הרב אורי שרקי

תורה שבעל פה

כ"ח חשון תשס"ג

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




חשוב מאוד להתבונן במהות התורה שבעל פה, שהרי היא החלק העיקרי של לימוד התורה. יש צורך גדול לברר את מהותה, אופיה ופרטיה של התורה שבעל פה.

אחד הדברים הבולטים בתורה שבעל פה הוא, שלמרות שהיא מוגדרת כתורה שמועברת בעל פה ולא בכתב, במהלך הדורות נכתבו על התורה שבעל פה כשמונים אלף ספרים שונים. ודווקא התורה שבכתב, בה יש רק עשרים וארבעה ספרים המרכיבים את התנ"ך. כלומר רובה המכריע של היצירה התורנית היא התורה שבעל פה, אך כל כולה פרשנות על התורה שבכתב. לכן עלינו לעמוד על היחס בין שתי התורות.



מהי תורה שבעל פה

למה אנו מתכוונים כאשר אנו מדברים על תורה שבעל פה? ההסבר הפשוט הוא שתורה שבעל פה היא כל דבר שאומרים בעל פה. אבל אם זוהי המשמעות, אזי גם התורה שבכתב היא בעל פה. שהרי מניין לנו שהתורה שבכתב הנמצאת בידינו כיום היא אכן תורה שבכתב? זאת אנו יודעים על ידי מסורת שהועברה בעל פה במהלך הדורות. כלומר התורה שבעל פה כוללת בתוכה את התורה שבכתב, כיון שהיא מאשרת את נכונותה.

גם כאשר אנו מוצאים סתירות בתוך התורה שבכתב, כגון שני פסוקים הסותרים אחד את השני, אזי על מנת לפתור את הבעיה אנו משתמשים בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, ומידות אלו הן מהתורה שבעל פה. אם כן יש צורך בהגדרות ברורות יותר, מהי תורה שבעל פה ומהי תורה שבכתב.

תורה שבעל פה: דבר ה' בפי האומה.

תורה שבכתב: דבר ה' הכתוב בספר.

הקב"ה מתגלה בעולמנו באמצעות שני צינורות שונים: התורה ופִיות עם ישראל. וכאן המקום להפריך טענה מצויה ומקובלת אצל רוב האנשים: התורה שבעל פה היא פירוש של התורה שבכתב. לא היו דברים מעולם. נכון שלעיתים זה נראה כך, אך ברור שלתורה שבעל פה יש זכות קיום מצד עצמה גם ללא התורה שבכתב. למעשה התורה שבעל פה הייתה קיימת גם אילו לא הייתה תורה שבכתב. נביא דוגמא שתבהיר את הנקודה. בפרשת שלח נאמר (במדבר טו, לז – לח):

"ויאמר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת"

ננסה לדמיין כיצד התנהל מהלך האירועים. משה רבנו שומע את הציווי של הקב"ה לגבי מצוות ציצית. בגמר הציווי מכנס משה רבנו את כל בני ישראל ברחבה המרכזית ומצווה את כל שישים ריבוא בני ישראל לעשות להם ציציות לבגדיהם. כאשר בני ישראל שואלים את משה רבנו מניין לך שצריך לעשות ציציות, עונה להם משה רבנו: הקב"ה ציווה אותי. ואחר כך מלמד משה רבנו את כל בני ישראל את פרטי מצוות הציצית. בסוף אותו יום מפרך, נכנס משה רבנו לאוהלו ושם הוא כותב בספר התורה את פרשת ציצית.

נתאר לעצמנו שלאחר שמשה רבנו הלך לישון, נכנסו כמה מבני ישראל והציצו בספר התורה, במה שכתב משה רבנו. והנה הם רואים שבספר התורה כתוב דבר אחר ממה שהם שמעו ממשה רבנו באותו יום. לפי מה ינהגו בני ישראל, לפי מה שכתוב בספר התורה או לפי מה שמשה רבנו הסביר להם פנים אל פנים? ברור שהם ינהגו על פי מה שאמר משה רבנו.

הרי בני ישראל לא עשו את הציציות בגלל שכך כתוב בתורה. כאשר הם נצטוו על ידי משה רבנו פרשת ציצית עדיין לא נכתבה התורה (במיוחד לפי השיטה הגורסת שמשה רבנו כתב את כל ספר התורה בשנה הארבעים במדבר לפני הכניסה לארץ ישראל, והרי פרשת ציצית נאמרה מיד לאחר חטא המרגלים). בני ישראל קיימו את מצוות הציצית לא בגלל שזה כתוב בתורה, אלא בגלל שזו הייתה מסורת שהם שמעו מפי משה רבנו ששמע זאת מפי הגבורה.

אם נחדד את הדברים: כתיבת התורה אינה מתחייבת משום המצוות. המצוות קיימות גם ללא התורה שבכתב.



האם יש צורך שתורה שבכתב?

אם כן, לכאורה אין צורך בתורה שבכתב, אז מדוע היא נכתבה? אכן זוהי שאלה שעדיין עומדת. שהרי כל דבר הנאמר בעל פה, פנים אל פנים הוא הרבה יותר אמין וברור מאשר דבר שבכתב. כאשר שומעים דבר מהמוסר אזי מבינים את כוונתו, ואם ישנן שאלות אפשר לשאול אותו ולקבל הבהרות. אך כאשר מקבלים דבר כתוב, לא תמיד ברורה כוונת המחבר וכמובן שאין את מי לשאול שאלות ואין ממי לקבל תשובות.

ההוכחה הברורה והפשוטה היא, שעד שלא נכתבה התורה שבעל פה על ידי רבי יהודה הנשיא, לא נכתב שום ספר. הכל היה ברור ומובן. אך מרגע שנכתבה המשנה, והתורה שבעל פה הפסיקה לעבור בעל פה אלא בכתב, נכתבו למעלה משמונים אלף ספרים, ומדור לדור אנו פחות מבינים וצריכם ספרים שיסבירו את הספרים. המסקנה המתבקשת היא שעדיף תורה שבעל פה מאשר תורה שבכתב. הדבר בולט במיוחד כאשר ישנה סתירה בין התורה שבכתב לתורה שבעל  פה.

בדין אדם המכה את חברו מצאנו בתורה (ןיקרא כד, יט – כ):

"ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו"

כלומר על פי התורה שבכתב, אדם הפוגע בחברו נענש בנזק זהה לנזק שבו הזיק את חברו. בתורה שבעל פה נפסק להלכה, כי על המזיק לשלם כסף לניזק על פי מה שהזיק אותו. ישנו פער עצום בין שתי התורות. ובאופן קבוע, כאשר יש סתירה בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, המילה האחרונה שייכת לתורה שבעל פה. הסיבה לכך היא שהתורה שבעל פה היא הרבה יותר אמינה מהתורה שבכתב. התורה שבעל פה היא תורה חיה, תורה דינמית.

התורה שבכתב לא נכתבה על מנת ללמד אותנו הלכות. למעשה התורה שבכתב היא ספר ההלכה הגרוע ביותר שנכתב אי פעם. ניקח לדוגמא את הלכות עבדים. בפרשת משפטים מופיעות הלכות מסוימות, בפרשת בחוקותי נאמר דבר אחר, ואילו בפרשת ראה נאמר דבר שלישי. מי שינסה לנהוג רק על פי התורה שבכתב לא ידע מה עליו לעשות. והתורה שבעל פה עומלת קשה מאוד לנסות וליישב את הסתירות בין שלוש פרשות אלו.

בתורה אין כל סדר הלכתי, אין תוכן ואין אינדקס. ברור שהתורה לא נכתבה ללמד אותנו הלכות, אלא ישנה סיבה אחרת לגמרי. בגמרא נאמר (ברכות ה.):

ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב (שמות כד, יב): "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"? "לוחות" אלו עשרת הדברות, "תורה" זה מקרא, "והמצוה" זו משנה, "אשר כתבתי" אלו נביאים וכתובים, "להורותם" זה תלמוד, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני.

רש"י במקום מסביר שהתורה (חמישה חומשי תורה) נקראים "מקרא" כי יש מצוה לקרוא בתורה. כלומר על פי דברי רש"י התורה נועדה על מנת לקרוא בה לשם מצווה, ולא על מנת ללמוד ממנה הלכות. מגמרא זו ניתן לראות כי התורה שבכתב היא רק אחד מחמשת המרכיבים של כל מה שהקב"ה נתן למשה רבנו בהר סיני. דבר חשוב נוסף שניתן להסיק מדברי גמרא זו הוא: התורה שבכתב והתורה שבעל פה מופיעות באותו פסוק, כלומר שהן ניתנו יחד למשה רבנו. כל אחת משתי התורות עומדת בפני עצמה, ולא ניתן לומר שהתורה שבעל פה היא פירוש של התורה שבכתב, שהרי הם ניתנו יחד. אם התורה שבעל פה הייתה פירוש של התורה שבכתב, אזי רק התורה שבכתב הייתה ניתנת בהר סיני, ואילו הפירוש היה ניתן מאוחר יותר. אלא כפי שאמרנו ישנם שני צינורות של מסירה אלוקית בעולם, וכל אחת מהתורות היא זרם אלוקי העומד בפני עצמו.

כפי שראינו רש"י מדגיש בדבריו שהמקרא זה חומש, שמצווה לקרוא בתורה. מתוך דברי רש"י עלינו להסיק כי התורה ניתנה לקריאה, ולכן גם אין להתייחס אליה כמקור הראשוני לסוגיות הלכתיות. כיום מקובל לחשוב שהמבנה הכללי של סוגיה הלכתית נראה כך:

פסוק  - משנה – תוספתא – גמרא (בבלי / ירושלמי) -  טור / רמב"ם / רי"ף – שו"ע – קיצור שו"ע – שמירת שבת כהלכתה

אך מבנה זה אינו נכון, שכן יש ערך לקריאה בחומש בפני עצמה. מהחומש צריך ללמוד משהו אחר שאינו קשור לסוגיות הלכתיות. השאלה היא מהו הדבר אותו אנו צריכים ללמוד מהחומש?



התורה – לא ספר מצוות

התורה שבכתב באה ללמדנו היסטוריה, ולא ללמדנו הלכות. או במילים אחרות להראות לנו את יד ה' בהיסטוריה האנושית. בתורה שבכתב אין אפילו לא הלכה אחת, מבראשית ועד ל "לעיני כל ישראל". בתורה שבכתב יש רק סיפורים. בחלק מהסיפורים מסופר כיצד הקב"ה נותן את התורה, ומצווה את משה לומר לבני ישראל מה מותר וצריך לעשות ומה אסור. בכל פעם שניתנת מצווה, הציווי מתחיל ב: "וידבר ה' אל משה לאמר", או "ויאמר ה' אל משה". הכל נאמר באופן של סיפור. התורה מספרת לנו שהקב"ה נתן למשה רבנו את מצוות ציצית (למעשה נאמר כל כך הרבה פעמים בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמר", שאפשר לטעות ולחשוב ששם משפחתו של משה רבנו הוא לאמר. ולראיה גם לאהרן הכהן ולבניו נאמר מספר פעמים: "דבר אל אהרן לאמר" וכו'). בתורה כל המצוות הן בדרך של סיפור, אך בני ישראל הם שמעו את המצוות ממשה רבנו וקיבלו אותם בעל פה ולא בכתב.

כל המצוות הינן תורה שבעל פה. ניקח לדוגמא את מצוות תפילין. בתורה כתוב: "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך". לא נאמר בשום מקום בתורה שצריך לשים שתי קופסאות שחורות מעור בהמה על היד ועל המצח. באופן ברור ניתן לראות זאת מדברי הרשב"ם על פסוק זה. הרשב"ם אומר כי פסוק זה לא בא ללמדנו מצוות ציצית. לפי הרשב"ם מפסוק זה אנו צריכים ללמוד כי דברי התורה צריכים להישאר חקוקים במוח ובלב כפי שהטוטפות (מין תכשיט) חקוקות במצח האישה.

כלומר לשיטת הרשב"ם כלל לא למדים את מצוות תפילין מן התורה, אם כך מדוע הרשב"ם הניח תפילין? אלא שהרשב"ם הניח תפילין משום שזו תורה שבעל פה. הרשב"ם ידע שיש מצווה שעם ישראל קיבל להניח תפילין, ואין צורך שזה יהיה כתוב מפורשות בתורה. אולם אם זהו המצב, אזי מדוע התורה שבעל פה מתאמצת פעמים רבות למצוא הוכחות להלכות בפסוקי התורה?



מטרת התורה שבכתב

יש קשר בין הפסוק להלכה אך מטרת הפסוק אינה ללמד את ההלכה, אלא המטרה היא שהפסוק יתקיים באמצעות ההלכה. ההלכה מממשת את הכתוב בפסוק אך אינה תלויה בו, ההלכה קיימת גם ללא הפסוק.

במסכת סוכה (לה.) דנה הגמרא לגבי פירוש הפסוק (ויקרא כג, מ):

      "ולקחתם לכם פרי עץ הדר..."

התנאים נחלקו כיצד יש להבין פסוק זה. ישנן שלוש דעות:

  • "פרי עץ הדר" – עץ שטעמו וטעם פריו שווים.
  • "פרי עץ הדר" – פרי הדר באילנו שנה שלמה, שאינו נושר.
  • "פרי עץ הדר" – הדר מהמילה היוונית הידרו – מים, פרי שגידולו על מים.

מדוע נחלקו התנאים איזה פרי יש לקחת? הרי לא החליטו יום אחד פשוט לדון מהו פרי עץ הדר. הם בודאי קיימו את מצוות ארבעת המינים בשנה שעברה?

ברור שמעולם לא היה ספק שמצוות פרי עץ הדר היא באתרוג ולא בשום פרי אחר. הדרשות על הפסוק באו להסביר מדוע צריך לקחת אתרוג. הפסוק הינו טעם המצווה ולא מקורה. אלא שטעם זה מסביר רק את המצוות הכתובות בתורה (ואף לא את כולן), ואין הוא מתיישב עם כל דרשות חז"ל. עדיין צריך למצוא הסבר מדוע ניתנה כל התורה שבכתב. ואכן יש טעם נוסף המסביר את הצורך בשתי תורות.

הגאון מוילנא כותב כי לגויים יש קשר עם התורה שבכתב. זאת על פי הנאמר במדרש תנחומא, כי התורה שבעל פה היא ברית מיוחדת שנכרתה עם עם ישראל. כלומר התורה שבכתב ניתנה לעם ישראל עבור אומות העולם, ואילו התורה שבעל פה היא מיוחדת לעם ישראל. ואכן בכל ספריה בעולם ניתן למצוא את התנ"ך. הספריות בהן דווקא קשה למצוא תנ"ך הן הישיבות, בהן קל מאוד למצוא גמרא או שולחן-ערוך אך לא תנ"ך.

התורה שבכתב היא מה שיש לעם ישראל לומר לאומות העולם, והיא לא לשימושו העצמי. הדבר דומה לכתבה בעיתון על אדם מסוים. אותו אדם לא צריך לקרוא את הכתבה, הוא היה שם במרכז ההתרחשות. הכתבה בעיתון נועדה עבור האנשים שלא היו במקום ואינם יודעים מה קרה. כך גם התורה שבכתב היא עבור אומות העולם, ולא עבור עם ישראל.

שאלה: אם התורה שבכתב היא עבור אומות העולם, מדוע היה אבל ביום בו תרגמו את התורה ליוונית?

תשובה: התורה שבכתב היא לכלל אומות העולם, ולא רק ליוונים. כאשר מתרגמים את התורה לשפה מסוימת אחת, זה מוריד מערכה של התורה והופך אותה לספר יווני שבמקרה היה כתוב בעברית. אכן אם היו מתרגמים לכל שבעים הלשונות, אולי לא היה נקבע אבל על כך.

למעשה רש"י מיישם עקרון זה בפירושו לפסוק הראשון בתורה. היה צורך ללמד את אומות העולם משהו, אזי דבר זה נכתב בתורה. בתורה נאמר (שמות כא, כד):

      "עין תחת עין"

זוהי אזהרה לאומות העולם שמעשי אלימות ייענשו באלימות דומה. המטרה היא להזהיר את אומות העולם, אך כאשר נגיע לבית הדין הדבר יתורגם לכסף.

למרות שהתורה שבכתב ניתנה לעם ישראל עבור אומות העולם, אסור לשכוח שגם אנו צריכים ללמוד מהתורה. כפי שאמרנו, לעם ישראל התורה היא ספר היסטוריה המראה לנו את יד ה' בהתנהלות העולם. אדם הבקיא בכל התורה שבעל פה אך אינו בקיא בתנ"ך יודע מה מותר לאכול ומה אסור וכו', אך הוא אינו יודע להתמודד עם השאלה: האם הציונות זה דבר טוב או רע. מי שאינו לומד תנ"ך אינו יודע כיצד להבין את התהליכים ההיסטוריים והמדיניים המתרחשים בעולם, הוא חי בעולם ההלכה בלבד. על מנת למנוע זאת יש ללמוד את התורה שבכתב במנותק מהתורה שבעל פה, כלומר ללמוד תורה שבכתב לא באורינטציה הלכתית, אלא באורינטציה היסטורית.

נחזור לעניין דרשות חז"ל מפסוקי התורה. מהפסוק (דברים כג, יד):

      "יתד תהיה לך על אזנך"

למדים שלכל חייל צריך שיהיה בנוסף לכלי הנשק גם כלי חפירה על מנת להטמין את צואתו. זהו פשט הפסוק, אך חז"ל דרשו על פסוק זה: הכוונה היא שאדם צריך לשים אצבע (הדומה בצורתה ליתד) בתוך אוזנו בכדי שלא לשמוע דיבורים אסורים. הרמב"ם אומר שדרשה זו היא אינה פשט הפסוק אלא היא נאמרה על דרך המליצה בלבד.

דוגמא נוספת - על הפסוק (דברים לא, יט):

      "ועתה כיתבו לכם את התורה הזאת"

דרשו חז"ל שהמצווה היא לא לכתוב רק את שירת האזינו כפי שמשתמע מפשט הפסוק, אלא המצווה היא לכתוב את התורה כולה. הנצי"ב מוולוז'ין מסביר כי יש הבדל בין שיר (פרוזה) לבין שירה. בשיר המשורר רוצה לבטא בדיוק את מה שכתוב בו, ואילו בשירה כוונת המשורר היא לרמוז לדבר מסוים ולא לדברים הכתובים בפירוש, שהם משניים. כלומר התורה שבכתב היא שירה וכוונת המשורר היא לרמוז על התורה שבעל פה. התורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב אף על פי שהיא לא מקורה.



"עין תחת עין"

יש הבדל בין משמעות הפסוקים כפי שנאמרו ונכתבו בדורו של משה רבנו עבור אותו הדור, לבין משמעות הדברים לדורות הבאים. הנצי"ב מוולוז'ין אומר זאת מספר פעמים, וגם מצאנו הוכחה לכך אצל הרמב"ם.

במורה נבוכים (פרק ג') מסביר הרמב"ם כי ישנם אחד עשר סוגים של מצוות. הסוג השישי מביניהם הוא העונשים. ובעונשים אומר הרמב"ם, יש כלל גדול: "עשה את העונש שווה למעשה". הרג את חברו – הורגים אותו, גזל את חברו – משלם כפליים, פגע באבר חברו – פוגעים בו כמותו. ואל תטריד את מחשבתך במה שאנו עונשים כאן ממון, מפני שכוונתנו כאן לבאר את המקראות ולא את התורה שבעל פה (כלומר יש מטרות נפרדות ומובנים שונים). וממשיך הרמב"ם: עם מה שיש לי בעניין זה פירוש אשמיענו לך בעל פה.

בנו של הרמב"ם, רבי אברהם מפרש את הפסוק "עין תחת עין" על פי דברי ר' סעדיה גאון, שמוכרחים לומר שכוונת התורה היא לממון. אבל יחד עם זאת מציין ר' אברהם כי: לאבא מארי ז"ל יש לו באור נפלא, מבאר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה ואי אפשר לכותבו לפי שהוא ז"ל הסתירו. בנו של ר' אברהם, ר' דוד הנגיד, כתב גם הוא פירוש על ספר שמות, אך על פסוק זה הוא אינו אומר דבר.

למעשה את הפירוש המסתורי הזה ניתן למצוא בפירוש בדברי הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק א, ג – ו):

זה שנאמר בתורה (ןיקרא כד, ד): "כאשר ייתן מום באדם כן יינתן בו", אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו  אבר או לחבול בו כמו שעשה, ולפיכך משלם נזקו...

אף על פי שדברים אלו נראים מעניין תורה שבכתב, כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיני, וכולן הלכה למעשה הן בידינו. וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו.

מדברי הרמב"ם משמע, שאכן היה ראוי להעניש את החובל באותו נזק שגרם, אלא שהתורה חסה עליו והחליפה את העונש בממון. אם נדייק בדברי הרמב"ם, נראה שבית דינו של משה רבנו לא מופיע, אלא רק בתי הדינים מימות יהושע ואילך (בניגוד למקומות אחרים בהם הרמב"ם כן מזכיר את בית דינו של משה רבנו). ניתן להסיק כי על פי הרמב"ם (והנצי"ב) בבית דינו של משה רבנו, אכן הבינו את הפסוק כפשוטו. ההלכה הייתה שונה בדורו של משה רבנו ובשאר הדורות (זהו האופן בו משה רבנו ציוה את העם). בתקופת המדבר השכינה שרתה על עם ישראל באופן קבוע, מעין עולם הבא. וכאשר המציאות הינה מוחלטת אזי גם העונשים וההלכות הינם מוחלטים על פי פשט הפסוקים. אך מחוץ למדבר זהו העולם הזה, וההלכה צריכה להתחשב בצורכי החיים, ולכן היא משתנה בהתאם.



התורה שבעל פה – הלכה למעשה

הרב קוק מתייחס באופן עקיף לנושא באגרת שכתב למקימי בית הספר לאומניות בצלאל (אגרת ???). באגרת זו הרב קוק מסביר לאומנים מהי אומנות. בנוסף מבקש הרב להעיר מספר הערות הלכתיות בנוגע לאומנות. על פי ההלכה ישנם דברים שאסור לעשות, כגון: פסל של אדם שלם וכו'. על מנת לשכנע בצדקת דרכו וטיעוניו, מביא הרב קוק סקירה היסטורית של המאבק בין העבודה הזרה לאמונת הייחוד.

הרב קוק כותב כי היהדות נלחמה במשך אלפי שנים מלחמה קשה ומרה נגד העבודה הזרה עד שניצחה אותה. האלילות בטלה כמעט באופן מוחלט מן העולם, ואילו אמונת הייחוד התפשטה בכל רחבי העולם בזכות מלחמה זו. על מנת שניצחון גדול זה לא יישכח, הושאר לו זכר בהלכה – האיסור לעשות פסלים שלמים. גם לאחר הניצחון הגדול על האלילות נשארה הלכה אחת כנגד כל העבודה הזרה בתורה הכתובה ובתורה המסורה.

האיסור עצמו הוא קטן מאוד: אסור לעשות פרצוף אדם שלם, אך מותר לעשות את רובו ולתת לגוי שישלים את המלאכה. התורה שבעל פה מתאימה את עצמה לדור, ולכן היא צמצמה את איסור עשיית הפסל למידה קטנה יותר. האיסור הפך לריאלי יותר ואידיאלי יותר, אך צריך לזכור מה איסור זה מסתיר בתוכו – את הניצחון הגדול על העבודה הזרה. התורה שבעל פה מתאימה את הדרישות המופשטות למציאות ולחיי היומיום, זוהי הלכה למעשה.

דוגמא נוספת ניתן למצוא בהלכות עדות. בפרשת כי תצא נאמר (דברים כד, טז):

      "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו"

הגמרא (סנהדרין כז:) לומדת מפסוק זה שאין בן יכול למות על פי עדות אביו, וכן אין האב יכול למות על פי עדות בנו. ומכאן לומדת הגמרא את הכלל שקרוב פסול לעדות. לעומת הסבר זה מצאנו בהיסטוריה היהודית הסבר אחר לפסוק בספר דברי הימים (דברי הימים ב כה, א – ד):

"בן עשרים וחמש אמציהו ועשרים ותשע  שנה מלך בירושלים ושם אמו יהועדן מירושלים. ויעש הישר בעיני ה' רק לא בלבב שלם. ויהי כאשר חזקה הממלכה עליו ויהרוג את עבדיו המכים את המלך אביו. ואת בניהם לא המית כי ככתוב בתורה בספר משה אשר ציווה ה' לאמר לא ימותו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות כי איש בחטאו ימותו".

כלומר אמציהו פירש את הפסוק כפשוטו, ולא כפי שהוא נלמד במסכת סנהדרין לעניין הלכות עדות. אלא שיש הלכה למלך ויש הלכה לסנהדרין. על המלך ללמוד מהפסוק הלכות מדיניות, כיצד עליו לנהל את הממלכה בצורה הטובה ביותר. ולכן גם כאשר לכאורה יש סיבה טובה עבור טובת המדינה להרוג את בני העבדים, אסור למלך לעשות ככל העולה על רוחו. עליו לנהוג על פי התורה גם בהלכות מדיניות. אך לעומת המלך, לסנהדרין משמעות הפסוק היא לאסור עדות קרובים.

שוב נמצא הפרש בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ובייחוד בדוגמא זו שהחכמים שכתבו את הגמרא ודאי הכירו את הפסוקים בדברי הימים.



דאורייתא ודרבנן

מהו ההבדל בין שני מושגים אלו: דאורייתא ודרבנן. רבים אומרים שדאורייתא זה מה שכתוב בתורה, ודרבנן זה כל מה שלא נכתב בתורה. הסבר זה אינו נכון. ניתן למצוא מצוות דאורייתא שאינן כתובות בתורה, ומצד שני ניתן למצוא מצוות דרבנן שכן מופיעות בתורה.

האיסור של אדם לבוא על בתו הוא איסור דאורייתא, אך הוא אינו כתוב בתורה. הגמרא מסבירה שזה לא כתוב כיון שאיסור זה ברור מאליו (שכן בתורה מופיע איסור על בת בתו, קל וחומר על בתו). גם הלכות שחיטה  אינן כתובות בתורה. התורה מצווה (דברים יב, כא):

      "... וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציויתיך ואכלת בשעריך"

והיכן נמצא ציווי זה? זוהי הלכה למשה מסיני. מצד שני מצאנו מצוות דרבנן שכן מופיעות בתורה. דינו של מפתה הוא (שמות כב, טז):

      "אם מאן ימאן אביה לתיתה לו כסף ישקול כמוהר הבתולות"

מוהר הבתולות זוהי הכתובה. כלומר התורה מצווה על המפתה לשלם את שווי הכתובה לאבי הנערה, והרי כתובה היא מדרבנן! התורה הגדירה מצווה דאורייתא על פי מנהג דרבנן שנהג בימי משה רבנו. כלומר בימי משה רבנו כבר הייתה מצוות כתובה מדרבנן, ועל פי מצווה זו נקבע הסכום אותו ישלם המפתה מדאורייתא.

דוגמא נוספת ניתן לראות ממצוות התקיעה בחצוצרות (במדבר י, י):

      "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם"

האבן עזרא מסביר ש"יום שמחתכם" זהו יום השמחה על ניצחון במלחמה. היציאה למלחמה וקביעת יום הניצחון נעשית על ידי החכמים שבאותו הדור, כלומר זוהי מצווה דרבנן. אבל ישנה מצווה דאורייתא לתקוע ביום הניצחון? אלא שראשית ישנה מצווה דרבנן (לצאת למלחמה, ולקבוע את יום הניצחון) ועל יסודה ישנה מצווה דאורייתא לתקוע באותו היום בחצוצרות, בעזרת השם בימינו. מסקנה: ההבחנה בין מצוות דאורייתא לבין מצוות דרבנן היא לא על פי מה שכתוב או לא כתוב בתורה, אלא:

מצוות דאורייתא – מצוות שנאמרו מפי הגבורה.

מצוות דרבנן – מצוות שחודשו מכח הגבורה שבאומה.



מי גדול ממי?

חז"ל אומרים כי: חביבין דברי סופרים על דברי תורה. את מאמר חז"ל זה מסביר הרב קוק (אורות התורה א, ב):

תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיה של האומה שמצאה את ברכתה על ידי הגילוי השמימי של תורה שבכתב. בהתגלותה נמוכה היא תורה שבעל פה מתורה שבכתב. כי הרי הגורם הראשי למצוא את נתיבתה היא התורה שבכתב, היחס העליון של האומה עם האלוקות העליונה, עם המגמה של המגמות, עם הנצח וההוד שבעולמים ומלמעלה של כל כללותם. אבל בצורה הפנימית הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה אלוקית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם, ונמצאת עליונה תורה שבעל פה בשרשה משורש תורה שבכתב, "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה".

לעם ישראל הייתה תורה שבעל פה עוד לפני התורה שבכתב. המנהג של כתובה כבר היה קיים לפני מתן תורה, ועל יסוד מנהג זה יוסד דינו של המפתה. יוסף הצדיק התאבל על יעקב אבינו שבעה ימים, אבל מדאורייתא דין אבלות הוא יום אחד בלבד. כלומר שיוסף הצדיק נהג כדרבנן, הרבה לפני שניתנה התורה שבכתב.

למרות שהתורה שבעל פה בהתגלותה נמוכה יותר מהתורה שבכתב, הרי התורה שבכתב ניתנה לעם ישראל בזכות סגולתם הפנימית ולא להיפך. כלומר עם ישראל אינו מיוחד בגלל שקיבל את התורה, אלא בגלל הסגולה הפנימית שבו, קיבל עם ישראל את התורה.



האם התורה שבעל פה נאמנת לתורה שבכתב?

מסוגיית תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט:) אנו למדים שייתכן מצב בו התורה שבעל פה לכאורה סותרת את הרצון האלוקי. ובאמת האם אנו חייבים להניח שהתפתחות התורה שבעל פה תישאר נאמנת לתורה שבכתב?

מוכרחים לומר שכן, שהתורה שבעל פה תמיד נשארת נאמנת לתורה שבכתב. לא ייתכן לומר שהתורה ניתנה בנקודת זמן אחת. אילו זו הייתה הכוונה אזי היינו כל העת עסוקים בלנסות לשחזר למה בדיוק משה רבנו התכוון בפסוק זה או אחר. באופן זה רק נהייה פחות נאמנים למקור, יהיה הרבה יותר קשה להבין את כוונת הדברים, ויוצרו עיוותים רבים כיון שהמציאות משתנה כל הזמן. יש להבין שהתורה לא ניתנה פעם אחת במעמד הר סיני ותו לא. התורה ניתנת בכל יום ויום, כפי שאנו אומרים בברכות התורה: "וחיי עולם נטע בתוכנו. התורה היא נטיעה בתוכנו ההולכת וגדלה, והיא הנותנת לנו את הכוח להמשיך לגדול ולהתפתח. מי שלא מאמין בתורה שבעל פה, אינו מאמין שהקב"ה חפץ לתת תורה לישראל, ולמעשה הוא אינו מאמין גם בתורה שבכתב.

חז"ל מספרים (מנחות כט:) שהקב"ה הראה למשה רבנו את כל הדורות הבאים אחריו ואת מנהיגיהם. נכנס משה רבנו לבית מדרשו של רבי עקיבא, ושמע אותו דורש בכתרי אותיות ולא הבין דבר. חלשה דעתו של משה רבנו וחשב שאינו ראוי לקבל את התורה, עד ששאל תלמיד אחד את רבי עקיבא מניין הוא יודע הלכה מסוימת וענה לו רבי עקיבא: זו הלכה למשה מסיני.

מסיפור זה ניתן ללמוד על התפתחות התורה שבעל פה. הרי ברור שמשה רבנו ידע שהתורה תתפתח ותתקדם במהלך הדורות, השאלה הייתה האם התורה המתפתחת תישאר נאמנה למקור. הדבר דומה להתפתחות של עץ. הרי הענף כלל אינו דומה לשורש העץ, אך מה שחשוב הוא, האם הענף יונק את חיותו מהשורש. ולכן כאשר משה רבנו שמע את רבי עקיבא אומר: הלכה למשה מסיני הוא נרגע, כיון שהתברר לו שגם כאשר התורה תתפתח ותתרחב לתחומים חדשים היא תמיד תישאר נאמנה למקורה הראשון. [על פי הסבר זה מובנים גם דברי הזהר כי משה רבנו ידע את כל התורה באופן כללי, ואילו רבי עקיבא ידע את כל התורה באופן פרטי].

התורה שבעל פה היא למעשה התפיסה היהודית של המציאות, ובמעמד הר סיני קיבלנו גושפנקא אלוקית לנכונות הדרך באמצעות התורה שבכתב. לכן גם התורה שבעל פה ניתנה בהר סיני



האם יש מקום לשינויים בתורה שבעל פה?

האם יש מקום לשינויים או לעדכונים בתורה שבעל פה מסיבות מוסריות? מה יהיה אם ההתפתחות המוסרית הכלל אנושית תעבור את ההתפתחות היהודית?

הרב קוק אומר כי יעבור זמן רב עד שתהליך כזה יתאפשר בעולמנו. אבל גם בהנחה שמצב כזה יתרחש מתי שהוא, ותקום שאלה מוסרית אשר נראה לכאורה כי היא סותרת את הגישה היהודית. אזי אם בית הדין של אותו הזמן יחליט שיש לשנות פרט מסוים, ודאי יימצא לכך מקור בתורה.

התנועה הרפורמית, בניגוד לגישה זו, מנותקת לגמרי מהמציאות. כיום אין לנו מלוכה ואין נבואה, כלומר האומה הישראלית נמצאת במצב של חולי מתמשך, ודווקא אז הגוף מחליט באופן עצמאי כיצד עליו להבריא את עצמו?! הגישה הנכונה היא להסתמך על התורה שבעל פה, ששורשיה נעוצים במלוכה ובנבואה, והיא זו שתביא לרפואת האומה הישראלית.

כאשר הגמרא מביאה הוכחה בתלמוד הבבלי, היא נוקטת בביטוי: תא שמע, ואילו בתלמוד הירושלמי הגמרא משתמשת ביטוי: תא חזי. כלומר בחוץ לארץ (תלמוד בבלי) אומרים בוא ושמע, שמע מה שמישהו אחר ראה. ואילו בארץ ישראל (תלמוד ירושלמי) לא צריך לשמוע, כיון שאפשר ממש לראות עין בעין. כיום לא ניתן לחדש ולשנות כיון שאנו גוף חולה, שכל תזוזה גורמת נזק. כל עוד אין לב פועם בלב האומה, מקדש ממש (ולא מקדש בלב), לא קיימת שלמות ההוויה הקולקטיבית. אנו משועבדים לערכים לא שלנו, ולכן אין בידינו לחדש עד שתשוב הסנהדרין למכונה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)