הרב אורי שרקי

תהלים - פרקים א-ב

ט' בשבט תשס"ד

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




בשיעור זה נבאר שלושה נושאים: ספר תהלים, מזמור א' ומזמור ב'.

ספר תהלים הינו, כידוע, הספר הארוך ביותר בתנ"ך מבחינת מספר הפרקים שבו – מאה וחמישים פרקים, על פי החלוקה המקובלת כיום. בעבר ספר תהלים היה מחולק למאה ארבעים ושבע פרקים, אך במהלך השנים פרקים מסוימים התפצלו לשניים (כפי שנראה בהמשך) מסיבות שונות, וכך נוצרה החלוקה המקובלת כיום של מאה וחמישים פרקים.

שאלה: ידוע שחלוקת התנ"ך לפרקים אינה יהודית אלא נוצרית, אם כן איזו משמעות יש למספר פרקי ספר תהלים?

תשובה: אכן בכל שאר ספרי התנ"ך החלוקה לפרקים אינה יהודית, אך חלוקת פרקי תהלים כן נעשתה על ידי קדמונינו על פי רוח הקודש, ולכן יש משמעות לפרקים השונים ולמספרם.



הקשר בין התורה וספר תהלים

בנוסף לחלוקה המקובלת של ספר תהלים למאה וחמישים פרקים, ישנה גם חלוקה נוספת המחלקת את ספר תהלים לחמישה ספרי תהלים קטנים יותר. חמשת ספרי תהלים אלו מכוונים כנגד חמשת חומשי התורה. לכן ב"יהי רצון" הנאמר עם סיום אמירת ספר תהלים מסוים אנו אומרים:

יהי רצון מלפניך... ויהא חשוב לפניך קריאת ספר ראשון / שני / שלישי / רביעי / חמישי שבתהלים, שהוא מכוון כנגד ספר בראשית / שמות / ויקרא / במדבר / דברים כאילו כיוונו ...

יש לברר מהו היחס בין התורה לספר תהלים. התורה היא דבר ה', זהו הדיבור שמקורו מהאינסוף והוא מופנה אלינו. לעומת התורה ספר תהלים הוא ספר תפילות. כמעט כל התכות תפילה, ולפחות כל ההלכות המרכזיות של התפילה, נלמדות מספר תהלים. כלומר משמעות העניין שספרי תהלים מכוונים כנגד חמשת חומשי תורה היא שהתפילות מכוונות כנגד התורה. גם רבי נחמן מברסלב אומר שיש לעשות מהתורות תפילות (???). מדוע? מהו שורש העניין?

על מנת להבין זאת, עלינו לברר תחילה מהי מהות התפילה. מקובל לחשוב כי התפילה אפשרית בכל מצב בו נתון האדם, שהתפילה היא תנועה טבעית של הנפש. נראה כי כל אדם מטבעו רוצה להתפלל. הנחה זו מוטעית ואינה נכונה. הנטייה הטבעית של האדם היא לא להתפלל, ועובדה שרוב אוכלוסיית העולם אינה מתפללת. וגם אלה שמתפללים, לא ממש מתפללים. ואף אלו שמתפללים באמת, עושים זאת מהר מאד. אם כן התפילה היא לא הנטייה הטבעית של האדם, אלא היא תגובה של הנפש לתופעה חיצונית לה – הנבואה.

כאשר הקב"ה מתגלה אל האדם ומדבר איתו, ההתגלות מעוררת את האדם להתפלל לקב"ה. ידוע מאמר חז"ל (???): "דע לפני מי אתה עומד". כלומר שאחד התנאים לתפילה הוא הידיעה למי מתפללים, והאדם אינו יכול לדעת למי הוא מתפלל עד שלא פגש בקב"ה. זהו ביוון חד סטרי. רק מי שהקב"ה נגלה אליו, יש ביכולתו לדעת את ה'. מסיבה זאת כל התפילות המוזכרות בתנ"ך (למעט אחת) הן תפילות של נביאים היודעים לפני מי הם עומדים. התפילה והנביא תמיד מופיעים יחד. מצאנו זאת אצל אברהם אבינו, שנאמר (בראשית כ, ז):

      "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך"

גם אצל שמואל הנביא מצאנו התייחסות דומה. ביום המלכתו של שאול למלך על ישראל, שמואל הנביא הוריד גשם אף על פי שיום זה היה באמצע הקיץ. העם מבקש משמואל שיתפלל שהגשם ייפסק, ותגובתו של שמואל היא (שמואל א יב, כג):

      "גם אנוכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם"

העם אינו מתפלל וגם שמואל הנביא אינו מציע לעם להצטרף לתפילותיו, לכולם ברור כי הנביא הוא זה שצריך להתפלל. התפילה אפשרית לא כתנועה טבעית או כחוויה דתית, אלא התפילה היא תגובה לנבואה. הנבואה בשיאה היא חמשת חומשי תורה שנאמרו מפי הגבורה, וכנגדם באים חמשת ספרי התהלים. זהו היסוד של ספר תהלים.



מזמורי תהלים

כאמור, בספר תהלים ישנם מאה וחמישים מזמורים. המילה "מזמור" אינה מילה פשוטה. המשמעות הנפוצה של המילה "מזמור" היא מנגינה או שירה. חז"ל מספרים לנו (סוטנ לה.) כי דוד המלך נענש על כך שקרא לדברי תורה זמירות:

דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהלים קיט, נד): "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי". אמר לו הקב"ה: דברי תורה שכתוב בהן (משלי כג, ה): "התעיף עיניך בו ואיננו" אתה קורא אותן זמירות?! הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב (במדבר ז, ט): "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו'", ואיהו אתייה בעגלתא.

המשמעות הראשונית של המילה "זמירה" היא חיתוך השטח החיצוני, כלומר התייחסות לאסתטיקה החיצונית בלבד. אך דברי תורה הם אינם זמירות אלא דברי שיר, מלשון שרשרת, חיבור לפנימיות הנפש. כאשר יש שירה אז יש גם ערך לזמירה (עולת ראיה על "הבוחר בשירי זמרה")..

מזמורי תהלים התחברו על ידי עשרה מחברים שונים (בבא בתרא יד:):

דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים: אדם הראשון, מלכיצדק, אברהם אבינו, משה רבנו, הימן, ידותון, אסף ושלושת בני קרח.

למזמורי תהלים ישנם גם עשר פתיחות שונות, ובהן: אשרי, ברכי, למנצח וכו'. ישנן שתי פתיחות הדומות זו לזו: "מזמור לדוד" ו"לדוד מזמור", אך יש הבדל ביניהן. במזמורים הפותחים ב"מזמור לדוד", קודם נכתב השיר ובעקבותיו שרתה רוח הקודש על המחבר, ואילו במזמורים הפותחים ב"לדוד מזמור" רוח הקודש שרתה על המחבר והמזמור נכתב מתוך רוח הקודש.

ישנם מזמורים המתייחסים לעניינו של היחיד, כגון: תחינות על צרות ובקשת סליחה. אך מצד שני ישנם גם מזמורים המתייחסים לכלל האומה, ענייני מלחמות וכדומה. לא תמיד ניתן לומר בהחלטיות האם המזמור מתייחס ליחיד או לאומה, ולעיתים ניתן להבין את המזמור בשני האופנים. לכן כאשר אדם אומר תהילים בשביל היחיד, הרי עליו להתכוון לכך גם כאשר המזמור עוסק במלחמות דוד. וכן להיפך, כאשר אומרים תהלים בשביל צרת רבים, אזי גם כאשר המזמור עוסק בענייני יחיד, צריך להתכוון לכלל האומה.



משמעות המילה "תהילה"

למרות שישנם פתיחות שונות למזמורי תהלים, הרי השם הכולל לכולם הוא "תהלים" או "תהילות". מה משמעות המילה "תהילה"?

לכאורה המילה תהילה נגזרת מהשורש ה.ל.ל, שמשמעותו היא להלל או להתפלל. לפני כל תפילת עמידה אנו אומרים (תהלים נא, יז): "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". מדוע אנו לא אומרים: "ופי יהללך"? מדוע אנו נמנעים מלומר הלל הכל יום, עד כדי כך שחז"ל אמרו (???): כל האומר הלל בכל יום הריהו מחרף ומגדף, אך אנו כן אומרים תהילות בכל יום? מהו ההבדל בין הלל לתהילה?

על מנת לענות על שאלות אלו יש להתבונן במילה "תהילה" מבחינה דקדוקית. במילה זו מופיעה האות 'ת' שאינה אחת מאותיות השורש, והדבר מלמדנו שהבניין של המילה "תהילה" הוא בנין התפעל. הוראתו של בנין התפעל היא בדרך כלל ציון של פעולה חוזרת: מתקלח – אדם המקלח את עצמו, מתלבש – אדם המלביש את עצמו. אלו הן פעולות המתבצעות על האדם המבצע אותן. אף לבנין התפעל ישנה גם הוראה נוספת, והיא: התחזות, ניסיון להראות כמשהו אחר. מתגדל – אדם העושה את עצמו גדול למרות שאינו כזה, וכן מתחכם ועוד דוגמאות רבות. אם כן משמעותה של המילה מתהלל היא: מי שמהלל את עצמו למרות שאינו ראוי לכך. ומכאן נסיק שמשמעות המילה "תהילה" היא משהו שהוא כמו הלל, אך לא ממש הלל. הלל כביכול, או מעין הלל. ואנו אומרים דווקא "ופי יגיד תהילתך", כיון שאנו לא מסוגלים לומר הלל, אלא רק משהו שמתקרב לכך. אלא שעדיין צריך לברר מדוע אין אנו יכולים לומר הלל.

מילה נוספת המופיעה מספר רב של פעמים בתהלים וגם היא מהשורש ה.ל.ל היא "הללויה". למרבה הפלא הפעם הראשונה בה מופיעה מילה זו בתהלים היא רק במזמור ק"ד. גם חז"ל שמו לב לכך (ברכות ט:):

דאמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה, עד שרה במפלתן של רשעים, שנאמר (תהלים קד, לה): "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה".

דוד המלך אמר "הללויה" רק לאחר שראה עולם ללא רשעים, כלומר שהמילה הללויה מלמדת על ציפייה לעתיד. המילה "הללויה" מורכבת משתי מילים: הללו י-ה, כלומר הללו את ה'. המשמעות של המילה להלל היא להגדיר. כמו שאנו אומרים בהדלקת נרות חנוכה: הנרות הללו קודש הם. הללו = האלו. למעשה מילים אלו שקולות ל 'ה' הידיעה, כאשר אומרים הספר, הכוונה היא לספר המסוים הזה. מבחינה דקדוקית הניקוד של 'ה' הידיעה מורכב מהאות 'ה' ודגש חזק באות העוקבת. הדגש החזק בא למלא את חסרונה של אות אחרת שנשמטה והיא 'ל'. שכן בעברית המקראית היו משתמשים ב "הל-" כקידומת הידיעה, כפי שמצאנו אצל אחי יוסף (בראשית לז, יט): "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא". האותיות "הל" הן למעשה השורש הראשוני של השורש ה.ל.ל המאוחר יותר.

אם כן משמעות של המילה "הללויה" היא להגדיר בדיוק ובברור את הקשר בין האדם ובין הקב"ה. אבל כל זמן שיש רע בעולם הדבר לא מתאפשר, כי היחס בין האדם לקב"ה עובר דרך העולם הזה, ולכן הרע מתערבב בתוך הקשר. לכן דוד המלך אמר "הללויה" רק לאחר שחזה במלתן של הרשעים, וכאשר אין עוד רע וחטאים בעולם, אזי ניתן להגדיר בברור את הקשר בין האדם לקב"ה. זו גם הסיבה שרוב התפילות שלנו הן תהילות ואילו רק לפעמים אנו אומרים הלל.



מזמור א'

"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב.

כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.

והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח.

לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח.

על כן לא יקמו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים.

כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד"

זהו המזמור הפותח את ספר תהלים. לכאורה במזמור זה ישנם ששה פסוקים, אך למעשה אין זה ברור היכן מזמור א' מסתיים. הזכרנו את הגמרא בברכות האומרת שדוד המלך הזכיר את המילה "הללויה" רק לאחר ק"ג מזמורים. ממשיכה שם הגמרא (ברכות ט:):

הני ק"ג? ק"ד הויין! אלא שמע מינה: "אשרי האיש" ו "למה רגשו גויים" חדא פרשה היא. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל פרשה שהייתה חביבה על דוד פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי". פתח ב"אשרי" דכתיב: "אשרי האיש", וסיים ב"אשרי" דכתיב (תהלים ב, יב): "אשרי כל חוסי בו".

כלומר שבעת חיבור ספר תהלים, היו שני המזמורים הראשונים מזמור אחד, ורק אחר כך פוצל אותו מזמור לשני מזמורים שונים (למעשה היו עוד שני פיצולים נוספים, כך שהמספר המקורי של מזמורי תהלים הוא מאה ארבעים ושבע ולא מאה וחמישים).

שאלה: הרי ידוע שחלוקת התנ"ך לפרקים היא אינה יהודית ואינה על פי המסורה, אם כן איזו משמעות יש לחלוקת מזמורי תהלים?

תשובה: אכן בכל התנ"ך החלוקה לפרקים אינה יהודית, אך בספר תהלים, החלוקה למזמורים היא לפי המסורה.



סיבת פיצול מזמור א'

ננסה להבין מדוע ראתה המסורה צורך לחלק את המזמור הפותח את ספר תהלים לשני מזמורים נפרדים. רמז לדבר ניתן למצוא מהפסוקים הנאמרים בתחילת ובסוף תפילת עמידה. לפני תפילת עמידה אנו אומרים את הפסוק (תהלים נא, יז): "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", ואילו בסיום תפילת העמידה אנו אומרים (תהלים יט, טו): "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי". ברור מדוע נבחר הפסוק הראשון להיאמר לפני תפילת העמידה, שהרי אנו מבקשים בו "ה' שפתי תפתח", ואין משמעות לאומרו לאחר סיום התפילה. אך הפסוק "יהיו לרצון" מתאים גם להתחלת התפילה וגם לסופה, אם כן מדוע הוא נאמר דווקא בסוף התפילה? הגמרא (ברכות ט:) מתרצת שאלה זאת:

מכדי האי "יהיו לרצון אמרי פי" משמע לבסוף ומשמע מעיקרא דבעינא למימר. מאי טעמא תקנוהו רבנן לאחר י"ח ברכות, לימרו מעיקרא? אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פרשיות לפיכך תקינו רבנן לאחר י"ח ברכות. הני י"ח? י"ט הויין! "אשרי האיש" ו "למה רגשו גויים" חדא פרשה היא...

ישנו קשר הדוק בין המזמורים הראשונים של ספר תהלים לבין הברכות של תפילת העמידה. והסיבה לפיצול של מזמור א' לשני מזמורים נפרדים היא אותה הסיבה שבעקבותיה החליטו חז"ל להוסיף ברכה לתפילת העמידה, ולהפוך את מספר הברכות מי"ח לי"ט.

כידוע, הברכה הי"ט היא ברכת המינים שהוספה בשלב מאוחר יותר. אם נתבונן בשני המזמורים הראשונים נראה כי מזמור א' עוסק ביחס שבין האדם לקב"ה, בתורת ה', ואילו מזמור ב' עוסק בקשר שבין האדם למשיח (תהלים ב, ב):

      "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו"

מאחר והמינים אינם מבחינים בין הקב"ה למשיח, לכן חילקו חז"ל את המזמור הראשון לשני מזמורים נפרדים, הראשון עוסק בקשר של האדם לקב"ה והשני בקשר של האדם למשיח, על מנת לחדד את ההבדל בין היהדות למינות. כמובן שבאחרית הימים גם המינים יכנעו לקב"ה ויכנעו למשיח, אבל כיום המינות היא עבודה זרה, כיום שהם מטשטשים את ההבדל בין האיש המייצג את הקב"ה לבין הקב"ה עצמו. [למעשה מי שיתבונן בי"ח המזמורים הראשונים של ספר תהלים יראה שהם מתאימים לברכות של תפילת העמידה].

הזכרנו קודם לכן, כי המזמור הראשון בתהלים בו מופיעה המילה "הללויה" הינו מזמור ק"ד, אך לפני חלוקת המזמור הראשון לשניים, למעשה המילה "הללויה" הופיעה במזמור ק"ג ולא ק"ד. גם כאן ניתן לראות את הקשר לפיצול. שכן ק"ג הוא הגימטרייה של המילה "עגל". עגל הזהב הוא למעשה הגירסה הראשונית של הנצרות. העם בא בטענות לאהרן הכהן (שמות לב, א):

"ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו"

כאשר העם ראה שמשה רבנו לא יורד, הם האלילו את משה. זוהי הנטייה הראשונה להאליל אדם מישראל, נטייה שהתפתחה מאוחר יותר לנצרות.



רשעים, חטאים, לצים

המזמור פותח במילים "אשרי האיש". המילה "אשרי" מציינת אושר בעולם הבא, ואילו הצלחה קשורה לעולם הזה. ניתן להבין זאת מתוכן המזמור, המדבר על שכרו של הצדיק לעומת גורלם של אלו שאינם צדיקים.

"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". בפסוק הראשון מוזכרים שלושה סוגי אנשים שהמחבר אומר שלא ללכת בדרכיהם: רשעים, חטאים ולצים. ננסה להבין מיהם אנשים אלו. מיהם ה"רשעים"? פשוט מאוד, הרשעים הם ההפך של הצדיקים. צדיק הוא אדם העושה את רצון ה'. סולם הערכים של הצדיק הוא סולם הערכים הרצוי לפני ה'. הרשע עושה ההפך מרצון ה', כלומר הרשע הוא בעל סולם ערכים הפוך משל הצדיק. גם לצדיקים ןגם לרשעים יש סולם ערכים, אלא שסולמות אלו הינם הופכיים אחד לשני. מיהם ה"חטאים"? החטאים הם אנשים שחוטאים. סולם הערכים של החטאים היו סולם הערכים של הצדיקים. שהרי הם חוטאים כלפי דבר שמקובל עליהם. כלומר שהחטאים קיבלו על עצמם את סולם הערכים של הצדיקים, אלא שהם אינם עומדים בו ולכן הם חוטאים. הסוג השלישי הוא ה"לצים". הלץ אומר שכלל אין ערכים, אין משמעות לשום דבר. הלץ הוא כמו צל, ללא שום משמעות לחייו. אין הכוונה ללץ במשמעות של בדחן או מצחיק. הלץ המתואר כאן יכול להיות אדם רציני ביותר, אלא ללא כל עומק פנימי. בימינו שיטה זו מכונה הפילוסופיה האקסדנצנטיאלית (???) או פילוסופית האבסורד, שום דבר אינו חשוב.

אם כן מצאנו בפסוק הראשון ארבעה סוגי אנשים:

  1. הצדיק - בעל סולם ערכים טוב ונכון.
  2. הרשע – בעל סולם ערכים שגוי, הופכי לסולם הערכים של הצדיק.
  3. החוטא – בעל סולם ערכים טוב, אלא שהוא לא עומד בו.
  4. הלץ – ללא ערכים כלל.

חז"ל כבר עמדו על ההדרגתיות שישנה בפסוק זה. בתחילה האדם רק הולך עם הרשעים, אחר כך הוא כבר עומד יחד עם החטאים במקומם, ולבסוף הוא אף יושב עימם. סדר הפעולות: הליכה, עמידה וישיבה מתאים לשלושת אופני הלימוד של חלקי התורה השונים: תנ"ך, משנה וגמרא. את התנ"ך לומדים בעמידה כפי שניתן לראןת אצל אליהו הנביא ואלישע. את המשנה לימדו בזמן התנאים בעמידה ואיל את הגמרא למדו בישיבה, כלומר שעל התלמידים היה להתיישב בדבר, להשקיע מאמץ מחשבתי עליון. כעת נראה את הקשר בין שלושת האנשים המתוארים בפסוק לבין שלושת חלקי הלימוד: הרשע כלל אינו מאמין בנבואה, הוא אינו מקבל את התנ"ך. החוטא כן מקבך את התןרה שבכתב, אך אינו מקבל את התורה שבעל פה. על מנת לחטוא על האדם להיות מנותק מההדרכה המעשית של החכמים. הלץ מודה שיש תורה שכתב ויש תורה שבעל פה, אלא שלא אכפת לו מהם, אדיש. הלץ אומר שהכל נכון, אז מה?!

הנצרות גורסת כי עדיף להיות רשע מאשר חוטא. הם טועינם כי המצוות זה דבר נורא, קללה, ויש להשתחרר מהן. לטענתם, כאשר על האדם מוטלות מצוות והוא לא מקיים אותן, הרי הוא בדרך להיות נזוף לפני ה', שכן כל הקשר בין האדם לבורא תלוי בקיום המצוות, ואם האדם נכשל בכך, הוא ניתק את הקשר הזה. לכן המצוות הן קללה ולכן הם מבטלים את המצוות ובונים את הקשר בין האדם לבורא על האמונה בלבד. שכן קרש המבוסס על אמונה בלבד ואינו מצריך מעשים הוא קל להשגה. לטענתם צריך לקיים את המצוות, אך הקשר לבורא אינו תלוי בכך. המצוות אינן מצוות אלא יותר דרך ארץ. ולכן לשיטה זו עדיף רשע מאשר חוטא, שכן לרשע אין מצוות, ואילו החוטא מודה במצוות אלא שאינו מצליח לקיים אותן.

ביהדות החוטא עדיף על הרשע. נכון שהאדם עלול לחטוא, אבל תמיד ישנה האפשרות של חזרה בתשובה. הטעות המרכזית של הנוצרים היא שהם אינם מאמינים בחזרה בתשובה.



התורה – של מי?

לאחר שהמזמור עסק בבדרכים השגויות שאל לאדם ללכת בהן, הוא מתאר את דרכו של הצדיק.

"כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". ישנה סתירה פנימית בפסוק זה. בחלקו הראשון של הפסוק התורה היא של ה', ואילו בחלקו השני של הפסוק נראה כאילו התורה היא של הצדיק. לכאורה נראה כאילו יש שתי תורות. אמנם דרשו חז"ל כי התורה היא של ה', אך לאחר שהאדם לומד תורה, הרי היא נהפכת להיות חלק ממנו ולכן היא תורתו. אך גם הסבר זה אינו פשוט. לכאורה הפסוק היה צריך להסתיים כך: "ובה יהגה יומם ולילה"?

נראה להסביר שאכן ישנם שני סוגים של תורה. יש תורה שהיא תורת ה', שבה הצדיק חפץ ואליה הוא משתוקק, אך הוא לא משיג אותה.

      "תורת ה' תמימה" (תהלים יט, ח)

תורת ה' נשארה בתמימותה, אף אחד לא נגע בה. זוהי התורה המודיעה לנו מיהו ה'. בתפילת העמידה אנו אומרים: "חוננו מאיתך חכמה בינה ודעת", מה פירוש המילה "מאיתך"? אנו מבקשים מהקב"ה שיתן לנו חכמה בינה ודעת לדעת מי אתה, מיהו הקב"ה. זוהי "תורת ה'", אבל הלכה למעשה זו "תורתו". האדם לומד ומבין את מה שהוא מסוגל, האדם עוסק בתורת המעשים במקום בתורה של דעת אלוקים. על הפסוק הידוע (תהלים קיט, קכו):

      "עת לעשות לה' הפרו תורתך"

אומר הזהר: תורה דלעילא. כלומר שהמשמעות של פסוק זה היא תלונה על ישראל שהם מתעסקים רק בשלוחן-ערוך, ולמעשה הפרו את התורה העליונה. ישנו חסרון מהותי בתורה שלנו שהיא אינה תמיד תורת ה'. אבל יש תיקון, שכן בפסוק שלנו נאמר:

      "כי אם בתורת ה' חפצו"

אמנם אנו לא משיגים עדיין את התורה העליונה והפנימית, אך יש בנו את הרצון להשיגה. אלא שעד שנגיע למדרגה זו תורתנו היא השלחן-ערוך.



גורלו של הצדיק

מפסוק ג' ואילך מתאר המזמור את הגורל הצפון לצדיקים, לרשעים ולחטאים.

      "והיה כעץ שתול על פלגי מים"

כאשר עץ שתול על פלגי מים אין צורך להשקות אותו. הצדיק מאחד את רצונו עם רצון ה', ולכן החכמה של הצדיק היא חכמת ה' הנובעת ממעמקי ההכרה ללא כל מאמץ. בסתרי תורה אסור לאדם להגיד דבר מפי עצמו, אלא רק מה שקיבל מפי רבו או מפי עצמו! כפי שמסופר על רבי אליעזר שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, אך מצאנו את אותו רבי אליעזר אומר דברים שלא שמעתם אוזן. כיצד זה יתכן, הרי כל תורתו של רבי אליעזר היתה מרבו? אלא שרבי אליעזר היה היחיד שהבין את מה שרבו אמר, אפילו הרב עצמו לא הבין. תורת הרב היא לא של הרב, אלא היא רק עוברת דרכו. הצדיק הופך את עצמו למקור הדעת.

      "אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח"

יש סתירה פנימית בפסוק זה, שכן כאשר הפרי צומח העלה נובל! יש להבין כי קיימת בעיה בעלים. העלים הם דבר יפה מאוד אך סופם טראגי, כיון שהם נעלמים בבוא הפרי. עץ שעליו לא נושרים אך פעם (כגון ירוקי העד) הם העצים האידיאלים. במעשה בראשית נאמר (בראשית א, יא): "עץ פרי עושה פרי", כלומר שהקב"ה ציוה על האדמה להצמיח עצים שטעם העץ כטעם הפרי. כוונת הדברים היא שהקב"ה ציווה שלאמצעי (העץ) יהיה טעם ומשמעות כמו למטרה (הפרי) בעולם הזה. המחשבה הייתה שגם לדרך תהייה משמעות ולא רק למטרה. אך האדמה לא עשתה "עץ פרי עושה פרי", אלא: (בראשית א, יב): "עץ עושה פרי". כלומר רק למטרה יש משמעות ולא לדרך. חז"ל אומרים (???) שהעץ היחיד שבו יש מעין טעם העץ כטעם הפרי הוא האתרוג, ולכן הצדיק נמשל לאתרוג. אצל הצדיק גם עבודת ההכשרה היא בעלת משמעות. כאשר המטרה אמיתית גם לדרך יש משמעות.

לימוד התורה הוא מצווה ואף הרבה יותר ממצווה. אם לימוד התורה היה רק מצווה "רגילה", אז מדוע אנו מצווים ללמוד תורה יומם ולילה. אלא כנראה שללימוד התורה יש ערך בפני עצמו. לימוד התורה הוא עצם החיים. כאשר מחפשים ספר בספריה, זוהי פעולה "עצית", פעוחה שהיא אמצעי ללימוד ולא המטרה עצמה. אבל גם פעולה זו נכללת בלימוד תורה. גם כאשר האדם ישן או אוכל על מנת שיהיה לו כח ללמוד תורה, יש ערך לפעולות אלו זוהי משמעות המילים: " ועלהו לא יבול". אצל הצדיק גם לדרך יש משמעות, ולכן העלים, החלקים העציים שבו אינן נובלים כיון שגם להם יש ערך. ולכן גם: "וכל אשר יעשה יצליח", כל מעשי הצדיק מכוונים למטרה האמיתית, ולכן לכל מעשיו יש משמעות. המילה "מצליח" פירושה הצלחה בעולם הזה (בניגוד ל"אשרי" – בעולם הבא). כאשר כל מעשי האדם בעולם הזה הם בדרך אל הפרי, אזי שום פעולה לא הולכת לאיבוד, לכל מעשה יש ערך בפני עצמו ולכן יש לצדיק הצלחה גם בעולם הזה.



גורל הרשעים

"לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח". המוץ הוא הקליפה של החיטה. תפקידו של המוץ הוא למעשה לשמור על החיטה ולהגן עליה מפני פגעי הטבע. ללא המוץ גם החיטה הייתה אובדת. כל עוד החיטה מחוברת לאדמה שומרים גם על המוץ, כלומר שלחיטה ולמוץ, לצדיק ולרשע, יש אותה חיות. שניהם שואבים את החיות שלהם יחד מאותו מקור, כיום שהרשעים נדרשים לקיום העולם הזה. הרב קוק כותב באורות (???) כי לרשעים יש עוצמות חיים המקדמות את העולם הזה. לצדיקים יש חולשה ביחס לעולם הזה, ולכן הם זקוקים לרשעים. אבל כאשר מגיע זמן הברור, הגרעין נשאר ואילו את המוץ נידף ברוח.

      "על כן לא יקומו רשעים במשפט"

כפי שהוזכר למעלה הרשע אינו סתם רשע, אלא הוא בעל סולם ערכים. אמנם סולם הערכים שלו הוא הפוך לזה של הצדיק, אך בכל זאת יש לו ערכים ולכן הוא זכאי למשפט, שכן ערכים דורשים משפט. לכן לרשע יש את הזכות לעמוד למשפט, לברר את טעותו.

"וחטאים בעדת צדיקים". על הרשעים נאמר שהם "לא יקומו", כלומר ברור שדרכם הייתה לא נכונה והם יורשעו במשפט, אך לגבי החטאים לא נאמר אם יקומו או לא יקומו. הפתרון נמצא באמצע, החטאים יקומו אך לא בעדת הצדיקים. גורל זה עדיף מגורלם של הרשעים. החוטא עדיף מרשע.

      "כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד"

לכאורה נראה כי הקב"ה אינו יודע מהי דרך הרשעים! אלא יש להבין שהקב"ה ודאי יודע את כל מעשי בני האדם, אלא שהוא לא רוצה לדעת את דרכם של הרשעים. הרמב"ם במורה נבוכים (פרקים יג, יז, יח) מסביר כי לרשעים אין השגחה פרטית, ולכן לקב"ה לא אכפת מדרכם של הרשעים, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים. אך על הצידיקים יש את ההשגחה הפרטית.

עד עתה ראינו את גורלם של הצדיקים הרשעים והחוטאים, אך לא ראינו מהו גורלם של הלצים. המזמור מתעלם במכוון מגורלם של הלצים, כיון שללצים אין גורל. הלץ כבר קבע את גורלו בעולם הזה, ואילו המזמור דן על הגורל בעולם הבא. כפיח שהסברנו ללץ אין כל משמעות לחייו כיון שאין לו ערכים, ואם כן הוא אבוד כבר בעולם הזה ואין לו כל גורל בעולם הבא, ולכן הסברנו שהמילה "אשרי" הפותחת את המזמור הזה מכוונת דווקא לעולם הבא ולא לעולם הזה.



מזמור ב'

"למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק.

יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו.

ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו.

יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו.

אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו.

ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי.

אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך.

שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחזתך אפסי ארץ.

תרעם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם.

ועתה מלכים השכילו הוסרו שפטי ארץ.

עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה.

נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו"

מזמור א' עסק בגורלו של האדם הפרטי, אם צדיק ואם לא. אם כן מדוע מזמור ב', שכאמור הוא המשכו הישיר של מזמור א' פתאום מדבר על הכלל ולא על הפרט? אלא הדבר בא ללמדנו שאין הבדל בין הפרט לכלל, ולכן כפי שהזכרנו כל פרקי התהלים בין העוסקים בפרט ובין העוסקים בכלל, ניתן לאומרם גם על צרות הפרט וגם על צרות הכלל.

"למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק". מה פירוש ה"למה"? אלא זוהי שאלה רטורית: אם הקב"ה יודע דרך צדיקים, אז למה רגשו גוים?

"למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק". ישנו הבדל בין ה"רגשו" המיוחס לגוים, לבין ה"יהגו ריק" המיוחס ללאומים. המלים "יהגו ריק" מהוות היפוך גמור למתואר במזמור א': "ובתורתו יהגה". מזמור א' עסק כפי שהסברנו בעולם הבא, והוא מתאר את גורלו של הצדיק בעולם הבא. מזמור ב' מתייחס אל העולם הזה, והמלים "יהגו ריק" מתייחסים אל הלצים אשר חייהם נטולי תוכן. לאחר שגורלו של הלץ לעלולם הבא לא הופיע במזמור א', בא מזמור ב' ומתאר את גורלו של הלץ בעולם הזה. עונשו של הלץ הוא בתחום הפוליטי, ללץ אין הצלחה בעולם הזה. מזמור ב' עובר מהמישור הרוחני אל המישור הארצי והפוליטי.



מלחמת גוג

על פי חז"ל מזמור זה נאמר על מלחמת גוג (יתכן שמזמור זה נכתב במקור על אויביו של דוד המלך, אך דוד עצמו גם היה משיח ומה שקרה לדוד המלך עתיד לקרות גם בעתיד). איזה שלב המלחמת גוג מתאר מזמור זה? במדרש (שוחר טוב קי"ט) מתוארים שלושת שלבי המלחמה, ומזמור זה מתאר את השלב השני במלחמה. בשלב הראשון מובאים פסוקים המתארים מלחמה שבעיצומה ירושלים מחולקת לשניים. פרק זה מתאר את השלב השני בו עם ישראל כובש את ארץ ישראל ואת ירושלים (כפי שניתן לראות מפסוקים ו' ו ח'). את השלב השני כבר השגנו במלחמת ששת הימים. השלב השלישי הוא המלחמה הדיפלומטית כפי שמתואר בתחילת המזמור: "למה רגשו גוים".

באחרית הימים המלחמה היא בין האנושות לבין עם ישראל, ישנה תחרות בין הצדיקים והרשעים, הגרעין כנגד המוץ. ברור לנו מי ינצח, אך השאלה היא מה יכול להציל את הרשעים? הרשעים יכולים להינצל אם הם יזכרו בתפקידם המקורי בעולם הזה, להגן על הצדיקים. לכן נאמר בפסוק האחרון במזמור: "נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך". על הרשעים לנשק את הבר, את התבואה. עליהן להיות כמוץ המגן על הגרעינים. למילה בר יש גם משמעות נוספת: טהרה (כמו בר כפיים = נקי כפיים). כלומר הרשעים צריכים לדבוק בטהרה ולעטוף את הצדיקים, אחרת: "פן יאנף ותאבדו דרך". אבל אם הרשעים יעמדו במשימה זו, אזי: "אשרי כל חוסי בו". כלומר גם מי שלא היה ב"אשרי" הראשון, גם מי שלא היה צדיק יכול לחזור בתשובה. גם לרשעים יש תיקון. "ועתה מלכים השכילו". רש"י על פסוק זה אומר כי נביאי ישראל נביאי רחמים הם, ומציעים פתח לחזור בתשובה.



מאבק דתי - פוליטי

"יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". המלבי"ם מסביר כי המוטיבציה למאבק בעם ישראל היא דתית. לא ניתן להפריד בין הפוליטיקה והמלכות המיוצגים על ידי "משיחו", לבין הדת היהודית. אוצרות רוח ישראל ותקומת האומה קשורות זה בזה. בימינו מנסים להבדיל בין אנטישמיות לבין אנטי-ישראליות, אל יש לדעת ששני "אנטי" אלו הם אותו דבר בדיוק, "על ה' ועל משיחו".

"ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו". הגויים רוצים להשליך מעצמם את כל החובות המוטלות עליהם, גם את שבע מצוות בני נח המוטלות עליהם.

"יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו". לאחר שעם ישראל ינצח במלחמה, ינסו הגוים לזכות בגורל כמו של ישראל וינסו לקיים מצוות סוכה, וכאשר הם יכשלו אזי הקב"ה ילעג להם, כפי שהגמרא מספרת (עבודה זרה ג.):

... אך אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסכה שמה, לכו ועשו אותה... מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו"... מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר: "יושב בשמים ישחק". אמר רבי יצחק: אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד.

לכאורה אין זה יפה לצחוק על הגויים בכך שהם נכשלים בקיום מצוות הסכה. יש להבין את עומק המדרש. לקב"ה אכן יש חוש הומור לעתיד לבוא, באחרית הימים יהיה צחוק בעולם, כפי שאנו אומרים (תהלים קכו, ב): "אז ימלא שחוק פינו". לעתיד לבוא תהיה חשיפה של מדרגה עליונה של המציאות שתתבטא על ידי הצחוק.

"אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו. ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי. אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". כעת הקב"ה יאמר לכל העמים כי הוא מינה את המלך בציון ויש לו את הסמכות העקרונית "לכסח" את כולם.

"ועתה מלכים השכילו הוסרו שפטי ארץ. עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". יש להשתמש בעוצמה המדינית לא לשם שלטון על הגויים, אלא על מנת להטיף מוסר ותקן את כלל האנושות, כפי שאומר הרמב"ן: לא נתאוו כדי שישלטו על כל העולם אלא כדי לדעת את ה'.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)