הרב אורי שרקי

עבודה זרה

כ' בתמוז תשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




בעולמנו קיימת תופעה מצערת – האלילות, או בשמה הקלאסי בישראל - עבודה זרה. רוב דברי התוכחה של הנביאים לעם ישראל עניינם ומטרתם להילחם כנגד העבודה זרה. לפי כמות הנבואות ועוצמתן, כנראה שהעבודה הזרה היא כוח חזק מאוד. אמנם בימינו המלחמה בעבודה זרה אינה המלחמה העיקרית, ישנם דברים אחרים בהם צריך להילחם. אבל בימי קדם העבודה זרה היתה הכוח הרוחני העיקרי שבו נלחמו אבותינו. במהלך השנים המלחמה בין אמונת הייחוד הישראלית לבין העבודה זרה הסתיימה בניצחון כמעט מוחלט שלנו. אך לא כך היה תמיד.

היו תקופות בהן אמונת הייחוד נחשבה לשיגעון ואף לרשעות. בעת העתיקה היה היסטוריון רומאי ידוע בשם טציטוס (או טקיטוס), שאמר כי היהודים הם העם הגרוע ביותר בעולם, כיון שהם בזים לכל דבר קדוש, וההוכחה לכך היא שבקודש הקודשים שלהם אין שום דבר, אתאיסטים גמורים. בימינו דברים אלו הם טריוויאליים בזכות הניצחון שלנו במלחמה העיקשת נגד העבודה זרה. יצר העבודה זרה עדיין לא נעלם לגמרי מן העולם (למרות שהגמרא אומרת שהוא בוטל), ולכן נושא זה עדיין אקטואלי מבחינות מסוימות.



הגדרת עבודה זרה

מהי עבודה זרה? ניתן להגדיר את העבודה זרה באופן הבא: כל עבודה הנפנית כלפי נברא ולא כלפי הבורא היא עבודה זרה. ויש בעבודה זרה מדרגות שונות ומרובות.  יש עבודה זרה האסורה בתכלית שעונשה בסקילה, ויש עבודה זרה שהעושה אותה עובר רק בלאו, ויש עבודה זרה דרבנן. יש גם עבודה זרה שהיא מותרת, ויש אפילו עבודה זרה שהיא מצווה. כמו כל דבר אחר ביהדות, אין הכל או כלום. ישנם צדדים לכאן ולכאן.

העבודה זרה האסורה מן התורה היא עבודה לאלוקים אחרים. והמידה ממידות האדם הדומה ביותר לעבודה זרה היא הכעס. וכבר אמרו חז"ל: כל הכועס כעובד עבודה זרה. והקשר בין הדברים הוא שהאדם כועס כיון שהוא אינו מסכים שמשהו או מישהו אחר יעמוד כנגדו, וזהו מעין סוג של גאווה. האדם הופך את עצמו לערך ואיו מסוגל לקבל רגשית שמשהו עומד כנגדו, וכך הוא הופך את עצמו לעבודה זרה. כמובן שאין סקילה על הכעס, אך יש דמיון מסוים בין שני הדברים.

הגר"א אומר כי לאדם מותר להפסיק את תפילתו בשני מקרים: כאשר עולה בו מחשבת עבודה זרה או כאשר הוא כועס. שוב אנו מוצאים שיש קשר בין מידת הכעס לבין עבודה זרה.



עבודה זרה המותרת

ישנה גם עבודה זרה שהיא מותרת. הגמרא (עבודה זרה ח.) אומרת:

תניא רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן. כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהם עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (שמות לד, טו): "וקרא לך ואכלת מזבחו".

מדברי הגמרא משמע שישראל הנמצא בחוץ לארץ הוא עובד עבודה זרה, אלא שהוא עובד עבודה זרה בטהרה. זהו ביטוי מאוד לא מחמיא, בלשון המעטה. להלכה מותר ליהודי לשהות בעל כורחו בחוץ לארץ אם אין באפשרותו לעלות או לגור בארץ ישראל, אלא שהוא נחשב לעובד עבודה זרה בטהרה.

ישנה עבודה זרה שהיא אף יותר ממותרת. יש עבודה זרה שחובה על האדם לעבוד אותה. הגמרא (בבא בתרא קי.) אומרת:

      לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות.

והוא סבר לעבודה זרה ממש, ולא היא, אלא עבודה שזרה לו. ברור שאין כוונת הגמרא שעדיף שהאדם יעבוד עבודה זרה מאשר שיקבץ נדבות ויזדקק לבריות, שהרי עבודה זרה היא אחד משלוש איסורים שבהם חל הכלל: ייהרג ובל יעבור. הכוונה היא שעדיף שאדם שאין לו פרנסה במקצועו, יעבוד בעבודה שאינו מכיר, עבודה שהיא זרה לו, מאשר שיהיה מובטל ויתפרנס מתרומות של אנשים אחרים.

משמעות מאמר זה היא שגם המקצוע בו עוסק האדם הוא חלק מעבודת ה' שלו. שכן עבודת ה' של האדם מקיפה את כל תחומי החיים. אם אדם הוא סנדלר, אזי באמצעות מלאכת הסנדלרות שלו הוא עובד את הבורא. חז"ל מספרים לנו כי חנוך בן ירד היה סנדלר, ועל כל מסמר וקשר שהיה מוסיף היה אומר שירות ותשבחות לקב"ה. ולכן אדם העובד בעבודה שאינה מתאימה לו, יש בדבר מעין עבודה זרה. כיון שאותו אדם אינו עובד את ה' באופן מלא, כפי שהיה יכול לעבוד את ה' אילו היה עובד בעבודה המתאימה לו. הגמרא נקטה דווקא בלשון זו של עבודה זרה ולא אמרה בפרוש שהכוונה למקצוע של האדם ולא לעבודה זרה ממש, בכדי ללמדנו שאדם העובד במקצוע שלא מתאים לו זו אכן עבודה זרה, אלא שעבודה זרה כזו עדיפה מהאפשרות האחרת של להזדקק לבריות. אם נרחיב מסקנה זו, נוכל לומר כי כל פניה אל ה' שאינה אמיתית היא סוג של עבודה זרה (שלעיתים מותרת ולעיתים אפילו עדיפה).

עבודה זרה היא לא רק ניתוק מהקב"ה ועבודה למשהו אחר, אלא גם פניה אל האלוקות באופן זר. יכול להיות שפניה מסוימת אל האלוקות תהיה כשרה אצל אדם מסוים, ואילו אותה פניה אל האלוקות אצל אדם אחר תחשב לעבודה זרה. לכל אדם יש דרך משלו בעבודת ה', ולא תמיד דרכו של אדם אחד מתאימה לאחר.



עבודה זרה בתוך עבודת ה'

לעומת זאת קיימים גם מקרים הפוכים. ישנם מצבים בהם עבודת ה' מלאה יכולה להיות בבחינת עבודה זרה (אורות התחייה א ???). נביא לדוגמא את שמות הבעלים. הבעל הוא שמה של עבודה זרה כנענית. אך מצד שני מצאנו את המילה בעל במשמעות חיובית יותר. הנביא הושע ממשיל את כנסת ישראל לאשה הבוגדת בבעלה, אך לבסוף חוזרת אליו (הושע ב, יח):

      "והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי"

משמעות המילה איש היא שוויון, יש שוויון בין האיש לאשה. לעומת זאת המילה בעל משמעותה היא בעלות, אדנות. כלומר הרגשה של בעלות ושל עריצות גם היא סוג של עבודה זרה. שמות הבעלים הם למעשה צדדים שונים של תפיסת הקב"ה בצורה של עריצות. מעין דמות שלא ניתן להתווכח איתה.

יש סוג יותר חמור של עבודה זרה בתוך עבודת ה': יראת העונש. זוהי אינה עבודת ה' אלא עבודת הגיהינום. עבודת ה' בגלל פחד מן העונש אמנם נקראת עבודת ה', אך היא גבולית מאד, והיא קרובה מאד לעבודת השטן. האדם מפחד מהעונש אך קורא למעשיו עבודת ה'.

עבודה זו היא המכונה פסל מיכה העובר בים. בספר שופטים מסופר כיצד התחילה עבודת פסל מיכה (שופטים יז, א – ה):

"ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו. ויאמר לאימו אלף ומאה הכסף אשר לוקח לך ואת אלית וגם אמרת באוזני הנה הכסף איתי אני לקחתיו ותאמר אימו ברוך בני לה'. וישב את אלף ומאה הכסף לאימו ותאמר אימו הקדש הקדשתי את הכסף לה' מידי בני לעשות פסל ומסכה ועתה אשיבנו לך. וישב את הכסף לאימו ותיקח אימו מאתים כסף ותתנהו לצורף ויעשהו פסל ומסכה ויהי בבית מיכיהו. והאיש מיכה לו בית אלוקים ויעש אפוד ותרפים וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן"

הנביא מספר על אדם בשם מיכה שגנב סכום כסף מאימו, עשה תשובה והחזיר לה את הכסף. בתגובה למעשי בנה אומרת האם: "ברוך בני לה'". היא מקדישה את הכסף לה' ועושה ממנו פסל ומסכה לכבוד ה'. ומיכה עצמו הופך להיות מנהל המקדש בו עובדים פסל זה. לכאורה סיפור זה לא מובן, שכן נראה שמדובר כאן בעבודה זרה לשם שמיים?!

אלא יש להבין שתחילתו של סיפור זה התרחשה עוד במצרים. האיסור על עשיית כל פסל ותמונה ניתן רק במעמד הר סיני, ואילו לפני כן הדבר לא היה אסור. כאשר בני ישראל היו במצרים היה מותר לעשות פסל ומסכה ולעבוד באמצעותם את ה'. אלא שלאחר שנכנסו בני ישראל לארץ נעשה הפסל לעבודה זרה. זוהי עבודה זרה גבולית, כיון שהיא לשם שמיים.



תחילת העבודה הזרה

רבי יהודה הלוי אמר: עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' לבדו הוא חופשי. אם כן מדוע לא כולם רוצים להיות עבדי ה'? אלא שלאדם קשה מאד לקבל את החירות. אנשים מפחדים מן החירות, ולכן מעדיף האדם לשעבד את עצמו למערכות יותר נוחות וכובלות, כיון שאז הוא מרגיש יותר טוב, שכן הוא פחות אחראי למעשיו, והוא אינו נדרש לתת דין וחשבון.

מצאנו שלושה סוגים של עבודות זרות כאלו, שהתפתחו לאורך השנים: הסוג הראשון הינו מאוד טהור ואצילי, זוהי העבודה זרה בימין של אנוש. הרמב"ם (הלכות עבודה זרה א, א – ג) מתאר כיצד התנהלה עבודה זאת:

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו היתה טעותם: אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנם במרום, חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון הקל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו העומדים לפניו וזה הוא כיבודו של מלך.

כיון שעלה דבר זה על ליבם , התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קורבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודה זרה.

וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה. לא שהן אומרים שאין שם אלוק אלא כוכב זה. הוא שירמיהו (י, ז – ח) אומר: "מי לא יראך מלך הגויים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך. ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא". כלומר הכל יודעים שאתה הוא הקל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים זה ההבל רצונך הוא.

הרמב"ם מסביר שבעודה זרה התחילה מכוונה טובה, מרצון לפאר ולכבד את עבדיו של המלך. גם כאשר כל העם כבר עבד עבודה זרה גמורה, הרי חכמי אומות העולם ידעו את האמת, שיש קל יחיד שברא הכל ואותו ראוי לעבוד, אלא שעדיין הם חשבו שניתן לעבוד גם את נבראיו. גם חכמי מצרים ידעו זאת, אלא שהם חשבו שהמון פשוטי העם לא יוכלו להבין זאת, ולכן הסתירו מהם את האמת.

גם סודות גדולים של האלוקות באו לידי ביטוי באופנים שונים בעבודות הזרות השונו. לרומאים היה אליל בשם יאנוס שהיה אדם בעל שני פרצופים, לפנים ולאחור (על שמו נקרא חודש ינואר). זו היתה דרכם של הרומאים לבטא את מה שאנו אומרים כי לאלוקות יש שני צדדים: צד מתגלה וצד נסתר. אבל ההמון חשב שבאת יש יצור כזה בעל שני פרצופים.



שיטת רבי יהודה הלוי

ישנו הבדל בין הרמב"ם לרבי יהודה הלוי בהסבר העבודה הזרה. ל פי דברי הרמב"ם שהבאנו עולה כי בני האדם האמינו בקל אחד, אלא שמשהו השתבש בדרך והחלו לעבוד אלילים. כלומר טבעו של האדם גורם לו לעבוד את האלוקים אלא שבמרוצת הדורות נשתכח המקור האמיתי, וכך התפתחה לה עבודת האלילים. על פי שיטתו של הרמב"ם האמונה באמונת הייחוד היא בטבע האדם. אמנם אדם, שת וחנוך האמינו כיון שה' נגלה אליהם, אך יש להניח שדווקא העבודה הזרה שנהגה בימי אנוש היא ההתנהגות הטבעית של האדם.

רבי יהודה הלוי אומר כי אם ה' לא היה נגלה אלינו לא היינו יודעים שהוא קיים (בניגוד להנחה המקובלת אצל הדתיים שהדבר ברור מאליו). אם הדבר היה פשוט כל כך, ונעוץ בטבע האדם, מדוע רבים כל כך לא האמינו באמונת הייחוד. התפשטות אמונת הייחוד התפשטה בעולם רק לאחר שדברי הנביאים נפוצו ברחבי העולם. אם ניקח אדם ללא כל מידע מוקדם, הרי על פי טבעו הוא יהיה עובד אלילים, כיון שהוא רואה ריבוי כוחות בעולם, והדבר הטבעי הוא לעבוד לשמש ולירח ולשאר כוחות הטבע.

שיטת רבי יהודה הלוי מקבל חיזוק מהמדרש הידוע על אברהם אבינו ועל האופן בו הוא גילה את האמונה. על פי חז"ל אברהם אבינו ראה את השמש וחשב שהיא האלוקים, אחר כך חשב שהירח הוא האלוקים, אחר כך כשהעננים כיסו את הירח, חשב שהעננים, ואחר כך הרוח שפיזרה את העננים. אך לבסוף ראה אברהם אבינו, כי הוא מחזיק את הרוח בתוך גופו, ונשאר נבוך. האם יתכן שאין לעולם מנהיג. כלומר אברהם אבינו נשאר בספק גדול, הוא הגיע למסקנה שאין עם מי לדבר. אברהם אבינו היה מייסד פילוסופית האבסורד. יש להבין שזוהי עמדה נפלאה, כיון שהבנה זו יוצרת ריקנות באדם. התהווה מעין חלל ריק בתודעתו של אברהם אבינו. בתוך חלל זה היה יכול להופיע הדיבור האלוקי. ואכן בהמשך המדרש נאמר: "מייד הופיע והציץ בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה". הגילוי האלוקי של אברהם אבינו הגיע מלמעלה למטה, מחוץ לאדם אל תוכו, ולא להיפך. זהו המשך תורת הנבואה של עבר (גם הנבואה מתקבלת מגורם חיצוני), ועומדת בניגוד מוחלט לעמדת הפילוסופיה, הגורסת כי ההכרה באלוקות מגיע מתוך האדם (דקארט: אני חושב משמע אני קיים. אם אני קיים אזי נבדוק מה יש במעמקי תוכי. שם קיים האינסוף. אם יש אינסוף יש אלוקים. ההכרה באלוקות נובעת מתוך האדם ולא מחוץ לו).

על פי שיטת רבי יהודה הלוי, הרי אברהם אבינו גילה את האלוקים, למעשה זהו אלוקים תוצרת אברהם אבינו, כפי שיכול להיות אלוקים תוצרת אריסטו. הנטייה הטבעית של האדם היא לא להאמין באלוקות, ואלמלא נגלה אלינו ה' ואמר לנו שהוא האלוקים היחיד לא היינו יודעים זאת בכוחות עצמנו.

מדור אנוש ואילך התחילה עבודה זרה של שכחה (רמב"ם הלכות עבודה זרה א, ד – ח):

ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהקל ציווה להם ואמר להם: עבדו כוכב פלוני, או כל הכוכבים, והקריבו לו ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו, כל העם והנשים והקטנים ושאר עם הארץ, ומודיע להם צורה שבדה מליבו, ואומר זו היא צורת הכוכב הפלוני שהודיעוהו בנבואתו...

וכיון שארכו הימים נשתכח ה' הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו. ונמצא כל עם הארץ והנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ואבן וההיכל של בנין שנתחנכו מקטנותם להשתחוות להן ולעובדן ולהישבע בשמן.

והחכמים שהיו בהם כגון הכומרים וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוק אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלה בגללם ולדמותן. אבל צור העולמים לא היה שם מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונח ושם ועבר. ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם, שהוא אברהם אבינו עליו השלום.

    כל העבודה הזרה מקורה בשכחה, זהו המצב הקדום של העבודה זרה. אנוש מלשון נשיה, שכחה.



    מרידה בבורא

הסוג השני של העבודה זרה הוא המרידה בבורא. עבודה זרה זו באה לידי ביטוי בבניית מגדל בבל. באותו הדור לא רק ששכחו את המקור, אלא התקבלה החלטה לנתק את מקור ההוויה מן ההוויה. מי שיזם את המבצע היה נמרוד. הוא סבר שלהיות בקשר עם האלוקים זה אסון, כיון שכאשר האדם נמצא בקשר עם הבורא עליו לעמוד בסולם הערכים שלו, וזה בלתי אפשרי. וההוכחה לכך היא המבול שבא לעולם לאחר שבני האדם נכשלו לעמוד בסטנדרטים האלוקיים. לכן נמרוד גרס כי עדיף לגרום לכך שכולם יהיו תינוקות שנשבו. נמרוד היה מוכן להקריב את עצמו למען הכלל. הוא חשב שהוא ימרוד בבורא ויגרום לכל השאר לשכוח את קיומו של הבורא, ובאופן זה הוא יציל את העולם.



    המינות

הסוג השלישי של העבודה הזרה הוא המינות. מהיכן הגיע המינות לעולם? הגמרא במסכת יומא מספרת כי בזמנו של עזרא הסופר יצר העבודה הזרה נעלם מן העולם. הגמרא (יומא סט:) מתארת זאת באופן ציורי:

"ויצעקו אל  ה' אלוקים בקול גדול" (נחמיה ט, ???), מאי אמור? אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: בייא בייא! היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון, ועדיין מרקד בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא? לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן. נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב ביה "אמת". אמר רב חנינא: שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא "אמת". אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא מישראל: היינו יצרא דעבודה זרה, שנאמר (דכריה ה, ח): "ויאמר זאת הרשעה". בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי. אמרו: היבי נעביד? דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא. אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא וחפיוהו לפומיה באברא, דאברא משאב שאיב קלא, שנאמר: "ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה". אמרו: הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי ואמסר בידיהו. אמר להו: חזו דאי קטליתו ליה לההוא – כליא עלמא. חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרי: היכי נעביד? נקטליה – כליא עלמא! ניבעי רחמי אפלגא – פלגא ברקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה ושבקוהו. ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה.

לאחר שחכמי ישראל התלוננו כי אינם רוצים את יצר הרע שניתן להם על מנת שיתגברו עליו כיון שהוא מביא לחורבן, ניתן היצר הרע בידם והם שמו אותו בדוד של עופרת. מאז שניטל יצר הרע מן העולם יש מעין מחסום בתוכנו כמו העופרת, אין ביכולתנו לדעת את ה' כפי שידעו אותו קדמונינו. ואכן מתקופת עזרא הסופר חלה נסיגה עקבית בכוחה של האלילות, ואת מקומה תפסו הפילוסופיה והדתות המונותיאיסטיות, שהם תחליף העבודה זרה.



שורש העבודה הזרה

הגמרא מתארת את יצר הרע כאריה של אש היוצא מבית קדשי הקדשים. הדימוי לאריה הוא ברור, היצר הרע הוא חזק ומכלה הכל. אבל למה דווקא מבית קדשי הקדשים? כוונת הגמרא לרמוז לנו כי השורש של העבודה זרה ושל עבודת ה' הוא אחד. כיון שבאותה התקופה השכינה שרתה בעולם הזה בעוצמה כה גדולה, לא היה ניתן שלא לראות את האלוקות בכל מצוי ונברא. אנשי אותה תקופה ראו את ההארה האלוקית בשמש, בנחל ובבעלי חיים, ולכן עבדו להם. המסקנה המתבקשת מכך היא שאם לא רוצים שתהיה עבודה זרה בעולם, יש להפסיק את השראת השכינה בעולם הזה. כמובן שלדבר יש מחיר, ברגע שלקנו את יצר העבודה זרה מן העולם, משהו בתוכנו נחתם בחותם של עופרת. כבר אין את הנטייה הטבעית באדם להתפלל אל האלוקים. לכן בדיוק באותה נקודת זמן בה סולק היצר הרע, תיקנה הכנסת הגדולה את נוסח התפילה הקבוע, על מנת להכריח אותנו להתפלל גם ללא צורך.

אם כן מה ניתן לעשות בעולם הזה? ישנן מספר אפשרויות:

  1. להתחבר לעם ישראל ולהתגייר. ואכן אנו מוצאים שבתקופת בית שני מספר הגרים היה גדול מאוד
  2. לומר שאין אלוקים, לדגול באתאיזם, כיון שהדבר הכי נוח ופשוט הוא לסבור שאין מי שאמר והיה העולם, שאין כלל שכינה.
  3. להמשיך לעבוד עבודה זרה בשם היהדות – זוהי המינות.

הכוח הרוחני האחרון שנותר בעולם זוהי שארית השכינה בישראל. היו מאומות עולם שהרגישו בעוצמה בנשמת ישראל , והם החלו לעבוד עבודה זרה את המנטליות האלוקית שבישראל. עבודה זרה בשם התנ"ך, ולכן מינות זו חמורה יותר מהעבודה זרה הקלאסית. אך מצד שני המינות היא גם ביטוי להתקדמות העולם והאנושות. אך כמובן שהדבר מעמיד במאבק את היהדות מול הנצרות.

עובדי עבודה זרה בימינו לא עובדי עבודה זרה ממש הם, אלא מחזיקים מעשי אבותיהם בידיהם. אלה הם יותר מנהגים היסטוריים מאשר אמונה אמיתית, תרבות ולא אמונה. אך כאשר שרידים אלו של עבודה זרה נפגשים עם ישראל הם הופכים לעדה זרה אמיתית, כי כעת יש להם יסוד באמת. חז"ל אמרו על המינות: "שאני מינות דמשכא", המינות עלולה למשוך אליה את היהודי כיון שיש בה יסוד אמיתיים, מהבית.



תפקיד העבודה זרה

ראשית יש להבין מדוע הקב"ה נתן לעבודה זרה את הכוח להתפשט כל כך בקלות. בעולת ראיה על הגדה של פסח, מקשה הרב קוק על הפסוק "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", מדוע כך היה? למה שמלכתחילה לא היו אבותינו עובדי ה'?

ידועים דברי חז"ל על ההגדה של פסח – "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". בתחילה מסופר כיצד היו אבותינו עבדים במצרים ועובדי עבודה זרה. הרב קוק מסביר שכפי שהעבדות בצרים הכינה את עם ישראל להיות עבדי ה', כך גם הגנות של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" גורם בסוף לשבח של "ועתה קרבנו המקום לעבודתו".

הקב"ה ברא בנו מספר כוחות: החשוב שבהם הוא השכל, המבדיל את האדם מן הבהמה. אך יש בנו גם את כוחות הדמיון, הרגש והגוף שהם אמנם כוחות יותר בהמיים, אך עדיין חשיבותם מרובה, וגם הם חלק אינטגרלי מהכלול הנפשי של האדם. תפקידו העיקרי של עם ישראל הוא ללמד דעת אלוקים בעולם, והאמצעי העיקרי לכך הוא השכל. אך הרב קוק אומר כי אילולא היה עם ישראל בראשיתו עובד עבודה זרה, היינו עובדים את ה' רק באמצעות השכל, ושאר הכוחות היו נעזבים לגמרי. אך על מנת לעבוד את ה' בשלמות יש לשתף את כל הכוחות הקיימים באדם, ולכן הקב"ה הקדים רפואה למכה. מתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה, והתכונות החומריות יותר התחזקו בהם, כיון שהשכל האלוקי לא עיכבם, ואחר כך יכל עם ישראל לעבוד את ה' בשלמות, תוך שיתוך כל חלקי הנפש. למעשה ניתן לומר כי "ועתה קרבנו על ידי העבודה זרה לעבודתו".



עבודת הקורבנות

עובדי עבודה זרה יודעים מהם כוחות החיים, והם משתמשים בצדדים החזקים שלהם לעבודה שלהם, ואילו עם ישראל מצרף את הכוחות האלו אליו, לעבודת ה'. דוגמא בולטת לכך היא עבודת הקורבנות. מהיכן באה עבודת הקורבנות? מדוע הקב"ה ציוה על עם ישראל להקריב קורבנות?

ישנה מחלוקת ידועה בין הרמב"ם לרמב"ן בנוגע לטעם מצוות הקורבנות. הרמב"ם כותב כי כך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה באותם ימים להקריב קורבנות לאלוקיהם. הקב"ה לא רצה לבטל באופן חד משמעי את כל ההרגלים שכבר היו מושרשים בעם ישראל, ולכן ציוה אותם להקריב קורבנות לו. עדיף שעם ישראל יקריב קורבנות לקב"ה מאשר שיקריבו קורבנות לעבודה זרה.

הרמב"ן חולק על דעת הרמב"ם, וסובר שבקורבנות יש יסוד נעלם של ייחוד העולמות, שהרי כבר מראשית ימי העולם הקריבו קורבנות. עוד לפני שהומצאה העבודה הזרה קין והבל הקריבו קורבנות לה', וגם אצל נח מצאנו שהקריב קורבנות.

לכאורה דברי הרמב"ן מהווים קושיה חזקה על שיטתו של הרמב"ם. מסביר הריטב"א שלמעשה אין כל מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן. הסיבה שעובדי עבודה זרה הקריבו קורבנות,

היא שהם הרגישו ניצוצות של קדושה בעבודתם, והציווי האלוקי להקריב קורבנות החזיר את הניצוצות האלו אל הקודש. עניינם של הקורבנות התחיל כעבודת ה' אצל קין הבל ונח, אחר כך עבר לעבודה זרה ולבסוף חזר אל הקדושה בציווי האלוקי לעם ישראל להקריב קורבנות.



שורש הכפירה והאמונה

הכוזרי מאמר עז: ???

יש בעולם הזה רשמים אלוקיים רדומים, וזה שורש האמונה והכפירה כאחד. כיצד הדבר יכול להיות – הדבר אינו בתחום ידיעתו של האדם. האדם אינו יודע כיצד ובאיזה אופן להיפגש עם מושגים אלו, ולכן הוא צריך שיסבירו לו. יש צורך בידיעה אלוקית מאת ה' בעצמו. רק מי שהוא בעל ידיעה כזו הוא המאמין. אך מי שמשתדל לקבל את הרשמים האלוקיים על פי דעתו האנושית בלבד הוא הכופר. הכפירה מתבססת על היקשים וסברות אנושיות בלבד, והיא אינה יכולה להגיע אל המהות האמיתית של האלוקות, כיון שהיא נמצאת מעל הטבע. העבודה הזרה היא קריקטורה של עבודת ה', משהו שהיה בדרך הנכונה אך נעצר באמצע. יש שם את הניצוץ האלוקי, אך לא יודעים איך וכמה ומתי. כמו המשל הידוע על אותו אדם שנכנס לבית מרקחת והתחיל לחלק תרופות לאנשים ללא כל ידיעה מה הוא נותן ולמי. התרופות אכן מרפאות, אבל צריך לדעת איזו תרופה מתאימה לאיזו מחלה, ומה המינון המדויק של כל תרופה, שכן אחרת התרופה רק תזיק ולא תועיל. ואת המינון המדויק יודע רק הרופא, ולא כל אדם.



ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם.

מה יכולות לעשות אומות העולם, הרי אין להן תורה? נאמר בנביא (מלאכי א, יא):

"כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגויים אמר ה' צבאות"

באותה תקופה כל עמי העולם עבדו עבודה זרה, ובכל זאת הנביא אומר שהקורבנות הם לקב"ה. כלומר גם עובדי עבודה זרה מתכוונים לעבודת ה', אלא שאפילו הם עצמם אינם יודעים זאת. כאשר הנביאים מוכיחים את עם ישראל, הם אומרים להם שהם לא בסדר, שהם חוטאים, שופכי דמים, מגלי עריות, גזלנים  ועובדי עבודה זרה וכו'. מגילה שלמה של טענות והאשמות חמורות. כאשר הנביאים באים להוכיח את אומות העולם, גם הן מקבלות רשימה ארוכה מאוד של האשמות: גזל, שפיכות דמים, גילוי עריות וכו', אך אין האשמה על כך שהגויים עובדים עבודה זרה. בשום מקום בנביאים לא מצאנו איזכור לכך שזה דבר רע שהגויים עובדים עבודה זרה. הדבר תמוה מאוד, שכן העבודה הזרה היא אחת משבע מצוות בני נח שנאסרו על כל אומות העולם.

אלא שיש להבין שהעבודה הזרה של אומות העולם היא למעשה עבודת ה' שלהם, העובדה זרה היא הצינור של הגויים לעבוד את ה'. אמנם לפי פשט הכתוב נראה כי הדבר אסור עליהם, אבל מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. אלא שכעת מתעוררת שאלה אחרת. אם העבודה הזרה היא עבודת ה' של הגויים, מדוע מוטל עלינו  החיוב לבטל את העבודה זרה מן העולם?

אם נדייק בציווי, נראה כי החיוב לבטל עבודה זרה הוא בכל המקומות בהם עם ישראל שולט, אבל כל זמן שאין מגע ישיר בין עם ישראל למקומות בהם יש עבודה זרה, אין חיוב לבטל במקומות ההם את העבודה הזרה. כפי שמצאנו בפרשת וילך (דברים לא, טז):

"ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוקי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו"

האלוקים, כלומר העבודה הזרה, הם נכר בארץ ישראל. ארץ ישראל היא נחלתו של הקב"ה, ולכן אין בה מקום לעבודה זרה, אבל מחוץ לארץ ישראל אין חיוב לבטל  את העבודה הזרה. לכן הנביאים מאשימים רק את עם ישראל בעבודה זרה ולא את אומות העולם, שכן עם ישראל חי בארץ ישראל, נחלתו של הקב"ה, ושם לא תיתן עבודה זרה. נכון שגם לגויים אסור לעבוד עבודה זרה, אלא שהקב"ה מעלים עין לכאורה, תוך התחשבות בטבע של אומות העולם.



עבודה זרה ועבודת אלילים

ישנו מאמר תמוה מאוד של יוסף בן מתתיהו. בהיותו ברומא הגיע לידיו ספר קטן שנכתב על ידי כהן דת יוני בשם אפיון. ספר זה הכיל טענות רבות נגד עם ישראל. לאחר שיוסף בן מתתיהו קרא ספר זה, הוא כתב ספר בשם "נגד אפיון", בו הוא יוצא להגנת היהדות ועם ישראל, ומשיב על כל טענותיו של אפיון. אחת הטענות של אפיון הייתה שהיהודים בזים לכל האלילים של אומות העולם, ואין להם סבלנות כלפי דתות אחרות. יוסף בן מתתיהו ענה לא שהדבר אינו נכון, שהרי התורה מצווה אותנו לא לקלל את אלוקי העמים האחרים, שכן נאמר (שמות כב, כז):

      "ונשיא בעמך לא תאור"

תרוץ מעניין מאוד. אבל ממשיך יוסף בן מתתיהו לטעון להגנת היהודים: כיצד יכולים היהודים שלא לבוז לאלילי הגויים, כאשר הגויים העובדים אותם מספרים עליהן כל כך הרבה שטויות.

לכאורה נראה כי יוסף בן מתתיהו סותר את עצמו, שהרי מצד אחד הוא טוען שאסור לבוז לעבודה זרה של הגויים, אך מצד שני הוא מסביר מדוע זה בלתי אפשרי של ילעגו להם?

אלא שיש הבדל בין עבודה זרה לעבודת אלילים. עבודת זרה היתה עבודת ה' שהידרדרה במרוצת הדורות לעבודה זרה. ועל עבודה זו באמת אסור לצחוק. אבל עבודת אלילים היא המצאה אנושית, חיקוי עלוב לעבודת ה', ועליה אף ראוי לצחוק. כמו שאמרו חז"ל: כל ליצנותא אסירא בר ליצנותא דעבודה זרה.



סיום

אומרת הגמרא (סנהדרין צז.):

תניא, רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה, והיוקר יעוות, והגפן יתן פריו והיין ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות ואין תוכחה. מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות.

האברבנאל מסביר שכוונת הגמרא היא שמלכות הגויים תכפור בדת של עצמה (תחילת הרנסנס ואירופה החילונית). לא ניתן להכניס בלב אומות העולם אמונת אמת כל עוד נמצאת שם אמונת שקר. ראשית יש לעקור את אמונת השקר. אומות העולם חייבות לעבור שלב בו אין כלל אמונה. החילונות הינה תהליך של ביטול העבודה הזרה והכנה לעבודת ה'. החילונות היא דבר טוב, שכן כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי.

אנו אומרים בכל יום: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". הקב"ה עתיד להיות אל אחד לכל האומות. כיום לגויים יש אלילים אחרים. האמונה באל אחד עתידה להתפשט על כל האנושות.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)