הרב אורי שרקי

חוויית החידוש וההתחדשות של מחברי תורת הנסתר

פורסם בספר "מצרף - מחשבות על יצירה ישראלית-יהודית"




הרב א. שרקי : הייתי רוצה לדון בחוויית ההתחדשות, או בתרומה להתחדשות נפש האדם, שבתורת הנסתר היהודית, הנקראת תורת הקבלה. בראשית הדברים אתן מספר הנחות יסוד כלליות של תורת הקבלה ולאחר-מכן נדון בדברים שמעניינים אותנו במיוחד במפגש זה - התחדשות הנפש דרך הידיעות האלה.

היהדות, באופן קלאסי, מתחלקת לשני תחומים - תחום הנגלה ותחום הנסתר. חלוקה זו תקפה לא רק ביחס להבחנה בין תחום ההלכה לתחום האגדה, אלא גם בתוך התחום ההגותי, אמונותיה ודעותיה של היהדות. אנחנו פוגשים שתי משנות, כביכול כמעט שתי דתות. כלומר, על שאלה מטאפיזית כלשהי או על שאלה מוסרית כלשהי אנחנו נמצא בדרך-כלל שתי תשובות ביהדות. תשובה בנגלה ותשובה בנסתר, וזה לא תמיד אותו דבר. אופייני ליהדות שהיא לא תסתפק בתשובה אחת לעניין אחד, ואפילו תאמץ תשובות סותרות - לפי מעמד נפש האדם.

אחד המאפיינים העיקריים של תורת הנגלה בתחום ההגות, בפילוסופיה היהודית, הוא הסטטיות. היינו, בוודאי שמעתם על המושג של "עיקרי האמונה היהודית" דוגמת שלושה עשר עיקרים של הרמב"ם בהם היהדות מאמינה, לעומת זאת, אצל בעלי הנסתר אנחנו רואים דינאמיות רבה מאוד ביחס לאמונה. כלומר, לעולם לא נמצא אצל חכמי הקבלה ניסיון לנסח יסודות אמונה מקובעים ולא משתנים. ישנו רמז קדמון לגישה זו במשנה בפרק שישי במסכת אבות, במשנה ראשונה - "רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה". לאחר מכן נמצא רשימה של דברים נפלאים, שזוכה להם מי שעוסק בתורה לשמה, כאשר בשלב מסוים אנחנו מגיעים לביטוי - "ומגלים לו רזי תורה". מהשלב הזה ואילך נאמר, "ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". ההבחנה של המשנה היא, שמשעה שאדם נפגש עם רזי תורה, נהיה ראוי לעיסוק הזה, מאותה שעה כבר אין לו מנוחה, הוא מתחדש תמיד, זאת, אם כן, הבחנה ראשונה והיא באה לידי ביטוי אצל חכמי הקבלה לאורך כל הדורות.

הרמח"ל, רבנו משה חיים לוצאטו, מגדולי המקובלים של המאה השמונה-עשרה, העמיד את תורת האר"י כולה, תורת הקבלה המקובלת בימינו, על יסוד התעלות העולמות. כל המציאות כולה מתעלה, מתחדשת תמיד, ולכן אין לדון תקופה אחת על-פי תקופה אחרת וגם הקריטריונים של התנהגות צדיק בתקופה אחת אינם הקריטריונים של התנהגות הצדיק בתקופה אחרת, כי צריך הוא לחיות לפי הזמן. לא במובן המודרני של המילה, כי אם במובן שצריך לדעת באיזה מעמד של התפתחות הקוסמוס אתה נמצא כאן ועכשיו. אנחנו מוצאים אחר-כך בצורה יותר מפותחת, כנגזרת של דברי הרמח"ל בתורת הרב קוק, תורת אבולוציה רוחנית ומדעית שלמה. לא במקרה מצאנו דווקא אצל מקובלים סימפטיה לתורת האבולוציה הדרוויניסטית, למשל. לא משום שיש צורך ליישב קושיות בין תורה לבין מדע, שזה תפקידם של בעלי הנגלה המשתדלים למצוא תשובות לקושיות על האמונה. אצל בעלי הנסתר השאלה היא אחרת לגמרי - האם הרעיון הזה הוא רעיון סימפטי, או רעיון אנטיפטי. והרעיון האבולוציוני, ההתפתחותי, מצא אצל מקובל כרב קוק, סימפטיה. המושג שלהתפתחות, של התחדשות הנפש, הוא רעיון מהותי לתורת הסוד היהודית. תורה זו איננה רק סעיף מסעיפי המחשבה של המקובלים, אלא מהווה ציר מרכזי של מחשבתם.

האופציה לראות את החיים כמתפתחים וכמתחדשים, היא אופציה עתיקה. בימי קדם היה ויכוח ידוע, בין הרוקליטיס לבין האליאטים בעניין זה. אסכולה אחת אצל חכמי יוון האמינה, שהתנועה היא אשליה, שהנצח עומד ושהאלוהי זה הסטטי, הקבוע. לעומת זאת אסכולה אחרת טענה שהכל זורם, הכל שואף, הכל בתנועה מתמדת. האופציה המרכזית של הפילוסופיה היוונית היתה דווקא הראשונה. מאז אפלטון וכמעט עד היום הזה, הפילוסופיה ניסתה בצורה דוגמטית למצוא יסודות קבועים לקיום הפיזי והרוחני, לאמונה ולאלוהות. בניגוד לכך הקבלה שמרה, הייתי אומר בעצמיותה, על החיוניות הזאת של התחדשות מתמדת.

ישנם שלושה תחומים של פעילות האדם כאדם: בין אדם למקום, כלומר, הקשר של האדם אל הפולחן הדתי; בין אדם לחברו, היחס שלו אל זולתו, והתחום שלישי, בין האדם לעצמו. זאת הבחנה שכבר מצויה אצל קדמונים, והמהר"ל פיתח אותה במיוחד. כיצד תורת הקבלה התייחסה להתחדשות של האדם בשלושת התחומים האלה? מכיוון שאנחנו חיים בדור בו יותר אופנתי לדבר על בין אדם לעצמו, דור של מימוש עצמי, אדגיש את המימד הזה. עם זאת אינני יכול שלא להתייחס למפה בכללותה ולכמה מאפיינים של תורת הקבלה בנושא שלנו, בכללותו.

מהי הנחת היסוד של המקובלים? הפילוסוף איננו מאמין בהתגלות תמידית של רצון האלהים אל האדם, בנבואה תמידית.לעומתו המקובל מקבל זאת כעובדה, כנתון, כתשתית לחווייתו הדתית. כאן יש הבדל תהומי בין שתי הגישות, גם אם המסקנות הרוחניות תהיינה אותן מסקנות, שכן נקודת המוצא שונה לחלוטין - אצל הפילוסוף חכמת אנוש היא המקשרת עם הבורא ואילו המקובל מאמין שהוא המשך הנביאים. אבל גם המקובלים יודעים, שהיום אין נביאים, ואנחנו נתונים בעולם שבו אין גילוי השם ושצורת החיים המקורית של האדם איננה גלויה. אפשר לומר שהקבלה משמרת בצורה של קודים, של צפנים, את הטראומה של הפסקת הנבואה. אנחנו היום, נמצאים במצב של עולם שנגזר מעולם אחר. אם כן, הסגנון האניגמטי של הקבלה, הוא בעצם כמין צופן שאם ישתמשו בו כראוי יוכלו לשחזר את העולם של ימי קדם בו האלוהי התגלה לאדם.

אפילו כשהיהודי הדתי המודרני קורא בתנ"ך הוא איננו מבין על מה מדובר – משום שהטקסט הזה מתעד עולם שאיננו קיים בימינו, עולם שנעלם. לדוגמה, עבור הקורא הרגיל של התנ"ך בין המילה 'אלוהים' לבין שם 'הויה' אין הבדל, אלה הם שני שמות לאלוהות ואין משמעות מיוחדת לכל שם. קשה מאוד לקורא המודרני להבין מה ההבדל בין בית המקדש לבין בית הכנסת - שניהם מקומות פולחן. קשה לאדם המודרני להבין מדוע לאלוהי התנ"ך כל-כך איכפת מהצדק החברתי. הוא יחשוב שהנביאים היו אנשים מוסריים מאוד ודאגו לצדק החברתי ועל כן שמו את דאגתם בפי האלוהים. אבל זו רציונליזציה מאוחרת, כאשר אלוהי התנ"ך אומר שצדק ומשפט מעניינים אותו ולכן הוא מצווה את הנביאים לדבר עליהם. כל המושגים האלה אבדו מאיתנו אנחנו היום חיים בעולם אחר. המקובלים הם היחידים מבין חכמי ישראל, שנותנים לנו את האפשרות להסתכל על פסוקי התנ"ך במשמעותם המקורית, כפי שהם נחוו על-ידי קדמונים.

בעידן השיבה לארץ-ישראל יש משמעות מאוד מיוחדת לתורת הקבלה. באפשרותנו להבין מכוחה את כוונתם המקורית של פסוקי התנ"ך. הדרשנות הרבנית לדורותיה ואף הפילוסופיה הדתית הם ניסיונות לנסח את החכמה של ימי קדם במונחים התואמים תרבות רוחנית מאוחרת יותר. אבל בעלי הקבלה מנסים לחשוף את מה שהמילים בתנ"ך אמרו כשהן נאמרו. תורת הקבלה עוזרת לנו היום לחדש את זהותנו העברית המקורית. ולכן, מורי ורבי הרב ליאון אשכנזי היה מדריך כל מי שעמד לקרוא בתורת הנסתר, ללמוד את הספר "שערי אורה" של רבי יוסף ג'קטיליה מבין כל ספרי הקבלה. היום מי שרוצה ללמוד קבלה הולך לחנות ואומר - 'אני רוצה ספרי קבלה', שואלים אותו - 'כמה קילוגרם אתה רוצה?' אבל הרב אשכנזי, זכרונו לברכה, דאג להדריך בלימוד הספר "שערי אורה", היות שבמקום להסביר את הקבלה בעל "שערי אורה" מביא את פסוקי התנ"ך. כל פעם שהוא רוצה להסביר מושג, הוא אומר - 'הנה, כדי להסביר לך את מה שאמרתי, הא לך חמישה-עשר פסוקים מהתנ"ך שמדברים על זה', והוא מעתיק אותם, אחד אחרי השני. אחרי כן הוא מביא את המושג השני - והנה עוד חמישה-עשר פסוקים בנושא אחר - כלומר, האדם מרגיש, אחרי שהוא קרא את הספר הזה, שהוא רק קרא תנ"ך.

שאלה: אתה דיברת על הקשר בין פנימיות התורה לנושא השיבה לארץ-ישראל. איך אתה מסביר שדווקא בעלי הנסתר באירופה, גדולי האדמו"רים, הם אלו שהתנגדו לציונות?

הרב א. שרקי: הקבלה עברה תקופות שונות בהתגלות שלה. נדמה שבכל תקופה מול אתגר רוחני חדש תורת הקבלה גילתה מימד נוסף מתוכה. למשל, בימי הנביאים, הלימוד הקבלי הנבואי בא להתמודד עם המיתולוגיה, לכן הנביאים התבטאו בשפה זו. כשבתקופה ההלניסטית התחילו תורות הגנוסטיות במזרח הקדום, נוסחה הקבלה במונחים של "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה". כשהתפשטה השפעתה של הפילוסופיה היוונית בימי הביניים נוסחה הקבלה כהתמודדות איתה, מתקופת הרנסנס ועד פרויד התרבות המערבית, במיוחד הספרות, התעסקה בנפש האדם ולעומתה קמה תורת החסידות, כדי לגלות מימד זה בתורת הקבלה. כאשר עלתה בתקופה המודרנית שאלת הלאומיות ושאלת הקולקטיב, אז נתגלה המימד הכללי של תורת הקבלה, דרך תורת הרב קוק. לכן אין פלא, שאלה שעסקו בקבלה, רק מנקודת המבט של נפש הפרט, כאדמ"ורים החסידיים, יכלו גם להתנגד לציונות.

אך נחזור לענייננו. ברצוני לבדוק נקודה אחת מרכזית ביחס הקבלה לתחום של בין אדם לעצמו כוונתי למושג "כוח המדמה" בתורתו של הרב קוק. הרב קוק הינו מן היחידים שהשכילו לתרגם את המונחים של תורת הקבלה לשפה המובנת לאדם מודרני. בדיאגנוזה של תרבות תקופתו כתב הרב קוק "כל התרבות הזמנית בנויה על יסוד כוח המדמה". אנו חיים היום בתרבות אודיו ויזואלית, בתרבות המתמקדת בכוח הדמיון - עד כדי כך, שהשאלה אם אדם ראוי להיות ראש ממשלה או לא נקבעת מול מצלמת הטלוויזיה. שאלת אישיות המנהיג מתמצית ברושם החזותי שאותה אישיות עושה על דמיון הצופה.

בימי הרב קוק תרבות כוח המדמה עדיין הייתה בחיתוליה, אבל הוא חש באופן מעמיק, שכבר בימיו הערך של המימד החזותי הולך ועולה. הסברו של הרב קוק לתופעה זו הוא: "זוהי מורשת גורלם האלילי של עמי התרבות האחוזים בכוח המדמה". במונחים היסטוריים הרב קוק מתכוון לכמיהה אל העולם העתיק שאפיינה את תקופת הרנסנס, בה הוא ראה מפתח להתפתחות האמנות המודרנית. הרב קוק גם קישר בין העצמת הכוח המדמה לבין התהוותה של החשיבה המדעית המודרנית. הוא ראה תופעה זו כשלילית, היות שהעצמת הדמיון של האדם עלולה להדחיק ולצמצם פעולות אחרות בהכרה, כמו החשיבה העיונית והשאיפה הרוחנית. "ועל-פי עלייתו של כוח המדמה ותפיסתו את החיים, מסתלק האור השכלי, מפני שחושב העולם כולו שכל האושר תלוי בפיתוחו של כוח המדמה. המליצים והמספרים, הדרמתוריים, וכל העוסקים באמנויות היפות, נוטלים מקום בראש התרבות. והפילוסופיה פוסחת וצולעת, ואין לה מעמד, מפני שהשכל הנקי הולך ומסתלק, אותה העדינות הפנימית, הבאה מרוח החכמה, הולכת ונמוגה. השאיפה לרוחניות ואצילות, לדבקות אלוהית, לעולם העליון, לזוך המוסר, ברום טהרתו, לציורי המושכלות מצד עצמם ונצחיותם, נעשית חזון יקר ובעולם שולט רוח מגושם".

הרב קוק ראה שהתרבות היהודית המודרנית מושפעת גם היא מתהליכים אלו ועל כן ביקר אותה כשטחית ודלילה, ללא התמודדות עם שאלות עומק של זהות האדם ושל משאלות הנפש, של מוסר ודעת אלוקים. אך הרב קוק היה אופטימיסט בלתי נלאה ובכל תופעה שלילית ראה פן חיובי. על כן למרות שלדבריו הדמיון, כשהוא משתלט על האדם, עלול להצמיח שטחיות ופריצת נורמות במסגרת היצירה, בכל זאת הוא האמין שהדמיון מהווה בסיס בריא לרוח העליון, רוח אלוקים השורה על האדם. הרב קוק, באופן דיאלקטי, צפה את נפילתה של הפילוסופיה וכיבוש התרבות הכללית על-ידי הכוח המדמה, אבל האמין שתהליך זה יביא לבנייתה של תרבות נבואית חדשה.

ריבוי הכלים שעומדים לרשות האדם לפיתוח הנפש באופן רחב, דבר שלא היה כמוהו בכל ההיסטוריה האנושית - גם לא בימי הנביאים הקדמונים - מביא להרחבה של הנפש ולהשבת הנבואה, הרב קוק מדגיש שבמשך שהותו של העם בגלות לא צמח כוח הדמיון ואכן הוא הודחק ואף נמוג. "ומתוך העליונות של התפיסה הרוחנית שקדמה בישראל, הוכרח כוח המדמה להתפוגג" - כלומר, מרוב התמקדות בכוח השכל דחינו את הכוח המדמה - "מה שגרם חלישות לאחיזת רוח הקודש העליון, שעתיד לבוא על-ידי מלכא משיחא. על-כן מתבסס כעת רוח המדמה, עד שייגמר בכל תיאורו, ואז יהיה כסא נכון ושלם לרוח השם העליון, ויוכשר לקבל אור רוח הקודש עליו, שהוא רוח השם רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת השם". בביטויים אלו בהם הנביא ישעיהו משתמש לתאר את המשיח, תאר הרב קוק את חידוש כוח הדמיון בתרבות היהודית על חשבון השכל הטהור וזאת כדי להצמיח זהות אנושית חדשה.

יש בתורת הקבלה מין תעוזה מחשבתית, שדורשת מן האדם שינוי בהסתכלות ומאמץ גדול באישיות. ייתכן שזוהי אחת התרומות החשובות שיש לתורת הקבלה ליכולת ההתחדשות של האדם - עם כל הקושי שיש בהשגת המדרגה הראויה ללימוד הזה. אסיים במשפט ששמעתי בשמו של הרב יצחק שניאורסון, שהיה בן-דודו של הרבי מלובביץ'. הוא אמר: "מי שלא לומד קבלה - הוא לא בן-אדם; מי שלא לומד תלמוד - הוא לא יהודי". השאלה מה אתה רוצה להיות - בן-אדם ולא יהודי, או יהודי ולא בן-אדם?

קריאה: איש יהודי.

הרב א. שרקי: איש יהודי, יפה מאוד. גם אדם וגם יהודי. אבל מה גנוז מאחורי האימרה הבוטה הזאת של הרב שניאורסון? התוכן של הלימוד הנגלה הוא זה שמבדיל אותנו מזולתנו. כשאדם לומד תלמוד, אזי הוא יודע מה זה להיות יהודי ולא להיות אחר. אבל הקבלה מגלה את היסוד האוניברסאלי המשותף לכולם ולכן ישנן פגישות רעיוניות יותר מעמיקות בין בעלי הסוד, בעלי החכמה המיסטית, מתרבויות שונות בעולם, מאשר בין בעלי הנגלה של הדתות

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)