הרב אורי שרקי

צניעות

י"ד בסיון תשס"א

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




כאשר האנתרופולוגים גילו שבטים פרימיטיביים, בעלי התנהגות "נחותה יותר", נשאלה השאלה מהו ההבדל בין אדם לבהמה? התשובה היא שהאדם הוא בעל החיים היחיד שיש לו בגדים. בכל חברה אנושית, הפרימיטיבית ביותר, תמיד קיים לבוש (גם אם מדובר בעגיל בלבד או חוט סביב הקרסול). לבע"ח אין צורך בלבוש, ואילו האדם מרגיש צורך להוסיף על הטבע. וצריך להבין מדוע קיים הצורך הזה, שהרי עצם הביטוי "בגד" – פירושו בגידה, כלומר הליכה נגד המקור, כך גם לגבי מעיל – המזכיר את המילה מעילה. אך מצד שני ישנה המילה "לבוש", שמשמעותה לא בוש, כלומר מניעת הבושה.



מקור הצניעות

הצורך בהתכסות  בא על מנת להסתיר דבר שבו האדם מתבייש. בגן עדן לא היה צורך בבגדים, כיון שאז היתה אחדות בין החלק הגשמי של האדם - טבע האדם לבין נשמתו, ואז אין צורך בתוספת מעבר לקיים. אך לאחר החטא, האדם מרגיש צורך להסתיר משהו, להיות שונה מטבעו. אם האדם לא מוסיף על הטבע הוא מעיד על עצמו שהוא טבעי בלבד, אמנם היצור המשוכלל ביותר, אך עדיין כולו טבעי. אך למעשה האדם מורכב גם מנשמה מהעליונים, ולכן הוא צריך משהו שיעיד על המקור הלא טבעי של האדם (הפאר של בעלי-החיים הוא טבעי, הם מצמיחים קרניים, האדם מיצר לעצמו את הפאר: תפילין או כתר). אם כן יש התעלות דרך הכיסוי, הנשמה היא מכוסה ולכן גם האדם מתכסה.

      "ואת צנועים חכמה" (משלי יא, ב)

כאשר אדם רוצה להשיג דברים פנימיים עליו להתעלם מהדברים החיצוניים. בעולם המודרני סוחרים בחיצוניות, מוכרים את גוף האישה, אך האם גוף האישה הוא האישה? הרי יש גם אישיות. יש התייחסות לחיצוניות בלבד, תוך התעלמות מהפנימיות. זה נובע מכך שהאדם הפסיק לדעת מהי אהבה – קשר פנימי לאישיות, ואז במקום האהבה בא תחליף – היצרים, המתח המיני. תחליפים אלו מביאים לסיפוק מיידי, והם פוטרים את האדם מקשר אמיתי. (כאשר רואים תמונה של אישה בעיתון זה לא תועבה, שהרי גוף האישה הוא יפה, אלא התועבה היא השימוש שעושים בתמונה, המסחר והפרסום).

אומרים שהיהדות שונאת את היופי, והראיה שהיא מחייבת לכסות את מה שיפה. אך האמת היא הפוכה, דבר שמעריכים אותו ויודעים את ערכו האמיתי, שומרים עליו יותר. במסכת חגיגה יש משנה (ב, א) האומרת:

      "אין דורשין בעריות בשלושה ולא במעשה בראשית בשניים ולא במעשה מרכבה ביחיד"

כלומר שעריות נחשבות לסתרי תורה. ושואלת הגמרא במקום (חגיגה יא:):

      "מאי אין דורשין  בעריות לשלושה? – אין דורשין בסתרי עריות בשלושה"

כלומר זהו חלק מתורת הסוד, ומהם סתרי עריות – זה שיר השירים שהוא קדש קדשים. יש הערכה גדולה מאד לעוצמת כוחות החיים, והבנה שהם זקוקים לשמירה (כמו כוח גרעיני, שהוא אינו טוב או רע, אלא תלוי כיצד משתמשים בו, ומי שמבין את עוצמתו יודע שצריך לשמור עליו). לכן התורה מכנה את איסורי העריות – תועבה, כיון שתועה אתה בה, כיון שזהו שימוש לא נכון הגורם להתהפכות המוסר. בניגוד לנצרות, שם נחשבים חיי המין לרע, ביהדות זה נחשב לקדש קדשים.



צניעות הלכה למעשה

מהי צניעות הלכה למעשה? (אין הכוונה לפרטי הלכות, אלא כיווני מחשבה להבנת מהות הצניעות). במסכת סנהדרין מסופר על אדם שהתאהב באשה, עד כדי כך שנהיה חולה ונטה למות. אמרו הרופאים שעל מנת שיחיה, חייבת האשה להיבעל לו. אמרו חכמים שימות ולא תיבעל לו. אמרו הרופאים, שמספיק שתדבר עמו מאחורי הגדר ויחיה, ואמרו חכמים: ימות, ובלבד שלא תהיינה בנות ישראל הפקר. אך נשאלת השאלה, מדוע לא התירו לו לדבר עמה, והרי אין איסור לדבר עם אשה. אלא יש להבין שמקור הרצון לדבר עם האשה הוא היצר המיני, ולכן אפילו לדבר אסרו חכמים.

ישנם עוד סיפורים רבים על נשים שלימדו תורה לגברים (מאחורי וילון) ואף היו ראשי ישיבות, וכן מופיעות בתנ"ך שירת דבורה, ושירת מרים ובנות ישראל. וכן מסופר על אותו חכם שהיה מרכיב את הכלה על כתפיו, וכששאלו אותו תלמידיו כיצד הוא מתיר לעצמו לעשות כך, ענה להם שבשבילו היא כמו קורת עץ. צריך להבין את ההבדל בין הקיצוניות האלו, מצד אחד ימות ולא ידבר, ומצד שני קירבה גדולה שאין בה איסור ועונש. ההבדל הוא הגישה, באיזה אופן נעשים הדברים ולאיזו מטרה.

בכתובות מופיעה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי (כתובות טז:):

      תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה.

אך נשאלת השאלה מדוע בכלל מרקדין והרי אין זה צנוע? אלא כיון שהמטרה היא לשמח את החתן והכלה, אזי מותר לרקד. ישנן הלכות בסיסיות שלא ניתן להקל בהן (וגם אסור להחמיר), אך במרווח שנוצר הגישה היא זו שקובעת.

במסכת סוכה מסופר על כך שבשמחת בית השואבה, חכמי ישראל היו רוקדים באבוקות אש, וכל העם היה בא לראות, נשים וגברים. והגמרא אומרת שבאותו היום היו עושים תיקון גדול, ומהו תיקון זה? אומרת הגמרא (סוכה נא:):

מאי תיקון גדול? אמר רבי אלעזר כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה [העזרה] והקיפוה גזוזטרה והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכא, והא כתיב (דברי הימים א כח, יט): "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל"? אמר רב: אשכחו ודרוש (דכריה יב, יב): "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד". אמרו: והלא דברים קל וחומר, ומה לעתיד לבוא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם, אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם, על אחת כמה וכמה.

אך מצד שני בעת מעמד הקהל, ששם היו נוכחים כל ישראל, גברים נשים וטף, לא בנו מחיצה בין הגברים לנשים? אלא קיים הבדל משמעותי בין שני המקרים. במעמד הקהל המלך קורא בתורה לאוזני כל העם, כלומר מטרת ההתכנסות היא התורה, ולכן אין חשש שיצר הרע ישפיע על הקהל, אך בשמחת בית השואבה, שזהו זמן של תפילות (המחוברות לרגש, לעומת לימוד התורה הקשור לשכל) ושל סערת רגשות, אזי יש סכנה שהיצר הרע ישפיע יותר ולכן בנו מחיצה.



טהרת המחשבה

הצניעות נובעת מטהרת המחשבה. הגמרא אומרת שהרהורי עברה קשים מעברה. במסילת ישרים כותב הרמח"ל לגבי מידת הנקיות, שיש לשמור על נקיות הדעת, לא רק לא לעשות רע, אלא גם להתרחק מכל דבר הקשור לכך, אפילו הוא מותר, "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח, ו) – כלומר גם הקרבה אסורה.

במסכת אבות (א, ה) נאמר:

      "ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו".

צריך להבין שאין הכוונה שאסור לגברים לדבר עם נשים. שיחה הכוונה לדברי הבל, כמו שאומרת הגמרא (עבודה זרה ג:):

      "כל העוסק בדברי תורה ופורש לדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים"

ודאי שמותר לדבר עם אשה, רק צריך לדעת אילו דברים מותר לומר ואילו אסור (הרש"ר הירש מוסיף, שבמשנה נאמר אל ירבה אדם שיחה עם האשה, כלומר אסור להרבות, אך תמיד צריך שיהיו גם קצת דברי הבל ושטות בין אדם לאשתו).

גם מסירת דרישת שלום לאשת חבר יש בה משום ערווה, מעין כניסה לעולם הפרטי שבין אדם לאשתו. הרב קוק ב "מוסר אביך" כותב שמידת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ובהמשך כותב כי הצניעות דוחה דברים טובים אחרים, כגון דרך ארץ ונימוס. ואין זה מפני חוסר החשיבות של הנימוס, אלא הבנת התכלית האמיתית של האדם, שעיקרו היא הפנימיות ולא החיצוניות. (הרב צבי יהודה היה אומר על הפסוק (תהלים קמח, יב):

      "בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים"

הזקנים יכולים להיות עם הנערים ביחד, אך בחורים וגם בתולות – כל קבוצה בנפרד).

הרהורי עברה קשים מעברה – עיקרו של האדם היא המחשבה, והרהור עברה הוא פגיעה בעיקר, לעומת זאת העברה נעשית ע"י גוף האדם, החלק הבהמי ונחות שבאדם ולכן היא פחות חמורה. הרמב"ם במורה נבוכים כותב שאכן איסורים אלו הם קשים ומכבידים, ולכאורה הולכים נגד טבע האדם. אך אם האדם מכיר בערכו האמיתי, הפנימי, אזי אין זו הכבדה, אלא להפך שחרור והתקרבות למקור האמיתי. לאדם צריכה להיות ראייה ארוכה, ולא לחפש את הסיפוק המיידי. "פני הדור כפני הכלב" – כלב, כאשר מרביצים לו עם מקל, הוא נושך את המקל ולא את המכה. כלומר הכלב הוא בעל ראיה קצרה. וכאשר פני הדור כפני הכלב, קיימים רק יצרים ורצון לסיפוק מיידי, אזי גם אין צניעות.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)