הרב אורי שרקי

חנוכה

כ"ג בכסלו תשס"ד

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב

התמודדויות רבות היו ויש לעם ישראל עם אומות העולם. האבטיפוס של התמודדויות אלו מבואר בספר דניאל. בעולם ישנן ארבע מלכויות המייצגות ארבע אופני התמודדות שונים עם אומות העולם: בבל, פרס, יון ורומא (ניתן להוסיף גם את מצרים). ההתמודדות עם מלכות יון שונה משאר ההתמודדויות. המלחמה של עם ישראל עם יון הינה מלחמה עם אומות העולם בתוך ארץ ישראל. זוהי גלות בלא גלות. זהו מאבק כאשר כל עם ישראל נמצא בארצו, אך נשלטים מדינית על ידי אחרים [בבל ורומא אמנם כבשו את ארץ ישראל, אך רוב ההתמודדות איתן הייתה לא בארץ אלא מחוצה לה]. זהו הייחוד של חג החנוכה.

"וירא יושב הארץ הכנעני"

למעשה עוד קודם למלכות יון מצאנו שכל עם ישראל נמצא בארץ ישראל אך נשלט על ידי עם אחר. בחלק מתקופת השופטים עם ישראל היה נתון תחת שליטתו של יבין מלך חצור וסיסרא שר צבאו.

בספרי הקבלה ישנו מפתח להבנת חודשי השנה. ספר הזהר מציין שתיים עשרה פסוקים שבהם רמוזים שתיים עשרה צירופי האותיות של שם הוי-ה עבור שניים עשר החודשים בראשי או סופי תיבות (ראה שיעור על ראש חודש), כאשר כל פסוק מלמד על מהות החודש. הפסוק של חודש כסלו הוא (בראשית נ, יא):

      "וירא יושב הארץ הכנעני"

מהותו של חודש כסלו היא ההתמודדות עם הכנעני, כלומר כיצד עלינו להלחם עם אומות העולם כאשר הם שולטים בארצנו. התמודדות זו אינה פשוטה, ויש לכך מספר סיבות. כאשר האויב בא מחוץ לארץ ישראל אזי הודפים אותו חזרה לארץ מוצאו, אך כאשר האויב יושב בדיוק כמוך בתוך הארץ אין לאן להדוף אותו.

היהודים תמיד טענו כי הם עם מיוחד ולכן הם לא נכנעו להתיוונות למרות שכל עמי האזור כן נכנעו. אבל ברגע שבתוך ארצם של היהודים יושבים יוונים, הרי היהודים כבר אינם מיוחדים. במצב זה גם ליוונים ישנם זכויות בארץ ולכן יש להם זכויות גם בתחום הרוחני. ואכן ההיסטוריה מעידה כי ההתייונות תפסה מקום גם בתחום הרוחני ואף חדרה לבית המקדש. בשיא כוחה הצליחה ההתיוונות לתפוס את העמדה הקדושה ביותר בעם ישראל, הכהונה הגדולה.

"ופרצו חומות מגדלי"

בימיו של הכהן הגדול המתיוון יאסון, פרצו המתיוונים שלוש עשרה פרצות במקדש, כפי שאנו אומרים בפזמון מעוז צור: "ופרצו חומות מגדלי". והיכן נפרצו פרצות אלו? בספר המקבים מסופר כי שלוש עשרה פרצות אלו נפרצו בחיל. החיל היה גדר נמוכה, בערך בגובה הברכיים שנועדה לסמן עד להיכן מותר לגויים להגיע. פנימה מהחיל היה מותר רק לישראל להיכנס. אם כן לא היה זה מקרה שדווקא שם פרצו את הפרצות, כיון שהיוונים והמתיוונים רצו לבטל את ההבדל בין ישראל לאומות העולם.

חשוב להבין כי היוונים לא היו עוינים את תורת משה ולא התנגדו לה. התגובה הראשונה של היוונים לתורת משה היתה הערצה אדירה. אחד היוונים הראשונים שנפגש עם יהודים היה אריסטו. אחד מתלמידיו (דלאפקוס ???) מספר שלאחר שנפגש עם חכם יהודי בשם שמעון (אולי הכוונה לשמעון הצדיק), הוא מאוד התרשם מדבריו. הוא כל כך התרשם מחכמתו של אותו יהודי עד שאמר עליו שהוא ממש יווני – השבח הגדול ביותר שניתן לתת לאדם.

התרבות הייונית לא הכירה בלאומיות של זהות אחרת, או במילים אחרות: "כולנו יוונים". ישנה נורמה עליונה אחת של התרבות, היא התרבות היוונית. כל שאר התרבויות הן מקרים פרטיים של תרבות העל הזו. יתכן אופן יהודי להיות יווני, אופן מצרי להיות יווני וכו'. כולם יוונים בעלי פולקלור מקומי, גם היהדות היא פולקלור יווני לוקלי בארץ ישראל. ואם היהדות היא רק פולקלור, הרי אין כל הצדקה להפרדה מהותית בין היהודים לשאר אומות העולם.

לכן היוונים רצו לתרגם את התורה ליוונית. היוונים גרסו שראוי שתורת ישראל תתורגם ליוונית, ואז היא תקבל מקום של כבוד בספריה לצד יצירות פילוסופיות גדולות אחרות, כגון תורות אריסטו ואפלטון. על פי ההשקפה היוונית, תורת משה היא עוד סוג של חכמה יוונית. יש הגיון בהשקפה זו, שכן החכמה אינה שייכת לאומה זו או אחרת. לא ניתן לומר שחוק הגרביטציה שייך רק לאומה האנגלית כיון שניוטון הוא זה שגילה אותו. חוק הגרביטציה הוא אוניברסלי. האיש שגילה אותו הוא מקרי ואינו קשור למהות החוק. באופן דומה תפסו היוונים את תורת משה. היוונים הודו ליהודים על כך ששמרו את הטקסט הפילוסופי החשוב הזה, המכונה תורה, ותרמו אותו לכלל התרבות האנושית. כעת לאחר שהתורה תורגמה ליוונית, העם היהודי סיים את תפקידו והוא יכול להעלם מההיסטוריה האנושית. זהו המקור לביטוי "להשכיחם מתורתך" כפי שאומרים ב"על הנסים" (בחלק מהנוסחים). היוונים רצו להשכיח את ישראל מהתורה. הם רצו לשמור את התורה אך ללא שייכות לאומית. רצו תורה ללא עם ישראל. ועל כך הייתה המלחמה של היהודים, מלחמה על הזכות לזהות נפרדת.

מטרת נס פח השמן

אולי היוונים צדקו? איך ניתן לדעת שהם טעו? כאשר יש נבואה ויש שכינה בישראל, אז ניתן לראות שהתורה היא לא סתם אסכולה פילוסופית, אלא דבר ה' המיועד לאומה הישראלית דווקא. כיום וגם בתקופת היוונים, כאשר אין נבואה ואין שכינה באופן גלוי, לכאורה באמת אין הבדל בין תורת משה הפילוסופיות אחרות ולמדע. הרי כיום יש בידינו רק את הספר, כפי שלמדע יש ספרים. זו בדיוק הסיבה שהיה צריך שיתרחש נס פח השמן.

כאשר המקבים כבשו את בית המקדש, היתה בעם הרגשה קשה. אמנם המקבים ניצחו מבחינה צבאית ומדינית. אבל האם הם גם ניצחו במישור הרוחני, או שמא בתחום זה ההתיוונות ניצחה? היה צורך במעין "קריצת עין" מלמעלה. להגיד לעם ישראל שלמרות שאין נבואה ואין שכינה הם עדיין האומה שהקב"ה בחר בה. ולכן התרחש נס פח השמן.

המהר"ל כותב כי המילה "היכל " בגימטרייה  - 65, ואילו המילה "יון" בגימטרייה – 66. כלומר שיון גוברת על ההיכל, ולכן היוונים אכן הצליחו לטמא את כל השמנים בבית המקדש. כמו שהשמן אינו מתערבב עם שאר המשקים, כך גם עם ישראל אינו מתבולל באומות העולם. לכן היה צורך בחותמו של כהן גדול, שנכנס לפנים מן ההיכל, למקום שבו היוונים אינם גוברים על עם ישראל – מקום שלא נטמא. מכוחה של אותה נקודה שהיוונים לא הצליחו לטמא כל האומה מתעלה ומזדככת עד למדרגה של חידוש הנבואה. חג החנוכה הוא בירור הזכות של האומה הישראלית להיות נבדלת מאומות העולם, גם בעידן ללא שכינה, ואולי לא רק זכות אלא אף חובה.

קרן השור

היוונים ידעו היטב שזוהי מהות המאבק. חז"ל דרשו (בראשית רבה ב, ה):

"וחשך על פני תהום", חשך – זו מלכות יון שהחשיכו את עיניהם של ישראל  בגזרותיהם, שהיתה אומרת להם כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל.

למה בדיוק מתכוון מדרש זה? האם היוונים רצו שכל היהודים בעלי השוורים יכתבו של קרני השור את השם "זאוס"? הרב קוק מסביר שהשור זה יוסף. כידוע לכל שבט משבטי האומה היה תפקיד מסוים. שבט יוסף כל עניינו היה מגע עם אומות העולם (ראה שיעור בנושא יוסף ואחיו). כלומר כבר קיים בתוך עם ישראל שבט שהוא לכאורה מתיוון. שבט שמתלבש כמו הגויים, מתנהג כמוהם וכו'. אם כן קרן השור היא מעין פתח היציאה מהיהדות.

למעשה היוונים לא חידשו שום דבר. אצל יוסף יש הסטוריה ארוכה של נטייה להתבוללות. לאחר מעמד הר סיני עם ישראל חוטאים בעגל הזהב. עגל הוא שור קטן, ועל מנת לעשות את העגל השתמשו בכלים שבהם הוציאו את עצמות יוסף ממצרים (??? "טבלה עלי שור"). כאשר יש רק יוספיות ללא שאר חלקי העם, אזי אכן יש חשש להתבוללות. כאשר יוסף עצמו היה במצרים ללא כל קשר למשפחתו קורא לבניו (בראשית מא, נא – נב):

"ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלקים בארץ עניי"

יוסף מנציח בשמות בניו את התנתקותו המושלמת מבית אביו ואת הצלחתו במצרים, שמות של התבוללות. בידוד היוספיות משאר חלקי העם מביא להתיוונות ולחטא העגל.

חנוכה וחטא העגל

חטא העגל היה הביטוי הראשון להתנתקות מתורת משה. בפרשת כי תשא נאמר (שמות לב, א):

"וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו"

העם מציע אלטרנטיבה רוחנית לתורת משה בדמות העגל. ומי מנצח על בניית העגל? אהרן הכהן. מחטא העגל ואילך דבק בכהונה כתם של שותפות בחטא העגל. לחטא זה היו הרבה תוצאות, ואחת מהן היא שעם ישראל אינו יכול להתמודד מול יושבי הארץ. הרב קוק כותב (אורות המלחמה, ד):

לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ה' נקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ה' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ה' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי.

אם חטא העגל לא היה מתרחש, הכנענים היו חוגגים את הגעתו של עם ישראל , והיו מפנים בשקט את הארץ. הם היו מבינים מה זה עם ישראל, היו מבינים את מדרגתו של עם ישראל והיו רואים ברכה בכך שעם ישראל יתיישב בארצם. העובדה שהיה צורך להילחם ביושבי הארץ היא תוצאה של חטא כוהני קדמון המתחבר עם הנטייה היוספית. זהו שורש מלחמות החשמונאים, מלחמות החשמונאים היו מוכרחות להתרחש בעקבות חטא העגל.

מהותו של חטא העגל הייתה חוסר היכולת להבחין בין תורת משה האלוקית לבין רגש דתי מצוי העלול לבנות את העגל. כאשר אין משה רבנו, אין תורה אלוקית אלא רק רגש דתי (חזק ככל שיהיה), הרי אז באמת אין הבדל בין פולחן הדת היהודי לבין פולחן הדת היווני. ואז במקום לעלות לבית המקדש עולים לפרתנון, ובמצב הזה אכן אין כל צורך בחיל ולכן היוונים עשו בו פרצות. ההתנהגות של הכהן הגדול המתיוון היא למעשה מהדורה חדשה של חטא העגל, והכהן הגדול הוא ממשיכו של אהרן הכהן.

אלכסנד מוקדון

היווני הראשון איתו נאלץ העם היהודי להתמודד היה אלכסנדר מוקדון. אלכסנדר מוקדון יוצא למסע כיבוש גדול וכובש את כל ארצות המזרח עד להודו. למעשה הכיבוש הוא לא רק מדיני-פוליטי, אלא גם כיבוש תרבותי. אלכסנדר מוקדון משליט את התרבות היוונית בכל הארצות אותן הוא כובש.

למעשה אלכסנדר מוקדון הוא המנהיג הגדול הראשון בעולם לאחר סיום תקופת הנביאים. כידוע, בסיומה של הנבואה הצליחו אנשי כנסת הגדולה לבטל את יצר העבודה הזרה מהעולם (ראה שיעור על עבודה זרה). אך לאחר שיצר העבודה הזרה בטל מן העולם קם יצר הרע חדש במקומו: יצר המינות, אשר הנצרות היא הביטוי הקיצוני שלו. יצר המינות הוא זה המוביל לטשטוש בין עם ישראל לאומות העולם. למעשה, בביטול יצר העבודה הזרה מן העולם, גרמו אנשי כנסת הגדולה לביטול הנבואה. הקב"ה שמר על שוויון כוחות בעולם, אם אין עבודה זרה גם אין השראת שכינה. ניתן לראות זאת מהאופן בו מתארת הגמרא כיצד נראה יצר העבודה הזרה (יומא סט:):

      נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים.

יצר העבודה הזרה נראה כאריה היוצא מבית קדשי הקדשים. כלומר שביטול יצר זה מחייב גם את ביטול השראת השכינה בבית המקדש ובעקבות כך גם את ביטול הנבואה.

אלכסנדר מוקדון בא בעקבות תהליך זה. הוא בשם הרוח החדשה המנשבת בעולם, מזרח תיכון חדש. עולם בו אין שכינה ונבואה ולכן אין כל הבדל בין ישראל לאומות העולם. מי שנפגש עם אלכסנדר מוקדון הוא שמעון הצדיק משיירי כנסת הגדולה (אבות א, ב), כמסופר במגילת תענית (???). שמעון הצדיק הוא אחד מאלה שגרמו לביטול הנבואה ויצר העבודה הזרה, והוא נושא באחריות מסויימת להופעתו של אלכסנדר מוקדון ועליו להתמודד עם התרבות החדשה הגורסת שכל העמים שווים. שמעון הצדיק עלול להביא לפריצת המינות לעולם. לכן הוא לובש את בגדי הכהן הגדול ויוצא לקראת אלכסנדר מוקדון. המפגש עלה יפה מבחינתו של שמעון הצדיק. אלכסנדר מוקדון משתחווה לו ועושה עליו רושם אדיר. נראה כי אלכסנדר מוקדון ראה שיש משהו מיוחד בעם ישראל, אמנם לא משהו שמצדיק ריבונות עצמאית של ישראל בארצם, אך בכל זאת משהו שמייחד אותם.

שמעון הצדיק הינו הראשון שעסק בתיקון חטא העגל, ודווקא בתקופה זו – מייד לאחר ביטול הנבואה ותחילת הטשטוש בין ישראל לאומות העולם. את המשך התיקון והמאבק ביוונים המשיכו צאצאיו של שמעון הצדיק: יוחנן כהן גדול (המכונה גם חוניו הרביעי, ונהרג על ידי אנטיוכוס באנטיוכיה), שבימיו פרץ מרד החשמונאים בהנהגת מתתיהו ובניו.

שלוש עשרה מידות הרחמים

עובדה מעניינת נוספת הקושרת את חטא העגל לחנוכה היא שראשית התיקון של חטא העגל נעשה על ידי גילוי שלוש עשרה מידות הרחמים. לאחר שמשה רבנו מתחנן לפני הקב"ה שיסלח לעם, הוא מבקש (שמות לג, יג):

      "הודיעני נא את דרכך"

משה רבנו מבקש מהקב"ה לגלות לו את אופן הנהגתו בעולם, והקב"ה גילה לו את שלוש עשרה מידות הרחמים. כאשר היוונים באו לחדש את חטא העגל, הם פרצו שלוש עשרה פרצות בחיל, מעין ביטול שלוש עשרה המידות. כמובן שהיוונים לא כיוננו לכך, הם פשוט פעלו על פי חוקע ההיסטוריה. הם פרצו שלשו עשרה פרצות בחיל על מנת לבטל את ההבדל בין ישראל לאומות העולם. משמעות הניסיון לבטל הבדל זה היא ביטול ההשגחה האלוקית בעולם הבאה לידי ביטוי בשלוש עשרה מידות הרחמים.

הניצוץ הקדוש בחטא העגל

על מנת להבין את תהליך ההתיוונות, עלינו ראשית להבין מה הייתה הסברה שבעקבותיה חטא עם ישראל בחטא העגל. מה היה הרעיון האמיתי שעמד מאחורי עשיית העגל. הניצוץ האמיתי והנכון שהיה טמון בחטא הוא שלמעשה יש קדושה בכל מקום, לאו דווקא במקדש. הנחה זו היא נכונה וגם לא נכונה. באופן פנימי ונסתר אכן יש קדושה בכל מקום, אבל באופן גלוי הקדושה נגלית בבבית המקדש. אמנם לכל דבר נסתר חייב להיות ביטוי במציאות, לכן לעיתים בהוראת שעה ניתן לגלות קדושה גם מחוץ לבית המקדש. כך עשה אליהו הנביא בהר הכרמל. למרות שבדרך כלל מי שמקריב קורבן מחוץ לבית המקדש עונשו כרת, הרי במקרים מיוחדים יש מקום לגילוי אור הקדושה הנסתרת הנמצאת גם במקומות אחרים.

ניתן לראות ראיה לכך מתחילת פרשת בהעלותך (במדבר ח, ב):

      "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"

עניין הדלקת המנורה הוזכר בתורה פעמיים לפני פרשת בהעלותך (שמות כז, כ – כא. ויקרא כד ב – ד), אם כן מדוע הוא מוזכר בפעם השלישית? ידוע פרושו של רש"י (על פי מדרש תנחומא ה):

למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

למעשה אהרן חשש כי הוא נפסל מלהביא קרבן כיון שהוא חטא בעגל ואולי יש בו פגם. לכן נאמר לו: "שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק את הנרות". לכאורה במה עדיפה הדלקת הנרות על קורבנות הנשיאים? הרמב"ן על פסוק זה כותב:

... אבל עניין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהייתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו... וראיתי עוד בילמדנו, וכן במדרש רבה, אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן.הקורבנות – כל זמן שבית מקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו... אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותינו...

בעתיד תהיה חנוכה נוספת על חנוכת המשכן, וחנוכה זו תתבצע על ידי צאצאיו של אהרן הכהן – החשמונאים. וחנוכה זו גדולה מקורבנות הנשיאים, כיון שחנוכת בית חשמונאי מתקיימת תמיד גם כשבית המקדש חרב, ואילו קורבנות יש רק כאשר בית המקדש קיים. למעשה בנרות חנוכה נמשכת כביכול עבודת המקדש מחוץ למקדש. הניצוץ הקדוש במחשבת חטא העגל מקבל ביטוי לגיטימי. זוהי קדושה עצמאית מקדושת המקדש, שאורה אמנם מתגלה רק לשמונה לילות בשנה, אך זהו אור הגנוז. לכן דווקא כהנים הם אלו שהנהיגו את המרד הגדול הזה, כיום שהם אלו הראויים לחשוף את הקדושה הזו.

פריצת המרד

חנוכה הוא תוצאה של החלטה שקיימת קדושה גם מחוץ למצוות. יש במדרשים תאור של האופן בו פרץ המרד ביוונים. כולם מכירים את הסיפור המסופר בספר המכבים, כיצד הגיעו חיילים יוונים למודיעין ובנו שם מזבח לעבודה זרה שלהם, והבטיחו כסף רב ליהודי הראשון שיקריב חזיר על המזבח. כאשר מגיע יהודי להקריב את החזיר מתתיהו החשמונאי מתעצבן, הורג את היהודי, קורא את הקריאה המפורסמת: "מי לה' אלי", וכך פורץ המרד ביוונים. זהו הסיפור המפורסם, אך יש לדעת שסיפור זה נועד לצורכי הסברת חוץ בלבד על ידי מערכת ההסברה החשמונאית.

קיימת גם מסורת אחרת, סיפור הפנימי המסופר לאומה בלבד. תחילתו של המרד קשורה לגזרת ההגמון המפורסמת (כתובות ג:), שכל בתולה שנישאת תיבעל להגמון תחילה. גזרה זו נהגה שלוש שנים ושמונה חודשים. הגמרא אומרת שהיהודים לא עשו כלום, כיון שעל פי ההלכה היבשה אין כל איסור, כיון שהכלה היא אנוסה ואין צורך למסור את הנפש. באותה תקופה עמדה בתו של יוחנן כהן גדול להינשא לאלעזר (מדרש חנוכה ???). כל חכמי ירושלים וכל חברי הסנהדרין הגיעו לחתונה, וכמובן כל בכירי הכהונה. האוכל היה עם ההכשרים המהודרים ביותר, לא הייתה תולעת אחת בחסה, וכולם שמחו חוץ מהכלה. כולם ישדעו מה עומד לקרות, אלא שלאף אחד לא היה איכפת, כיון שזה מותר על פי ההלכה. באמצע החתונה נעמדה הכלה וקרעה את בגדיה מעליה ועמדה ערומה לפני כולם. מיד קמו אחיה וביקשו להורגה, שהרי היא פגעה פגיעה חמורה בצניעות. הם ודאי צעקו עליה: "את לא מתביישת", והיא ענתה להם: "ואתם לא מתביישים"! מיד הלכו והרגו את ההגמון וכך התחיל המרד.

אם בתו של יוחנן כהן גדול הייתה נכנעת להלכה היבשה, המרד לא היה פורץ ונס חנוכה לא היה מתרחש. אין רק תורה בעולם, יש גם כבוד לאומי.

שאלה: אם כך מדוע לא נכתב בתורה שיש להתחשב בכבוד הלאומי?

תשובה: התורה ניתנה לעם נורמלי שידע מהו בסיס החיים, עוד לפני שניתנה התורה.ישנה התחושה הבסיסית המונעת מיזוג עם אומות העולם. ולכן זה פרץ דווקא אצל משפחת כהנים, שיש להם נסיון עם הקדושה הנמצאת בכל מקום. הם אלו שיכולים לשים את הגבול בין עם ישראל לאומות העולם.

זהו היסוד של המרד החשמונאי, הקדושה הלאומית. ההרגשה הזו שיש קדושה לאומית, דבר ה', הפורץ באופן ספונטני באומה – זוהי התורה שבעל פה. את התורה שבכתב (בימינו – "השולחן ערוך") כולם יודעים. מה שלא כתוב בשולחן ערוך – זה רוח האומה, מנהגי ישראל. ומכאו המקור להדלקת נרות חנוכה.

והיכן ציוונו?

אומרת הגמרא (שבת כא:):

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה.

גמרא זו היא תחילת הדיון בנושאי הלכות חנוכה. כפי שניתן לראות בגמרא מוזכר רק שחז"ל תיקנו לומר הלל והודאה, ואין שום אזכור של הדלקת נר חנוכה. רק בהמשך הגמרא נאמר שמדליקים נר חנוכה, אך לא נאמר מתי תיקנו את מצוות הדלקת נר חנוכה. בהמשך שואלת הגמרא (שבת כג.):

מאי מברך? מברך: אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה. והיכן ציוונו? רב אויא אמר (דברים יז, יא): מ"לא תסור". רב נחמיה אמר (דברים לב, ז): "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".

שאלה זו נשאלת רק על מצוות נר חנוכה, הגמרא אינה שואלת היכן ציוונו לקרוא את ההלל. הסיבה שהגמרא אינה שואלת היכן ציוונו לומר את ההלל בחנוכה היא, שהיה פשוט לחז"ל שאת ההלל תיקנו לומר החשמונאים, אבל לגבי הדלקת נר חנוכה הדבר לא ברור. הגמרא מביאה שתי תשובות. תשובתו של רב אויא היא מ"לא תסור", כלומר שהרבנים תיקנו מתישהו להדליק נר חנוכה. תשובתו של רבי נחמיה היא מ"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", כלומר אתה צריך להדליק נר חנוכה בגלל שאבא שלך הדליק. והוא הדליק נר חנוכה כי אבא שלו הדליק וכו'. והקב"ה ציוונו על ידי משה רבנו לעשות את מה שאבא שלנו עשה.

ניתן להניח כי בזמן שהתרחש נס חנוכה, העם הדליק נרות באופן ספונטני, ללא כל הוראה מהרבנים. הרבנות הראשית של אותם ימים תיקנה רק לומר הלל, אלא שהעם רצה גם להדליק (נרות, מנגל). מקור הדלקת נר חנוכה הוא בהרגשה ספונטנית של העם. זהו מנהג של העם שעליו ראוי לומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". זוהי המהות של מלכות חשמונאי שקמה מתוך מרד שפרץ בעקבות רגש פנימי של האומה.

חנוכה וברית מילה

מדוע החליטו לציין את הנס דווקא בהדלקת נרות? ידוע שבזמן שהיוונים גזרו על ברית המילה היו היהודים מלים את בניהם בסתר. על מנת להודיע שנולד בן ומתי מועד המילה, היו מדליקים נרות בחלון (ביום בו נולד הבן נר אחד וכל יום מוסיפים, עד שביום הברית דולקים שמונה נרות. ואולי ביום הראשון היו מדליקים שמונה נרות וכל יום הפחיתו נר אחד. ייתכן שזהו המקור למחלוקת הידועה של בית הלל ובית שמאי). לאחר שמרד החשמונאים הצליח, עשו זכר למסירות הנפש של העם על ברית המילה בהדלקת הנרות בכל שנה ושנה.

בשאילתות הרב אחא גאון נאמר כי יש קשר בין שמונת ימי החנוכה לשמונת ימי המילה. ברית המילה הינה הסימן המובהק ביותר לטהרה הישראלית – קדושת הברית. גם הנר הוא סימן לטהרה, ולכן מסמנים את המילה על ידי הנר. גם בימינו יש הנוהגים לשים נרות כל הכסא של אליהו בלילה שלפני הברית. כעת אנו מבינים מה רצו היוונים באמת – לבטל את הקדושה דווקא בתחום המיני: קדושת הברית וגזרת ההגמון. הם רצו לטשטש את ההבדל בתחום המיני.

באחד מחלומות נבוכדנצר המופיעים בספר דניאל, מתואר פסל המסמל את כל ההיסטוריה האנושית. לפסל זה יש ראש זהב שהנמשל שלו הוא מלכות בבל. ידיים וחזה מכסף, בנגד מלכות פרס. המתניים מנחושת כנגד יון, והרגלים ברזל וחרס כנגד מלכות רומי. יוון נמשלה דווקא למתניים, ששם מקום הערווה. מקובל לחשוב שהמאבק בחנוכה היה מאבק פילוסופי, מאבק בין שתי תפיסות תרבותיות שונות. אך יש להבין שהיוונים ניסו קודם כל לקלקל את הקדושה האישית ומשם להמשיך במאבק הרוחני.

הטהרה האישית

הקלקול בתחום המיני גורם לתפיסה שטחית של המציאות. לכן יוון נמשלה דווקא לנחושת, שכן הנחושת היא מתכת נוצצת שדומה לזהב, אך היא הרבה יותר זולה. על כך כתב רבי יהודה הלוי בשירו "לבי במזרח": ואל תשיאך חכמה יוונית אשר אין לה פרי כי אם פרחים. הפירוש שך המילה פילוסוף ביוונית הוא אוהב חכמה. מי שאוהב חכמה הוא לאו דווקא חכם. לפילוסופיה אין את היכולת להכיר את הדברים מצד עצמם (על פי עמנואל קנט). הפילוסופים מודים בעצמם שהם רק אוהבי חכמה, שלמעשה הכל שטחי. בברכת משה רבנו לשבט לוי נאמר (דברים חג, ח – יא):

וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיו ואת בנו לא ידע כי שמאו אמרתך ובריתך ינצרו. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישמיו קטורה באפך וכליל על מזבחך. ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון"

הפסוק האחרון בברכת שבט לוי מעורר תמיהה, שהרי שבט לוי כלל לא יוצא למלחמות, אם כן מהו "חילו"? אמנם ניתן לומר שהכוונה היא לצבא ה' – לבני הישיבות, אלא שרש"י אומר שכאן רמז משה רבנו על מלחמות החשמונאים. כלומר שהכוונה לצבא ממש, וכאמור "מתנים" – זו יון. פעמים רבות הבלבול באמונות ודעות מתחיל מחוסר טהרה אישי, ובתופעה זו נלחמו החשמונאים. זהו למעשה כוח התורה שבעל-פה של החשמונאים.

המשך המלחמה

בספר המכבים מתואר האופן בו התנהלו מלחמות החשמונאים. כיצד פרץ המרד במודיעין, הקרבות בהרי גפנה, בית חורון, אמאוס, בית  צור, עד לשחרור ירושלים. לאחר שחרור ירושלים החשמונאים מטהרים את העזרה, מקריבים קורבנות ואז מתרחש נס פח השמן. אחר כך קובעים את חג החנוכה ויש שמחה גדולה בעם. לאחר מכן החשמונאים מרחיבים את ממלכתם, הם נלחמים בעבר הירדן, בגלעד ובגליל המערבי. לאחר מכן כובש המצביא היווני דימיטריוס את ירושלים, וממנה כהן גדול מטעמו – אלקימוס. יהודה המכבי בורח מירושלים. דימיטריוס לא מחלל את בית המקדש, ואף מציע ליהודים חרות דתית ליהודים. היוונים מתנצלים על הטעויות שעשה אנטיוכוס. ההנהגה הרוחנית של העם, הרבנים, הסכימו להצעה של דימיטריוס, אך יהודה המכבי סרב והוא חזר למחתרת בהרי גפנה. יהודה נלחם ביוונים וגם ביהודים שהסכימו להצעת היוונים. לכאורה יהודה המכבי נהג באופן קיצוני ביותר, שהרי היוונים כן הירשו להקריב קורבנות ולהמשיך בעבודת המקדש. אלא שיהודה המכבי חשב שאין לכך כל משמעות ללא יסוד לאומי שאותו היוונים נטלו מהאומה הישראלית. בסופו של דבר אלקימוס החל לעשות שטויות, ושליחים נשלחו ליהודה המכבי שיבוא לעזרת ירושלים וישחרר אותה מחדש.

סיום

חג החנוכה נוסד בזכות קבוצה קטנה של יהודים שלא היתה מוכנה להשתלב בתרבות האזורית, למרות שניתנה להם חרות דתית. קבוצה שטענה שאין משמעות לחרות דתית ללא חרות לאומית. היסוד הזה של הצורך בעצמאות המדינית נשמר רק אצל מי שהיה טהור – כהני ה' הקדושים.