הרב אורי שרקי

תזריע-מצורע - צרעת

י"ד בחשון תשס"ד

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




לאחר חורבן בית שני נכתב אחד הספרים האנטישמיים הראשונים בהיסטוריה, אשר לא נשאר עד ימינו. ספר זה נכתב על ידי כהן דת מצרי מאלכסנדריה בשם מאנֶטו. הוא היה הראשון שהשתמש בעלילת דם כנגד היהודים. בין שאר הטענות המופיעות בספרו, כתב מאנטו כי העם היהודי אינו כה אציל כפי שהוא טוען, ומקורו הוא מקבוצת מצורעים שגורשה ממצרים. עם ישראל הוא למעשה כת מצורעים שהושלכו למדבר שהלכה והתפתחה לעם. ברור שסיפור זה אינו אמיתי, אך כידוע כל שקר יש לו יסוד באמת. כבר אמרו המקובלים: כל סוד לאיסאבותא (לטומאה). ינשו קשר מסוים בין התועבות רחמנא ליצלן לבין דברים עמוקים המסתתרים אצלנו בסתרי תורה.



המצורע הראשון

מיהם אותם מצורעים שגורשו ממצרים? על מנת לענות על שאלה זו עלינו לחזור אחורה לראשית העולם. מסופר בבראשית רבה שכאשר הנחש החטיא את אדם וחוה, הנחש נצטרע. הספרא אומר כי הצרעת של הנחש אלו הם הסלעים שעל עורו. הנחש הוא המצורע הראשון, והוא אבי המצורעים. זהו עקרון חשוב מאוד שינחה אותו לאורך כל הדרך. שכן עלינו לזכור שהנחש היה לא אחר מאשר אדם הראשון בעצמו. התורה עצמה מעידה על כך (בראשית ג, א):

"והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלוקים"

אונקלוס מתרגם את הפסוק כך: "וחויא הוי חכים". הנחש היה היצור החכם ביותר בעולם, והיצור החכם ביותר בעולם הוא האדם, מכאן שהנחש הוא לא אחר מאשר האדם. כוונת הדברים היא שיש ציד מסוים בנפש האדם המכונה נחש. גם השורש נ.ח.ש משמעותו לנחש, לנחש את העתיד. הניחוש הוא סוג של חכמה. הצד המכונה נחש זהו השכל הטבעי שבאדם. השכל הטבעי הוא שכלול של כל הכשרונות הטבעיים שבאדם. האדם יכול להתקדם ביכולותיו ולפתח את כשרונותיו הטבעיים, אין בכך שום דבר רע. אין זה רע להיות חכם. מה שכן רע זה להיות רק חכם. שכן לאדם יש אפשרות להתרומם אל מעל הטבע, להתגבר על היצר. האדם הוא היצור החי היחיד שיש לו מדרגה מוסרית, תכונה שאינה באה לידי ביטוי בשכל הטבעי. זוהי המדרגה המכונה נפש חיה. הנפש החיה מנהלת דיאלוג עם הנחש בגן עדן, דיאלוג פנימי המתנהל בין שני צדדים באישיותו של אדם הראשון. ההבדל בין המילים "נפש" ו-"נחש" הוא שבעים ושתיים, בגימטרייה "חסד". חסד זהו המוסר האנושי, וזה בדיוק ההבדל בין הנפש החיה לבין הנחש. חטאו של אדם הראשון היה שבמסגרת הדיאלוג הפנימי בין הנפש החיה לנחש, הוא ראה את עצמו כיצור טבעי בלבד, ולא כבעל מוסר.



מצרים – מקור הצרעת באומות

בתולדות האנושות קמו תרבויות שהחלק הדומיננטי שהוביל אותן הוא הנפש החיה שבאדם, ולעומתן היו תרבויות שמה שהוביל אותן היה החלק הנחשי שבאדם. התרבויות המייצגות את בצורה הטובה ביותר את שתי הגישות הן התרבות הישראלית והתרבות המצרית. כבר בלעם הנביא אמר על עם ישראל (במדבר כג, כג):

"כי לא נחש ביעקב"

ומצד שני ירמיהו הנביא אומר על מצרים (מו, כ - כב):

"עגלה יפה פיה מצרים קרץ מצפון בא בא... קולה כנחש ילך כי בחיל ילכו ובקרדומות באו לה כחוטבי עצים"

הנחש היה אחד מהסמלים החשובים בתרבות המצרית, והפרעונים אף היו מניחים נחש קטן על מצחם במקום הנחת התפילין. הנחש הוא המצורע הראשון, הוא מקור הצרעת. וכיון שמצרים נמשלה לנחש, הרי המסקנה היא שמקור הצרעת בעמים הוא מצרים. ולכן צדק מאנטו במה שכתב שעם ישראל הוא כת מצורעים שהושלכו ממצרים. עם ישראל אכן היה קבוצת מצורעים שיצאו את מצרים, אך הם יצאו על מנת להירפא מהצרעת, שמקורה במצרים.



צרעת – לא רק מחלה

הצרעת אינה רק מחלה, אלא יש לה גם משמעויות רוחניות. זו הסיבה שהתורה הקדישה שתי פרשות שלמות שעוסקות בצרעת, ועוד פסוקים רבים בשאר חלקי התנ"ך. גם במשנה הוקדשה מסכת שלמה לענייני הצרעת – מסכת נגעים. יש משהו חשוב מאוד ושורשי מאוד בצרעת, ואך יש בה משהו סודי. מצאנו בגמרא (חגיגה יג):

"אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה. כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות."

לכאורה שאלתו של רבי אלעזר בן עזריה ברורה. רבי עקיבא אינו צריך לבזבז את זמנו בלימוד אגדות, אלא להתעסק בעומקה של הלכה, בנגעים ואהלות. אלא שלעינו לזכור שכוונתו של רבי אלעזר בו עזריה היא לא לסיפורי עמים, אלא לאגדות המכילות בתוכן דברים רוחניים עמוקים ביותר. ורבי אלעזר בן עזריה דורש מרבי עקיבא להפסיק להתעסק בדברים נשגבים אלו שבאגדות, ולהתחיל לעסוק בהלכות טכניות של נגעים ואהלות. כלומר על רבי עקיבא להתעלות מעל לאגדה ולעסוק בהלכות מופשטות המתאימות לאנשים בעלי שכל נבדל. לימוד ענייני הצרעת מתאים למי שנמצא במדרגתו של רבי עקיבא, יסוד התורה שבעל פה. הצרעת אינה דבר פשוט כלל וכלל, יש סוד המסתתר מאחורי הדברים.



צרעת דווקא בעור

יש קשר הדוק בין הנחש לצרעת. מה עשה הנחש? לפי המסופר בתורה הנחש הלביש את נפש האדם בעור. בתחילת בריאתם אדם וחוה היו מחוסרי גוף לחלוטין, כמו שאומרת התורה (בראשית ב, כה):

"ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו"

לאדם וחוה לא היה כל כיסוי. כלומר אפילו גוף לא היה להם, שהרי הכיסוי של הנפש הוא הגוף, ולהם לא היה דבר. אך בעקבות חטא עץ הדעת, אומרת התורה (בראשית ג, כא):

"ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם"

"כותנות העור" – זהו הגוף, "וילבישם" – אלו הבגדים. כותנות העור הם כל גוף האדם, אלא שהוא מכונה בשם עור – שהוא החלק החיצוני של גוף האדם. העור הוא הגבול בין קצה תודעת האדם את עצמו לבין מה שנמצא מחוץ לו. הסתימה ירדה לעולם. עור מלשון עיור – האדם סוגר את עיניו מלראות מה שקורה מחוץ לו, הכל חשוך. לפני החטא היה לאדם וחוה כותנות אור (שכן כך היה כתוב בתורתו של רבי מאיר, שהיה רואה את האור באותיות). החטא הראשון הוליד באדם סתימה, מעין התקשות של הטבע שבו. השכל הטבעי הפך להיות גוף טבעי החוסם את האדם. האשם הפך להיות מוגבל על ידי הזמן ועל ידי המקום. כמו כן אישיותו של האדם מאז החט מכבידה ומפריעה למרחב המחשבה שלו, המחשבה כבר אינה טהורה אלא מושפעת מאישיותו של האדם.

מאז שהתרחשה אותה הסתימה, האתגר של האדם הוא לפתוח אותה. ניתן לעשות זאת, למשל, על ידי אהבת הזולת. לכן "ואהבת לרעך כמוך" זו כל התורה כולה. כאשר האדם מבטל את הגבול בינו ובין חברו, הוא מתגבר על העור החוצץ בינו ובין שאר העולם ופותח את הסתימה. אך כאשר אין אהבת הזולת, אזי יש התקשות של העור. לכן הצרעת באה כעונש על לשון הרע. שלשון הרע מפרישה בין הדבקים ומקשיחה את העור, ולכן העונש מגיע דרך העור. ההפרדה בין בני האדם באה לידי ביטוי בקצה הגבול שבים האדם לחוץ – הצרעת.



הטיפול בצרעת

כיצד מטפלים בצרעת? התורה אומרת לנו מה צריך המצורע לעשות (ויקרא יג, מה – מו):

"והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"

על המצורע לצאת ממחנה ישראל ולשבת לבדו מחוץ לכל מקום ישוב. ההסבר המוסרי הוא פשוט ביותר: מי שגרם לפירוד בין בני אדם, עונשו הוא שיפרידו אותו משאר בני האדם. המפריד מופרד. אבל ההרחקה של המצורע אינה רק עונש, אלא היא כוללת בתוכה גם יסוד של תיקון. אם באדם המצורע ישנו קלקול בקישור החברתי שלו, על אדם ה לבודד את עצמו על מנת שייפגש עם עצמו ויברר מה צריך תיקון בנפשו. רק כך בוא יוכל לשנות את עצמו מבפנים, ואז יוכל לשוב ולהיפגש עם אנשים אחרים. לאחר שהמצורע התבודד במשך שבעה ימים, אין הוא יכול להיפגש עם כל האנשים, ראשית עליו להיפגש עם אנשי מעלה – הכהנים. גם בשלב הבא, החזרה למחנה ישראל, המצורע אינו יכול פשוט לשוב לביתו, אלא עליו לעלות לבית המקדש ולהקריב קורבן מיוחד. על המצורע להגיע לבית המקדש דווקא, מפני שהמקדש הוא מקור הדיבור בעולם, שהרי משם יוצר הדיבור האלוקי ומתפשט בכל העולם. נוסף לדברים אלו המתרחשים לאחר סיום תקופת הבידוד, הרי גם במהלך שבעת הימים ישנן הנהגות מיוחדות למצורע. על המצורע לכסות את פיו, כפי שהתורה אומרת: "ועל שפם יעטה", וכן עליו ללבוש בגדים קרועים. שכן כך יאה: מי שקרע קרע חברתי, עליו ללבוש בגדים קרועים.

הדיבור הוא הביטוי העליון של האדם, שהוא בעל נפש חיה. לנחש אין דיבור ואילו לנפש החיה יש דיבור. לכן הטיפול המרכזי בצרעת הוא טיפול בדיבור. המצורע יושב לבד, כך שאין לו עם מי לדבר. וכן עליו לכסות את פיו, ואם מישהו עובר בסביבתו עליו לקרוא מרחוק: "וטמא טמא יקרא", שידע אותו אדם שלא להתקרב אליו.



שני סוגי מצורעים

מעניין לבחון כיצד אונקלוס מתרגם את המילה צרעת לארמית. מצאנו שני תרגומים שונים למילה צרעת אצל אונקלוס:

  1. "סגירו" – זהו התרגום ברוב המקומות בהם מופיעה המילה צרעת. הסגירות של האדם היא שהביאה לו את הצרעת.
  2. "חיורא" – במעט מקומות כך אונקלוס מתרגם את המילה צרעת. פירוש המילה חיורא הוא לבן. כלומר הצרעת מכונה על שם צבעה.

אונקלוס נותן שני פירושים שונים למילה צרעת, כיון שמבחינה מוסרית ישנם שני סוגי צרעת. הצרעת הנפוצה יותר היא הצרעת הנובעת מן השפלות שבאדם, הסגירות שבו. זו הצרעת המתורגמת למילה הארמית "סגירו". הסוג השני הינו יותר נדיר, ומדובר בצרעת אצילה יותר מן הסוג הראשון. זוהי צרעת המתרחשת כאשר האדם נפגש עם תחום שנמצא למעלה ממדרגתו, והוא מנסה להגיע למדרגה שאינה מתאימה לו. דוגמא למצורע מן הסוג השני הוא עוזיהו מלך יהודה. על עוזיהו מלך יהודה מסופר שנצטרע. בימי עוזיהו היה כהן גדול ששמו היה עזריה. בספר מלכים ובדברי הימים מכונה עוזיהו מלך יהודה גם בשם עזריה, כנראה שהוא שינה את שמו. עוד מסופר על עוזיהו שהוא רצה להקטיר קטורת בקדש הקדשים, ולמרות שאמרו לו שאין הדבר שייך אליו, שהרי הוא אינו כהן, הוא לא שם לב לכך. לבסוף הוא נצטרע ובנו יותם מלך תחתיו עשרים וחמש שנה עד שהוא מת, כמו שהנביא מספר (מלכים ב טו, ה):

"וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו ויישב בבית החופשית ויותם בן המלך על הבית שופט את עם הארץ"

מצאנו עוד התייחסות עקיפה לצרעת של עוזיהו מלך יהודה. הנביא ישעיהו מתאר באחת מנבואותיו (ו, א – ה):

"בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל... ואומר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב כי את המלך ה' צבאות ראו עיני"

"שנת מות המלך עוזיהו" היא השנה בה הוא נצטרע, שכן המצורע חשוב כמת. גם מה שאומר ישעיהו בהמשך: "בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב", זוהי אבחנה של מצב האומה באותה התקופה. הכל נובע מהשאיפה של עוזיהו להיות כהן. עוזיהו שהיה צדיק כפי שמעיד עליו הנביא, ניסה להגיע למדרגה שלא היה לו שייכות בה (הוא חשב שיש לעשות הוראת שעה ולאחד את המלוכה עם הכהונה, לאחד את הכוחות בעם). הדבר היה למעלה ממדרגתו ולכן הוא נצטרע. צרעת זו היא המתורגמת על ידי אונקלוס ל"חיורא" - לבן. הלבן הוא השורש של כל הצבעים, הוא כולל בתוכו את על הצבעים האחרים. הלבן מסמל את הראשוניות, את הדף הלבן החלק. זוהי הצרעת האצילה, של הניסיון להגיע למעלה מהיכולת.



מדוע נצטרעה מרים?

אחת המצורעות המפורסמות היא מרים הנביאה. מרים הנביאה אחות משה רבנו נצטרעה לאחר שהיא ואהרן דיברו במשה רבנו. זוהי פרשה מאוד לא ברורה, אך בכל מקרה לא ניתן לומר כי מרים נצטרעה בגלל קטנותה או קנאתה באחיה, שהרי מרים דאגה לשלום בית. הקב"ה הפך את מרים למצורעת על מנת ללמד אותה ואת אהרן את ההפרש בין נבואת משה רבנו לבין נבואת שאר הנביאים. טעותה של מרים הנביאה הייתה שהיא שפטה את משה רבנו על פי קריטריונים של נביא רגיל ולכן היא נצטרעה. היא התערבה בעניינים הנמצאים למעלה ממדרגתה (יתכן שגם אהרן נצטרע באותו מעמד, ישנה דעה אחת הסוברת שאף הוא נצטרע).

התוספות במסכת שבת מברר מה הייתה הסיבה שהביאה את מרים לדבר על אחיה. התוספות טוען שלא יתכן לומר שמרים חשבה שמה שציוה הקב"ה את משה רבנו לאחר מתן תורה (דברים ה, כו):

"לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם"

ציווי זה תופס גם לגבי משה רבנו. כפי שכל העם כבר לא היה צריך לשמור על פרישות, הוא הדין גם לגבי משה רבנו. שכן מיד אחר כך נאמר (דברים ה, כז):

"ואתה פה עמוד עימדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנוכי נותן להם לרשתה"

אם כן מרים ידעה שהקב"ה ציוה על משה להישאר במצב שהיה, כלומר לפרוש מאשתו. אם כן מה היתה סברתה של מרים? מסביר התוספות שמרים חשבה שבדרך שבה אדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו. היא סברה שלמשה רבנו יש נטייה טבעית לפרישות, שכן אלמלא הייתה לו את הנטייה הטבעית לו היה מגיע למדרגתו הגבוהה, והקב"ה לא היה מצווה עליו לפרוש מאשתו. ולכן באה מרים בטענות למשה רבנו, מדוע הוא הגיע למדרגה כה גבוהה בפרישות שלו.

כמובן שמרים הנביאה טעתה. סברתה נכונה לגבי כל שאר הנביאים. אצל כל הנביאים האחרים יש קשר בין האישיות של הנביא ומצבו הנפשי לבין תוכן הנבואה שלו. אבל אצל משה רבנו תוכן הנבואה אינו תלוי במצב האישיות. זו היתה טעותה של מרים הנביאה, שלא הבדילה בין מדרגתה למדרגתו של משה רבנו, ולכן נענשה בצרעת.



מצורעים נוספים

עוד מצורע עליו מסופר בתנ"ך הוא גיחזי נערו של אלישע. בספר מלכים (מלכים ב ה) מסופר על נעמן שר צבא ארם שהיה מצורע. עם צרעתו של נעמן הגיע לו בגלל שנגע במדרגה הנמצאת למעלה ממעלתו, שהרי הוא ניצח את ישראל במלחמה. אלישע הנביא אומר לנעמן מה עליו לעשות על מנת להירפא מצרעתו, ואכן נעמן טובל שבע פעמים בירדן ומתרפא. בעקבות הנס שנעשה לו, נעמן מפסיק לעבוד עבודה זרה והופך להיות אחד מחסידי אומות העולם. הוא מציע תשלום לאלישע, אך אלישע מסרב לקבל כל תמורה. גיחזי רודף אחרי נעמן, ומשקר ואומר שאלישע כן מוכן לקבל תשלום על מנת לעזור לשני בני נביאים. לאחר שאלישע מגלה את מה שעשה גיחזי, הוא מקלל את גיחזי שצרעתו של נעמן תדבק בו. למעשה גיחזי נענש כיון שהוא עשה כסף מקדושה. על האדם להתפרנס מחול ולא מקודש. שוב גיחזי נגע בתחום שלמעלה ממנו ולכן נצטרע.

גם שבנא סופר המלך חזקיהו נצטרע. הדבר אינו מפורש בפסוקים, אך חז"ל דרשו זאת. הנביא ישעיהו מנבא על שבנא (ישעיהו כב, טז – טז):

"כה אמר ה' ה' צבאות לך בא אל הסוכן הזה על שבנא אשר על הבית. מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר חצבי מרום קברו חקקי בסלע משכן לו. הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה"

על פסוקים אלו דרשו חז"ל (סנהדרין כו.):

"ועטך עטה" – אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלמד שפרחה בו צרעת. כתיב הכא "ועטך עטה", וכתיב התם "ועל שפם יעטה"... אמר רבי אלעזר שבנא בעל הנאה היה, כתיב הכא "לך בא אל הסוכן הזה", וכתיב התם "ותהי לו סוכנת".

הגמרא אינה מפרטת מהן ההנאות מהן היה נהנה שבנא, אבל במקום אחר (???) נאמר שהיה נהנה מן ההקדשות. שבנא היה משתמש בהקדש לצורך הנאותיו האישיות. שוב אנו מוצאים פגיעה ברגישות לעניין התחומים, ולכן מי שנפגע הוא העור.

גם פרעה נצטרע בגלל שהו שיעבד את עם ישראל. פרעה הוא מלך מצרים שהוא מצאצאי חם שנגזר עליו להיות לעבד עבדים לבני שם, ופרעה הופך את היוצרות ומשעבד אומה בת חורין. כיון שפרעה הפך את התחומים וראה עצמו מעל עם ישראל הוא נצטרע. באופן דומה ניתן להסביר מדוע ושתי המלכה נצטרעה. חז"ל מספרים לנו כי ושתי הכריחה את בנות ישראל לעבוד בשבת. ושתי ראתה את עצמה מעל לעם ישראל, והתוצאה המתבקשת היא צרעת.

עוד אדם שנצטרע (אמנם באופן זמני בלבד) הוא משה רבנו. משה מצטרע מיד לאחר שהוא אומר (שמות ד, א):

"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'"

יש בביטוי הזה משהו צורם. הרי משה רבנו היה חייה להאמין בקב"ה. למרות שמשה רבנו לא התכוון לפקפק בדברי הקב"ה, אבל הסגנון בו הוא משתמש נותן מקום לחשוב כך.לכן משה רבנו נצטרע, כיון שהוא נגע בתחום שלא שייך אליו.

גם דוד המלך מצטרע למשך ששה חודשים לאחר מעשה בת שבע. שוב הסיבה היא חדירה לתחום שלא שייך. דוד לקח אליו את בת שבע שלא הייתה שייכת לו אלא לאוריה החתי, ועל כך גם מוכיח אותו הנביא. והעונש למי שהגבולות מטשטשים אצלו הוא צרעת.



מצורע חשוב כמת

ייתכן מאוד לומר שהמפתח להבנת הצרעת הוא עניין טשטוש התחומים, וכניסה לתחום שלא שייך למדרגתו של האדם. אך בחז"ל מצאנו שפע סיבות לצרעת. בגמרא מצאנו שבע סיבות (ערכין טז):

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין."

בבמדבר רבה ובזהר ישנן רשימות שונות במעט של הסיבות לצרעת, כאשר שני מקורות אלו מוסיפים את המחלל שם שמים ואת הנכנס בתחום שאינו שלו. הסיבה האחרונה היא אולי העיקרית מבין כל הסיבות לצרעת, שכן על פי סיבה זו ברור גם הקשר בין החטא לבין העונש. כאשר יש יציאה אל מחוץ לתחום, אזי התגובה היא פגיעה במה שתוחם את האדם – העור.

על פי הסבר זה ברור גם למה אמרו חז"ל: מצורע חשוב כמת. אדם שמת הוא אדם שיוצא מהתחום שלו בעולם הזה ועובר לעולם הבא. המיתה עצמה היא מעבר מתחום לתחום, וגם המצורע יצא מתחומו.



סוגי הצרעת

הפרשה העיקרית בנושא הצרעת נמצאת בפרשת תזריע (ויקרא יג). בפרק זה מתוארים שמונה סוגים של מצורעים, המייצגים שמונה סוגים שונים של נפילה מוסרית של האדם, מהקל אל הכבד.

  1. "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת. וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושיער בנגע הפך לבן" (ב-ג). הכינוי הוא אדם. המצורע הינו קודם כל אדם, אלא שיש בעור בשרו נגע צרעת. אדם זה הוא עדיין כשר, אלא שיש בו קלקול מסוים. האדם נקרא אדם על שם הדמיון, שהוא הכלי המרכזי של חיי הרגש. הקלקול שבאדם זה נובע ממידה רעה או רגש מקולקל. הרגש זהו הבשר שבאדם, ולכן התורה מדגישה שהצרעת היא "בעור בשרו", אל הוא עדיין אדם.
  2. "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שיער לבן" (ט-י). כאן הנגע קודם לאדם, בניגוד למקרה הראשון. יש כאן החמרה במצב האדם. כעת הנגע הוא העיקר, ולכן אומרת התורה (יא): "צרעת נושנת היא בעור בשרו", נושנת מלשון שונה. אדם זה שונה באיוולתו פעם אחר פעם, זה לא מקרה חד פעמי. הקלקול הפך להיות למרכז האישיות של אדם זה, אבל הוא עדיין אדם.
  3. "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא. והיה במקום השחין שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת" (יח-יט). במקרה זה כבר לא מוזכר אדם אלא בשר, יש כאן ירידה מוסרית ממדרגת אדם למדרגת בשר. בשתי המקרים הקודמים הצבע של הנגעים הוא לבן. אמנם יש באדם זה טומאה, אך עדיין יש מידה של טהרה, שהרי "כולו הפך לבן טהור הוא". אך כאן הנגע כבר לו רק לבן, אלא יש בו כבר מעט אדמומיות. הצבע האדום מסמל את מידת הדין, על אדם זה יש מידת דין.
  4. "או בשר כי יהיה בעורו מכוות אש והייתה מחית המכווה בהרת לבנה אדמדמת או לבנה" (כד). במקרה זה הצבע הלבן הוא רק האפשרות השנייה, בניגוד למקרה הקודם.
  5. "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן. וראה הכהן את הנגע והנה מראהו עמוק מן העור ובו שיער צהוב דק וטמא אותו הכהן נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא" (כט-ל). עד עכשיו דיברנו על האדם הנקרא על שם הדמיון ועל הבשר שהוא החלק הרגשי שבאדם. אין זה תרוץ לכניעה ליצר הרע, אך ניתן להבין שהחלק הרגשי שבאדם לא עומד בניסיון. אך כאן כבר מדובר על איש או אשה, זהו השכל שבאדם החלק האינטלקטואלי שבו. צרעת זו מכונה בשם נתק, אדם זה מנותק גם ברמה השכלית ולא רק ברמה הרגשית. גם מקום הנגע: "הראש או הזקן" מלמד על מקום החכמה. הקלקול הרבה יותר עמוק.
  6. "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות בהרות לבנות. וראה הכהן והנה בעור בשרם בהרות כהות לבנות בוהק הוא פרח בעור טהור הוא" (לח-לט). לא כל הקלקולים בשכל הם טמאים, ישנם קלקולים אשר אינם טובים אך הם אינם פוגעים באדם והוא נשאר טהור. [ההתייחסות ל"איש או אשה" היא מפני שלשכל האנושי יש שני צדדים צד זכרי וצד נקבי. הצד הזכרי הוא המופשט והצד הנקבי הוא החוויתי]
  7. "ואיש כי יימרט ראשו קירח הוא טהור הוא... איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו (מ, מד). כאן מוזכר רק האיש, ללא האשה. במדרגה זו האדם כבר איבד מחצית מעצמו, ניתוק מוחלט.
  8. "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים" (מז). זוהי צרעת הבגדים. הבגד הינו דבר חיצוני לאדם, ויש להבחין בין האדם לבין בגדו. אם האדם חושב שהוא זה בגדו, אזי הצרעת אכן מגיע לבגדים. אם האדם שוכח את דעתו לגמרי הרי כל מה שנותר ממנו הוא בגד (אם אין את ה'א', כל מה שנשאר זה בגד). זהו אדם שמשמיט את העיקר. בהמשך אומרת התורה (נה): "... טמא הוא באש תשרפנו פחתת היא בקרחתו או בגבחתו". וכי לבגד יש קרחת או גבחת? אלא שהתורה מתייחסת לבגד כאל אדם, שכן זהו אדם שהחיצוניות גברה עליו לגמרי. זוהי הדיוטה הנמוכה של הנפילה המוסרית של האדם.

שאלה: האם יש צרעת בימינו?

תשובה: כיום ישנן מספר רב של מחלות עור, ובחלק מהן יש חלק מסימני הצרעת. אין מחלה אחת הכוללת את כל סימני הצרעת.



צרעת הבתים

הטעם של צרעת הבתים הוא כמו הטעם של צרעת האנשים, התערבות בתחום שלא שייך. צרעת הבתים הייתה בבתים שבנו הכנענים שחיו בארץ ישראל לפני שעם ישראל כבש את הארץ. הכנענים הפכו להיות לבלתי ראויים לגור בארץ ישראל ולכן היא נלקחה מהם. הם גרו במקום שכבר לא היה בתחומם. צרעת הבתים היא ברכה ולא קללה או עונש, כפי שגם ניתן לראות מהלשון בה נוקטת התורה (ויקרא יד, לד):

"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"

זוהי לשון של ברכה ולא של עונש. וידועים דברי חז"ל שהכנענים היו מסתירים את אוצרותיהם בקירות הבתים, ובזכות הצרעת היו בעלי הבית הורסים את הקיר ומגלים את האוצרות שהוסתרו בו. זוהי הפיכת הצרעת לצוהר, הפיכת הטמא לטהור.

להגיד על בית או על אדם שהוא טמא זה מאוד פשוט, אך הצרעת היא אינה דבר פשוט כלל וכלל. לכן רק הכהן יכול לטמא ולטהר את המצורעים, כיון שלכהן יש נטייה של חסד המוטמעת בתוכו. נטייה זו מבטיחה שני דברים: ראשית שמה שהכהן אומר זה נכון. אך זה גם נותן תקווה לעתיד.



הלכות נוספות

חז"ל פסקו כי בבית אפל לא פותחים חלון לראות נגעו. יש לברר מדוע לא פותחים חלון, מדוע לא מאירים את הבית על מנת לדעת האם יש בקיר צרעת או לא? נראה כי יש נטייה שלא לנסות ולטמא בכוח. אם האדם לא מבליט את עצמו יותר מדי, אזי גם הסיכוי שהוא ייטמא נהיה קטן יותר.

הלכה נוספת הקשורה לצרעת היא שאם יש כתם לבן העונה להגדרות המופיעות בתורה האדם טמא. כלומר כאשר יש חלק לבן וחלק שאינו לבן רק אז האדם טמא.מי שהוא קצת טהור וקצת טמא, הרי הוא טמא. אבל אם "כולו הפך לבן טהור הוא", אם הכל טמא אז האדם טהור. הסיבה לכך היא שאם הכל הפך לטמא יש כאן סתירה בלתי נסבלת בין הפנימיות של היהודי לבין החיצוניות שלו. המקרה הנפוץ הוא שאצל היהודי יש קצת מעשים טובים וקצת מעשים רעים, ולכן יש קצת עור נגוע בצרעת. אבל כאשר כל העור נגוע, לא ייתכן שמקון הנגעים הוא הטומאה, כיון שחייב להיות חלק טהור, שהרי מצד הסגולה הפנימית כל יהודי הוא טהור.

חז"ל פסקו כי בית אפל אין פותחים חלון לראות נגעו. צריך להבין מהי הסיבה שחז"ל פסקו כך, שהרי לפי השכל הישר צריך להאיר את הבית על מנת לברר את האמת, האם יש צרעת בקיר או לא. אלא שהנטייה של ההלכה היא לא לנסות ולטמא בכח, ועדיף להשאיר דבר בחזקת טהור כל עוד לא הוכח אחרת. הדבר נכון גם לגבי האדם. אם האדם לא מבליט את עצמו יותר מדי, אזי הוא יישאר בחזקת טהרתו.

הלכה נוספת בהלכות צרעת המעלה תמיהה היא ההלכה הידועה: "כולו הפך לבן טהור הוא". אם יש רק חלק לבן וכל השאר בצבע אחר האדם טמא. כלומר כאשר יש חלק טמא וחלק טהור האדם טהור, אך כאשר כל העור לבן – הכל טמא, אז דווקא ההלכה היא שאדם זה הוא טהור. ההסבר לכך הוא שכאשר כל העור הופך ללבן, שכל האדם טמא, השבד יוצר סתירה בלתי נסבלת בין החיצוניות של אדם זה לבין הפנימיות שלו. אצל רוב היהודים יש קצת מעשים טובים וקצת רעים, ולכן חלק קטן מהעור נגוע בצרעת. אך כאשר כל העור נגוע, נראה כאילו היהודי הזה טמא כולו, והדבר בלתי אפשרי, שכל יהודי הוא טהור מצד הסגולה הפנימית שבו. ולכן חייבים לומר שהעובדה שהעור הפך כולו לבן אינה מעידה על טומאה, ולכן אדם זה יהיה טהור.

הלכה נוספת בדיני צרעת היא האיסור לקצוץ את סימני הצרעת, או בלשון התורה (דברים כד, ח):

"הישמר בנגע הצרעת"

מהלכה זו ניתן ללמוד שאסור להשתמש בפתרון מלאכותי, יש לרדת לשורש הבעייה ולעקור אותו. פתרון מלאכותי לא יכול לעבוד כאשר שורש הבעייה הוא מוסרי. אבל להלכה זו יש יוצא דופן אחד. אם הצרעת היא על הערלה של תינוק, הרי מותר לעשות לו ברית מילה למרות שעוברים על האיסור של קציצת נגע הצרעת. שכן ידוע שעשה דוחה לא תעשה. יש לימוד מוסרי עצום מהלכה זו. שכן הצרעת באה לאדם בגלל שהוא נוגע בתחום שלא שייך אליו, תחום הנמצא למעלה ממדרגתו. אבל לעיתים האדם נדרש להתעלות מעל למדרגתו, כמו במצוות ברית מילה, בה האדם מתגבר על היצר הטבעי שלו. ולכן מצוות ברית מילה דוחה את הצרעת, שכן כאן האדם נדרש לצאת מתחומו ולהתעלות למדרגה המוסרית שבו, ואין מקום לצרעת.



סיום

מדוע אין צרעת בימינו? לכאורה ניתן להסיק שכיון שאין צרעת הרי דורנו נמצא במדרגה מוסרית גבוהה ביותר. אלא שהמצב הוא הפוך. זו זכות גדולה מאוד לדור אשר בו יש צרעת. כאשר יש ביטוי פיסי מיידי למצב המוסרי במצב הגופני, זה מלמד על התאמה מלאה בין הגוף לבין הרוח. להתאמה כזו ניתן להגיע רק כאשר יש השראת שכינה בישראל. אך כאשר יש קלקול בצינורות, כבר לא ניתן למדוד את המוסריות על פי החיצוניות, ולכן אין צרעת בימינו.

האם לעתיד לבוא תחזור גם הצרעת? כאשר תחזור השיכנה לשרות בעם ישראל לעתיד לבוא, ודאי לא תהיה צרעת כיון שאז כולם יהיו צדיקים גמורים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)