הרב אורי שרקי

לשון הרע

ט"ז באייר תשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




איסור לשון הרע הוא אחד מהאיסורים שכמעט כל אדם עובר עליהם בכל יום. אומרת הגמרא (בבא בתרא קסד:):

אמר רב עמרם אמר רב: שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה ועיון תפילה ולשון הרע. לשון הרע סלקא דעתך? אלא אבק לשון הרע. אמר רב יהודה אמר רב: רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע.

רואים כי קשה מאוד להימלט  מאבק לשון הרע, ויש להתבונן הרבה באיסור זה.



הגדרת לשון הרע

איסור לשון הרע הוא אחד מאיסורי התורה והוא נלמד ממספר פסוקים:

"לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא יט, טז)

"ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י)

"לא תישא שמע שוא" (שמות כג, א) – איסור קבלת לשון הרע.

וישנם עוד פסוקים רבים. החפץ חיים כתב ספר שלם בנושא לשון הרע, הכולל בתוכו את רשימת כל הלאוין, העשין והארורים הקשורים ללשון הרע. לא נביא כאן את כל הדינים הקשורים ללשון הרע, אלא נעסוק רק בכמה מהם.

לשון הרע: הוא איסור לספר את האמת על אדם מסוים לאדם אחר. מי שאומר דבר נכון אבל רע על אדם מסוים, עובר על איסור לשון הרע.

מוציא שם רע: אם מספרים דבר שאינו נכון על אדם מסוים, זוהי הוצאת שם רע. עוון זה גדול יותר מלשון הרע.

ישנו כמובן גם האיסור לקבל לשון הרע. אך בנוסף לאיסור הקבלה, ישנו גם איסור להאמין ללשון הרע. וזהו איסור קשה ביותר. כיון שההלכה אומרת שאם שמעת לשון הרע אסור  להאמין לדברים שנאמרו, אך יש לחוש. כלומר האדם ששמע את הלשון הרע צריך לקחת בחשבון שאולי זה נכון מה שסיפרו לו, אבל אסור לו להחליט בוודאות. כוונת הדברים היא, שאם אמרו לאדם "פלוני רוצה להורגך", זה לשון הרע. לאותו אדם אסור להאמין לכך, אך עליו לנקוט באמצעי זהירות, כיון שאולי באמת אותו אדם רוצה להורגו. יש עניין להיזהר.

ישנם שני איסורים שונים שמרבים להתבלבל ביניהם: לשון הרע ורכילות. נסביר את ההבדל ביניהם:

לשון הרע: לספר דבר רע (אך נכון) על אדם מסוים.

רכילות: לספר לאדם מסוים שאדם אחר אמר עליו כך וכך.

יש לדעת שגם אם האדם הראשון התכוון לטובה, אך כאשר מספרים זאת לאדם אחר זה מתפרש לרעה, הרי זה שסיפר עבר על "לא תלך רכיל בעמיך".



אבק לשון הרע

ישנו עוד איסור, והוא אבק לשון הרע, שעליו אמרה הגמרא שאין אדם ניצול ממנו. אבק לשון הרע הוא לא להגיד דבר מה במפורש, אלא שהוא משתמע מתוך הדברים. כגון: לדבר בפני אדם בשבחי שונאו. אין איסור לספר שבחים על אדם אחר, אך כאשר אומרים שבחים אלו לפני שונאו של אותו אדם, ברור שהדבר יגרום לאמירת דברים רעים. לכן אמרו חז"ל (???): לעולם אל יספר אדם בשבחו של חברו שמתוך שבחו מספר בגנותו. כמו כן אסור לרמוז ללשון הרע, כגון על ידי העווית פנים או קריצת עין.

גם בבית המשפט יש לשון הרע. לכאורה בית המשפט הוא המקום בו צריך ואף חובה לספר לשון הרע, שכן חייבים להעיד את האמת. אלא שישנם מצבים בהם ידוע שהעדות לא תהיה קבילה, כגון: עד אחד שבא להעיד שפלוני עבר עבירה מסוימת. לעד אחד אסור לבוא להעיד, ואם בכל זאת בא והעיד, הרי הוא עצמו לוקה כיון שסיפר לשון הרע. אמנם בדיני ממונות עד אחד יכול להזקיק לשבועה ולכן מותר לעד אחד להעיד, אבל בשאר האיסורים אסור.

אחד הדברים החמורים הוא להגיש תלונה במשטרה. הגשת תלונה אינה תמיד מותרת על פי ההלכה. הסיבה לכך היא שעלול להיווצר מצב בו שאותו אדם שכנגדו הוגשה התלונה ייענש יותר מן המתחייב על פי ההלכה, וזה גורם לגזל. מסופר על הגר"א, שנסע פעם בעגלה בה נהג עגלון יהודי. במהלך הנסיעה סטתה העגלה מן הדרך ונכנסה לשדה של גוי, והסוסים החלו לאכול מתבואת השדה. כאשר ראה זאת הגוי, הוא תפס את הגר"א והחל מכה אותו. הגר"א היה יכול לומר שאין זו אשמתו, אלא אשמת העגלון. אלא שהוא חשש שהגוי יתבע את העגלון בבית דין של גויים, והוא יאלץ לשלם לגוי, כאשר על פי דין תורה העגלון פטור מלשלם. יש לדעת כי אם ההלשנה העגלון חמורה הרבה יותר, כיון שמי שמוסר ממון של ישראל לגויים דינו מיתה.



מתי מותר לספר לשון הרע

ישנם גם מקרים בהם מותר לדבר לשון הרע. אם אדם הולך לקנות נעלים בחנות מסוימת, וידוע שהמוכר הוא רמאי, אזי מותר לומר לו שהמוכר רמאי ושלא כדי לא לקנות באותה החנות. לעיתים מותר לספר לשון הרע גם בענייני שידוכים. אם בחור עומד להתחתן עם בחורה, והוא לא יודע שהיא חולה במחלה קשה מאוד, חייבים לומר לו.

החפץ חיים כותב בספרו שגם על רשעים מותר לספר לשון הרע. הרב צבי יהודה היה אומר כי יש להצטער שהחפץ חיים כתב זאת, כיון שכיום מרבים להשתמש בהיתר זה יותר מדי. החפץ חיים עצמו חש בסכנה זו. בהקדמתו לספר "חפץ חיים" הוא מסביר מדוע אין זה מקובל ללמוד הלכות לשון הרע [ישנה טענה מטופשת האומרת שעדיף שלא ללמוד הלכות לשון הרע, כי מוטה שיהיו שוגגין ולא מזידין]:

ואחשבה לדעת זאת מאין נעשה הלאו הזה הפקר כל כך לעיני הרבה בני אדם. והתבוננתי שזה הוא מכמה סיבות, להמון מצד אחד וללומדים מצד אחר. ההמון אינם יודעים כלל שאיסור לשון הרע הוא אפילו על אמת. ובעלי התורה, אף אותם שנתברר להם ונתאמת להם שאיסור לשון הרע הוא אפילו על אמת, יש מהם שיצר הרע מטעה אותם בפנים אחרים. אחד: שתכף מחשיב היצר הרע ברעיוניו את האיש הוא מספר עליו לחונף, ואומר לו: מצוה לפרסם את החנפים והרשעים. ופעמים אומר לו: הלוא פלוני הוא בעל מחלוקת ומותר לספר לשון הרע עליו. ולפעמים הוא מפתהו בהתרא דאפי תלתא. ופעמים בהתרא דאפי מרא, שמסכים בעצמו בעת הסיפור שהיה אומר לו אף בפניו. ומגלה לו היצר הרע את המאמרים השייכים לזה. ופעמים הוא מפתהו באיכות הדבר, לומר שאין זה נכנס בכלל לשון הרע, כגון מה שרגילין הרבה אנשים בעוונותינו הרבים לפרסם על אחד שאינו חכם, ובארנו זה לקמן בכלל ה. כללו של דבר: היצר הרע פעולתו אחת משתיהן, או שמפתהו שאין דבר זה נכנס בכלל לשון הרע, או שעל איש כזה לא ציותה התורה באיסור לשון הרע.

"התרא דאפי תלתא", הוא ההיתר לספר דבר שכבר נאמר בפני שלושה אנשים, כיון שהדבר הינו כבר מפורסם וידוע לכל, ולכן אין באמירתו משום לשון הרע. היתר זה הוא מצומצם ביותר, ודיניו מפורטים בספר חפץ חיים.

כמו כן כותב החפץ חיים כי מותר לספר לשון הרע על רשעים. הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית, מסביר מדוע נקרא ספר בראשית גם ספר הישר: כיון שספר בראשית עוסק באבות האומה שהיו ישרים בהליכות העולם, כלומר מוסר ודרך ארץ. מכאן ניתן להסיק כי ישנם צדיקים ישרים וישנם צדיקים שאינם ישרים – צדיקים עקומים. בימי בית שני היו צדיקים גדולים מאוד, אלא שהיו אכולים בשנאת חינם ולשון הרע, ועל כך חרב בית שני.

אם כן מותר לספר לשון הרע על צדוקי ואפיקורס, אך חשוב לדעת שהגדר של צדוקי ואפיקורס הוא כל כך חמור, עד שאולי ניתן למצוא אחד ושלושת רבעי רשע בכל דור (ארבעה בשבע דורות), שכן צריך שהצדוקי יכפור בכל התורה שבעל פה כולה.



לשון הרע – קלקול מוסרי

איסור לשון הרע הוא רק על יהודים ולא על גויים. וצריך לברר מדוע? שהרי גם הגוי הוא בן אדם שנברא בצלם? אלא יש להבין שיש הכרח לדבר לשון הרע על הגויים, שאם לא נספר לשון הרע על הגויים זה מסוכן לנו. יש עימות קשה בינינו ובין הגויים, ואן ננקוט באותה זהירות, האומה הישראלית עלולה להיות בסכנת נפשות, ולכן הותר לספר לשון הרע על גויים. אין מצווה לספר לשון הרע על גוי, אך הדבר מותר. ישנם כשישה מיליארד גויים, כך שיש מספיק על מי לספר לשון הרע, אם מישהו מרגיש צורך דחוף. אפשר להיות עיתונאי בסין ולפרוק את היצר (שכן ידוע שסתם עיתונאי הוא בעל לשון הרע).

חז"ל אמרו לנו: דרך ארץ קדמה לתורה. החוש המוסרי הטבעי בא לפני התורה, והתורה באה על מנת להרים אותנו לרמה מוסרית גבוהה עוד יותר. הרב קוק אומר (אורות הקודש ג') כי אם יראת השמיים של אדם גורמת לו להתדרדרות מוסרית, אזי זו יראת שמיים פסולה. התורה נתנה מצוות רק למי שהוא בעל חוש מוסרי מפותח. מי שאין לו חוש מוסרי מפותח ולומד את ספר החפץ חיים, הוא רואה שישנם מקרים שבהם אסור לספר לשון הרע, מקרים בהם מותר ומקרים בהם זו מצווה, הכל מבחינה טכנית בלבד.אדם כזה יכול להפוך למומחה עולמי למקרים בהם מותר לספר לשון הרע. הוא לא יעבור על אף עבירה, אבל הוא יהיה בעל קלקול גדול בנפש.

אפילו על עצים ואבנים אסור לספר לשון הרע. הרי אבותינו בדור המדבר נענשו כיון שדיברו לשון הרע על ארץ ישראל. הוציאו את דיבת הארץ – עצים ואבנים. אם כך, יאמר האדם כי אסור לומר שום דבר. אין זה נכון. האדם צריך ללמוד את הלכות לשון הרע ואז ידע כיצד מותר לדבר. אפשר לומר דברי תורה, מוסר, עידוד, שלום ורעות.



לשון הרע – פגם בדיבור

מצאנו שאחד הארורים שבתורה מדבר על לשון הרע (דבריםכז, כד):

      "ארור מכה רעהו בסתר ואמר כל העם אמן"

חז"ל דרשו פסוק זה על לשון הרע. היחס של חז"ל ללשון הרע הוא כאל מפלצת גדולה. ישנן עוד מצוות ועבירות רבות שחז"ל לא דיברו עליהן כל כך בחומרה. עד כדי כך שהשוו את איסור לשון הרע לשלושת האיסורים החמורים שבתורה: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. ועוד אמרו שמי שמדבר לשון הרע נחשב ככופר בעיקר, כפי שניתן לראות מפסוקי תהלים (יב, ד – ה):

      "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו"

כלומר מי שמספר לשון הרע, עלול לומר: "מי אדון לנו" – כופר בעיקר. ויש להבין מדוע היחס לאיסור לשון הרע הוא כל כך חמור.

הסיבה השורשית לחומרת לשון הרע היא שלשון הרע הוא פגם בדיבור. והדיבור הוא הכוח הפנימי והשורשי באדם, והסימן לכך הוא שפעולת הדיבור היא הקלה ביותר. כל פעולות האדם (למעט המחשבה) דורשות מאמץ פיסי כל שהוא. אבל סיבוב הלשון כמעט ואינו דורש מאמץ כלל. עובדה זו מלמדת כי המקור של הדיבור הוא עליון בטבע, זוהי התגלות הביטוי של רצונו החופשי של האדם. דרך הדיבור מתגלה האדם. מצאנו תיאוריות שונות המנסות להשוות את האדם למכונה. ואכן גוף האדם הוא למעשה מכונה מורכבת ומשוכללת. אך כל התיאוריות והפילוסופיות בנושא מתמוטטות כאשר מגיעים לעסוק ביכולת הדיבור של האדם. אנו חשים באופן אינטואיטיבי שהדיבור הוא מעל ליכולת הטבעית. אמנם גם לבעלי החיים יש שפה, אך זו אינה שפה עשירה, ולא ניתן להעביר באמצעותה תכונות ורגשות. הניסיון להעמיד את הדיבור כמשהו שמדבר מתוך האדם, רוצה למעשה להפוך את האישיות לאובייקט. לא מישהו אלא משהו. הניסיון להתנגד לאדם כבעל נשמה מוכיח עד כמה הדיבור מפריע. הדיבור של האדם מעיד על כך שהוא ההמשך של הדיבור שעל פיו נברא העולם. ולכן אם יש פגם בדיבור הכל מקולקל.

לשון הרע מכונה בפי חז"ל: "לשון דליתאי" – כיון שהיא גורמת מיתה לשלושה אנשים: לזה שסיפר לשון הרע, לזה ששמע, ולזה שסיפרו עליו. המהר"ל מסביר כי כל דבר שלישי הוא נבדל מן הטבע. לטבע יש שני קטבים ואילו השלישי בא מלמעלה. וכך ניתן לראות לאורך כל ההיסטוריה של הלשון הרע. ראשית נפילת האדם, מבריאתו ועד היום מתחיל בלשון הרע.חטא עץ הדעת התחיל בלשון הרע. הנחש אומר לחוה (בראשית ג, ה):

      "כי יודע אלוקים כי ביום אכולכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע"

רש"י מסביר כי הנחש אמר לחוה שגם הקב"ה אכל מן העץ וברא את העולם, ולכאורה הקב"ה מקנא ודואג למדרגתו. הנחש סיפר לשון הרע על הקב"ה, ומתוך שהדבר התקבל נפלה האנושות.



לשון הרע וגלות

העונש שקיבלו אדם וחוה על כך שקיבלו לשון הרע מן הנחש היה גלות, גירוש מגן עדן לעולם הזה. וניתן לראות זאת לאורך כל ההיסטוריה, את הקשר בין לשון הרע לבין הגלויות. יוסף הצדיק סיפר לשון הרע על אחיו, מביא את דיבתם רעה ליעקב אבינו. התוצאה המיידית של מעשה זה היא שיוסף מורד מצריימה, ובסוף כל משפחת יעקב יוצאת לגלות במצרים. גם המרגלים הוציאו דיבה על ארץ ישראל, והעונש היה גלות של ארבעים שנה במדבר לכל בני ישראל.

יש לברר מהו הקשר בין לשון הרע וגלות. כנראה שארץ ישראל אינה כלל הארצות. ארץ ישראל היא ארץ הדיבור, דבר ה' נגלה בה, זוהי ארץ הנבואה ולכן גם הדיבור בה צריך להיות שלם. יש דרישה להתאמה בין הנאמר לבין הפנימי. ארץ ישראל היא ארץ של אמת, וכאשר יש קלקול בדיבור אין התאמה לארץ ולכן באה גלות. דברים אלו טומנים בחובם גם את הדרך לצאת מן הגלות. רק על ידי דיבור פנימי אמיתי עם ישראל יצא מן הגלות. לכן בזהר נאמר: בהדין ספרא, איהו ספר הזהר איפקו ישראל מן גלותא ברחמין. כמו כן מצאנו במסכת אבות שאבטליון אומר: שימו זהר בדבריכם על מנת שתצאו מן הגלות. הזהר מוציא מן הגלות. אמנם אבטליון לא אמר זאת בפירוש, אלא הוא אמר (אבות א, יא):

      אבטליון אומר: חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות.

יש מפרשים שאבטליון התכוון ללשון זהירות, אבל זהו דרוש בלבד. יש לשים לב שאבטליון לא אמר לימדו את הזהר, אלא שעל ידי הזהר יוצאים מן הגלות. ואולי ניתן לומר שכאשר הדור ראוי, אזי ניתן לגלות את הזהר, כפי שעשתה תורת הרב קוק, וכך יוצאים מן הגלות.

ואכן קצת לפני תחילת הופעת הציונות, הקב"ה שלח לעם ישראל שליח מיוחד שתפקידו לתקן את הדיבור ותא עניין לשון הרע, הלוא הוא החפץ חיים. הרב צבי יהודה מציין שהיה זה מן הכרח שהקב"ה ידאג לתיקון הדיבור לפני היציאה מן הגלות, זוהי פעולה של ההשגחה.

גם בסיומו של ספר במדבר, כאשר עם ישראל נמצא לפני הכניסה לארץ ישראל, מופיעה שם לפתע פרשת נדרים. שוב אנו רואים את הצורך בתיקון הדיבור לפני הכניסה לארץ.

ישנה שאלה גדולה מאוד בנוגע להלכות לשון הרע. בספר ההלכה שהתקבל על כל קהילות ישראל – השולחן ערוך, לא מופיעות כלל הלכות לשון הרע. בהקדמת השולחן ערוך כותב רבי יוסף קארו, כי ספר זה כולל את כל ההלכות הנוהגות בזמן הזה, וכוונתו היא לגלות. ואם לא מופיעות בספר זה הלכות לשון הרע, מכאן שאלו הם הלכות שאינן נוהגות באותו הזמן. כלומר שבתקופת הגלות מותר לדבר לשון הרע?!

ברור שדבר זה לא ניתן להיאמר, אך אולי יש בכך משהו. חשוב לציין כי הרמ"א השלים הלכות אלו, ואחריו גם החפץ חיים. אבל אולי ניתן להסביר זאת בכך שכנראה טומאת הגלות היא כזו, שלא ניתן לשמור על שלמות הדיבור. דיבור נקי זקוק למקום נקי. בגלות עם ישראל שרוי בטומאת הגויים, ואז יש כאילו היתר לדבר לשון הרע, כיון שלא ניתן להימנע מכך. ולכן העדיפו לשתוק בנושא זה. אולי גם ניתן לומר כי הנזק שנגרם על ידי לשון הרע בגלות, הוא מועט יותר ומצומצם. קלקול הדיבור הוא קלקול צלם אלוקים. בגלות הצלם אלוקים לא בא לידי ביטוי, הכל שפל, וגם הדיבור שפל. נניח לדוגמא שי שר בממשלה יקלל במליאת הכנסת, כולם ידברו על כך. אבל כאשר אותה קללה בדיוק נשמעת בתור לאפסנאות במילואים, אף אחד לא מזדעזע. הכל תלוי בהקשר בו נאמרים הדברים. לכן בארץ ישראל יש להקפיד יותר על שלמות הדיבור.



לשון הרע גורם לפירוד

מצאנו גם לשון הרע שגרם לפירוד באומה. כאשר אבשלום מרד בדוד המלך, ודוד נאלץ לברוח מירושלים, מסופר (שמואל ב טז, א – ד):

"ודוד עבר מעט מהראש והנה ציבא נער מפיבשת לקראתו וצמד חמורים חבושים ועליהם מאתים לחם ומאה צימוקים ומאה קיץ ונבל יין. ויאמר המלך אל ציבא מה אלה לך ויאמר ציבא החמורים לבית המלך לרכוב והלחם והקיץ לאכול הנערים והיין לשתות היעף במדבר. ויאמר המלך ואיה בן אדוניך ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלים כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי. ויאמר המלך לציבא הנה לך כל אשר למפיבשת ויאמר ציבא השתחוויתי אמצא חן בעיניך אדוני המלך"

ציבא משקר ואומר כי מפיבשת אדונו לא עזב עם דוד כיון שהוא חושב שיש לו סיכוי לזכות במלוכה. אך האמת הייתה שמפיבשת כן רצה ללכת עם דוד, אלא שהוא היה חיגר ועבדו ציבא ברח עם החמורים, כפי שמסופר בהמשך (שמואל ב יט, כה – ל):

"ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כיבס למן היום לכת המלך עד היום אשר בא בשלום. ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עימי מפיבושת. ויאמר אדוני המלך עבדי רימני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך אל המלך כי פיסח עבדך. וירגל בעבדך אל אדוני המלך ואדוני המלך כמלאך האלוקים ועשה הטוב בעיניך. כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדוני המלך ותשת את עבדך באוכלי שולחנך ומה יש לי עוד צדקה ולזעוק עוד אל המלך. ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלוקו את השדה"

דוד המלך החליט לחלק את כל רכושו של מפיבושת בינו לבין ציבא עבדו, כיון שהיה ברור שאחד מהם משקר. אבל חז"ל דרשו על פסוק זה, שבשעה שאמר דוד המלך "אתה וציבא תחלוקו", גזר הקב"ה שרחבעם וירבעם יחלקו את המלכות. לכאורה כלל אין קשר בין החטא לבין העונש. דוד המלך קיבל לשון הרע על מפיבושת ובשל כך מענישים את כל העם?! יש להבין שגזרת חלוקת הממלכה לא היתה בגלל שדוד קיבל לשון הרע, אלא שכל אותו הדור היה דור של לשון הרע. והראיה לכך שהיה דוד יוצא למלחמות והיו נהרגים מחיילי ישראל, ואילו אצל אחאב לא היו נהרג אפילו לא חייל אחד, כיון שבדורו של אחאב העם היה מאוחד ולא היו ביניהם מלשינים ולשון הרע. אם כן, המצב המקולקל של הדור גרם לדוד המלך להיכשל בקבלת לשון הרע, ולכן גם העונש בהתאם.



כל הצרות – מלשון הרע

כל הצרות והגלויות של עם ישראל נבעו מלשון הרע. בימי המלך ינאי שהרג את כל חכמי הפרושים בגלל הלשנה. ועל ידי לשון הרע וסכסוכים פנימיים העמיקה המחלוקת בעם ישראל, עש שלבסוף הגיעו הרומאים כביכול על מנת לעשות שלום, ובסופו של דבר נחרב הבית. גם הגמרא אומרת כי בית שני חרב בגלל שנאת חינם. שנאת חינם לבדה אינה מספיקה לגרום לחורבן בית המקדש, כיום ששנאת חינם היא רק בלב. אלא שבגלל שנאת החינם סיפרו לשון הרע, ומתוך כך נעשו מחנות מחנות שנלחמו זה בזה וכך נפל לבסוף בית שני.

גם האסון הבא בתור – חורבן ביתר, נבע מהריגתו של רבי אליעזר המודעי בגלל לשון הרע. בזכות תפילותיו של רבי אליעזר המודעי לא נחרבה ביתר. עד שפעם אחת ראו אותו שהוא מדבר עם כותי, והלשינו עליו שהוא מרגל והרגו אותו. וכיון שלאחר שמת לא היה מי שיגן על העיר היא נחרבה, ונהרגו כמיליון איש.

גם אצל הנביא ישעיהו מצאנו לשון הרע. הנביא ישעיהו מספר כיצד הוא רואה את כסא הכבוד, ותוך כדי המחזה הגדול הזה הוא אומר (ישעיהו ו, ה – ז):

"ואומר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב כי את המלך ה' צבאות ראו עיני.  ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח. ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכופר"

מדברי המלאך עולה כי ישעיהו חטא ונענש בכך שהמלאך שרף את שפתיו בגחלת (רצפה). חטאו של ישעיהו היה שאמר "בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב". ישעיהו אמר לשון הרע על עם ישראל [זהו חטא חמור מאוד, שמקובל אצל הרבה רבנים ודרשנים, לומר כמה הדור מקולקל. יש להיזהר בכך מאוד].

הגמרא מספרת לנו כיצד מת ישעיהו. מנשה מלך יהודה שאל אותו שאלה: שכן מצד אחד נאמר: "לא יראני האדם וחי", אך מצד שני ישעיהו אומר שהוא ראה את ה' יושב על כסאו. ישעיהו ידע כיצד להשיב על שאלה זו, אלא שהוא לא רצה לענות לרשע, ולכן ישעיהו אמר את השם המפורש ונכנס לתוך עץ. הגמרא מספרת כי מנשה ציוה לנסר את העץ, וכאשר הגיעו אל פיו של ישעיהו הוא מת. זה היה עונשו של ישעיהו על שדיבר לשון הרע על עם ישראל. ולאחר שישעיהו מת לא היה מי שיציל מהחורבן. ישעיהו היה הנביא האחרון שהוכיח את העם, ושני דורות לאחר ישעיהו נחרב הבית הראשון.

כאשר משה רבנו מחליט לגאול את ישראל, הוא הורג את האיש המצרי שהכה את האיש העברי. אך יום למחרת (שמות ב, יג – יד):

"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים ניצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהורגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר"

כעת משה רבנו מבין למה נגזרה על עם ישראל עבודת פרך – "אכן נודע הדבר", עם ישראל נגוע בלשון הרע, החברה מקולקלת ולכן היו לעבדים.



ללמד זכות

מה ניתן לעשות על מנת להתגבר על הלשון הרע? בפרשת וזאת הברכה נאמר (דברים לג, ה):

      "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"

הפסוק מלמד אותנו שהקב"ה יהיה מלך בישורון (ישראל) רק כאשר חיים באחווה ובאהבה ובשלום. זהו המתכון לפיו עלינו לנהוג. החזרת השכינה על ידי אחדות בעם ישראל, ואחד הכלים המרכזיים לכך הוא שמירת הלשון.

השיטה להימנע מלשון הרע היא תמיד לראות בקלקול של השני מעלה. כאשר רואים שמישהו עושה מעשה שטות או טיפשות, תמיד יש לחפש את היסוד החיובי העומד מאחורי מעשה זה, וכך לא נבוא לידי לשון הרע. את הדברים החיוביים שבזולת תמיד ניתן ללמוד. ואיך מוצאים מה חיובי? זה פשוט מאוד, צריך תמיד ללמד זכות על כל אדם.

בזמן הסנהדרין, כאשר אדם היה מתחייב סקילה, היו מביאים אותו בפני הסנהדרין – עשרים ושלושה תלמידי חכמים מופלגים בחכמה. וכן מביאים עדים ודורשים וחוקרים, ולבסוף מחליטים שאותו אדם אכן חייב סקילה. בית הסקילה היה מרוחק מבית הדין, ובזמן שהיו מוליכים את האדם לשם, היו מעמידים רוכב על סוס במקום גבוה וצעיפים בידיו, על מנת שאם ברגע האחרון יבוא מישהו ללמד על אותו אדם זכות, יוכלו להציל את אותו אדם מסקילה. עד הרגע האחרון יש להשתדל ללמד זכות, גם שלכאורה נראה שאפילו על פי דין תורה האדם חייב. אף קלקול בימינו לא מגיע לרמה של חיוב סקילה, ולכן עלינו ללמוד קל וחומר ולהבין שיש ללמד זכות על כולם.

ישנו פסוק ידוע בתהלים (קכח, ה):

      "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך"

פסוק זה אינו הבטחה, אלא הנחיה. על מנת שה' יברך אותך עליך לראות את הטוב שבירושלים. תמיד יש לראות את הצד הטוב שבכל דבר.

גם בתהליך הגאולה הנוכחי אפשר לראות את הטוב. שכן חזרנו לארץ ישראל, כלומר שכבר יש פחות לשון הרע. כמו כן ניתן לארות התקדמות בעובדה שכיום אף אחד לא מאמין לתקשורת, שהיא הגוף המפיץ לשון הרע יותר מכל.



סיום

הדיבור הינו השורש של נפש האדם, ולכן הדיבור כולל בתוכו את כל חלקי האדם: גופו, נפשו וצלם אלוקים שבו. לשון הרע הוא קלקול הדיבור, ולכן הוא למעשה מקלקל את שלושת חלקי האדם. חז"ל הישוו את לשון הרע לשלושת העברות החמורות שבתורה: גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים. גילוי עריות הוא מצד הגוף. עבודה זרה היא מצד הנפש. ושפיכות דמים היא מצד צלם אלוקים. לכן כל המדבר לשון הרע כאילו עבר על שלוש עבירות אלו. תיקון הדיבור יצילנו משלוש עבירות אלו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)