הרב אורי שרקי

סנהדרין

ח' בסיון תשס"ג

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




שיעור זה עוסק בנושא הממשיך את מתן תורה: הסנהדרין – המוסד המשפטי העליון של האומה. הסנהדרין היא מוסד עתיק שימיו כימי יציאת מצרים ואולי אף לפני כן. הסנהדרין מהווה מסורת רציפה של הנהגת העם בידי זקני האומה וחכמיה.



הסנהדרין והמלוכה

מוסד הסנהדרין אינו ההנהגה היחידה של עם ישראל, קיים אליו מוסד מקביל – המלוכה. כאשר מוסד המלוכה הוא אינו קבוע ומשתנה במרוצת הדורות. לעתים היה מלך ממש לעם ישראל, לעתים שופט ולעתים היה גוף מועצתי שהנהיג את האומה. כיום הכנסת ממלאת את תפקיד המלוכה בעם ישראל.

במקביל למלכות, תמיד היתה קימת בעם ישראל סמכות רוחנית תחיקתית: הסנהדרין, או בדורות הראשונים זקני האומה. עצם העובדה שהשלטון מחולק בין שני גופים שונים אומר דרשני. לשם מה יש צורך בשני גופים שונים? תשובה לשאלה זאת ניתן למצוא בדרשות הר"ן (נכתבו לפני כשש מאות שנה). עניינה של הנהגת המשפט להביא להשראת שכינה. כאשר שופטים על פי דין תורה, הדבר גורם להשראת שכינה. אך השראת שכינה לבדה אינה מספיקה על מנת לנהל מדינה. דרוש מרכיב נוסף מעבר לכך – תיקון העולם. שכן לעתים ניתן לנצל פרצות בדיני התורה שעלולות להחריב את העולם. לכן יש צורך בסמכות מקבילה, שתפקידה להשלים את דין התורה ולסתום את הפרצות. כך מסביר הר"ן:

המשפט – משרה שכינה

המלוכה – דואגת לתיקון המדינה והעולם

משטר בעל שני ראשים עלול ליצור קונפליקטים. לפעמים יש להכריע ביון שניהם כאשר מתגלים חילוקי דעות. במקרה זה ההלכה היא ברורה (רמב"ם הלכות מלכים א, ג):

      אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא

כלומר שלסנהדרין יש סמכות גבוהה יותר משל המלך. אך זהו סעיף הלכתי תיאורטי , שכן בדרך כלל שני הגופים פועלים אחד ליד השני.



משה רבנו – סנהדרין של איש אחד

יש לברר מהיכן נולד מוסד הסנהדרין. נראה שמוסד זה עתיק כימיה של האומה. שכן כאשר ירדו בני ישראל למצרים הם היו מאורגנים כיחידה מדינית, והראשון שהכיר בבני ישראל כעם היה פרעה שאמר (שמות א ח – ט):

      "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו"

וכבר אז היה קיים בעם ישראל גוף הנהגתי, מעין מועצת זקנים. שכן הקב"ה אומר למשה רבנו (שמות ג, טז):

"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי אלוקי אברהם יצחק ויעקב לאמור פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים"

כבר בתחילת הדרך הקב"ה שולח את משה רבנו אל ההנהגה המוכרת של העם. מראשית היווצרותו של עם ישראל כאומה יש לו מועצת זקנים שככל הנראה היא זו שקובעת ומחליטה בעניינים החשובים. אך לאחר מתן תורה מקבל מושג הזקנים אופי חדש. הזקנים הפכו לאדם אחד בלבד – משה רבנו. מיד לאחר מתן תורה משה רבנו יוקד מהר סיני ומתחיל לשפוט את העם לבדו, משה רבנו הוא הסנהדרין. כאשר יתרו מגיע למחנה ישראל ורואה זאת הוא מיד מגיב (שמות יח, יג – יח):

"ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם של משה מן הבקר עד הערב. וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בקר עד ערב. ויאמר משה לחותנו כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו. ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך"

יתרו מיד מבין כי התפקיד שמשה רבנו נטל על עצמו הוא לא אפשרי. גם מבחינה טכנית לא ניתן לשפוט מיליוני אנשים. לכן יתרו מציע למשה רבנו להקים מערכת משפטית גדולה ואמינה שתיקח את תפקיד שפיטת העם על עצמה. וכאן יש מקום לשאול: וכי משה רבנו לא ידע שהוא אינו מסוגל לשפוט את כל העם, והאם הוא לא היה יכול לחשוב על רעיון הקמת מערכת המשפט בעצמו?

דבר זה אינו מתקבל על הדעת, שהרי משה רבנו היה חכם, ובמיוחד אם מסתכלים על ההיסטוריה של משה רבנו. שהרי משה רבנו גדל בביתו של פרעה מלך מצרים, שהיתה ממלכה מאורגנת ביותר, וסביר שהיתה שם גם מערכת משפט. משה רבנו, שהיה נסיך במצרים, ודאי ידע שאי אפשר לנהל את כל ענייני המדינה ללא האצלת סמכויות וללא מערכת משפט אוטונומית. ולכן גם ברור שכאשר משה רבנו התחיל לשפוט את העם הוא ידע שהוא יהיה זקוק לסנהדרין לצידו. המסקנה היא שמשה רבנו, נתן ליתרו לחדש לו את רעיון מערכת המשפט, למרות שהוא חשב על כך מראש. ראיה לדבר ניתן למצוא בפרשת משפטים. שכן פרשה זו נאמרה לפני מעמד הר סיני ובה מוזכרים שופטים, כגון: "נשיא בעמך לא תאור", וכן: "עד האלוקים יבוא דבר שניהם" (אלוקים במובן של בית דין).

הסיבה שמשה רבנו נהג באופן זה היא שהוא רצה להדגיש מראש שמלכתחילה המשפט היה אצל משה רבנו בלבד. כאשר האדם הפרטי נפגש עם מערכת המשפט הוא לעתים קרובות חש שהצדק לא נעשה. מערכת המשפט היא מערכת אי-פרסונלית, אדישה ופורמלית. הכל נמדד על פי ספר החוקים, שחור או לבן. במערכת המשפט אין גילוי של הצדק האידיאלי, אין גילוי של רצון ה' דרך המשפט. באמצעות המשפט לא ניתן להרגיש שהצדק נעשה, כמו שאמר שלמה המלך (קהלת ג, טז):

      "ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע מקום הצדק שמה הרשע"



הדרישה האלוקית

מטרתו של משה רבנו היא להראות שמערכת המשפט בכללותה מבוססת על דרישה אלוקית. באמצעות המשפט עם ישראל יכול לגלות את רצון ה'. וחשוב למשה רבנו שהדבר יובהר מההתחלה, גם אם לאחר מכן תוקם מערכת משפט אנושית חשוב שהיסוד יהיה דרישת ה', כיון שכל הופכת מערכת המשפט לדבר אצילי ונעלה יותר.

זהו גם אחד ההבדלים המהותיים בין היהדות לנצרות. על פי הנצרות המערכת המשפטית מנותקת מן הדת. "תנו לקיסר את אשר לקיסר ותנו לאלוקים את אשר לאלוקים", על פי הנצרות מלאכת תיקון העולם היא מחוץ לתחום של ה'. הם מייחסים לאלוקים רק אהבה וחסד ולא עשיית צדק. ואילו משה רבנו רצה שמערכת המשפט הישראלית תגלה את הצדק האלוקי. את הקב"ה צריך להכיר בכל מידותיו.

אומר הרב קוק (אורות ישראל ותחייתו ???):

... על כן המשפטים הם קדש קדשים בישראל, ועל כן הסמיכה, שהיא נושאת שם אלוקים עליה היא כל כך נחוצה לנו, היא כל כך אופיינית לתוכן לאומנו. והרשעה היוונית הסורית הרגישה בחוש העיוור שלה את ערך הסגולה הגדולה הזאת וגזרה על הסמיכה, ורבי יהודה בן בבא מסר את נפשו עליה. ופעולת מסירת הנפש הזאת נשארה, כי העמיקה את תוכן החיים האופיים המיוחדים של קדש ישראל לה'. משה רבנו עליו השלום, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחילת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התוכן האלוקי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת האלוקים באה יחדיו עם המשפט הישראלי. "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו". ודרישת אלוקים של המשפט נשארה סגולה ישראלית, שהיא מתגלה באופי האלוקי הכולל עולמי עד וזורח בארץ ישראל, בארץ חבל נחלתו, מקום האורה של סגולת הקדש.

המינות הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במידת הרחמים והחסד המדומה הנוטלת את יסוד העולם והורסתו. ומתוך עקירת יסוד המשפט מתוכנו האלוקי תופסת אותה הרשעה היותר מגושמת, ובאה בזוהמה לחדור במשפט הפרטי של האישיות היחידית וחודרת היא בהתפשטות גדולה לנפשות העמים, ובזה מתיסד יסוד שנאת לאומים ועמק רעה של טומאת שפיכת דמים, מבלי להמיש את העול מעל צוואר האדם. אמנם עיני כל מוכרחות להיות נשואות לאור עולם אור ה', אשר יגלה על ידי משיח אלוקי יעקב "והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים".



הקשר בין משה רבנו לסנהדרין

בפרשת בהעלותך מצאנו מקור נוסף ליסוד הסנהדרין (במדבר יא, טז – יז):

"ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודיברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו איתך במשא העם ולא תישא אתה לבדך"

משה רבנו נחלש לאחר בקשת הבשר של העם, והקב"ה ממנה לו עוזרים – שבעים זקנים, שהם למעשה התפשטות הנפש של משה רבנו. לפסוק זה ישנן גם השלכות מעשיות, כיון שמכאן למדו חז"ל מהם הדרישות מאדם הרוצה להיות דיין. דיין חייב להיות ללא כל מום גופני, כפי שמשה רבנו היה ללא מום גופני. וכן על הדיינים להיות מיוחסים כמשה רבנו וכו'. הסנהדרין הם למעשה התפתחות הנפש הכללית של משה רבנו שמתפשטת לשבעים אנשים.



הסמיכה

מצאנו שמוסד הסנהדרין בטל במהלך הדורות, וגם כיום אין לנו סנהדרין. הסיבה הפורמלית לכך שאין לנו סנהדרין ושאנו לא מקימים אותה מחדש היא שעל מנת להקים סנהדרין יש צורך בשבעים זקנים שנסמכו, והסמיכה בטלה מן העולם בערך משנת ארבע מאות וחמישים לאחר הספירה, שאז הביזנטים הרשעים אסרו על חכמי ישראל לסמוך, ואף איימו במוות על מי שיסמוך, וכך בטל המוסד המפואר ביותר באומה הישראלית. על חשיבות ערך הסמיכה ניתן ללמוד מדברי הגמרא על רבי יהודה בן בבא (סנהדרין יג:):

אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו שאילמלא הוא בטלו דיני קנסות מישראל. שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שכל הסומך ייהרג וכל הנסמך ייהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחומין שסומכין בהן ייעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם. וסמך שם חמישה זקנים, ואלו הן: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע, רב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה. כיון שהכירו אויביהם בהן, אמר להם: בני רוצו. אמרו לו: רבי מה תהא עליך? אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלוש מאות לונביאות של ברזל ועשאוהו ככברה.

לכאורה מה הועיל רבי יהודה בן בבא שמסר את נפשו על מנת לשמור על המשכיות הסמיכה? הרי בסופו של דבר בטלה הסמיכה מישראל? אלא על פי מה שאומר הרב קוק (למעלה), העובדה שהיה מי שמסר את נפשו על הסמיכה מותירה רושם עצום על מערכת המשפט להכיר את ערכה האמיתי. בעקבות מעשהו של רבי יהודה בן בבא מתייחסים ברצינות רבה יותר למערכת המשפט, שהרי היה מי שמסר את נפשו על מנת לקיימה. זוהי המהות של הסנהדרין: המשך הדרישה האלוקית דרך המשפט.



מספר חברי הסנהדרין

בסנהדרין צריכים להיות שבעים ואחד חברים, שבעים חברים רגילים ועוד אחד שהוא נשיא הסנהדרין. הסיבה שצריכים להיות דווקא שבעים זקנים, היא עוד דרישה הלכתית. על חברי הסנהדרין לדעת שבעים לשונות (בנוסף לדרישה לדעת את כל התורה וכל החכמות). המצב הטוב ביותר הוא שכל שבעים חברי הסנהדרין ידעו אל כל שבעים הלשונות, אך בדיעבד מספיק שיהיו ארבעה בלבד שיודעים שבעים לשונות. ההצדקה הפורמלית לדרישה זו היא שחברי הסנהדרין לא יזדקקו למתורגמן על מנת לשמוע את טענות הצדדים ואת העדויות, אך בדרישה זו מסתתר משהו עמוק יותר.

שבעים חברי הסנהדרין הם כנגד שבעים אומות העולם. הסנהדרין היא מעין פרלמנט כלל עולמי המדריך את האנושות כולה. הסנהדרין היא לא רק מרכז הפסיקה הלכתית עבור האומה הישראלית, אלא מרכז האורה העולמי, המקרין רוחניות לכל עמי תבל, ולכן על מוסד הסנהדרין להיות אוניברסלי באופיו.

ישנם מקורות נוספים המזכירים שבעים ושניים חברים בסנהדרין. האדם הנוסף הוא מי שמכונה המופלא שבבית הדין. את הנקודה הזאת מסביר הרב ראובן מרגליות (בספרו מרגלית בים הסנהדרין). הוא מביא מספר מקורות המעידים על כך שהמופלא הוא בעל חכמה גדולה מאוד, שלמרות שהוא אינו נמנה בין חברי הסנהדרין הרשמיים, יש לו זכות וטו. המופלא שבבית הדין מכונה בדרך כלל אב בית הדין. אם אב בית הדין נמצא במיעוט המתנגד לפסיקה מסוימת, אזי לא יכולים לפסוק על פי הרוב. אמנם אין בכוחו של אב בית הדין לגבור על הרוב ולפסוק הלכה כמותו, אך לא ניתן לגבור עליו. באופן זה יכול להיווצר מצב בו מחלוקת בסנהדרין אינה מגיעה להכרעה, במידה ואב בית הדין נמצא במיעוט.



המחלוקת הראשונה

המשנה במסכת חגיגה (ב, ב) מביאה את המחלוקת הראשונה בארץ ישראל שלא הוכרעה:

יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר לסמוך. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך. שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו. יצא מנחם נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך הלל אומר לסמוך. הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין.

המחלוקת היא האם מותר לסמוך על קורבן ביום טוב, או שמא אסור. ולאורך חמש דורות תמיד אב בית הדין היה במיעוט ולכן לא הוכרעה הלכה כאף אחת מהדעות.

כעת צריך לברר כיצד נוצר המצב שבימי בית הלל ובית שמאי, לא הוכרעו הלכות, ונתרבו המחלוקות בישראל. אומרת הגמרא (סנהדרין פח:):

תניא אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקות בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלושה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלושה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול, שואלין מבית דין שבעירן. אם שמעו אמרו להן, ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה. ואומר כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך למדתי וכך למדו חברי. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערביים. ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עומדין למנין. רבו המטמאים טימאו, רבו המטהרין טיהרו. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.

מדברי הגמרא ניתן להבין שעד לתקופת בית הלל ובית שמאי התלמידים כן היו משמשים כל צרכן. אם כן יש להבין מה קרה בתקופת בית הלל ובית שמאי שהתלמידים לא למדו מספיק טוב. הרב ראובן מרגליות מסביר שתקופה זו היא תקופת מלכותו של הורדוס. המלך הורדוס עשה דבר חכם מאוד מבחינתו, הוא הקים סנהדראות שונות וביטל את הסנהדרין המרכזית, וממילא לא ניתן היה לפסוק הלכה אחת לכל העם, ונעשתה התורה כשתי תורות.



תקנות ודרשות

המצב שנוצר בימי בית הלל ובית שמאי נוגד לגמרי את מטרת הסנהדרין. תפקידה של הסנהדרין הוא למנוע את המחלוקות בעם ישראל ולמנוע את המצב בו התורה נעשית כשתי תורות. הסנהדרין יוצרת הלכה אחת לכל עם ישראל. יש לסנהדרין יכולת לא רק לאחד את כל ההלכה, אלא גם לתקן תקנות ולדרוש דרשות. שתי דרכים אלו הן המקורות העיקריים להתפתחות ההלכה.

התקנה הגדולה ביותר שתיקנה הסנהדרין היא קריאת מגילת אסתר בפורים. תקנה זו תוקנה על ידי הגדולה שבסנהדראות שקמו לעם ישראל – כנסת הגדולה בראשותו של עזרא הסופר. את תקנת קריאת מגילת אסתר כנראה שלא ניתן לבטל, כיון שאין בית דין יכול לבטל תקנה של בית דין אחר אלא אם כן הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין. ובכנסת הגדולה היו נביאים רבים – שמונים ושלושה נביאים, והיו בה מאה ועשרים חברים, כך שנראה שלא ניתן לבטל את תקנות הכנסת הגדולה.

שאלה: מדוע היו בכנסת הגדולה מאה ועשרים חברים ולא שבעים ואחד?

תשובה: הדבר אינו ברור. אחת ההשערות היא שכאשר התקבצו עולי בבל הם רצו לדאוג לאחדות, ולכן כל מי שהיה ראוי להיכלל בכנסת הגדולה נכנס, בכדי למנוע חיכוכים ומריבות. השערה אחרת היא שבאותם ימים ארץ ישראל היתה תחת שלטון פרס והיהודים היו מפוזרים במאה ועשרים מדינות, ובכנסת הגדולה היה נציג לכל מדינה.

לגבי דרשות המצב שונה. יכול בית דין קטן יותר לדרוש דרשה אחרת ולבטל דרשה של בית דין שקדם לו, גם אם אותו בית דין היה גדול ממנו בחכמה ובמניין. אחת הדוגמאות לעניין הדרשות מופיעה במגילת רות. בועז, שהיה ראש הסנהדרין בבית לחם, דרש דרשה חדשה שאף בית דין לא דרש לפניו. עד דורו של בועז היה ידוע שאסור להתחתן עם נשים מואביות ועמוניות, שכן התורה אסרה זאת במפורש (דברים כג, ד):

      "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם"

אלימלך מת במואב כיון שנטש את עם ישראל בשעת צרה, אך בניו מתו כיון שנשאו נשים מואביות. כאשר בועז פוגש את רות הוא חושב לעצמו: האם יתכן שהתורה אסרה להתחתן אם אשה צדקת כרות? ואז בועז דורש את הדרשה הידועה: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, וכך בועז מתיר דבר שהיה אסור עד ימיו. לסנהדרין יש את הסמכות לדרוש דרשות חדשות מהכתוב, כאשר הנסיבות מחייבות זאת. המציאות הביאה את בועז לדרוש דרשה זו. לפני כן לא היה צורך לדרוש דרשה זו.

שאלה: האם ההיתר להתחתן עם נשים עמוניות ומואביות אינו הלכה למשה מסיני?

תשובה: יתכן שזו הלכה למשה מסיני, אך זהו לא פשט. הפשט הוא שעד ימי בועז היה אסור להתחתן עם נשים עמוניות ומואביות ובועז התיר.

הדרשה יכולה לשנות את הרצון האלוקי. וההוכחה לכך היא שמחלון וכליון מתו בגלל שנשאו נשים מואביות [שהתגיירו], ואילו בועז לא מת.



היכולת לשנות

ישנו מדרש בשם חכמי צרפת [מופיע בריטב"א וברמב"ם] האומר שהתורה ניתנה למשה רבנו מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ומשה רבנו מסרם לחכמי הדורות. כלומר שכל הלכה בתורה ניתנת להידרש בהרבה מאוד אופנים שונים, וביד חכמי הדורות להחליט באיזו דרשה יש להשתמש. אך מאז שבטלה הסנהדרין אין לנו יותר את הכוח הזה.

הרפורמים טוענים שהם מפתחים את ההלכה, כפי שהיא התפתחה במשך אלפי שנים. ניתן להמשיל את הדבר: כל גוף חי שאינו נמצא בתנועה, הוא מתנוון. לעומת זאת אם הגוף מת, אזי דווקא התנועה הורסת אותו יותר ועדיף שיישאר ללא תנועה. בזמן הגלות עם ישראל משול לגוף מת, לכן עדיך לשמור על המצב הקיים ללא שינויים. מה שהציל את עם ישראל בגלות היה השמרנות ההלכתית. אלא שהרפורמים חושבים שזהו גוף מת המתנהג כגוף חי.



זקן ממרה

בידי הסנהדרין יש אמצעי אכיפה חשוב מאוד – זקן ממרה. כפי שאומרת התורה (דברים יז, יב):

"והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלוקיך או אל השופט ומת האיש ההוא וביערת הרע מישראל"

הפסוק מדבר על חכם שראוי לשבת בסנהדרין ומותר לו לחלוק על חכמי הסנהדרין. אלא שאותו חכם מורה הלכה בניגוד לדעת הסנהדרין. פסיקת הלכה בניגוד לסנהדרין מסכנת את אחדות האומה. הדבר מעולם לא התרחש, אבל עדיין הסמכות נתונה בידי הסנהדרין להרוג את מי שמורה הלכה בניגוד לדעתה. סמכות זו נותנת מעמד של רצינות ותוקף להחלטות הסנהדרין. כמובן שיש צורך בתנאים מסוימים, גם המקום גורם לסמכותה של הסנהדרין. התורה אומרת (דברים יז, ח):

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו"

מקומה של הסנהדרין הוא בלשכת הגזית שבבית המקדש, שהיתה חציה בקודש וחציה בחול. כאשר הסנהדרין יושבת בלשכת הגזית יש לה סיוע מיוחד של רוח הקודש.



לא תסור

בהמשך הפסוקים בפרשת שופטים אומרת התורה (דברים יז, ח – יא):

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ובאת אל הכהנים והלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"

ישנה הלכה של "לא תסור", מצווה לקיים את פסקי הסנהדרין. על פי הפשט (בגמרא המובאת למעלה) כאשר מתעוררת שאלה לגבי הלכה מסוימת, שואלים בבית הדין המקומי. אם בית הדין המקומי לא הצליח לפתור את הבעיה עולים לבית הדין של השבט. אם גם שם לא הצליחו להכריע עולים לירושלים עד שמגיעים לסנהדרין הגדולה, ומשם יוצאת ההלכה החדשה המחייבת את כל עם ישראל. אך אם בית הדין המקומי הצליח להגיע להכרעה לא עולים לירושלים. כלומר יכול להיווצר מצב בו שני בתי דינים במקומות שונים יפסקו הלכה שונה. בהחלט יתכן מצב בו יהיו מנהגים שונים באומה שאינם מגיעים להכרעת הסנהדרין הגדולה שבירושלים. אין דרישה לאחידות בכל המקומות, אך בכל מקום ומקום יד דרישה לאחדות מקומית, להישמע להוראות בית הדין המקומי. זוהי משמעות האיסור של "לא תתגודדו" – במקום אחד ישנה הלכה אחת.

צריך לברר האם האיסור של "לא תסור" כולל דברים נוספים. הרמב"ם אומר שכל מצוות דרבנן, יסודן במצוות "לא תסור". כלומר מי שעובר על מצווה מדרבנן למעשה עובר על מצוות דאורייתא של "לא תסור". הרמב"ן סובר בדיוק להיפך. הרמב"ן סובר שאין בפסוק זה שום יסוד המחייב לשמוע למצוות דרבנן. אלא שעם ישראל קיבל על עצמו לקיים את מצוות דרבנן. והרב קוק הולך בעקבותיו של הרמב"ן.

יש סמכות לסנהדרין לתת פרשנות חדשה לפסוקים. הרמב"ם סובר שאם קיימת בידינו מסורת ממשה רבנו כיצד יש לפרש פסוק מסוים אי אפשר לשנות מפירוש זה. אך רבי יהודה הלוי סובר אחרת. בספר הכוזרי הוא כותב כי האיסור של "לא תוסיף" נאמר רק להמון אך הוא אינו תקף לגבי הסנהדרין. לסנהדרין יש את הסמכות לחדש חידוש בפסוק שאינו תואם את המסורת.



"ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין"

התורה אינה מסתפקת רק באיסור של "לא תסור", אלא היא מוסיפה את המילים: "מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". רש"י על פסוק זה מביא את דברי הספרי: אפילו מראין לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. והדבר תמוה מאוד. כיצד ניתן לקבל זאת שהחכמים אומרים דברים הסותרים את עצם המציאות. ברור שבמדרש זה מסתתרת כוונה עמוקה יותר.

יש לשים לב שהמדרש משתמש בלשון "מראין". כוונת המדרש היא שלפעמים הראיה מראה ההפך מן המציאות, ודווקא השמיעה היא זו שמסתדרת עם המציאות. כאשר שני אנשים עומדים זה מול זה, אזי ימינו של זה נמצאת מול שמאלו של השני, ולכאורה ימין הוא שמאל ושמאל הוא ימין, הכל תלוי בנקודת המבט. לפעמים צריך לקבל את נקודת המבט של החכמים למרות שנראה שהיא סותרת את המציאות.

שאלה: האם תמיד חייבים לשמוע לדברי חכמים, גם כאשר ברור שהם אומרים שטות? ומה לגבי תלמיד חכם אחר?

תשובה: המשנה במסכת הוריות (א, א) אומרת:

הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן, בין שעשו ועשה עימהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה,  הרי זה חייב מפני שלא תלה בית דין.

תלמיד חכם שיודע בוודאות שבית הדין טעה, אסור לא לשמוע להם. יש גבול עד מתי צריך לשמוע לבית הדין והאחרונים דנים מהו גבול זה.



מקומה של הסנהדרין

מאז שמוסד הסנהדרין הוקם הוא עבר תהפוכות רבות. כאחד עשרה שנים לפני חורבן בית ראשון, גלתה הסנהדרין יחד עם מלך יהודה לבבל בגלות יהויכין. ברגע שהסנהדרין גולה מארץ ישראל לבבל, הם עדיין סנהדרין, אלא שהיכולת לסמוך בטלה מהם, שלא ניתן לסמוך אלא בארץ ישראל. ולכן לאחר כשישים שנה חזרה הסנהדרין לארץ ישראל, וחלק מאנשי הכנסת הגדולה היו זקנים סמוכים שיכלו להמשיך את מסורת הסמיכה לדורות הבאים. סנהדרין זו יכלה לשמור על הסמיכה כיון שהיא הוגלתה מירושלים לפני חורבן הבית הראשון ולא נהרגו. ניתן לומר שהקב"ה סידר על ידי ההשגחה העליונה שהסנהדרין תיגלה על מנת שהסמיכה תוכל להימשך לאחר שבעים שנה.

כאשר הסנהדרין עוזבת את מקומה הטבעי בלשכת הגזית היא מאבדת חלק מהסמכויות שלה, היא כבר אינה יכולה לדון דיני נפשות. על מנת לדון דיני נפשות יש צורך בהשראת שכינה מיוחדת הקיימת רק בבית המקדש. מה שכן נשאר בסמכותה של הסנהדרין הוא לדון דיני קנסות. אך הסנהדרין מאבדת גם יכולת זו ברגע שהיא עוזבת את ארץ ישראל. בבבל אין לסנהדרין סמכות אפילו לדון בדיני קנסות. אם כן ,כיצד אנו דנים היום דיני ממונות? מי נתן לנו את הסמכות? אלא שחכמי ארץ ישראל האצילו מסמכותם על חכמי בבל לעשות את שליחותם. ומאז ועד ימינו כל בית דין הם תלמידי תלמידיהם של חכמי בבל שקיבלו רשות לתת היתר הוראה. וכך בימינו כתבי הסמיכה של הרבנים הם היתר הוראה בלבד.

לסנהדרין יש תפקיד מיוחד בעם ישראל. הסנהדרין גורמת לעם ישראל להחכים. שכן עם ישראל זקוק שיהיו בתוכו שבעים אנשים הראויים לשבת בסנהדרין באופן תמידי. וכמובן שצריך שיהיו גם מחליפים. בכדי לדאוג שתמיד יהיו תלמידים שיחליפו את אנשי הסנהדרין לעת הצורך, יש צורך במאגר של תלמידי חכמים, וזה ככל הנראה מעיד על חכמתה של האומה. 

על חכמי הסנהדרין להיות בקיאים בכל חוכמות העולם, ואפילו להתמצא בכישוף, שהרי עליהם לדון גם מכשפים. הכוזרי אומר (מאמר שני, סד) כי הסיבה לכך שתמיד נמצאים שבעים איש בעלי הידע בכל החכמות הנחוצות, היא כיון שכל החכמות קבועות בעם ישראל.



חידוש הסנהדרין

העובדה שמסורת הסמיכה פסקה מעוררת שאלה גדולה: כיצד נקים מחדש את הסנהדרין כאשר אין לנו אף אדם סמוך? יש דעות הסוברות ששרשרת הסמיכה המשיכה באופן נסתר במהלך הדורות. יש מסורת בקרב גולי בני ראובן שיש ביניהם סמוכים, אך הדבר תמוה ביותר, כיון שניתן לסמוך רק בארץ ישראל. יש הסוברים שאליהו הנביא יתגלה לפני ביאת המשיח והוא יסמוך את חכמי ישראל, ואליהו הנביא ודאי סמוך, שהרי אליהו הוא פנחס שנמשח על ידי משה רבנו בעצמו. אבל חז"ל מספרים לנו שאליהו הנביא עתיד לעמוד לפני בית הדין הגדול, משמע שתהיה סנהדרין עוד לפני ביאת אליהו הנביא. בנוסף ישנו פסוק בישעיהו (א, כו):

      "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה"

כלומר שחידוש הסנהדרין אמור להתרחש עוד לפני ביאת המשיח ובנין בית המקדש.

הרמב"ם (הלכות סנהדרין ד, יא) כותב:

הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד, מושיב שניים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה, ואחר כך ייעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים. נראים לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים, ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן. ואם היה שם סמוך מפי סמוך, אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין. והדבר צריך הכרע.

חידוש הסמיכה יתאפשר כאשר כל חכמי ישראל יתקבצו במקום אחד ויסכימו למנות עליהם רב ראשי אחד, והוא יהיה סמוך מכוחם של כל חכמי ישראל. לא ברור אם הרמב"ם התכוון לכל חכמי ארץ ישראל או לכל חכמי העולם, והדבר צריך הכרע. יש האומרים שהרמב"ם הסתפק האם יש צורך בשלושה סמוכים, או שמא די בסמוך אחד.

על יסוד דבריו של הרמב"ם התרחש מעשה במאה השש עשרה בצפת. באותה תקופה שלאחר גרוש ספרד, התאספו בצפת הרבה מחכמי ישראל, והיתה התקבצות שלא היתה במשך אלף שנים לפניה. רב העיר היה רבי משה אלשייך, הדיין היה רבי יוסף קארו, החזן היה רבי שלמה אלקבץ, והדרשן היה האר"י הקדוש. באותה תקופה היתה גם התעוררות משיחית בקרב היהודים. ראש ממשלת תורכיה היה אז יהודי בשם דון יוסף נשיא (ואשתו דונה גרציה). היו מחשבות על הקמה של מדינה יהודית בארץ ישראל. זוהי הסיבה שבגללה נכתב השולחן ערוך דווקא בתקופה זו. מטרת השולחן ערוך היתה לאחד את ההלכה היהודית לפני הקמת המדינה. חכמי צפת החליטו שהגיע הזמן לחדש את הסמיכה. היה צורך ממשי בחידוש הסמיכה בגלל יהודי ספרד. חלק מיהודי ספרד נאלצו לעבוד עבודה זרה בטרם הצליחו להימלט מספרד, והם התחייבו בכרת. האפשרות היחידה שלהם להינצל מהכרת היתה על ידי מלקות. אך רק בית דין סמוך יכול לגזור מלקות, ולכן חידשו את הסמיכה (ואולי היה זה רק תרוץ).

כל חכמי ישראל התקבצו לצפת והסכימו למנות עליהם את רבי יעקב בירב (מהר"י בירב), ונתנו לו את הסמיכה. לאחר שהוא נסמך הוא סמך עוד כחמש עשרה אנשים, וביניהם: השולחן ערוך, רבי משה קורדוברו, רבי חיים ויטאל ועוד. באופן זה קיוו חכמי צפת לחדש את הסמיכה.

מי שהתנגד לכל המהלך הזה היה רבה של ירושלים באותה תקופה, שטען שלא שאלו אותו ולא התייעצו איתו. חכמי צפת לא שאלו אותו כיון שידעו שהוא מתנגד לחידוש הסמיכה. והתעורר ויכוח גדול, האם ניתן להכריע בסוגיה זו על פי דעת הרוב, או שמא מדובר כאן בקבוע הנחשב כמחצה על מחצה. מהר"י בירב לא נכנע והמשיך לסמוך. ורבי יוסף קארו אף הגדיל לעשות, וראה בבית הדין של צפת בית דין לעולם כולו, והחל לשלוח שליחים לכל קהילות היהודים בעולם. בסופו של דבר מי שביטל את הסמיכה היה השלטון התורכי, שהחליט שזה כבר יותר מידי מוגזם. הם רצו להרוג את מהר"י בירב, ולאחריו לא נמצא אף אחד שהיה מוכן להמשיך ולסמוך.



חידוש הסנהדרין בימינו

הניסיון לחדש את הסנהדרין חזר שוב עם הופעת הציונות. הרב קוק רצה להקים את הסנהדרין, אך כשלב ראשון הוא הקים את הרבנות הראשית. כאשר הוקמה הרבנות הראשית, הציע הרב קוק שיהיו בה שבעים חברים, אך משיקולים תקציביים הדבר נדחה, והסתפקו בעשרים ושלושה חברים. הרב קוק אמר שאולי טרם הגיע הזמן. שכן על מנת לחדש את הסנהדרין דרושים לנו תלמידי חכמים גדולים (הבקיאים גם בדיני כשפים, דבר שאינו מצוי היום), וכמובן שצריך שכל חכמי ישראל יסכימו למנות עליהם רב אחד.

הרב יהודה לייב הכהן פישמן (המכונה מימון) גם רצה להקים את הסנהדרין, ואף כתב ספר בנושא הנקרא: חידוש הסנהדרין. לאחר דיון רחב ברבנות הראשית, התקבלה ההחלטה שהנושא יעלה לדיון שוב לאחר הקמת רבנות עולמית. אך התקווה עוד לא אבדה. אנו מקווים שבעתיד יתאספו כל חכמי ישראל מכל העולם ויחדשו את הסמיכה. יש לכך חשיבות גדולה מאוד. כל עוד אין אוטוריטה רוחנית אחת המייצגת את כל האומה, יש חילול ה' בעולם. אין קול אחד, כל אחד אומר משהו אחר.

במקום להקים את הסנהדרין, הרב מימון בנה שני בתי כנסת בירושלים. האחד הוא בית כנסת ישורון, הבנוי בצורת חצי גורן עגולה, כפי שישבה הסנהדרין. ובית הכנסת השני הוא "בית יהודה", הנמצא כאן במוסד הרב קוק, הבנוי גם הוא בצורה של חצי גורן עגולה. גם הרב גורן בנה בכולל האידרא בעיר העתיקה חדר בצורת חצי גורן כהכנה למושב הסנהדרין.

ניתן לראות כי הרעיון של חידוש הסנהדרין עדין חי וקיים בעם ישראל, ובעזרת ה' נזכה לראות בהתגשמות הפסוק (ישעיהו א, כו):

      "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה"

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)