם, והם זכו בניצחון מוחץ. שלושים אלף מחיילי ישראל נהרגו באותו הקרב וארון הברית נפל בידי הפלשתים. עלי, שהיה השופט, לא יצא למלחמה כיון שכבר היה זקן מאוד. אבל הנביא מציין ש: "היה ליבו חרד על ארון האלוקים".יש מלחמה קשה מאוד עם הפלשתים, כבר נהרגו אלפים מישראל, אך לעלי חשוב רק גורלו של ארון הברית. עלי הוא המנהיג הדתי הזקן. עלי ממתין לשמוע את תוצאות הקרב. כאשר לבסוף מגיע הפליט ואומר: "נס ישראל לפני פלשתים", עלי לא מגיב. "נס ישראל" פירושו – איבוד העצמאות המדינית, אך לעלי לא איכפת. הפליט ממשיך: "וגם מגפה גדולה היתה בעם". שלושים אלף חיילים נהרגו ועלי עדיין לא מגיב. והפליט ממשיך: "וגם שני בניך מתו", ועדיין אין כל תגובה. אך כאשר הפליט אומר: "וארון האלוקים נלקחה", עלי נופל לאחור ומת.

המחלה הקשה שגרמה לתבוסת העם היתה ההתמקדות בחפצי קודש. התופעה היתה כל כך חמורה, עד שאפילו אובדן העצמאות המדינית והכבוד הלאומי אינם מעניינים, רק חפצי הדת. כל מה שחשוב זה שלא יפגעו בישיבה, זה הדבר היחיד שבאמת חשוב להם. במצב זה עם ישראל איבד את הכל: אין שלטון עצמי, שילה בה היה המשכן – חרבה, ארון הברית נפל בשבי הפלשתים והכהונה הגדולה בטלה. למעשה הכהן הופך להיות חסר משמעות כדמות קדושה, וגם נביאים כמעט ואין בישראל. גם הזקנים, הסנהדרין, עסוקים בארון הברית בלבד. בדיוק בנקודת זמן זו, כאשר כל מוסדות העם והחברה הישראלית אבדו, עולה שמואל הנביא לשלטון.



שלטונו של שמואל

על שמואל הנביא מוטל התפקיד להקים את כל המערכות השלטוניות החברתיות והדתיות שהתמוטטו בתקופת עלי. שמואל הנביא היה צריך להמליך מלך על ישראל, ולבנות מחדש את המשכן. אך דברים אלו לא מתרחשים.

בתחילת שלטונו של שמואל נראה כאילו הוא אינו מתכוון לבנות שום דבר מחדש. כאשר ארון הברית חוזר מהפלשתים שמואל הנביא שם אותו אצל אדם פרטי, שישמור אותו במחסן. שמואל הנביא גם אינו בונה שום מקדש או משכן, והוא משאיר את העם ללא מקום פולחן מרכזי. וכאשר עם ישראל מבקש מלך, שמואל הנביא מתנגד לכך. גם את  מקום הסנהדרין, שעד ימיו ישבה במקום קבוע (שעליה נאמר "וקמת ועלית"), שמואל מבטל. שכן שמואל הנביא אינו יושב במקום אחד והעם עולה אליו, אלא הוא מסתובב מעיר לעיר ושופט. שמואל הנביא מבטל גם את ריכוזיות מערכת המשפט.

דבר תמוה נוסף שמצאנו אצל שמואל הנביא הוא הקרבת הקורבנות. כידוע שמואל לא היה כהן אלא לוי, אך בכל זאת הוא הקריב קורבנות כאילו היה כהן. למעשה שמואל הגשים את חלומו של קרח. הוא ביטל את כל הריכוזיות בעם ישראל, והפך אותו לשוויוני. אין מלך, אין כהן גדול, וגם ישנו טשטוש בין הכהן ללוי. זו הסיבה שקרח חשב שגם הוא יצליח במאבקו נגד משה רבנו, שכן הוא ראה ברוח הקודש שלו ששמואל הנביא הצליח לעשות זאת.

שמואל הנביא הבין שבמצב בו שרוי עם ישראל לא ניתן לבנות שום דבר מחדש. קודם כל צריך להשקיע עשרים שנה בחינוך, ורק אחר כך ניתן לבחון מחדש את המצב ולראות האם ניתן להתחיל בבנייה מחודשת. עכשיו יש משהו מקולקל בחברה הישראלית וראשית יש לעקרו. על ידי התעסקותו בחינוך בלבד, בזכות זה הצליח שמואל הנביא בסוף התהליך לבנות את הכל מחדש ובצורה טובה הרבה יותר. שמואל הנביא הקים מלכות במקום השופטים. הוא עסק בתוכניות של בית המקדש (יחד עם דוד המלך) במקום המשכן הזמני. והוא גם הקים שושלת כהונה חדשה – כהונת בית צדוק, שהיתה גדולה יותר משושלת עלי. שמואל הנביא הביא את כל המערכות למצב טוב הרבה יותר מהמצב בו הן היו טרם זמנו.

אנשים כשמואל הנביא הם נדרשים לפני מהלכים היסטוריים גדולים. טעותו של קרח היתה שהוא לא הבין שזו לא המטרה, אלא רק שלב מעבר הכרחי. שמואל הנביא מייצג את הלוייה במיטבה. הלוי הוא היחיד שאין לו אחיזה בכלום. בפירמידה של החברה הישראלית, הכהנים מהווים את האריסטוקרטיה הרוחנית והתורנית, מכובדי העם. השבטים, בתחתית הפירמידה, הם אנשים עם שורשים ואדמה. והלוויים הם הסנדביץ, לא פה ולא שם. אין להם חלק ונחלה, אך גם אין להם תפקיד מרכזי בעם. הלוי הוא אישיות מתלווה, ללא אחיזה ממשית בעולם הזה. לכן הלוויים הם המתאימים ביותר לתפקידי מעבר, ללוות את העם בדרכו משלב לשלב. ובשעת המבחן הלוויים יכולים להעמיד מתוכם אנשי חינוך שביכולתם לבנות מחדש מדינה שלמה.



תחילת דרכו של שמואל

שמואל הנביא התחיל את הקריירה שלו בשלב מוקדם מאוד. שמואל הנביא נולד בנס. אמו היתה עקרה והיא התפללה שיולד לה בן (שמואל א א, יב – טו):

"והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה. וחנה היא מדברת על ליבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשיכורה. ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך. ותען חנה ותאמר לא אדוני אשה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה'"

בשעת תפילתה במשכן בשילה עלי חשבה לשיכורה. מהי החומרה הגדולה בלהיות שיכור? בעיני עלי, שהיה הכהן הגדול, שכרות היא עבירה חמורה במשכן, בדיוק כפי שלכהן אסור לעבוד כאשר הוא שיכור, ואם עבד עבודתו פסולה. לאחר שעלי גוער בחנה, היא מסבירה לו שהיא אינה שיכורה אלא שכך היא התפללה. האם עלי טעה בכל שגער בחנה? ברור שלא. חנה אכן היתה שיכורה, אלא שהיא היתה שיכורה מתפילה. עד אז מעולם לא נראה אדם שהוא שיכור ולא מיין אלא מתפילה. וזהו יסוד תורתו של שמואל הנביא. משה רבנו ואהרון הכהן מדברים בשם התורה האלוקית, מלמעלה למטה. שמואל הנביא לעומתם, מייצג את התפילה האנושית הבאה מלמטה למעלה. שמואל הנביא מכונה בספר יואל: פתואל, שפתה את האל בתפילתו. עבודתו של שמואל הנביא היא התפילה הנובעת מן הצד התחתון, מן האנושות הנמוכה. אך בעבודתו הצליח שמואל הנביא להשתוות למשה רבנו ואהרן הכהן. ותלמידו הגדול של שמואל הנביא היה כמובן דוד המלך, שהמשיך את עבודתו, וכתב את ספר תהלים.

לאחר שעלי הבין שחנה אינה שיכורה, הוא ברך אותה (שמואל א א, יז):

      "ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלוקי ישראל ייתן את שלתך אשר שאלת מעימו"

יתכן לומר, כי לולא ברכתו של עלי  שמואל הנביא כלל לא היה נולד. כלומר לא רק תפילת חנה הביאה ללידת שמואל הנביא, אלא היה צורך בברכתו של עלי, גם עלי היה שותף בלידתו.

כאשר שמואל הנביא בן שלוש, מביאה אותו חנה למשכן בשילה כפי שנדרה. הבאתו של שמואל למשכן ה' מעמיקה את מעמדו כלוי. כל עניינו של שמואל הוא להיות רוחני ומנותק מחי העולם הזה. כאשר חנה מביאה את שמואל, היא מביאה גם קורבן (שמואל א א, כד – כז):

"ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלושה ואיפה אחת קמח ונבל יין ותביאהו בית ה' שילה והנער נער. וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי. ותאמר בי אדוני חי נפשך אדוני אני האישה הניצבת עימך בזה להתפלל אל ה'. אל הנער הזה התפללתי וייתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעימו"

חז"ל דרשו על פסוק זה שכאשר הגיעו חנה ושמואל למשכן, שאל עלי האם יש כהן על מנת לשחוט את הפרים. והילד הקטן, בן שלוש שנים, אמר שאין צורך בכהן כיון ששחיטה כשרה בזר. כבר מילדותו שמואל הנביא פעל נגד סמכות הכהונה. ענה לו עלי שהוא אמנם צודק, אבל הוא חייב מיתה כיון שהוא מורה הלכה בפני רבו. ועלי רצה להרוג את שמואל הנביא. אלא שאז חנה מתערבת ואומרת "אל הנער הזה התפללתי". חנה אומרת לעלי שהוא זה שברך אותה שיולד לה הילד, והוא אינו יכול ללכת נגד עצמו. כבר בגיל צעיר ניתן לראות את ניצני המאבק בין שמואל הנביא לעלי, שהוא המאבק בין הסגנון הישן של הממסדיות הדתית לבין הדור הבא, אותו מייצג שמואל הנביא.



דרכו של שמואל הנביא

הגמרא במסכת ראש השנה (כה:) אומרת: יפתח בדורו כשמואל בדורו. ויש להבין שחכמי הגמרא מצאו דמיון מסוים בין שני אישים אלו. גם יפתח וגם שמואל הנביא פעלו בצורה יוצאת דופן, מחוץ לנורמות המקובלות. בזהר נאמר ששמואל הנביא שימש ככהן גדול, הגשמת שאיפתו הגדולה של קרח. שמואל שהיה לוי, הפך את עצמו לכהן גדול בהוראת שעה. זוהי דרכו של שמואל. הנצח אמנם שייך לכהונה, אבול ישנן נקודות זמן מכריעות בהן ראוי וצריך למנות מישהו אחר.

ניתן ללמוד זאת מפרט מעניין בקשר ללבושו של שמואל. הנביא מספר (שמואל א ב, יח – יט):

"ושמואל משרת את פני ה' נער חגור אפוד בד. ומעיל קטון תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אישה לזבוח את זבח הימים"

כאשר שאול מבקש nבעלת האוב להעלות את שמואל, היא נבהלת ואומרת (שמואל א כח, יג – יד):

"ויאמר לה המלך אל תיראי כי מה ראית ותאמר האשה אל שאול אלוקים ראיתי עולים מן הארץ. ויאמר לה מה תוארו ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל וידע שאול כי שמואל הוא וייקוד אפיים ארצה וישתחו"

שמואל הנביא מתואר כאיש עוטה מעיל. זהו אותו מעיל המלווה את שמואל מאז היה ילד ועד למותו. המעיל הינו תוספת לגוף האדם. הגוף הוא העיקר ואילו המעיל טפל. אבל שמואל הנביא מטפח את המחשבה שאין עיקר וטפל, אין קדוש יותר וקדוש פחות, גם המעיל הוא חלק מהאדם. שמואל הנביא הוא מייסד ההשקפה החסידית: "לית אתר פנוי מיניה".

הרב קוק בערפילי טהר כותב כי ישנם שני סוגי צדיקים. יש צדיקים שהם מבררים ברורים ויש צדיקים שהם מעלי עולמות. רוב הצדיקים הינם מהסוג הראשון, הם מחפשים התוך הרע את ניצוצות הטוב שבו, מבררים את הטוב מתוך הרע, אוכל מפסולת. זהו תפקידו של הצדיק, אלא שלאחר שהוא הוציא את הטוב מתוך הרע, הרע עדיין עומד ברשעותו. אבל יש צדיקים מעטים שהם מעלי עולמות, הם יודעים כיצד לרומם את הקליפות ולהפוך גם את הרע לטוב [יש אנשים שאוכלים תפוז וזורקים את הקליפה, אך יש כאלה שלוקחים את הקליפה ועושים ממנה ריבה]. שמואל הנביא הוא צדיק מהסוג השני של מעלי עולמות. הוא מצליח להעלות את המעיל שלו עמו. זוהי המדרגה הגבוהה יותר של הצדיק, והיא נובעת משורשו הקורחי של שמואל הנביא.



שמואל – שאול לה'

מהיכן שאב שמואל הנביא את הכוח להיות צדיק כזה? היה צורך בשורש טהור לגמרי. תפילתה של חנה עזרה לשמואל להגיע לדרגתו הגבוהה. חנה ויתרה על הקשר האישי שלה עם בנה. כאשר חנה מביאה את שמואל למשכן שילה היא אומרת לעלי (שמואל א א, כח):

      "וגם אנוכי השאילתיהו לה' כל הימים אשר היה הוא שאול לה' וישתחו שם לה'"

שמואל הנביא שאול לה'. כל חייו הוא חי על זמן שאול, לא בעולם הזה. דווקא הריחוק של שמואל מהעולם הזה נתן לו את הכוח ואת הקדושה ליזום מהלך של קידוש הכל, ולכן גם הצליח לשמש ככהן גדול למרות שהוא היה לוי.

מבין שני המלכים שמלך שמואל הנביא: שאול ודוד, ניתן לראות כי יש לו חיבה מיוחדת לשאול. שאול מייצג את המלכות הזמנית בעם ישראל, ולשמואל הנביא יש אהבה לזמני ולא לקבוע. הגמרא אומרת (נזיר סו.) ששמואל הנביא גם  נהג מנהגי נזירות בעצמו, עוד הוכחה לכך שהוא היה מנותק מן העולם הזה. שכן הנזיר מרחיק את עצמו מענייני העולם הזה. אסור לא להיטמא למת – התרחקות מן המוות, וכן הנזיר אינו מסתפר –אינו משתמש במספריים, בטכנולוגיה של העולם הזה. חז"ל אומרים שלפרנס על הציבור מותר ליהנות מהציבור, כפי שאלישע נהג, שהיתה אשה שדאגה לו לחדר בעליית הגג ולמזון. אך פרנס הרוצה שלא ליהנות, אל ייהנה כשמואל הרמתי. וגם שמואל הנביא עצמו אומר לעם שאפילו מבורות המים הציבוריים הוא לא נהנה. יתרה מזאת, שם את הקורבנות ששמואל הנביא הקריב, הוא קנה בכספו הפרטי. שמואל הנביא מתנתק כלל האפשר מחיי העולם הזה. הוכחה נוספת לריחוקו של שמואל הנביא ניתן לראות באי התערבותו בסכסוך המתמשך בין שאול לדוד.

שמואל הנביא חידש חידוש יפה, המקובל עד ימינו בחצרות החסידים, והוא: ה"טיש" החסידי. שמואל הנביא מסתובב בכל רחבי הממלכה הישראלית, ובכל מקום שהוא מגיע הוא עורך סעודה גדולה יחד עם להקת נביאים. כך גם נפגש שאול לראשונה עם שמואל הנביא. בפגישה זו נותן שמואל הנביא לשאול את שוק הימין. שמואל הנביא הבין שזהו חידוש גדול, שאכילת הצדיק יכולה לרומם את כל הסועדים עמו. שמואל הנביא הוא המייסד של החסידות ושל תורת הבעש"ט, כפי שהזכרנו למעלה – לית אתר פנוי מיניה. גם בלבוש, גם באכילה, ובכל תחומי החיים.

כל הדברים שהזכרנו עד עתה הם יסודות אישיותו של שמואל הנביא. לכאורה היה ניתן לחשוב שאישיות מנותקת ואוורירית כזו אינה יכולה להשפיע רבות, אך המציאות הוכיחה שאין זה כך. דווקא עליונות רוחנית זו הכתה שורשים חזקים בעם ישראל.



שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ

הרמב"ם בהלכות מלכים (א, א – ב) אומר:

שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ:

1. למנות להם מלך, שנאמר: "שום תשים עליך מלך".

2. ולהכרית את זרעו של עמלק, שנאמר: "תמחה את זכר עמלק".

3. ולבנות את בית הבחירה, שנאמר: "לשכנו תדרשו ובאת שמה".

מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר: "אותי שלח ה' למשוחך למלך... עתה לך והכיתה את עמלק" (שמואל א טו, א-ג). והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית, שנאמר: "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו. ויאמר המלך אל נתן הנביא... אנוכי יושב בבית ארזים...". מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקב"ה כששאלו מלך משמואל? לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצווה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר: "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו" (שמואל א ח, ז).

מדוע שלושת המצוות ניתנו דווקא בסדר הזה? זהו הסדר ההגיוני ביותר בו ניתן לבצע את הדברים. שכן לפני שמכינים את העולם להשראת השכינה יש לבער את הרע מן העולם. אך על מנת שניתן יהיה לבער את הרע דרוש כוח צבאי, ולשם כך דרוש צבא חזק ומדינה חזקה, כלומר יש צורך במלך.

את  שלושת המצוות האלו עשה שמואל הנביא. הוא הקים את מלכות שאול ודוד. הוא זה שיזם את המלחמה בעמלק ואמר לשאול לצאת למלחמה. ושמואל יחד עם דוד מתכננים את בנין בית המקדש, כפי שאומרת הגמרא (זבחים נד:):

דרש רבא: מאי דכתיב (שמואל א יט, יח): "וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה"? וכי מה עניין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם.



שמואל הנביא וירושלים

שלושת המפעלים הגדולים האלו הינם מפעלים ירושלמיים, כולם שייכים לעיר המלוכה. ירושלים היא העיר ששמואל הנביא חוזה את בניינה, אך מעולם לא נכנס אליה. ירושלים היא העיר בה יושבים מלכי ישראל, ובה נמצא בית המקדש, כאשר השורש של שני אלה הוא שמואל הנביא. לכן ברור מדוע שמואל הנביא נפטר דווקא ביום כח' באייר – יום ירושלים. ביכולתם של הנביאים לבחור את יום מיתתם, כך נאמר בספר הכוזרי. רבי עובדיה ברטנורא מספר לפני כארבע מאות שנה, שבכל שנה היו חוגגים את הילולת שמואל הנביא בכח' באייר, והיו מסתכלים על ירושלים.

חשוב לציין שהמקום המכונה כיום נבי-סמואל הוא אינו מקום קבורתו של שמואל הנביא. רבי בנימין מטודלה מספר שכאשר הגיעו הצלבנים לרמלה וכבשו אותה, הם חשבו בטעות שזו העיר רמה, עירו של שמואל הנביא. ואף בידי הקראים הייתה מסורת ששם היה קבור שמואל הנביא, אך ברור שהדבר אינו נכון.כאשר הצלבנים החלו להרוג את היהודים באזור, קם יהודי אחד ואמר להם היכן קבור לכאורה שמואל הנביא. הצלבנים הוציאו את הארון מהקבר ולקחו אותה עימם בדרכם לירושלים, והם אלו שקברו אותו בנבי-סמואל, כיון שזהו המקום הראשון משם ניתן לראות את ירושלים כאשר באים מהשפלה. למרות הטעות שעשו הצלבנים, ניתן לראות בסיפור שה את יד ההשגחה, שהמקום ממנו ניתן לראות את ירושלים בפעם הראשונה נקרא על שם שמואל הנביא.



ראש הלוחמים בעמלק

לא רק מצוות מינוי המלך ובניין בית המקדש קשורות לירושלים, אלא גם מצוות מחיית עמלק. מלחמת עמלק היא המלחמה הראשונה שנלחמו בני ישראל לאחר צאתם ממצרים. מלחמה זו התרחשה בכז' באייר, והניצחון היה בכח' באייר. כלומר שתאריך זה, יום ירושלים, מציין גם את זכירת הניצחון על עמלק. ולכן תאריך זה מתאים לשמואל הנביא, שהיה ראש הלוחמים בעמלק.

שמואל הנביא, האדם הרוחני ביותר, הוא זה שמשסף את גרונו של אגג מלך עמלק באכזריות נוראה. מה שהביא את שמואל הנביא לנהוג באכזריות שכזו הוא מאמר חז"ל הידוע: "כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר על רחמנים". שמואל הנביא מבין שיש מקומות בהם אסור להתפשר. לא ניתן להילחם ברשע  ללא אכזריות. כי כאשר נוהגים ברחמנות, האויב מיד מרגיש חולשה מסוימת, מוכנות לויתורים, והדבר נותן לרשע את הכוח להמשיך במלחמתו. עלינו ללמוד משמואל הנביא כיצד יש ללחום ברשע.



ה' צבאות

בתפילתה של חנה מופיע הפסוק הבא (שמואל א א, יא):

"ותידור נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו"

והגמרא דורשת על פסוק זה (ברכות לא:):

"ותדור נדר ותאמר ה' צבאות" – אמר רבי אליעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות. אמרה חנה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?

חנה היא הראשונה שקראה לקב"ה "צבאות" מאז שעם ישראל נולד. זהו חידוש תיאולוגי שחידשה חנה. למעשה יש לקרוא את הפסוק באופן הבא: "ה' צבאות – אם ראה תראה בעני אמתך", כלומר רק אם הקב"ה יראה בעני חנה, רק אז הוא יקרא ה' צבאות, ואם לא אז לא. הגמרא בכתובות אומרת שהקב"ה נקרא צבאות על שם ישראל. ורבי שאול מאמסטרדם, אומר שהכוונה לצבא כפשוטו, צבא ממש. כלומר הקב"ה הוא אלוקי המדינה והצבא, זהו החידוש שחידשה חנה. והדבר אפשרי רק כאשר ישנה מלכות בישראל. ולהקמת המלכות יש צורך בנביא שימשוך את המלכים, ולן דווקא חנה היא זו שביקשה זאת.

הגמרא בברכות (שם), דורשת את המשך הפסוק: "זרע אנשים" – זרע ששקול כשני אנשים: משה ואהרן. ששמואל שקול כנגד שניהם, שמשה רבנו ואהרן לא הצליחו להקים את מדינת ישראל, ואילו שמואל באמצעות שאול ודוד הצליח.



שמואל מפחד משאול?

ניתן לראות כי גדלותו של שמואל הנביא גרמה בעקיפין גם למעין גרעין של חולשה. אנו מוצאים היסוס ברגע המכריע אצל שמואל הנביא. כאשר ה' מצווה את שמואל הנביא ללכת ולמשוך את דוד למלך, הוא אומר (שמואל א טז, ב):

      "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני"

הרמב"ם בשמונה פרקים אומר כי זו היתה חולשתו היחידה של שמואל הנביא – הפחד משאול, שמואל הנביא פחד מהפוליטיקאים. אין להבין את פחדו של שמואל הנביא במובן הנמוך של המילה. אלא שמואל הנביא מפחד לזעזע את הסדר בעולם. לכן כאשר הוא מבשר לשאול שה' כבר אינו רוצה שהוא ימשיך למלוך על ישראל, הוא אומר (שמואך א טו, כח):

      "ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך"

שמואל הנביא אינו אומר לשאול מי אמור להחליף אותו כמלך על ישראל, הוא אינו רוצה לדרדר את המצב עוד יותר ולכן הוא אומר רק חצי אמת. רק לאחר מותו של שמואל הנביא, כאשר שאול מעלה אותו באוב יום לפני מותו בקרב עם פלשתים הוא אומר (שמואל א כח, טז – יז):

"ויאמר שמואל ולמה תשאלני וה' סר מעליך ויהי ערך. ויעש ה' לו כאשר דבר בידי ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד"

רק לאחר ששמואל הנביא מת, הוא אומר לשאול את כל האמת. בזהר נאמר, ששמואל הנביא אמר לשאול שכל זמן שהוא היה חי  הוא היה בעולם השקר, ולכן ניתן לומר רק חצאי אמיתות. אבל עכשיו כאשר אני בעולם האמת אני יכול לומר את כל האמת. ישנם דברים שאין ביכולתו של האדם להשלימם בעולם הזה, והוא משלימם בעולם הבא.



סיום

שמואל הנביא נשאר כדמות המייצגת את מאווי האומה. לאו דווקא מההיררכיה הגבוהה, אלא שמואל הנביא מראה שיש כוחות גנוזים בכל חלקי המציאות והאומה. העם מבקש משמואל הנביא מלך, אך שמואל מתנגד בתחילה. בסוף שמואל הנביא נכנע לדרישת העם וממנה להם את שאול כמלך, אך הוא גם מטיף מוסר לעם. שמואל הנביא גורם לגשם לרדת על החיטים בדיוק לפני מועד הקצירה, דבר שעלול לגרום לנזק רב לתבואה, כפי שמופיע בפסוקים (שמואל א יב, יז – יח):

"הלא קציר חיטים היום אקרא אל ה'  וייתן קולות ומטר ביום ההוא ויירא כל העם מאוד את ה' ואת שמואל. ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל ה' אלוקיך ואל נמות כי יספנו על כל חטאותינו רעה לשאול לנו מלך"

העם פונה לשמואל הנביא בבקשה שיפסיק את הגשם. אם הדבר היה מתרחש בדורנו, המנהיג היה אומר: בוא נתפלל יחד להפסקת הגשם, אך שמואל הנביא אומר (שמואל א יב, כג):

      "גם אנוכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה"

שמואל הנביא מבין שכיון שהוא הנביא בשטח, והוא מנהיג את העם, עליו מוטלת החובה להתפלל עבור העם תחילה. שמואל הנביא מרכז בתוכו את מאווי האומה ולוקח על עצמו את האחריות. שמואל הנביא הוא גדול קוראי שמו של הקב"ה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)