הרב אורי שרקי

חופה וקידושין

י' באלול תשס"ב

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




הקב"ה מקדש את עמו ישראל על ידי חופה וקידושין. זהו דבר באמת מאוד מיוחד, שכן לא מצאנו טקס דומה אצל בעלי חיים אחרים, חתולים לדוגמא. אך למרות שהקב"ה לא מקדש את החתולים על ידי חופה וקידושין, לא חסרים חתולים בעולם והם מעמידים דורות ישרים. לכן עלינו לברר מהו הצורך בעריכת החופה והקידושין, מהו הערך המוסף של טקס זה. למשל הרמב"ם כותב (הלכות אישות א, א):

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחילה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאישה, שנאמר (דברים כב, יג): "כי ייקח איש אישה ובא אליה".

כלומר שלפני מתן תורה אם היו רוצים איש ואישה לחיות יחד, לא היה צורך בטקס מיוחד והיא אשתו מרגע שנכנסה לביתו. ואם יום אחד לבעל נמאס מאשתו, הוא יכול לומר לה ללכת גם ללא שום הכנות מיוחדות. אין חופה וקידושין ואין גירושין. באותה תקופה גם היה קיים מושג הקדשה, קיום יחסי מין תמורת תשלום. ואכן בדברים אלו אין כלל גנות מעיקר הדין. חיי אישות  משותפים ללא חופה וקידושים היו דבר לגיטימי לפני מתן תורה. אמנם מדרגה זו זהה למדרגתם של בעלי חיים, אך מעיקרו של דבר אין בזה רע, אלא שזו מדרגה פחותה. אלא שהתורה דורשת תוספת מדרגה. התורה תובעת שהעמדת דורות וחיים משותפים ייעשו על ידי מעשה טקסי מיוחד של חופה וקידושין, שבשיעור זה נבאר את מהותו.



שלושה סוגי קשרים

עצם העובדה שקיימת דרישה לעשות מעשה מיוחד – קידושין,  מלמדת על כך שההתקשרות בין בני הזוג אינה מעשה טבעי. כבר הזכרנו בעבר את מהות הקשרים בין איש לאישה כפי שהם באים לידי ביטוי מהמסופר בתורה (ראה שיעור על חוה אימנו). מצאנו שיש שלוש מערכות יחסים, או שלוש מדרגות שונות בקשר בין בני הזוג, והם:

  1. זכר ונקבה
  2. איש ואישה
  3. אדם וחוה

הקשר של זכר ונקבה הוא הקשר הבסיסי ביותר בין בני הזוג, והוא משותף לבני האדם ולבעלי החיים. זהו קשר המבוסס על יצריות בלבד. לעומת זאת הקישור הראוי לאדם באשר הוא בעל חכמה ושכל זהו הקשר איש ואישה. לאחר שחוה נבראת, אומר אדם (בראשית ב, כג):

      "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת"

יש כאן אבחנה שכלית של האדם המתארת את מצבו החדש. למעלה ממדרגה זו נמצאת המדרגה השלישית, אדם וחוה. בקשר זה לכל אחד מבני הזוג יש שם משלו. לעיתים לוקח שנים ארוכות לבני זוג לגלות כי לכל אחד מהם יש אישיות נפרדת ואפשר וצריך לקיים דו-שיח בין שתיהן. כאשר בני הזוג מגיעים להכרה כי לבן הזוג יש אישיות משלו, שם משלו, אזי הקשר הוא אמיתי ונכון. אדם הראשון חטא בגלל שלא היה דו-שיח בינו לבין חוה. אדם הראשון טוען (בראשית ג, יב):

      "האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל"

הוא לא אומר חוה, אלא האישה. ולכן ברור למה נפל אדם הראשון לתוך החטא, כי האישה הביאה לו מפרי העץ והוא אכל. מדוע אדם הראשון לא שאל מהו פרי זה ומהיכן הוא נקטף? שהרי אם היו מדברים ביניהם מיד היה מתגלה שורש העניין, והחטא היה נמנע. אלא כיון שאדם וחוה לא דיברו ביניהם, לא היה דיאלוג, הם נפלו לתוך החטא. רק בהמשך מופיעה מערכת יחסים של אדם וחוה. זוהי מדרגה יותר עליונה, מדרגה נשמתית הנמצאת למעלה מהמדרגה השכלית. כאשר בן הזוג מגיע להכרה  שיש גם אני חיצוני שניתן לנהל עמו דו-שיח. עריכת החופה והקידושין באה לציין שבני הזוג רוצים להתעלות אל מעבר המדרגה הטבעית של זכר ונקבה הברורה מאליה, ואף מעבר לכך. הקשר של זכר ונקבה הוא קשר הבא מכח הטבע והוא מבטא צורך. הקשר של איש ואישה הבא לידי ביטוי בעריכת חופה וקידושין מבטא ערך ולא צורך. ההתקשרות בין בני הזוג אינה נובעת מצורך טבעי בלבד (לשם כך אין צורך ברבנות, ואין צורך בחופה וקידושין), אלא היא נובעת מערך עליון של החלת קדושת שמיים על הזיווג.



קדושת האישות

חז"ל אומרים שהנחש פיתה את חוה כיון שהוא ראה את אדם וחוה משמשים והוא קנא בהם, ותוכניתו של הנחש היתה שאדם ייהרג והוא ייקח את חוה לבת זוגו. אך מדוע מלכתחילה קינא הנחש באדם וחוה, הרי גם לנחש נבראה נחשית, אם כן מדוע קינא? אלא פירשו רבותינו שהנחש התקנא בקדושה ששרתה על אדם וחוה בשעת התשמיש. אצל בעלי החיים זהו מעשה בהמי, אשר אינו מבטא דבר. וכאשר הנחש ראה שבין אדם לחוה יש קשר של קדושה הוא התקנא במדרגה זו ורצה לזכות בה.

גישה זו היא הפוכה למה שמקובל בתרבות הכללית בשם התנ"ך. לפי שיטת הנצרות חטאו של האדם הראשון היה המעשה המיני – האישות. הנצרות סוברת כי הזיווג הוא דבר רע מעיקרו, והראיה לכך היא שמיד לאחר החטא והגירוש מגן עדן נאמר (בראשית ג, כג... ד, א):

      "וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם...והאדם ידע את חוה אשתו"

כלומר שלאחר החטא היתה נפילה לחיי אישות. רש"י בפירושו על פסוק זה מדייק בדקדוק המילים ומסביר שבעברית מקראית היה צריך להיות כתוב: "וידע האדם את חוה אישתו", שכן בעברית מקראית הנושא מופיע לאחר הנשוא (בניגוד לעברית המודרנית של ימינו), כפי שניתן לראות במקומות רבים, כגון: "ויצא יעקב", "וידבר ה' אל משה" וכו'. רש"י מסביר שבכל המקומות בהם מופיע ניסוח כמו כאן, שהנושא קודם לנשוא, כוונת הפסוק היא לעבר מוקדם (מה שמכונה באנגלית: Past Perfect). כוונת הדברים היא שהמאורע המתואר בפסוק התרחש עוד לפני שהתרחש המאורע שלפניו. ובמקרה שלנו: האדם ידע את חוה אישתו עוד לפני שהתרחש חטא האכילה מעץ הדעת. באופן זה סותר רש"י  את הפירוש הנוצרי למהותו של חטא אדם הראשון.

אך בנוסף ניתן להסיק מהסבר זה שהשורש של החיים המשותפים, של חיי האישות, הוא קודם לחטא אדם הראשון והוא קדוש ביסודו, ורק החטא גרם לכך שיתערבו בו שפלות וקטנות ובושה שבעקבותיהן יש צורך ודרישה בצניעות.

על פי הסבר זה יוצא כי הדרישה לצניעות בכל הקשור לחיי האישות נובעת מהנפילה לעולם של חטא אבל ביסודם של הדברים חיי האישות נובעים מקדושה עליונה המייסדת את כל הדורות. ולכן חז"ל מספרים שכאשר "נפגשו" לראשונה אדם וחוה, הקב"ה עשה להם חופה בגן עדן והוא עצמו היה השושבין, ומיכאל וגבריאל היו העדים. הקב"ה רצה להתערב באופן אישי בזיווג של אדם וחוה. עריכת החופה והקידושים של הזוג הראשון היתה ההכתרה של מפעל הבריאה.



חופה וקידושין

מהם חופה וקידושין? ראשית נקדים הקדמה הלכתית. על פי ההלכה יש צורך לעבור שלושה שלבים על מנת שבני זוג ייחשבו לנשואים:

  • השידוכין הם מה שמכונה בימינו אירוסין. התוכן של מסיבת האירוסין הוא הודעת הסכמה. שני בני הזוג מודיעים שיש בכוונתם להתחתן. מדוע יש צורך בהודעה מסוג זה? הסיבה לכך היא שבני הזוג רוצים להגיע למדרגה של דעת. יש צורך להראות שיש הבדל בינינו לבין בעלי החיים. המעשה אינו נובע מיצר חייתי בהמי, אלא זהו מעשה הנובע מהכרה שכלית עליונה יותר.
  • הקידושין (מכונה גם אירוסין) הם נתינת הטבעת. האיש נותן טבעת לאישה ובמעשה זה הוא מקדש אותה.
  • הנישואין מתרחשים כאשר הבעל מכניס את האישה לביתו.

בימי חז"ל היו נוהגים לחכות שנה בין הקידושין לנישואין. במהלך שנה זו האישה הייתה יושבת בבית אביה, מתייפה ומתקשטת לכבוד החתונה, קונה שמלות ומקבלת ברכות. הבעל באותה שנה היה עובד קשה על מנת שיוכל לפרנס את משפחתו לאחר הנישואין. כך נהגו בימי חז"ל. בימינו ההפרש הממוצע בין הקידושין לנישואין הוא כשבע דקות, ולכל העסק ביחד של הקידושין והנישואין קוראים חתונה. האיחוד של הקידושין והנישואין לטקס אחד נעשה מסיבות שונות, אך מבחינה הלכתית מדובר בשני מאורעות שונים לחלוטין שאינם חייבים להתרחש בצמידות אחד לשני. הקידושין הם ההתקשרות הראשונית בין בני הזוג ואילו הנישואין הם תחילת החיים המשותפים.

הרגע הבולט ביותר בטקס הקידושין ואף החשוב ביותר, הוא הרגע בו החתן נותן את הטבעת לכלה ואומר: הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. יש להבין מה משמעותו של המעשה הזה, שהרי מבחינה הלכתית גם לאחר מעשה זה החתן והכלה עדיין אסורים זה על זו (לפחות עוד שבע דקות), ואם ברצונם להתחרט, על החתן לתת גט לכלה. צריך להבין מהו הזמן הזה שבין הקידושין לנישואין, שבו שרויים בני הזוג במצב בו הם כבר התחילו את ההתקשרות ביניהם, אך הם עדיין אסורים.

הזמן שבין הקידושין לנישואין הוא זמן האהבה, זהו הזמן של ההתקשרות האידיאלית מה שמכונה כיום "אהבה אפלטונית". אין כל קשר גופני בין בני הזוג, שהרי הם עדיין אסורים, אלא יש ביניהם חיי אהבה אידיאליים, רוחניים בלבד. חשוב מאוד שקשר זה יימשך גם לתוך חיי הנישואין. לכן גם הנביא אומר (הושע ב, כא):

      "וארשתיך לי לעולם"

לכאורה פסוק זה הוא קללה ולא ברכה. מדוע הנביא לא אומר: "ונשאתיך לי לעולם"? אלא שאין כוונת הפסוק שלא יהיו נישואין כלל, אלא השאיפה היא שגם בתוך חיי הנישואין ישמר הקשר הרוחני של תקופת האירוסין.



מעשה הקידושין

מעשה הקידושין יכול להתבצע בשלושה אופנים, כפי שנאמר במשנה הראשונה במסכת קידושין:

      "האשה נקנית בשלוש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף בשטר ובביאה"

שלושת הדרכים בהן יכול הבעל לקדש את אישתו הן:

  • כסף – על הבעל לתת חפץ כלשהו בעל שווי מינימלי של פרוטה לכלה. כסף מלשון כיסופין, על הבעל להראות את הכיסופין והשתוקקות שלו לזכות בבת זוגו, וזה בא לידי ביטוי בנתינת חפץ בעל ערך מינימלי. מדוע לא ייתן הבעל חפץ בעל ערך רב? הסיבה לכך היא שחפץ בעל ערך רב רומז לכך שהכלה שווה לערכו של החפץ, ואילו כאשר החתן נותן חפץ בעל ערך קטן, זה מלמד שבעיני החתן לכלה אין מחיר, ונתינת החפץ היא רק מעשה סמלי.
  • שטר – השטר הוא אינו שווה פרוטה. כלומר הבעל יכול לקדש את אשתו אף בפחות משווה פרוטה בדרך זו. ניתן לכתוב על כרטיסיית אוטובוס משומשת "הרי את מקודשת לי" והאשה תהיה מקודשת ברגע שתקבל את השטר (צריך גם חתימה של שני עדים על השטר).
  • ביאה – חז"ל אסרו לקדש על ידי ביאה, אך זהו עיקר הדין מדאורייתא. היום למעשה הדרך העיקרית לקדש היא ע"י כסף (כיום מקובל להשתמש בטבעת).

מדוע ישנן דווקא שלוש דרכים לקדש את האישה? הסיבה לכך היא בגלל שלאומה הישראלית יש שלושה אבות. כל אחד מאבות האומה נטע בתוך הנפש הלאומית שלנו יסוד אחר, וכנגד כל אחד מיסודות אלו נתקנה דרך אחרת לבצע את הקידושין.

  • אברהם אבינו – נטע בנו את מידת החסד, ולכן ההתקשרות היא על ידי מידת החסד. מתן הכסף לאשה מהווה למעשה את מימוש מידת החסד של הנותן.
  • יצחק אבינו – ייסד ברית עולם על מידת הדין, ולכן ההתקשרות בין בני הזוג היא על ידי שטר. שכן שטר הוא מסמך בעל ערך משפטי בלבד, וניתן להשתמש בו רק בבית דין, בשעת עריכת דין.
  • יעקב אבינו – בעל מידת הרחמים. וקידושין על ידי ביאה הם על דרך הרחמים, כפי שיעקב אבינו הוסיף רחמים לעולם בכך שהוליד את שנים עשר השבטים שבאו על מנת להביא רחמים לעולם.

שלוש אופנים לביצוע הקידושין כנגד שלושת אבות האומה. והראיה היא שהקניין הראשון שנעשה בכסף היה על ידי אברהם אבינו כאשר קנה מעפרון החתי את שדה המכפלה והמערה אשר בתוכו.



כסף מנלן?

ישנה סוגיה ידועה  במסכת קידושין: "כסף מנלן" (זוהי סוגיה שכל זוג צעיר מתחבט בה כיום). הגמרא דנה שם מנין שניתן לקדש בכסף. וכהוכחה מביאה הגמרא שני פסוקים (דברים כב, יג):

      "כי ייקח איש אישה"

וכן נאמר אצל אברהם אבינו (בראשית כג, יג):

      "נתתי כסף השדה קח ממני"

כאשר אברהם אבינו לקח את השדה, הוא לקח אותו בכסף, ומכאן למדה הגמרא שגם לקיחת אישה היא בכסף. ומביאה הגמרא פסוק נוסף מירמיהו (לב, מד):

      "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים"

הגמרא לומדת שקניין הוא בכסף (או על ידי נתינת חפץ) משני מקורות שונים: מאברהם אבינו ומהנביא ירמיהו. יש להבין מדוע  הדבר נלמד דווקא משני מקורות אלו.

ביצוע הקניין הראשון בארץ ישראל היה קניית מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו. זהו הקניין הראשון של עם ישראל בארצו, האחיזה הראשונה של עם ישראל בארץ ישראל. קניית השדה שקנה ירמיהו מחנמאל בן דודו התרחשה שעות ספורות לפני שירושלים נפלה בידי הכשדים. חנמאל מגיע במיוחד מענתות דרך קווי האויב הצרים על ירושלים לירמיהו, שהיה אסור בחצר המטרה על מנת למכור לו את שדהו. לכאורה זהו מעשה של שיגעון, וכי עליו לסכן את נפשו בשביל למכור שדה בארץ שתוך מספר שעות תיכבש בידי האויב? אלא שירמיהו הבין שהקב"ה רוצה לסמן בכך לעם ישראל שהם עתידים לשוב מבבל, ולכן הוא קורא לבן דודו להגיע לירושלים, והוא כותב שטר על השדה ומחתים עליו עדים. שדה זה שירמיהו קנה, היה הקניין האחרון שבוצע באדמת ארץ ישראל לפני גלות בבל.

כאשר אדם מתחתן הוא יכול לחשוב שעד עתה, שהיה רווק, היה יכול לתרום מכוחו ומרצו לטובת כלל האומה, אך עתה עליו להתפנות מכך ולהשקיע בבניית ביתו ומשפחתו. חז"ל באו ואמרו: לא, טעות לחשוב כך. אופן הקידושין נלמד דווקא מהדרך בה עם ישראל קונה את ארצו. כלומר יש להבין שהקידושין הם מעשה בעל אופן לאומי.

ישנה עוד הלכה מוזרה הקשורה לנישואין.  מצווה לשמח חתן וכלה ביום חופתם. ומדוע  יש צורך לשמחם, הרי הם לא עצובים? יש מצווה לנחם אבלים ולבקר חולים על מנת לעודדם, אך החתן והכלה שמחים ביום חופתם? אלא שאם נשאיר את החתן והכלה לשמוח לבדם, הם עלולים לחשוב שמשחתם היא שמחה פרטית, לכן חז"ל ציוו אותנו "להפריע" להם, ולשמוח יחד אתם, על מנת להראות שזוהי שמחה כללית של כל האומה.

ישנו ויכוח ארוך ומסובך בגמרא כמה זה בדיוק שווה פרוטה. ישנן הגדרות שונות על פי משניות שונות. לפי הגדרה אחת שווה פרוטה זה אחד משישה באיסר איטלקי ולפי הגדרה אחרת פרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי. הגמרא מתרצת את הסתירה בין המשניות בכך שהשערים של הכסף והנחושת אינם קבועים ולכן יתכנו ערכים שונים לפרוטה (שהפרוטה היא מנחושת והאיסר הוא מכסף). ועל סוגיה זו ישנה מחלוקת חריפה מאוד בין רש"י לתוספות לגבי שווי של פרוטה. ונשאלת השאלה מדוע כל כך חשוב לדעת מהו שוויה של פרוטה עד לכדי שמינית  או שישית האיסר?

השאלה האמיתית היא מה באמת מתבצע במעשה הקידושין? דבר פשוט הוא לומר שמעשה הקידושין הוא השלמה של מעשה בראשית. וכיון שמעשה בראשית ארך שישה ימים, לכן גם בקידושין צריך להיות קשר למספר שש, וזה ע"י ערך הפרוטה שהוא שישית איסר. ואילו לדעה שסוברת שפרוטה היא שמינית איסר, מעשה הקידושין הוא מעשה מקודש, על טבעי, ולכן הוא מקושר דווקא למספר שמונה המסמל את העל טבעי כידוע. ומכאן הטעם שפרוטה היא דווקא שמינית איסר.

להלכה נפסק שפרוטה היא שישית איסר האיטלקי.



הנישואין

לאחר הקידושין מגיע השלב השלישי – הנישואין.  הגדרת מעשה הנישואין היא פשוטה: הבעל מכניס את האישה לביתו. כיצד עושים זאת? ישנן שלוש דעות מהי ההכנסה לביתו:

  1. כיסוי הראש של הכלה על ידי ההינומה
  2. החופה
  3. חדר הייחוד

יש קהילות הנוהגות לפי אחת השיטות, יש קהילות הנוהגות לפי שתי שיטות, ויש קהילות הנוהגות לבצע את הנישואין על פי שלושת השיטות. מהי משמעותם של מנהגים אלו?

כיסוי הראש – מנהג זה נלמד מפסוק במגילת רות (ג, ט): "ופרשת כנפך על אמתך". כאשר הבעל מכסה את ראשה של האישה זהו מעין מעשה של הגנה. ההכנסה של האישה לביתו של הבעל מהווה קבלת אחריות על גורלה ועל מחויבותו של הבעל לדאוג לאישתו ולשמור עליה. לכן במספר קהילות קיים המנהג שהחתן מתעטף בטלית ואחר כך מכסה את ראש הכלה בטלית שלו.

החופה – מעמידים גג על החתן והכלה. בניגוד לשיטה הראשונה, כאן שני בני הזוג זקוקים להגנה.

חדר ייחוד – אין צורך בהגנה כלל, אלא יש צורך של בני הזוג להיות לבד מנותקים מהעולם, ליצור קשר אינטימי.



ברכות הקידושין והנישואין

חז"ל קבעו כי בקידושין יש לברך שתי ברכות, ואילו בנישואין יש לברך שבע ברכות. ועוד אמרו חז"ל: כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. כלומר ללא שבע הברכות תחת החופה, בני הזוג נשארו אסורים למרות שהיו קידושין ונישואין.

הסיבה לחשיבותן הגדולה של הברכות היא שהן באו על מנת לבאר לבני הזוג את משמעות המעשים שהם עשו. אם אין ברכות, אין הבנה של המעשה. וכאשר אין הבנה המעשה הופך להיות מעשה טכני / בהמי בלבד.

ברכות הקידושין:

  1. בורא פרי הגפן – מברכים בורא פרי הגפן כי יש כוס. והסיבה שיש כוס היא בגלל ששמחים, ואין שמחה אלא ביין. חשוב לזכור שכיון שהרב מברך בשביל החתן והכלה, אסור להם לדבר לפני שהם שותים מהיין.
  2. מקדש את עמו ישראל על ידי חופה וקידושין - על פי הנוסח המקורי: מקדש את עמו ישראל. וכך נהוג אצל התימנים, אך ברוב קהילות ישראל נהגו לומר: מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין. זהו נוסח קשה, שכן הקב"ה לא קידש אותנו על ידי חופה וקידושין, אלא הקב"ה קידש אותנו על ידי כך שבחר בנו מכל העמים והוציא אותנו ממצרים. וגם אם נאמר שהכוונה למעמד הר סיני, מדוע לא אומרים קידושין וחופה? אלא שמצדו של הקב"ה הכל הפוך. ראשית הקב"ה כפה עלינו הר כגיגית – זוהי המקבילה לחופה. אחר כך הקב"ה נתן לנו את הטבעת – לוחות הברית. ובברכה זו מזכירים דווקא את מעמד הר סיני, כיון שהקידושין בין שני בני זוג הם מעין מעמד הר סיני קטן.

ברכות הנישואין:

  1. בורא פרי הגפן – מברכים בורא פרי הגפן כי יש כוס. והסיבה שיש כוס היא בגלל ששמחים, ואין שמחה אלא ביין. אבל כבר שמחנו בקידושין? אלא שזו שמחה אחרת (למרות שהן דומות וקרובות זו לזו). למעשה כל שבע הברכות הן חזרה תמציתית של תהליך בריאת העולם. וראשית הבריאה היא במחשבת הבורא, וניתן לומר שיש שם יין. שכן בגן עדן יזכו הצדיקים לעתיד לבוא לשתות מהיין המשומר מששת ימי בראשית. כלומר מחשבת ה' הגנוזה מכונה יין, ולכן כאשר עושים חזרה על מעשה הבריאה מתחילים מן היין.
  2. שהכל ברא לכבודו – זוהי ברכת "שהכל", אנו מברכים על יצירת כל העולם בכללותו.
  3. יוצר האדם – זה שקול כנגד זה. כל העולם נברא לכבודו של הקב"ה, וכבודו של הקב"ה הוא בריאת האדם. הביטוי שהכל ברא לכבודו לא מובן, שכן בשביל מי נברא העולם לאדם או לקב"ה. מלשון הברכה משמע שהקב"ה רוצה את כבודו ולא את כבודנו. אז מדוע מזכירים זאת דווקא בעת שמחתם של איש ואישה פרטיים? אלא על כך נאמר: בכל מקום שאתה מוצא גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו. הקב"ה שברא את העולם דווקא כן מתעניין בגורל האישי של כל אחד ואחד. דווקא הניגוד בין שתי ברכות אלו מבאר בצורה טובה יותר את כוונת הבורא.
  4. אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו... יוצר האדם - והרי כבר ברכנו בברכה הקודמת יוצר האדם? אלא יש הבדל בין האדם של הברכה השלישית לבין האדם של הברכה הרביעית. האדם בברכה השלישית, הוא נזר הבריאה, אך עדיין לא מכיר את עצמו. ואילו האדם של הברכה הרביעית הוא אדם שנוצר בצלמו של הקב"ה, או אולי בצלם דמות תבניתו – של האדם עצמו? כלומר שלאדם יש שני צלמים של הקב"ה ושל עצמו. משמעות העניין היא שכל אדם רוצה להיות עצמו ולא מישהו אחר. כביכול הקב"ה שאל את האדם לפני שברא אותו כיצד היה רוצה להיות וכך הוא נברא. כל אדם יודע בפנימיותו שהוא לא רוצה להיות אחר.

[האדם נוצר על כורחו, נולד על כורחו, חי , מת ועתיד ליתן דין וחשבון. לכאורה צורת חיים זו מאוד מקוממת, הכריחו את האדם לבוא לעולם נגד רצונו, ובסוף גם עליו לשלם על כך. אלא כאשר מגיע זמן המיתה, האדם רוצה להמשיך לחיות, כלומר שהוא כן רוצה בחיים. וכן נאמר על כורחך נוצרת, היצירה היא ארבעים יום לאחר ההפריה, לא על כורחך הופעת, אלא על כורחך נוצרת. זהו אחד מסימני הבגרות של האדם, כאשר הוא יודע שהוא לא רוצה להיות מישהו אחר]

והברכה ממשיכה: והתקין לו ממנו בנין עדי עד. מתוך האדם עצמו בנה לו הקב"ה עזר כנגדו, תיאור של יצירת הזוג הראשון. הברכה השלישית מתארת את האדם לפני ההפרדות, ואילו הברכה הרביעית מתארת את האדם לאחר ההפרדות

  1. שוש תשיש – ברכה זו מדברת על כנסת ישראל וירושלים, ולכאורה מה השייכות לעניין? אלא כפי שהסברנו בניית הבית הפרטי שייכת לכלל האומה והיא חלק מהבניין הלאומי. לכן גם נאמר שכל המשמח חתן וכלה זוכה לחמש קולות, וגם במעמד הר סיני היו חמש קולות, שכן החופה והקידושין הם מעין מעמד הר סיני קטן.
  2. שמח תשמח – זוהי ברכה על הזוגות, שכל הזוגות יהיו שמחים. פונים לקב"ה שישמח את הרעים האהובים כמו ששימח את יצירו הראשון בגן עדן. וכיצד שימח הקב"ה את אדם הראשון? זוהי החופה שעשה לו בגן עדן לכבוד חתונתו עם חוה. החופה היא תוספת שנותן הקב"ה לאדם ביום חתונתו. דרך חיי הנישואין יש לאדם תוספת דעת שלא הייתה בו מקודם. אדם יכול לחשוב שלאחר החתונה הוא נופל לדברים נמוכים, אך ההיפך הוא הנכון, דווקא החיבור בין בני הזוג גורם לתוספת דעת.
  3. אשר ברא ששון ושמחה – בברכה זו יש עשר לשונות של שמחה (ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, חדווה, אהבה, אחווה, שלום, רעות), שכן כל דבר שלם בעולם הוא בבחינת עשר. העולם נברא בעשרה מאמרות, במעמד הר סיני ניתנו עשרת הדיברות, וגם עשרת המכות ועשר נסים שנעשו במקדש. לכן גם שמחה שלמה צריכה להיות בעשר לשונות. שיא הקדושה הוא בשמחה, שהרי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, ולכן מצווה לדאוג שהחתן והכלה יהיו שמחים.

במסכת חגיגה מסופר על חכמים שהיו לומדים סתרי תורה תחת העץ והיו יורדים מלאכי השרת לשמוע אותם והיתה אש מקיפה סביבם, ומלאכי השרת באו לראות במזמוטי חתן וכלה. מזמוטי – שעשועי. הסודות העליונים אינם מתגלים ברצינות אלא בשעשוע. הרצינות מגבילה את האדם וקובעת סדרים ומסגרות. הדברים העליונים פורצים את הגבולות ולכן הם נראים כשעשוע.

לפני הזימון של שבע ברכות אומרים "שהשמחה במעונו". מעון הוא אחד משבעת הרקיעים. מדוע לא מציינים את אחד הרקיעים האחרים: זבול, ערבות, רקיע, מכון וכו'? אלא שברקיע הנקרא מעון, שם המלאכים אומרים שירה. כאשר יש חופה וקידושין ושבע ברכות, אזי יורדים המלאכים מהמעון על מנת להתבונן בשמחה זו, ששמחה זו של התחתונים עולה על שירתם של מלאכי השרת.



מספר הערות לגבי חופה וקידושין:

  • קריאת הכתובה: הכתובה כתובה בלשון הארמית, ולכן גם ראוי לקרוא אותה בלשון הארמית, דווקא בגלל שכך עשו זאת אבותינו ואנו לא רוצים לשנות. מסיבה זו חשוב מאוד לתת לקרוא את הכתובה לאדם היודע  לקרוא ארמית.
  • החתן צריך לומר: הרי את מקודשת לי בטבעת זו (בחולם), ולא בטבעת זו (בשורוק). המילה זו, כמו בפסוק: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", פירושה אשר. "עם זו גאלת" – עם אשר גאלת. ואילו המילה זו היא קיצור של המילה זאת.
  • שבירת הכוס היא דבר עצוב (גם מבחינת ההפסד הכספי). שבירת הכוס נועדה להזכיר את צערנו על חורבן בית המקדש וירושלים. לכן אין לומר מזל טוב לאחר שבירת הכוס.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)