הרב אורי שרקי

האשה נקנית

י"ח אייר תשס"ד

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




נושא השיעור הוא למעשה המילים הפותחות את המשנה הראשונה במסכת קידושין:

"האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה. בכסף, בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל".

משנה זו מקוממת כל נפש פמינסטית ישרה. איך אפשר להעלות על הדעת שהאשה בכלל נקנית? למעשה משנה זו מעוררת שלושה כיווני התנגדות עיקריים, ובהם נעסוק בשיעור זה וננסה לתרצם:

  1. האם האשה היא רכוש, שניתן לקנות אותו?! האם האשה היא כמו פרה או חמור?! איזה מן דבר זה להתנהג לאשה כאל רכוש?!
  2. אם יש צורך לעשות קניין, אז מדוע דווקא הבעל קונה את האשה? מדוע לא להיפך, שהאשה תקנה את הבעל? מדוע שהאשה לא תגיד מתחת לחופה: "הרי אתה מקודש לי"? שאלה זו כל כך נפוצה, עד שיש רבנים שמתירים (בניגוד להלכה!) שגם הכלה תענוד טבעת לחתן.
  3. מדוע בכלל הרבנים מתערבים לי בחיים? למה אי אפשר להתחתן איך שרוצים? זו שאלה שיכולה להישאל אף מבלי קשר לפמיניזם.

שאלות אלו נשאלות בדרך כלל על ידי זוגות שאינם דתיים, אך נשאלת לעיתים גם בידי זוגות דתיים שטקסי החתונה נראים בעיניהם מיושנים ופרימיטיביים, ובעיקר מבזים את האשה.

כעת נענה על השאלות האלו אחת אחת.

 

"האשה נקנית" - לבעלה

ראשית עלינו להבין מה פירוש הביטוי "האשה נקנית", כדי להבין זאת אני נתבונן במה שאמרו מפרשי התלמוד על כך.

רש"י בפרושו למשנה זו מוסיף מילה אחת, שלכאורה אינה מוסיפה דבר: "'האשה נקנית' - לבעלה". יש להבין שזהו חידוש עצום. רש"י אומר כי הקניין של אשה הוא לבעלה, זהו קניין שונה משאר הקניינים, הוא אינו דומה כלל לקניין שפחה לאדוניה. שפחה היא אכן רכושו של האדון [הדבר אכן מעורר שאלה קשה אחרת: כיצד ניתן להתייחס לאדם כאל רכוש, והאם יש הצדקה לעבדות. אך שאלה זו אינה מעניינו של שיעור זה]. כלומר, ישנו הפרש מהותי בין שני סוגי הקניינים הללו. כעת עלינו להבין מהי המהות של קניין האשה לבעלה.

כדי להבין את מהות קנין האשה לבעלה נתבונן בדברי הר"ן על משנתנו: "האשה נקנית לבעלה להצריכה ממנו גט". הקנין הוא בעצם יצירת קשר בין האיש לאשה הקנין מתבטא בכך שמכאן ואילך האשה צריכה גט, ודווקא גט, על מנת לבטל את הקשר.

על פי דברים אלו ברור כי מעולם לא עלה על דעתם של חכמנו לומר שקנין זה הוא קנין רכוש, אלא מדובר פה בקנין אחר לגמרי. קניינים אלו הם קניינים רוחניים ומוסריים, כמו שניתן ללמוד מדברי המדרש (פרקי אבות, פרק קנין תורה):

"ה' קנינים קנה הקב"ה בעולמו, ואלו הן: תורה קנין אחד. אברהם קנין אחד. ישראל קנין אחד. בית המקדש קנין אחד. שמים וארץ קנין אחד".

קניינים אלו אינם קשורים לממון. ניתן לראות זאת גם מהקנין הראשון המופיע בתורה. בפרשת בראשית (ד, א) נאמר:

"והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר: 'קניתי איש את ה' ' ".

ברור שאין כוונתה של חוה לומר שהילד שנולד הוא רכושה ושהיא מתכוונת למכור אותו, אלא ודאי הכוונה כאן למעלה מוסרית נעלה. פירוש המילה קניתי הוא שעשיתי משהו כדי לזכות בדבר, בקשר אליו. דבר שאני מקבל בחינם איננו מוגדר כקשר מוסרי אלא כקשר נתון.

לדוגמא: החיים ניתנים לאדם במתנה ולכן בתחילת החיים האדם מפונק. אבל בהמשך החיים, האדם צריך להתאמץ על מנת להצדיק את המשך קיומו. כאשר האדם מוציא לפועל את הסגולות של הצלם הא-לוהי שבו, אז ניתן לומר שהאדם עשה קנין. הקנין הוא הזכיה בדבר מסוים על ידי התאמצות ועשיית מעשה.

לפיכך יוצא, שכאשר אנו אומרים שהאשה נקנית בשלושה דרכים אנו אומרים בעצם שיש שלושה דרכים כדי לזכות בקשר עם האשה.

כבר עכשיו אנו יכולים לשים לב כי מי שצריך להתאמץ כדי לזכות בקשר זה דווקא הגבר, הגבר זה שצריך לעשות את המעשים, וזה נראה דווקא כ-"פמיניזם קיצוני". (בהמשך נענה מדוע הוא ולא היא).

 

איך נעשה הקנין:

הרמב"ם כותב (הלכות אישות א, א):

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחילה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאישה, שנאמר (דברים כב, יג): 'כי ייקח איש אישה ובא אליה' ".

כלומר, שלפני מתן תורה אם היו רוצים איש ואישה לחיות יחד, לא היה צורך בטקס מיוחד והיא אשתו מרגע שנכנסה לביתו, ואם יום אחד נמאס לשניהם או לאחד מהם היא/הוא הולכים מבלי שום הכנות מיוחדות. לפני מתן תורה הקשר בין האשה והבעל היה קשר טבעי בלבד, כמו הקשר שקיים אצל הבהמות, קשר מיני מזדמן. התורה העלתה את דרגתו של הקשר ממדרגת הטבע למדרגה מוסרית. על הבעל תחילה לתת קידושין לאשתו, התעלות מעל הטבע. הקשר בין האשה והבעל דורש התעלות, אפילו בעלת אופי ממוני בלבד, על מנת להבדיל קשר זה מקשר בהמי טבעי.

כמו כן, כיצד נעשית פעולת הקידושין?

למשל בקנין שנקרא קנין כסף מקובל היום שהאיש נותן לאישה חפץ יקר ערך, המקובל ברוב עדות ישראל היא הטבעת.

ישנם מקרים בהם דווקא האישה מעניקה טבעת - אם היא אישה פשוטה והוא אדם חשוב - כיוון שעצם המוכנות לקבל מתנה ממנה היא נתינה. למשל היא אומרת: "אני מתקדשת לך בהנאה שיש לי בזה שאתה מוכן לקבל ממני מתנה", ההנאה הזו שווה פרוטה.

ברור שאמירה כזו אין לה תוקף בדיני ממונות וזו הוכחה נוספת לכך שאין זה קשר ממוני.

יותר מכך, הגמרא אומרת שהוא יכול לקדש אותה באמצעות בדיחה טובה או ריקוד שירקוד בפניה בזכות ההנאה שיגרום לה. מטרת הקנין היא שהאיש יתאמץ על מנת לזכות באשה.

עד כאן ענינו לשאלה הראשונה התמהה על נכונות הבנת הפשט הפשטנית בה האישה מוצגת כרכוש - אכן היא איננה רכוש כלל.

 

מדוע הוא ולא היא?

עכשיו נעבור לשאלה השניה - מדוע הוא ולא היא?

ההסבר הבסיסי-מוסרי הוא שזה ביזיון לאישה לתת את הטבעת: יש בזה זולות או זילות. דרכה של אישה היא שהאיש פונה אליה ולא היא אליו - כמו שכתוב בפסוק: "כל כבודה של בת מלך פנימה". לכן ברור שאם מישהו צריך לעשות אקט פומבי זה האיש ולא האשה.

אבל ישנו הסבר עמוק יותר הנוגע בהפרש בין הזהות הגברית לזהות הנשית.

האשה מברכת את הברכה "שעשני כרצונו". הזהות הנשית שלמה - היא כרצון הבורא. לעומתה האיש לא יכול לברך זאת כי זהותו אינה שלמה אלה היא זהות משתלמת.

מה יותר טוב: להיות מושלם או משתלם? תלוי בעולם ממנו השאלה נשאלת.

ביהדות ישנם שני עולמות: עולם הזה ועולם הבא. עולם הזה הוא עולם של השתלמות, עולמו של הגבר, בעוד שעולם הבא הוא עולם שלם, נצחי, עולמה של האשה שם היא מרגישה יותר טוב. כלומר, האיש מברך את הברכה "שלא עשני אשה" כיוון שנקודת המבט שלו, המוטבעת בעצמותו, היא מתוך העולם הזה ובעולם הזה עדיף להיות איש כיוון שזהותו חופפת לעולם הזה חרף חסרונותיו. הרקע, הנוף של העולם הזה תואם את האישיות של האיש.

לפי זה מובן מדוע התסכול הנפשי יותר נפוץ בקרב הצד הנשי מזה הגברי בעולם הזה. למשל בספרות הרומנים על בדידות מצאו שרובם נכתבו על ידי נשים מאשר גברים. ממצא זה אינו מקרה והוא נובע ומכך שיש חוסר סיפוק, אי השלמה של הנשים עם העולם הזה (גם לגבר יש אך פחות) בעקבות אי-התאמתן אל העולם הזה, האשה עומדת מחוץ למהלך המאורעות.

לכן, מובן גם השינוי בתפקידים המינים בין התקופה הפרה-היסטורית לתקופה ההיסטורית. בתקופה הפרה-היסטורית ההנהגה של החברה האנושית היתה בידי נשים - מטריארכיה. מאז שהעולם החל להשתלם ובתחילת ההיסטוריה ההנהגה נמסרה לגברים.

השאלה האם זה הוגן שהגברים תפסו את ההנהגה אינה שאלה נכונה כלל. הגברים קיבלו את ההנהגה כיוון שהמציאות מתקופת ההיסטוריה מתאימה לאופי הגברי, המציאות היא של עולם המשתלם ועל כן דווקא הגבר זוכה לתפקידי ההנהגה.

יש למיוחדותם של המינים אף ביטוי הלכתי: האשה פטורה ממצוות התלויות בזמן והיא מחויבת רק במצוות הקשורות אל הנצח, כיוון שהיא מעל הזמן.

אם נסתכל בספר בראשית כאשר אדם וחוה מתקללים יש קללה לכל אחד:

קללת האיש: "בזעת אפך תאכל לחם" - תצטרך לעבוד קשה בכדי לאכול.

קללת האישה: "בעצב תלדי בנים" - יהיה קשה ללדת (יש לנסות להבין את עומק הקללות לפי הבנתנו החדשה).

אחר כך מגרשים את האדם: "ויגרש את האדם לעבוד את האדמה אשר לוקח משם". האדם גורש מגן עדן כדי לקיים את הקללה, ואילו חוה - אינה מגורשת לפי פשט הכתוב.

לכן לא רק שיש אי-סימטריה בזהויות שלהם אלא שאף יש אי-השלמה בכך שהוא גורש והיא לא. הרקע עצמו לאיש ואשה הוא שונה. (יש הספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה" העוסק בהבדל בין שתי הזהויות. מתברר שההבדל הוא גדול עוד יותר: גברים ממאדים ונשים מגן עדן!) לכן, להתחתן הופך להיות כמעט בלתי אפשרי - אך ישנו נס כזה שאנשים אכן מתחתנים ואם זה מצליח זה אומר שהם הצליחו לחבר בין שתי עולמות - בין העולם הזה לעולם הבא.

לפיכך הפעולה האקטיבית צריכה להיעשות על ידי הזהות המשתלמת, על ידי הזכר, והפעולה הפסיבית צריכה להיעשות על ידי הזהות השלמה, על ידי הנקבה.

שאלה: אם אכן זהו טבעו של כל מין, מדוע הנשים לא מרוצות מההנהגה הגברית?

תשובה: יש לכך שתי סיבות - סיבה קבועה וסיבה נסיבתית.

הסיבה הקבועה היא כפי שהסברנו: מלכתחילה האשה אינה מרוצה בעולם הזה. מובא בגמרא שהאשה בודדת יותר מן האיש ועל כן, כפי שנאמר בגמרא: "יותר משהאיש רוצה לישא, האישה רוצה להינשא". הבדידות היא דבר קשה לשאת. לעומתה הגבר אף שגם הוא מרגיש בודד, בדידותו קטנה יותר, כיוון שהעולם הזה דומה לו: שניהם לא שלמים עדיין.

הסיבה הנסיבתית היא שקרנן של הנשים עולה כל פעם שתרבות מסיימת את תפקידה וזאת כיוון שבסופה של תרבות המסיימת את תפקידה (בטוב או ברע) ישנה תחושה של מעין עולם הבא שזו נחלת הנשים. דבר זה ניתן לראות לכל אורך ההיסטוריה. ועל כן אין זה פלא שבזמן הגאולה שאלת הפמיניזם הדתי עולה שוב.

ישנם אף מדרשים המספרים על כך שלצידו של המשיח עומדת דמות נשית. ספר קדום בשם ספר זרובבל מספר על אשה בשם חפציבה הפועלת לצידו של המשיח בגאולה. המדרש לא ברור כיוון שהוא מוצפן.

שאלה: מדוע שהאיש לא יברך "ברוך שעשני משתלם"?

תשובה: כיון שבכך הוא היה מברך על חסרונו, ואין זה נכון (וכבר הסברנו מדוע מברך "שלא עשני..").

שאלה: כיצד המצוות של הנשים מקושרות אל הנצח?

תשובה: לדוגמא, הנשים מצוות להאמין - זו מצווה לכל הזמן.

שאלה: בעצם כאשר אדם מתחתן הוא הופך לאדם שלם?

תשובה: אתה צודק. האנשים שמחים כל כך בחופה כיוון שיש בו משהו מעין העולם הבא. אם נעמיק בכך נראה שבחופה היצר הטוב והיצר הרע רוצים את אותו הדבר, הם אינם חלוקים ביניהם - זו ההוכחה שחיינו אינם גהינם: יש חיבור בין שני העולמות.

שאלה: לעיתים אנו רואים גברים עם תכונות נשיות וכן להפך. כיצד הדבר ייתכן, שהרי אמרת שזה מושרש בטבע הזהות?

תשובה: דיברנו על זה בשיעור אחר שם הראנו שנאמר שהחיתוך של האדם נעשה באופן אלכסוני ולכן בזכר יש רוב איש ובנקבה יש רוב אשה. לפיכך הפרופורציות יכולות להשתנות.

עד כאן התשובה לשאלה השניה.

 

"מדוע הרבנים מתערבים לי בחיים?"

כעת נעבור לשאלה השלישית - "מדוע הרבנים מתערבים לי בחיים?"

התשובה היא: כיוון שחתונה היא מעשה ציבורי ולא פרטי. חתונה באה להמשיך את שרשרת הדורות של האומה ועל כן וודאי שהאומה מעורבת בכך. על הציבור להתערב וזה נעשה על ידי נציגי הציבור - הרבנים.

ישנה מצוה לשמח חתן וכלה וזוהי, לכאורה, מצוה תמוהה - אם צריך לשמח מישהו זה אומר שהוא אמור להיות עצוב, אבל החתן והכלה שמחים מאליהם. התשובה היא שאנו מצווים לשמחם כדי שלא יבואו לידי מחשבה שזו שמחה פרטית. לשמחה פרטית יש להם שנה שלמה אחרי החתונה. השמחה בחתונה באה לומר שהם מבטאים הנהגה האומה בכללה.

 

למה דוקא טבעת?

מנין שקידושין דווקא בכסף? למה דוקא טבעת? הרי כתוב: "כי יקח איש אשה", ולא ברור מה היא אותה לקיחה?

לומדים על כך משני פסוקים.

פסוק ראשון הוא על הקנין של מערת המכפלה על ידי אברהם: "נתתי כסף לשדה קח ממני" - לקיחה בכסף.

פסוק שני הוא מספר ירמיהו: "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום".

כלומר, אנו לומדים על קנין האשה דרך הקנין הראשון של עם ישראל בארצו, והפסוק בירמיהו עוסק בשדה האחרונה שנקנתה בארץ ישראל לפני החורבן. כדי לדעת איך זוג פרטי נבנה צריך לחזור אל ראשית הקנין ואחריתו של של עם ישראל בארצו.

 

פירוש הסוגיה במסכת קידושין

כעת נעסוק בסוגיה במסכת קידושין וננסה לראות מה עולה מן הסוגיה:

"האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה. בכסף, בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל".

בימינו אנו נוהגים רק בדרך הראשונה.

הבנו שצריך לזכות בקשר הזה וקשר נבנה בשלושה אופנים:

  • על ידי מה שהאדם משתוקק לדבר. ערכו של הכסף הוא "המצאה" של האדם, מצד רצונו אותו, שהרי לכאורה הוא סתם גוש מתכתי שמבחינה פונקציונלית, שימושית, איננו יעיל במיוחד. כסף מלשון מה שהאדם כוסף. לכן הקידושין נעשים בכסף.
  • אפשר לראות זו גם בהתקשרות משפטית - השטר. דבר פורמלי.
  • על ידי האהבה - הביאה. לדעת כל הפוסקים, הביאה זהו הקשר המהותי. אך מכיוון שאיננו ברברים הדבר נאסר בגמרא.

שלושת אופני ההתקשרות נובעים משלושת המרכיבים של הזהות הלאומית שלנו:

  • אברהם שקונה את השדה בכסף - כנגד קנין הכסף.

  • יצחק המזוהה עם מידת הדין - כנגד המשפט, השטר.

  • יעקב שהוא שלם במידת האהבה שנאמר: "ויאהב יעקב את רחל" - כנגד קנין הביאה. מה שבולט הוא שאם לוקחים את הביאה כענין העיקרי זה מבליט את האקטיביות של האיש.

בכמה כסף מקדשים? כמה כסף צריך לתת לאשה? בתורה לא כתוב. בית שמאי אומרים: "בדינר ובשוה דינר", ובית הלל אומרים: "בפרוטה ובשוה פרוטה". ההלכה היא פרוטה, ופרוטה היא 15 אגורות.

למה פרוטה נקראת פרוטה? מלשון 'לפרוט': קדושת הכלל המתפרטת בקידושין למעשה הכי פרטי שיש - להיקשרות של איש ואשה. זה מתחיל בכספו של אברהם הקונה את מערת המכפלה השייכת לעם ישראל.

המשנה אומרת שפרוטה שווה לשמינית של איסר איטלקי. בגמרא מובאת דעה שפרוטה שווה לשישית האיסר האיטלקי. מה הכוונה של החכמים? למה דווקא שישה או שמונה ולמה דווקא איטלקי ולמה איסר?

איסר - כיוון שנאסרת על העולם.

שמונה ושישה - שמונה זהו העולם המושלם, הנצחי ואילו שישה זהו העולם של המאמץ. הדעה של השמונה רואה את הצד של האשה המכוונת כנגד הצד של השמונה - של היום השמיני, העולם הבא, ואילו הדעה של השישה רואה את הצד של הגבר המשתלם על ידי מאמץ בעולם.

איטלקי - כי הרומאים חיו באיטליה. "משמני הארץ יהיה מושבך" - כך כתוב בברכת יצחק לעשיו ולפי הגמרא מדובר על איטליה. איטליה היא המקום השמן בעולם בו לא חסר שום דבר. כיוון שההתקשרות של הנישואים היא מעין עולם הבא היא מתבטאת דווקא באיסר איטלקי.

אם המעשה נעשה על ידי האיש מובן שגם פירוקו מתבצע על ידי האיש. ועל כן הגט ניתן על ידו ולא על ידה.

הגמרא שואלת: במשנה בפרק השני נכתב "האיש מקדש", ואילו בפרק הראשון כתוב "האשה נקנית" - הכיצד?

התשובה היא שהסכמת האשה באה קודם לקנייתה ולאחר מכן האיש יכול לקדש. הקידושין נעשים מדעתה ואי-אפשר לקדש מבלי הסכמתה.

לתת הסכמה, פירושו לתת דעת. האשה נקנית בדעתה הקלה ואילו הגבר קונה באמצעות בינתו הקלה זהו דבר מעניין - הרי ח"ז אומרים שביחס לאשה בינתו של האיש קלה ואילו ביחס לאיש דעת האשה קלה. מצד שני, חכמים אמרו במסכת אבות: "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". מה הפתרון? חתונה. כלומר האשה מתקדשת מתוך שהיא מעוניינת להשלים את דעתה הקלה והוא מקדש מצד עניינו להשלים את בינתו.

הגמרא שואלת מה פירוש הביטוי 'מקודשת'. הפשט בגמרא הוא שהאשה המקודשת אסורה על כל העולם והפירוש של הביטוי 'מקודשת לי' הוא 'אסורה בגללי'. מרגישים שהפירוש לא ממש מסתדר עם המילים. בתוספות מובא פירוש נוסף: 'מזומנת לי', כלומר, הבא לתת לו ייעוד. הרב הנזיר פירש את המילה 'קדוש' במובן של 'אחד' - כלומר, 'מקודשת לי' זה אומר 'מאוחדת איתי' ויש להבין זאת על פי הנסתר.

הגמרא שואלת עוד: כתוב שהאשה נקנית בשלוש דרכים - למה דרכים ולא דברים? הרי 'דרך' זה ביטוי לא נפוץ כל כך וגם לא ממש מתאים? הגמרא אומרת ש'דרך' זה לשון נקבה. כיוון שהמשנה עוסקת בקניין האשה היא משתמשת בלשון נקבה ('דבר' זה לשון זכר). מניין שדרך זו נקבה? לפי הכתוב: "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון". הפסוק הזה עוסק בתורה - כמו שהתורה היא נקבה, גם האשה היא נקבה, ולפיכך משתמשים במילה 'דרך'. (זו אינה שאלה של דקדוק אלא של אסוציאציה).

הגמרא מקשה: הרי יש פסוק מפורש שדרך זה זכר: "בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך"?! תשובת הגמרא היא שדרך היא לשון נקבה וזכר.

מדוע השתמשנו פה בנקבה ושם בזכר?

כי בפסוק של "בדרך אחד..." אנו עוסקים ביציאה למלחמה שזו מלאכתם של הגברים, ואילו בפסוק האחרון אנו עוסקים בתורה שהיא נקבה כמו האשה.

האם התורה באמת נקבה? הרי דווקא הגברים מצווים ללמוד אותה!

נאמר בתהילים: "תורת ה' תמימה משיבת הנפש". אם צריך להשיב את הנפש סימן שהנפש אבדה. זה בא בהקבלה לדברי הגמרא השואלת מדוע הוא ולא היא מקדשים ומביאה משל לאדם שאבד לו אבדה - בעל האבידה מחזר אחר אבידתו ולא אבידתו אחריו. משמע שקידושין הן החזרת אבידה.

מתי אבידה זו נאבדה? בנסירה. לפיכך, בחתונתו האיש משיב את נפשו, הוא קונה אותה. ומה היא קונה? את עצמה. האדם חולק לשני חלקים - "עצם מעצמיי ובשר מבשרי". העצם נישאר לאיש והבשר אצל האשה. לכן היא קונה את עצמיותה שאבדה ממנה והוא קונה את נפשו שאבדה ממנו, כי יש הבדל בזהויות: הזהות הגברית מאופיינת בעצמיות, בדעת, ביכולת עמידה על דעתו, ואילו האשה מאופיינת בחוותיות גדולה יותר, בנפש.

מה זה אומר שאשה קונה את עצמה בגט? לפי פיוש הר"ן, היא קנתה את עצמה כבר בקידושין וזה רק מתבטא בגירושין.

לחכמי הקבלה יש ביטוי שמהלך ההיסטוריה מנוהל על ידי שתי הארות - אור פנימי ואור מקיף. אור פנימי זה הדברים שאני זוכה להם בזכות מאמציי - פעולת הזכר. אור מקיף זה מה שאני זוכה בגלל הצורך של ההיסטוריה להתקדם מה שלא יהיה. 'מקיף' מלשון 'חנווני המקיף' -אם אין לאדם מה לשלם במכולת אבל עתיד הוא להיות מסוגל לשלם אז בינתיים הוא לוקח על חשבון העתיד. כלומר, האור המקיף זאת הארת העתיד הדוחפת את המאורעות לקראת השלמתן. האור המקיף הוא הכח העיקרי שפועל במציאות אף על פי שהוא יותר סמוי. לפיכך יוצא שהזהות הנשית, התואמת את האור המקיף היא הכח הפועל את עיקר פעולת המאורעות חרף היותו סמוי יותר. אצל הצרפתים יש ביטוי: "מאחורי כל מאורע חפשו את האשה". אף על פי שהם מתכוונים בדרך הלצה יש פה דבר עמוק בזרימה התת-קרקעית שפועלת את המאורעות. שבאופן גלוי הזהות הנשית פועלת בצורה פסיבית אבל היא בסופו של דבר זו שפועלת את עיקר המאורעות. לכן כבוד הוא לאשה שאין היא צריכה באופן גלוי לעשות מעשה ושהאיש הוא הקונה והיא הנקנית.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)