ראש חודש (סיכום)

הרב אורי שרקי

ראש חודש

ל' בשבט תשס"ג

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב

ראש חודש הינו החג המצוי ביותר בשנה. הוא נחגג שתים עשרה פעמים מדאורייתא. ובימינו אנו חוגגים אותו כשמונה עשרה ימים בשנה. זהו חג שראוי לתת עליו את הדעת, במיוחד לאור העובדה שהוא אינו בולט לעומת שאר החגים כיון שאין בו איסור מלאכה. וזאת למרות שהוא שורשם של כל שאר הימים טובים, שכן כל המועדים נקבעים על פי תחילת החודש. ולכן זהו פלא גדול שראש החודש אינו מודגש יותר בחיינו הדתיים.

החודש – התחדשות הזמן

משמעותו של ראש החודש היא התבוננות בערך החידוש. אנו יכולים לראות בעינינו כיצד הירח מתחדש בכל חודש. הירח מופיעה בצורה מוקטנת, ואז במשך כשבועיים הוא הולך וגדל עד שמגיע לשיא גודלו, ואחר כך שוב הולך וקטן עד שנעלם וחוזר חלילה. תהליך זה מעורר בנו את רעיון החידוש. לכן גם שמו של הירח במקרא הוא: חודש, כלומר שהוא מחדש את עצמו. הקב"ה מצווה את משה (שמות יב, ב):

"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה"

על פסוק זה אומר המדרש, כי הקב"ה הראה למשה את הירח באצבע, ואמר לו כזה ראה וקדש. כך גם מצאנו לגבי ראש השנה. שכן איזהו חג שהחודש מתכסה בו? זהו ראש השנה, שנאמר (תהלים פא, ד):

"תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו"

על פי מקורות אלו ואחרים, ניתן לראות כי יש כאן יסוד של תפיסת הזמן בתור התחדשות.

ישנה מחלוקת עתיקה בין עם ישראל לאומות העולם בנוגע לאופן תפיסת הזמן [ראה גם שיעור על בריאת העולם]. ישנן שתי תפיסות מנוגדות. התפיסה של אומות העולם היא שהזמן הוא דבר שמבלה (מלשון בלאי). השינוי גורם לאדם להשתנות ולהתבלות. היהדות גורסת כי ככל שהזמן מתקדם יש הזדמנות לאדם לקנות חוויות חדשות, יש התחדשות. אומות העולם רואות כיצד ההיסטוריה משתנה במרוצת הזמן, וכיון שהן יודעות שהן בנות תמותה וכל אומה תכלה כשיגיע זמנה, לכן הם מסתכלים על ההיסטוריה באופן פסימי כיון שהזמן מקרב את קיצן. לעומתן עם ישראל הוא נצחי, ולכן המבט שלו על ההיסטוריה הוא אופטימי, כיון שככל שעובר הזמן אנו רק מתפתחים יותר ומתקרבים אל ייעודנו. לכן אנו מונים את השנים מניסן, חודש האביב. האביב הוא סימן להתחדשות ולצמיחה. אומות העולם מונות את השנה מתשרי, שהו הסתיו בו הכל מתכלה. יש עדיפות לכאורה לתפיסה שלנו את החודש על פני השנה, ויש אף הלכות הנגזרות מכך. הרמב"ן כותב כי כדאי יותר להתחתן בחציו הראשון של החודש, כיון שבזמן זה הירח הולך ומתמלא וזה סימן טוב לזוג.

בפרשת פנחס, בין שאר קורבנות הציבור מופיע גם הקורבן של ראש חודש. משפט הסיכום שלו הוא (במדבר כח, יד):

"זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה"

פסוק זה סותר לכאורה את מה שאמרנו. הסברנו כי החודש עדיף על השנה, כפי שההתחדשות עדיפה מהקביעות. לעומת מהפסוק אנו למדים כי השנה עדיפה על החודש, שכן החודשים מיוחסים לשנה: "לחודשי השנה"?

הרב קוק מסביר כי בעולם ישנן שלוש מדרגות:

1. מתחת לשמש – באזור שמתחת לשמש אכן אין כל חידוש.
2. מעל לשמש – קיים חידוש מתמיד.
3. מעל לזה – ישנה קביעות מתמדת, וזוהי השנה אליה מיוחסים החודשים.

י"ב חודשים – כנגד י"ב צירופי שם ה'

יש מספר מקובלים שכתבו על פי ספר תיקוני הזהר כי כל חודש מכוון אחד משנים עשר צירופי שם ה – ו – י – ה. כמו שנאמר (ישעיהו כו, ד):

"בטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים"

כלומר שהקב"ה יצר את עולמו בשמו. משמעות שם הוי-ה היא מי שמהווה את העולם כל הזמן, בכל רגע ורגע. וצירופי האותיות השונים של שמו מציינים את כוונותיו של הבורא בבריאה, מה הטעם לבריאה. בתפילת שחרית של שבת אנו אומרים: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. מה כוונת משפט זה, והרי אנו יודעים כי הטבע הוא קבוע והעולם אינו משתנה? אלא פירשו בקבלה (בספר נפש החיים) כי בכל רגע ורגע ישנו צירוף אחר של אותיות שמו של הקב"ה. העולם הוא אותו עולם, אך המוטיבציה לבריאתו השתנתה בהתאם לצירוף האותיות. וכך קורה בכל חודש. ישנן שתים עשרה כוונות שונות של הקב"ה בבריאת עולמו המבוטאות על ידי צירופי האותיות השונים (יש הנוהגים לומר בסליחות ב"עשה למען שמך" גם את המשפט הבא: עשה למען שתים עשרה צירופי אותיות שמך).

מעניין שספר הזהר מציין שתיים עשרה פסוקים שבהם רמוזים שתיים עשרה צירופי האותיות של שם הוי-ה עבור שניים עשר החודשים בראשי או סופי תיבות.

• חודש ניסן: "ישמחו השמיים ותגל הארץ ירעם הים ומלואו" (תהלים צו,יא)

בחודש ניסן יש הרבה שמחה בעולם. חודש ניסן תמיד חל בתקופת האביב בה העולם מתחדש. גם יציאת מצרים בה התחדש העולם מבחינה רוחנית התרחשה בחודש ניסן. השל"ה מסביר כי בחודש תשרי העולם נברא, ואילו בחודש ניסן העולם התחדש (זהו שורש המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע לגבי החודש בו נברא העולם ולוח הזמנים של המבול). אם כן כל העולם שמח בגלל חידוש ההוויה שהתרחש בחודש ניסן.

• חודש אייר: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'" (ישעיהו ט, כג).

בפסוק זה מופיעות שתי מילים מהשורש ה.ל.ל. וזאת כי יש שני ימים בחודש אייר בהם אנו אומרים הלל: יום העצמאות ויום ירושלים. אך לא כל אחד מבין זאת, רק מי שהוא "השכל וידוע אותי". לא כולם רואים שזהו אור הגאולה ושאלו הם חסדי ה' (לכן בתפילה אומרים "ותחזינה עינינו" – שנדע לראות).

• חודש סיון: "... ושני אדנים תחת הקרש האחד לשתי יתדותיו. ולצלע המשכן השנית לפאת צפון עשרים קרש" (במדבר כו,יט-כ)

המשכן הינו מקום השראת השכינה. ואכן בחודש זה ניתנה התורה במעמד הר סיני. מתן תורה הוא הצלע השנייה, לאחר יציאת מצריים שהי הצלע הראשונה של עם ישראל.

• חודש תמוז: "וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (אסתר ה,יג).

בחודש תמוז התחיל החורבן. כל מה שבנינו אינו שווה דבר כי הכל נחרב.

• חודש אב – "וידבר משה והכהנים והלוויים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז,ט).

בחודש אב מתגלה הקב"ה דרך השתיקה. "הסכת" פירושו הס ואחר כך כתת, קודם של שתיקה. על הפסוק "מי כמוך באלים ה'", אומרת הגמרא (גיטין נו:): מי כמוך באילמים, ששמע גידופו וניאוצו של טיטוס ושתק.

• חודש אלול – "וצדקה תהייה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת לפני ה' אלוקינו כאשר ציוונו" (דברים ו,כה).

חודש אלול הוא חודש הרחמים. בחודש זה אנו מרבים תפילה, תשובה וצדקה.

• חודש תשרי: "ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה ותוקח האישה בית פרעה" (בראשית יב,טו).

שרה אימנו מצאה חן בעיני עבדי פרעה. רק בחודש תשרי, בחג הסוכות, יש קרבה מסוימת בין עם ישראל לאומות העולם כאשר אנו מתפללים גם עליהם ומקריבים שבעים פרים כנגדם.

• חודש חשון: "... זבת חלב ודבש. היום הזה י-ה-ו-ה אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים כו, טו-טז).

ראשי התיבות של חודש חשון מתחלקים בין שני פסוקים. הדבש הינו דבר טהור שמקורו מדבר טמא (הדבורה). כך גם לאחר חודש תשרי מתהפכים הדינים והופכים לרחמים (לכן מחולק לשני פסוקים) בחודש חשון. זו הסיבה שהגשמים מתחילים לרדת דווקא בחודש חשון.

• חודש כסלו: "וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן (בראשית נ,יא).

בחודש כסלו חל חג החנוכה בו נלחמנו וניצחנו את היוונים, שהיו גוי שישב בתוך ארץ ישראל. כל מלחמותינו היו עם עמים מחוץ לארץ ישראל, ואילו המלחמה עם היוונים הייתה מיוחדת, כיום שהם ישבו בתוך ארץ ישראל.

• חודש טבת: "לי-ה-ו-ה איתי ונרוממה שמו יחדיו" (תהלים לד,ד).

בחודש טבת תורגמה התורה ליוונית (תרגום השבעים). למרות שהתרגום נעשה באופן מקולקל, יש פה כוונה להזמין את כל הגויים לקרוא את התנ"ך, ועל ידי כך להבין את גדלותו של הקב"ה ולהללו יחד איתנו.

• חודש שבט: "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא ייגאל" (ויקרא כז,לג).

בחודש שבט מתרחשת תמורה בעולם. שכן עד חודש שבט האשמה שותה מגשמי השנה שעברה, ומחודש זה ואילך האשמה שותה מגשמי השנה הנוכחית.

• חודש אדר: "אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו" (בראשית מט,יא).

חודש אדר הוא חודש השמחה, ואין שמחה אלא ביין.

• חודש אדר שני: אין לו פסוק משלו, אלא הוא כנגד כל הצירופים יחד. חודש אדר שני מאחד את כל השנה יחד עם השנה השמשית. יש בו תכונה של כלליות.

קידוש החודש

מצוות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שעם ישראל הצטווה בה כעם. זוהי מצווה אדירה כיון שהיא נותנת לנו שליטה על הזמן. לכאורה הזמן הוא השולט על האדם, אבל יש לנו את היכולת להתגבר עליו ולקבוע אותו כפי רצוננו. הרבה הלכות תלויות בזמן. אם הסנהדרין תחליט שלא לעבר את השנה, אז ילדה יכולה להיות בת שלוש, וכך קובעים מציאות ביולוגית.

היכולת שלנו לקבוע מתי יחול ראש החודש היא כל כך חריפה, עד כדי כך שבית הדין יכול במכוון של א לקדש את החודש במועדו. כידוע את החודש צריך לקדש על פי שני עדים שראו את מולד הירח ובאו להעיד לפני הסנהדרין. בידי החכמים לדחות את זמן מתן העדות עד שיעבור היום, וכך במזיד לעבר את החודש שלא לפי הזמן האסטרונומי (יכולות להיות סיבות שונות לרצון לעבר את החודש).

יכולת זאת עוררה מחלוקת גדולה בין החכמים לפני כאלפיים שנה, כמסופר במשנה (ראש השנה ב, ח – ט):

מעשה שבאו שניים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קבלן רבן גמליאל. ועוד באו שניים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הן, היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה. אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך.

שלח לו רבן גמליאל, גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מצר. אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר (ויקרא כג, ד): "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם", בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר (שמות כד, ט): "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל". ולמה לא נתפרשו שמותם של זקנים? אלא ללמד שכל שלושה ושלושה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו בא בשלום רבי ותלמידי, רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת את דברי.

למרות שרבי יהושע היה גדול בתורה מרבן גמליאל, עדיין ראש חודש תשרי נקבע על ידי הסנהדרין, אפילו אם הם טועים. בירושלמי מסופר כי בכל כ"ט לחודש אלול, בונים המלאכים בשמיים בימה גדולה, שעליה יושב בית דין של מעלה בראש השנה. אבל יכול להיות, שביום כ"ט באלול יחליט בית דין של מטה להוסיף עוד יום לחודש אלול, ואז המלאכים יצטרכו לפרק את הבימה, ולבנות אותה מחדש למחרת בל' אלול. הזמן נקבע בידי בית דין של מטה ולא בידי בית דין של מעלה.

הקשר לארץ ישראל

רש"י בפירושו לפסוק הראשון בתורה מביא את המדרש הידוע:

אמר ר' יצחק: לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"החודש הזה לכם", ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא, ו): "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים! הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

כלומר מצוות קידוש החודש נכתבה מאוחר יותר על מנת שנוכל לטעון לזכותנו על ארץ ישראל מן התורה. כלומר שיש קשר בין ארץ ישראל למצוות קידוש החודש. אנו מוותרים על מצוות קידוש החודש לטובת הויכוח הפוליטי על ארץ ישראל. הרמב"ן בספר המצוות כותב על מצוות עשה קנ"ג (קידוש החודש): שכל מה שאנו קובעים שיום זה הוא ראש חודש... אינו אלא מפני שכך הסכימו אנשי ארץ ישראל.

אם חס וחלילה לא יהיו יהודים בארץ ישראל אזי לא תהייה בידינו היכולת לקדש את החודש, ולוח השנה היהודי יתבטל. הזמן והיכולת לשנות אותו תלויים בישראל הנמצאים בארץ ישראל. זהו הקשר בין קידוש החודש לבין ארץ ישראל.

שאלה: מדוע הרמב"ם לא מונה את ארץ ישראל בין שלוש עשרה העיקרים שלו?

תשובה: ראשית, כי אז היו ארבע עשרה ולא שלוש עשרה. והסיבה האמיתית היא שהרמב"ם מנה בין שלוש עשרה העיקרים רק דברים שכל אדם יכול להבין בכוחות עצמו. אבל קדושת ארץ ישראל היא דבר עמוק ביותר שלא כל אחד זוכה להבינו. ישנם אפילו רבנים גדולים שלא מצליחים להבין את עומק קדושת ארץ ישראל, ולכן עניינה של ארץ ישראל נשאר נסתר.

זמן המולד

בימינו לא קובעים את ראש החודש על פי הראייה, אלא לפי חשבון קבוע מראש. החשבון נקבע על פי מולד הלבנה, ואין זה משנה אם הוא נראה או לא. זמן המולד קודם כשש שעות לפני שינתן לראותו. ההגדרה האסטרונומית של המולד היא: כאשר הירח נמצא בקו אחד עם קרן האור שבאה מהשמש ומשיקה לכדור הארץ. את זמן המולד ניתן לחשב באופן מתמטי ולא על פי ראייה. על פי החישוב הזמן בין מולד למולד הוא: 29 יום 12 שעות 793 חלקים, שהם כ 44 דקות ו 3.5 שניות (בכל שעה יש 1080 חלקים).זמן זה הוא הזמן הממוצע בין שני מולדים סמוכים, והוא מכונה המולד האמצעי.

זמן זה הוא קרוב למדידות המדעיות שנערכו בימינו, אך לא תמיד זמן המולד היה מדויק כל כך. בגרסאות עתיקות של פרקי דרבי אלעזר מופיע כי הזמן בין המולדים הוא 29.5 ימים ו 720 חלקים, ורק מאוחר יותר הוסיפו עוד 73 חלקים. אין זה נכון לומר שכבר אז דייקו בקביעת המולד, אלא הדיוק הלך והשתפר.

במידה והמולד לא מוצא חן, דוחים את ראש חודש ביום (כך בנוי הלוח). ולעיתים יש מולד זקן – כלומר מולד שמתרחש בשעות אחר הצהרים, וגם אז דוחים את ראש החודש ביום. ואם יום זה הוא יום רביעי, ומדובר בראש חודש תשרי, אזי דוחים את ראש החודש בעוד יום, כיון ש: לא אד"ו ראש.

אנו רואים שייתכן מצב בו ראש החודש נקבע לא על פי הראייה ולא על פי המולד, ונשאלת השאלה כיצד הגענו למצב הזה? הגורם לשינויים אלו בלוח השנה היא הגלות. בגלל הגלות עיני ישראל כהות, אנו לא באמת מה שנו אמורים להיות. אדם הראשון נברא בראש השנה שחל להיות ביום שישי, לכאורה זה נוגד את ההלכה. המסקנה היא שהלוח שאנו נוהגים לפיו כיום הוא לא הלוח המקורי. בזמן הגלות הצינורות הסתתמו, וכאשר הם שוב יפתחו נחזור לקדש את החודש על פי הראייה.

הלל בראש חודש

ישנו מנהג לומר הלל בראש חודש. מנהג זה התקבל בתקופה מאוחרת יחסית.ננסה לברר מהו מקור המנהג לומר הלל בדילוג בראש חודש. ישנה גמרא (ערכין י.) המונה את הימים בהן גומרים את ההלל: שמונת ימי חג הסוכות, שמונת ימי החנוכה, יום טוב ראשון של פסח ויום טוב של עצרת. לא מצאנו אזכור של ראש חודש בין ימים אלו.

במסכת תענית (כח:) מסופר שרב הגיע מארץ ישראל לבבל בראש חודש וראה שהם קוראים את ההלל. הוא רצה להפסיק אותם, אך כאשר ראה שהם קוראים את ההלל בדילוג, אמר שכנראה הם מחזיקים את מנהג אבותיהם בידיהם. ומנהג זה התפשט מבבל לכל קהילות ישראל וגם לארץ ישראל.

מהו מקור המנהג? הגמרא בערכין מסבירה כי לא גומרים את ההלל בראש חודש כיון שאין בו איסור מלאכה. אבל הרי גם בחנוכה אין איסור מלאכה ובכל זאת גומרים את ההלל בכל שמונת ימי החנוכה? אלא שבחנוכה היה נס. זו גם הסיבה שאנו גומרים את ההלל ביום העצמאות וביום ירושלים, כי גם בהם היה נס.

אך עדיין נותר לברר מדוע התורה לא ציוותה על איסור מלאכה בראש חודש, אם יום זה כל כך חשוב? הסיבה לכך היא פשוטה. על כל אדם מישראל מוטלת המצווה ללכת ולהעיד בראש החודש כי הוא ראה את הלבנה. ואם אסור יהיה לעשות מלאכה ביום זה אז אנשים לא יוכלו לבוא לירושלים ולהעיד, וכך תתבטל מצוות עדות החודש. לכן התורה ויתרה על איסור המלאכה לטובת קידוש החודש. סיבה זו לא הייתה קיימת עבור יהודי בבל שלא יכלו ללכת להעיד, ולכן הם הרגישו יותר צורך שהיום יתבטל ממלאכה, וזו הסיבה שהם הנהיגו את אמירת חצי ההלל בראש חודש.

באופן זה ניתן גם להבין מדוע נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש. שהרי נשים פסולות לעדות, לכן הטעם של אי איסור המלאכה בראש חודש לא תופס לגביהן.

תיקון קטרוג הלבנה

בראש חודש ישנו סוד – תיקון קטרוג הלבנה. בגמרא (חולין ס:) נאמר:

רבי שמעון בן פזי רמי: "ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים" (בראשית א, טז), וכתיב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן"? אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: ריבונו של עולם הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה: מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהניה? אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא דכתיב (בראשית א, יד): "והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים". זיל ליקרו צדיקי בשמך: יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח, והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו "לה'"? אמר הקב"ה שעיר זה יהיה כפרה על שמיעטתי את הירח.

יש סיבה לכך שהירח היה צריך למעט את עצמו. בעולם הזה חייב להיות סוג מסוים של היררכיה על מנת שהוא יתפקד. כאשר הירח ממעט את עצמו והופך למאור הקטן, בכך הוא הופך את השמש למאור הגדול. הירח נותן לשמש את האפשרות להאיר על מישהו אחר, להעניק משהו משלה לישות אחרת. לא ייתכן מצב של פועל ונפעל כאשר כולם שווים, חייב להיות מישהו גדול ומישהו קטן. למעשה הירח עשה טובה עצומה לשמש, הוא נותן לה את האפשרות לתת. זוהי הגדלות של הקטן. אך למרות שלקטן יש גדלות בכל שהוא מגדיל את הגדול, ברור כי לגדול יש תפקיד חשוב יותר, וזה מה שהרגיז את הירח.

הקב"ה מנסה לפייס את הירח בכך שהוא אומר שגם הוא מיעט את עצמו על מנת לפנות מקום לבריאה [שהרי "לית אתר פנוי מיניה", והקב"ה היה מוכרח לצמצם את עצמו על מנת לברוא את העולם]. שכן אחד משמותיו של הקב"ה הוא שדי – שאמר לאלוקותו די. וזה רמוז בדברי הגמרא לגבי הצדיקים שנקראו "קטן", והם: שמואל, דוד, יעקב – ראשי תיבות שדי. אבל הירח לא התפייס, ולכן הקב"ה אמר שהוא צריך לכפר על עצמו. ואכן בשעיר החטאת של ראש חודש נאמר (במדבר כח, טו):

"ושעיר עיזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו"

בכל שאר שעירי החטאת לא נאמר לה', רק בשעיר ראש חודש, ללמדנו שלכאורה הקב"ה חטא והוא צריך להביא קורבן חטאת לכפר על עצמו. החטא לכאורה הוא שישנן מדרגות שונות בעולם הזה, ובראש חודש מתגלית השאיפה לתיקון המיעוט הזה.

הרב קוק מסביר את המשמעות של המאור הגדול והמאור הקטן באופן הבא:

• המאור הגדול – תשובה מאהבה
• המאור הקטן – תשובה מיראה

ואכן כפי שהירח קטן מהשמש, כך גם תשובה מיראה נמוכה בדרגתה מהתשובה שבאה מאהבה. אך מצד האמת התשובה ניראה יכולה להביא את האדם למדרגה גבוהה יותר, ליראת הרוממות. ולכן יבוא יום שבו אור הלבנה יהיה כאור החמה. אך באותו היום אור החמה יהיה גדול פי שבעתיים, ושוב יש בעיה של חוסר שוויון?

אלא צריך להבין את המשפט להיפך. שאור הלבנה יהיה כאור החמה לאחר שאור החמה יוכפל פי שבעתיים. ואז כן יש שוויון. אך כעת שוב אור החמה יוכפל וכן הלאה, האור יכפיל את עצמו כל הזמן. המיעוט של הלבנה מאפשר התעלות אינסופית כל הזמן, הרבה מעבר לנקודת ההתחלה.

קורבן ראש חודש

בפרשת פנחס מתוארים הקורבנות אותם היו מקריבים בראש חודש (במדבר כח, יא – טו):

"ובראשי חודשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שניים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים. ושלושה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לפר האחד ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד. ועשרון עשרון סולת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד עולה ריח ניחוח אישה לה'. ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה. ושעיר עיזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד ייעשה ונסכו"

בראש החודש אנו מגלים את הקדושה העליונה הנמצאת כאן, תחת הזמן. וכאשר עושים זאת יש להעלות הכל לה'. השבת הינה קדושה אלוקית מוחלטת, שלאדם אין יכולת לקבוע אותה. הקדושה של ראש חודש היא קדושה המתחברת לעולם המעשה, ולכן יש לשמור שקדושה זו לא תיפול לשפלות. לשם כך בא קורבן ראש החודש – לשמור על הקדושה. מהות הקורבנות השונים המוקרבים בראש חודש:

שני פרים: הפרים הם הבהמה המשמשת לחרישה, סמל לעבודה קשה. הפר מסמל את הכוח המעשי. שני פרים כנגד שני ממדים שונים של הכוח המעשי. מצד אחד שאיבה של כוחות החיים לתוך האדם, ומצד שני שילוח של כוחות החיים של האדם החוצה לכל תחומי החיים האחרים.

איל: האיל מסמל את ההתעוררות ואת התקווה. שכן יש צורך בהתעוררות על מנת שניתן יהיה להתחיל בעשייה.

שבעה כבשים: הכבשים מסמלים את המשכת כוחות החיים, וכולם עולה לה'.

ישנם שלושה גורמים: הכוח המעשי, ההתעוררות והמשכת כוחות החיים. בשבת אין צורך בקורבנות אלו כיון שהשבת היא קדושה אלוקית מוחלטת. אך כיון שקדושת ראש חודש מחוברת לעולם המעשה, עלינו להשתמש בכל דבר שניתן על מנת שלא נאבד את הקדושה לחיי העולם הזה.

המנחה: הכוח הצומח בא לידי ביטוי במנחה: שלושה עשרונים לפר, שניים לאיל ועשרון אחד לכבש. הכוח הצומח מתעורר על ידי המעשי של הפרים. שלושה עשרונים כנגד: קדושה פנימית, כוח כללי וכוח מתפרץ. לאיל לעומת זאת יש רק שני עשרונים, כיון שהתעוררות כוח החיים זקוקה לשמירה מהכוח השלילי, וכן לתוספת כוח חיובי. ולכל כבש יש רק עשרון אחד, כיון שהמשכת כוח החיים זקוקה לכוח מאחד של כל חלקי החיים יחד.

הנסכים: חצי ההין לפר, שליש ההין לאיל ורבע ההין לכבש. הנסכים עשויים יין שתפקידו לגרום לשמחה. גם בשמחה יש חלק גלוי וחלק נסתר. השמחה שיש במעשה היא רק חצי שמחה, כיון שאין בה את שמחת החכמה הנסתרת, ולכן עם הפר מביאים חצי הין. עם האיל מביאים רק שליש הין. כי באיל יש רק את כוח ההתעוררות ואין את הכוח המעשי ואין את החכמה הנסתרת. ועם הכבש מביאים רק רביעית הין, כיון שיש שלושה חלקים שאינם שותפים בהמשכת כוחות החיים: השמחה הנסתרת, השמחה המעשית ושמחת ההתעוררות. יש רק את שמחת המשכת החיים בעולם הזה.

שעיר אחד לחטאת: השעיר מסמל את הכוח ההורס. יש צורך גם בכוח של הרס וחורבן על מנת לחדש את העולם. ללא כוח ההרס העולם לא היה משתנה והיה נשאר באותה צורה. לעיתים יש צורך במישהו שיהרוס על מנת לבנות דבר טוב יותר ומעולה יותר. בהסתכלות הפרטית נראה כאילו הוא גורם לצער, אך בחשבון הכללי הוא אינו גורם לצער אלא לשמחה.

סיום

בראש חודש קיים יסוד של ציפייה לגאולה. שמות החודשים כיום אינם עבריים, הם עלו מבבל. מקורם של שמות החודשים הוא בשמות של אלים בבליים. בתורה החודשים מכונים: הראשון, שני וכו' ליציאת מצרים. הרמב"ן מסביר שהסיבה ששינו את שמות החודשים היא על מנת לקיים את הפסוק (ירמיהו כ"ג, ז'-ח'):

"לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם"

כלומר שמותם של החודשים שונו לשמות בבליים, כיון שנשאר רק הזיכרון של הגאולה מבבל, ואילו הזיכרון של גאולת מצרים נשכח. ומכאן יש ללמוד קל וחומר לגאולה שלנו שגם בעקבותיה ישכח זכר הגאולות הקודמות.